אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/סוכה/כו

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יום שני כד אב - מסכת סוכה דף כו[עריכה]

להעיר ישן חוץ לסוכה ולהוציא ישן מהסוכה[עריכה]

דעת רב אשי שאין ישנים שינת ארעי חוץ לסוכה שמא ירדם

תנו רבנן אוכלין אכילת ארעי חוץ לסוכה ואין ישנים שינת ארעי חוץ לסוכה. מאי טעמא, אמר רב אשי גזירה שמא ירדם, ע"כ (סוכה כו.). מבואר בגמרא אליבא דרב אשי שמצד מה שישן שינת ארעי אין בכך איסור, וכל החשש הוא שמא ירדם ונמצא ישן שינת קבע חוץ לסוכה.


דעת הגרשז"א שמותר להוציא ישן מן הסוכה ואי"צ להעיר הנרדם חוץ לסוכה

בספר הסוכה הביא דבר השמועה המפורסמת ששמע מפי מרן הגרש"ז אויערבאך זצוקללה"ה, שאיסור שינה חוץ לסוכה לא נאמר אלא בעת שהולך לישון, אבל מי שישן כבר הרי אינו בר חיובא ופטור מן המצוות. והוציא מכח זה שתי הלכות, הא' שמי שנרדם לאונסו חוץ לסוכה אין חיוב להעירו כיון שכשהלך לישון לא עשה כל איסור ומה שעתה ישן הוא, הרי ישן אינו בר חיובא ופטור מן המצוות. הב' שנראה מעיקר הדין שאדם שקיים דינו והלך לישון בסוכה, מותר להוציאו תוך שנתו חוץ לסוכה, כיון שעתה שישן הוא הרי אינו בר חיובא ואינו חייב בסוכה, וכן הורה פעם למעשה בשעת הדחק.

הלכה זו נידונה בזמנו גם לאור הצורך בריבוי מיטות בסוכת ישיבת קול תורה, שעה שהסוכה עצמה קטנה היתה ולא הכילה את רוב המיטות הנדרשות. לאור הלכה זו הועלה הפתרון לפיו בכל שעה ילכו לישון מספר בחורים ולכשירדמו יוציאו אותם חבריהם מן הסוכה וישנו תחתם [והלכה זו משמיה דהגרשז"א הובאה גם בשלמי מועד (עמוד קיג), הליכות שלמה (מועדים פ"ט הי"ז, ובמילואים לדיני תפילה) ועוד].

ובהליכות שלמה (שם הערה לא) מובא מה שהעיר הגרשז"א שדבריו דלא כדברי הבן אשי חי (ש"ר האזינו אות ח) שחייבים להעיר את הישן חוץ לסוכה. אך המעיין בדברי הבן איש חי ימצא שאין כאן קושיא כל כך שזה לשונו שם: אבל שינה אפילו שינת ארעי אסור לישון חוץ לסוכה. לפיכך אם רואה אדם חבירו בבית הכנסת מתנמנם בעת קריאת ספר תורה וכיוצא, צריך לעורר אותו. ומכאן משמע שאף שנרדם לאונסו חוץ לסוכה צריך להעירו. ולכאורה אין כל ראיה מדברי הבא"ח דלא כסברת הגרשז"א שהרי שפתיו ברור מללו אדם שהוא "מתנמנם", דהיינו שאינו ישן אלא נים ולא נים, ואפשר שאין כוונתו רק לשינת ארעי [כי ידוע מהגרח"ק שכל שינה על ידי הורדת ראשו על הסטנדר חשובה שינת ארעי ולא רק מתנמנם] אלא שהוא עומד להירדם אך עדיין אינו ישן, וכיון ששינת ארעי אסורה לכן צריך לעורר אותו כדי למנוע ממנו לעבור על איסור זה של שינת ארעי חוץ לסוכה [ועמד ע"ז בהליכות שלמה שם (ארחות הלכה הערה 111) וכתב שאולי לא ראה רבינו הדברים בספרו.].


מדוע חששו שמא ירדם הרי כשישן פטור מן המצות

ולפני שנדון בגוף ההלכה וסברתה, נביא למה שדן הגרשז"א לאור הלכה זו בדברי הגמרא בסוגייתנו. וכך כתב במנחת שלמה בסוגיין: אמר רב אשי גזירה שמא ירדם, צ"ע דמאי איכפת לן אם ירדם חוץ לסוכה, הרי לכאורה מסתבר שמותר ליקח אדם ישן ולהוציאו מהסוכה לבית, שהרי ישן אינו חייב במצוות וכשהוא ישן אינו מוזהר כלל. ואם כן מה החשש ששמא ירדם, הלא כשירדם אז הוא אנוס.

דהיינו שהקשה הגרשז"א שאם אכן כל האיסור הוא במה שהולך לישון, אם כן כאן שהלך לישון שינת ארעי, מה החשש שמא יבוא מתוך כך לשינת קבע הרי הליכתו לישון היתה בהיתר כי כיוון לשינת ארעי, ומה שאחר כך נרדם אין בכך כלום כיון שפטור מן המצוות [ויש לדון אם כבר בשינת ארעי נפטר מן המצוות וממילא כשנעשה שינת קבע כבר לא היה מחוייב, או שאף אם רק בשינת קבע נפטר מן המצוות, סוף סוף הליכתו לישון היתה לשינת ארעי ושינתו בפועל היתה כבר כשהוא פטור מן המצוות, שהרי אין האיסור אלא בשינת קבע וכשישן קבע פטור מן המצוות].

ודחה הגרשז"א הקושיא בקל, שבודאי אף אם כשנרדם אין חובה להכניסו לסוכה כיון שפטור מן המצוות, אבל ודאי שכשהוא ער אסור לו לעשות מעשה שיגרום לכך שישן חוץ לסוכה, ולכן כיון דיש לחוש שאם ישן שינת ארעי יגרום הדבר שיבוא לידי שינת קבע חוץ לסוכה - פשוט שיש לאסור עליו מתחילה לישון אף שינת ארעי חוץ לסוכה, וזו כוונת רב אשי.

בכך מבאר הגרשז"א נקודת קושי נוספת בסוגיא, עליה עמד גם השפת אמת. הגמרא מביאה את קושייתו של אביי על דברי רב אשי מברייתא העוסקת בהלכות תפילין בה נאמר: ישן אדם שינת עראי בתפילין אבל לא שינת קבע. ומקשה אביי על דעתו של רב אשי שאם חששו בסוכה שמא ירדם כמו כן היה להם לחוש בתפילין שמא מתוך שישן עמהם שינת ארעי, ירדם. ותמה השפת אמת דבתפילין אפילו שינת קבע אינו אלא איסור דרבנן שמא יפיח ומשום הכי לא גזרו שמא ירדם, משא"כ בסוכה דהיא דאורייתא שפיר גזרו שמא ירדם.

לדבריו מיישב הגרשז"א את הקושיא, שהרי גם בסוכה לכשירדם לא יעבור על איסור כיון שאינו בר חיובא, וכל האיסור הוא בשעה שהולך לישון, וכאן אינו עובר גם על איסור זה כיון שכשהולך לישון, הולך לישון שינת ארעי המותרת. ואם כן גם בסוכה אין כאן חשש איסור דאורייתא אלא שמכל מקום גזרו שלא יעשה מעשה מתחילה שיביאנו לישון חוץ לסוכה, ועל כך הקשה אביי שאם גזרו כן בסוכה ראוי שיגזרו כן אף בתפילין.

והשפ"א דרך בזה בדרך אחרת, שלכאורה מדברי רב אשי שביאר האיסור לישון שינת ארעי מכח גזירה שמא ירדם, מוכח שאכילת ארעי אינה סותרת לישיבת סוכה כיון שפעמים שאדם ישן שינת ארעי חוץ לביתו כמו שאכילת ארעי מותרת חוץ לסוכה לפי שפעמים אדם אוכל בחצר חוץ מביתו. ואם כן תמוה מה החשש שמא ירדם, הרי כל זה אכניס בכלל הרגילות שפעמים שאדם ישן שינת ארעי חוץ לביתו ונרדם וישן שינת קבע, והוא הדין בסוכה נתיר לישון שינת ארעי חוץ לסוכה אף שפעמים ירדם וישן שינת קבע. וע"כ צריך לומר שהגזירה כאן היא חשש מראית העין שמי שיראנו ישן מחוץ לסוכה יסבור שנתכווין מתחילה לשינת קבע חוץ לסוכה, ואם כן אפילו אם ירדם אין זה איסור דאורייתא ושפיר הקשה אביי שאם גזרו כן בסוכה, ראוי לגזור כן אף בתפילין.


נדון השאילת יעבץ בבא על אשתו בשינה אם קיים מצות פו"ר

והנה עיקר יסודו של הגרשז"א שכיון שישן פטור מכל המצוות ומותר להוציאו מן הסוכה ואי"צ להכניסו לתוכה, כן מבואר כבר בשו"ת שאילת יעבץ (ח"ב סימן צז) שם דן לגבי הבא על אשה בשינה וילדה ממנו אם קיים המצוה, וכתב דנראה דלא קיים המצוה דישן לאו בר דעות הוא לגמרי, לא למצוה ולא לעבירה, לא נשכר ולא נענש, וכן מצינו בלוט שלא ידע בשכבה ובקומה.

ועמדו הלומדים להקשות על יסוד זה מכמה מקומות, ותחילת הכל יש להקשות מדברי הגמרא להלן (כט:) היה אוכל בסוכה וירדו גשמים וירד [-מסוכתו], אין מטריחין אותו לעלות עד שיגמור סעודתו. היה ישן תחת הסוכה וירדו גשמים וירד, אין מטריחין אותו לעלות עד שיאור. ומסתפקת הגמרא אם 'עד שיאור' או 'עד שיעור', ומסיקה: אלא אימא עד שיעור ויעלה עמוד השחר. ולמסקנת הגמרא [יעויין רש"י ור"ן (יג: מדפה"ר ד"ה היה) כפי שהביא הדברים להלכה הבית יוסף (סימן תרלט)] אף אם עלה עמוד השחר ועדיין הוא ישן אין בני ביתו צריכים להקיצו. אך טעם הדבר משום טרחא או כיון שהתחיל בהיתר, ואם כן מוכח לכאורה דלא כפסק הגרשז"א, כי לולי טעמים אלו היה על בני ביתו להעירו אף שהוא עדיין ישן ואינו מחוייב בסוכה.


גם לפסק זה אם היה בדעתו לכך מתחילה אסור

ובאמת בהליכות שלמה שם כתב שנשאל על כך הגרשז"א כמה פעמים והשיב דפשוט דלא דמי, אך לא ביאר החילוק. וכתב שם לבאר שאף שהותר לו לישון חוץ לסוכה כיון שירדו גשמים, מכל מקום כיון שנשכב מרצונו ומדעתו חוץ לסוכה, והרי זמן החיוב יבוא ממילא כשיפסקו הגשמים, שוב אי אפשר להגדיר מעשהו כאילו שכב בהיתר. והיינו שביחס לזמן החיוב לא היתה השכיבה בהיתר כיון ששכב בידיעה גמורה שהוא מחוץ לסוכה ורק היה לו באותה שעה היתר לעשות זאת ביחס לזמן שבו יורדים גשמים.

ואכן כתב שם בדבר הלכה (הערה לג) שאף ליסוד זה שמותר להוציא ישן בסוכה מן הסוכה, מכל מקום אם כשנשכב לישון יודע שמפאת חוסר מקום וכדומה רוצים להוציאו לאחר שירדם, נראה שאין לו לשכב שם באופן זה. והיינו מטעם זה שכל כמה שבשעת שכיבתו יודע שיבוא זמן להבא שלא ישן בסוכה אף שחייב לישון בה (מחמת שבאותה שעה יהיה ישן הפטור או מחמת שיבוא זמן החיוב כשיפסקו גשמים) חסר בהיתר השכיבה עתה.

וכן מבואר מדברי רב האי גאון (הו"ד בשערי תשובה ריש סימן תרלט) בשני אחים שלא היה מקום בסוכתם לשניהם, והורה רב האי גאון שכל אחד ישן בלילה אחר. ולכאורה צ"ב מדוע לא השיאם עצה שהאחד יקדים לישון ואחיו יוציאנו בתוך שנתו וישן תחתיו. אך להנ"ל מבואר שעד כמה שבשעת השכיבה ידע שאחיו יוציאנו אם כן חסר בהיתר השכיבה ואי אפשר לעשות כן.


הוכחת האחרונים מישן בציצית שאינו חוזר ומברך

עוד העירו על פסק הגרשז"א מדברי השדי חמד (מערכת יד כלל לב) שהביא מספר מתת ידו להוכיח לנדון זה ממה שישן ביום בציצית אינו חוזר ומברך, ומוכח שגם כשישן חשיב בר חיובא ומקיים מצות ציצית. ונקט שהישן בסוכה ובא חברו והוציאו תוך שנתו חוץ לסוכה, הרי ביטל בכך את חברו מקיום מצות שינה בסוכה.

וכעין זה הקשו מדברי הפוסקים (או"ח סימן ח ס"ט) בישן בטליתו שצריך לברך בבוקר כיון שלילה לאו זמן ציצית הוא. ובמשנה ברורה (שם סקמ"ב) הביא שכיון שיש פוסקים הסוברים שכסות יום חייבת בלילה לפיכך לא יברך כי ספק ברכות להקל. וקשה הרי אף כסות יום חייבת בציצית הלא ישן בלילה ואם כן אינו בר חיובא והרי הוא כשוטה ולמה לא יברך. והאריכו להוכיח מעוד מקומות שבהם מוכח שאף ישן חשיב בר חיובא ואינו כשוטה.


מהלכו של בעל הארחות שבת שאף לדעת הגרשז"א ישן חשיב בר חיובא

מהלך נפלא בביאור דברי הגרשז"א כתב הרב יצחק מרדכי הכהן רובין שליט"א בעהמח"ס ארחות שבת, לדבריו נראה פשוט שאין לומר שאדם ישן חשיב אינו בר חיובא וכשוטה שפטור מכל המצוות. אלא בודאי הוא בר דעת גמור וחייב בכל המצוות והעבירות, אלא שכיון שבזמן השינה בפועל אין לו דעת, לכן כל עשייה שיעשה תוך שנתו אינה כלום, כיון שמעשיו הם מעשים שנעשו בבלי דעת.

וממילא אדם שהלך לישון ובשעה שהלך לישון עשה כדין וישן בתוך הסוכה אף שהוא בר חיובא הרי אין לדונו כישן חוץ לסוכה, כיון שמעשה השינה חוץ לסוכה נעשה כשהוא ישן ומעשה הנעשה בבלי דעת אינו כלום. משא"כ שמתחילה ידע שיוציאוהו או שידע שיפסיקו הגשמים ויבוא זמן החיוב, הרי זה דומה לאדם שהלך לישון בסוכה כשיודע בודאי שבעוד איזה שעות תיפול הסוכה שבודאי מבטל בזה מצות שינה בסוכה. והיינו כי בכהאי גוונא אנו מצרפים הדעת שהיתה לו בתחילה בשעת מעשה ההליכה לישון למציאות השינה לבסוף חוץ לסוכה, וחשיב שמעשה השינה חוץ לסוכה היה מכח ומדעתו ונעשו על ידו.

ודוגמא לדבר דברי הירושלמי המובאים בתוספות בבבא קמא (ד. ד"ה כיון) שישן שהביאו אצלו כלים ושברן פטור, אך אם הלך לישון ליד הכלים חייב. ולכאורה צ"ב מדוע לא יפטר כיון שסוף סוף הזיק בשנתו והרי הוא כשוטה, לפי ההבנה הפשוטה בפסק הגרשז"א והיעב"ץ. אלא מוכח שבודאי הישן אינו מוגדר כשוטה והטעם שפטור בשבר הכלים תוך שנתו כיון שמעשיו נעשו בבלי דעת, אך באופן שהלך לישון מתחילה בידיעה שיש שם כלים שיכול להזיקם, בכהאי גוונא מצרפים דעתו שלפני השינה למעשה ההיזק ולכך אינו חשוב מזיק באונס.

אך אם כנים הדברים לא קשה כלל קושיית הגרשז"א על דברי רב אשי בסוגיין, מדוע חיישינן שמא ירדם והלא אף אם ירדם יהיה פטור כיון שישן פטור מן המצוות. והוצרך הגרשז"א ליישב שמכל מקום אסור לו לעשות מעשים שיביאו אותו לישון שינת קבע חוץ לסוכה. ולכאורה לפי יסוד זה שהישן חשיב בר חיובא רק שפטור על מעשים שנעשו שלא מדעת, ולכך מצרפים המעשה לדעתו אם מתחילה היה בדעתו לישן חוץ לסוכה אף באופן שחייב לישון בסוכה, אם כן יש ליישב בקל שכיון שיש לחוש שמא שינת ארעי זו תביאנו לידי שינת קבע, אם כן מונח בשינתו הארעית האפשרות שיבוא על ידי כך לשינת קבע ובכה"ג שפיר יש לצרף דעתו הראשונה למעשה השינה אף שנעשה בשינתו ולכך אסרוהו.