מגן אברהם/אורח חיים/רב
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) בורא. ולא הבורא [כ"ה]:
(ב) מבושל. ואף על גב דלענין יין נסך לא מתנסך:
(ג) בשכר. תאנים [ש"כ] דעתו דהרשב"ץ דוקא נקט שכר תאנים דאינו מפסיד טעם היין אבל שאר משקין מיד כשנתערב בהן כל כך עד שנפסד טעם היין מברכין שהכל, ועמ"ש סי' ר"ד ס"ה וס"ו:
(ד) בפה"א. דכל דבר שגדל על האילן ואינו עיקר הפרי בורא פרי האדמה, ועמ"ש ס"ה ועבי"ד סימן מ"ד דבימיהם היו הענבים גדולים, אבל עכשיו פול גדול מענבה ואפשר דה"ה פול הלבן:
(ה) מר. ואם מתקן ע"י האור מברך שהכל, [ל"ח] עס"ג וסי"ד:
(ו) וי"א וכו'. והבד"ה כתב דאין ללמוד זה משביעית דהרי חרובין אפי' אחר שישרשרו מרין הם ואין ראוים לאכילה, לכן (אין) מברכין עליהם בורא פרי העץ וכן נראה דעת הרי"ף והרמב"ם ורי"ו, ולי' נרא' דלא יהא אלא ספק וראוי לברך בורא פרי האדמה:
(ז) שהכל. צ"ע דהרשב"א לשיטתיה אזיל דס"ל דגרעינין לאו פרי נינהו אבל להרא"ש דקיי"ל כוותיה אם כן ה"ה כשמתקן ע"י האור מברך בפה"ע וכמ"ש ס"ה גבי שקדים וצ"ל דכשהן מרים לאו פרי נינהו משא"כ בשקדים וכ"מ בלבוש עס"א:
(ח) עם פת. כתב הב"ח צ"ע מאי אצטריך לאשמועינן הא דין זה מבואר בסי' רי"ב וכן הקשה הרר"י על הרי"ף ונ"ל דאשמועינן אפילו בחושש בגרונו ואוכל שמן הרבה ופת מעט לא אמרינן דשמן עיקר וכ"מ מלשון הרי"ף וקשה מ"ש מהאוכל דג מליח עם הפת שמברך על המליח וצ"ע עכ"ל, ולכן נ"ל דאם מתכוין לרפואה ואוכל רק מעט פת שלא יזיקנו בגרונו אין ה"נ דמברך על השמן וכ"כ הב"ח סימן רי"ב ע"ש ומשום קושיא זו אין לבדות דין חדש דהרבה פעמים כתבו הפוסקים דין פשוט והא דלא מוקי ליה בגמרא דאכיל ליה ע"י פת לרפואה היינו משום דאין דרך רפואה בכך מדנקט דוקא אניגרון ולא נקט שאר משקין ואה"נ אם שותהו עם שאר משקין לרפואה כגון עם שכר או יי"ש דמברך בפה"ע:
(ט) שמן עיקר. אפי' השמן הוא מועט (ב"ח) ומיהו ממ"ש הרא"ש סימן ק"ד גבי חומץ משמע דוקא הרבה ואפשר דאורחא דמלתא נקט:
(י) אניגרון עיקר. אפילו הוא המועט:
(יא) שהכל. צ"ע דהא בגמרא דף ל"ט איתא בהדיא דמברך על מי סלקא בפה"א וכמ"ש סימן ר"ה ס"ב ועמ"ש שם:
(יב) קטנים. בפה"ע דכיון שהם ראוין לאכילה יותר כשהם קטנים נטעי להו אינשי אדעתא דהכי (הרא"ש עס"ב וי"ב):
(יג) מתקן וכו'. דה"ל כמו מתוקן בתחלה (תר"י והרא"ש):
(יד) על העלין. דנטעי להו אינשי גם אדעתא לאכול מן העלין [רי"ו גמ']:
(טו) תמרות. בולטין בעלה כמו בעלין של ערבה:
(טז) קפריסין. הוא קליפה הגדילה סביבת הפרי כעין קליפה הגדילה סביב אגוזים דקים [רש"י]:
(יז) בפה"א. דאינו עיקר הפרי ויש רוצין ללמוד מכאן דקליפה של פרי כגון של מראנצי"ן שמרקחין אותם מברך בפה"א ול"ד דהכי אמרינן בגמרא כשמגיע להתבשל הקליפה נופלת ממנו וגם אפילו אי שקלת ליה לא מיית פירא אבל הקליפה הזאת מגוף הפרי הוא ועוד דלגבי ערלה פרי הוא כמ"ש בי"ד סי' רצ"ד וכ"ה בגמ' קליפי רמון וכו' והגרעין חייבין בערלה וכתבו התוס' מכאן שמברכין על הגרעין בפה"ע וכמ"ש ס"ג א"כ ה"ה לקליפין ול"ד לשקדים הרכים ברסי' ר"ד דהתם לא נטעי אינשי אדעתא לאוכלן בקליפיהם דעדיין לא גמר הפרי וא"ל משום דלא חזי לאכילה בלא רקוח הלא ורדין ג"כ לא חזי לאכילה בלא רקוח ואפ"ה לית לן בה כיון דעיקר תיקונו על ידי כך וכמ"ש הרב"י סימן ר"ד סי"א וע"ש ועוד דמ"מ ראוים לאוכלן חיין אלא שאינו טוב כ"כ דגם תוך הפרי אינו טוב בלא תיקון ותערובות צוק"ר לכן נ"ל דמברך בפה"ע דגם בקפריסין י"א דמברכין בפה"ע ועס"ג:
(יח) וי"א לברך כו. נ"ל דוקא בגדגניות שנתבשלו ונימוחו לגמרי וכן כ' מהרי"ק שמ"ה אבל בתמרים שנתמעכו קצת לא פליג וס"ל כהרמב"ם והטור דמברך בפה"ע וכ"מ סי' ר"ד סי"א שכת' אפי' הם כתושים ביותר ולא פליג רמ"א וגם בד"מ סי' ר"ד משמע דס"ל כהרב"י וגם בת"ה אפשר דמודה בתמרים שמיעכן קצת כהרמב"ם וגם בגדגדניות שנתבשלו כת' וז"ל שנימוחים לגמרי מברך שהכל ול"ד לבשמי' שחוקי' בסי' ר"ג ס"ז דהתם דרך לכתוש ולשחוק כל הבשמים מ"ה חשיבי קיימו במילתייהו משא"כ בדבר אחר שאין דרכו תדיר להיות מעוך ומרוסק ואף על פי שאין החילוקי' האלו ברורים מ"מ לא יהא אלא ספק ומברך שהכל עכ"ל, וברוקח כ' וז"ל תמרים כתושים מבושלים בפה"ע והוא טריא"ק עכ"ל:
(יט) מברך שהכל. דזיעה בעלמא הוא דאין נקרא משקה אלא היוצא מהזתים וענבים בלבד:
(כ) סופי ענבים. ול"ד לבוסר בס"ב דמברכין עליו בפה"א שאני בוסר דעומד לעשות ממנו משקה דאשתני' לעלוייא דהיינו יין שמברכין עליו בפה"ג משום הכי דיו דמורידין אותו מעלה א' ומברכין בפה"א משא"כ בסופי ענבים שעומדים לעשות חומץ לכן מברכין שהכל:
(כא) שבשלם החום. משמע מל' רש"י דהטעם משום דאשתני לגריעותא ערסי' ר"ה:
(כב) אלא שהכל. ול"ד למיא דסלקי בסי' ר"ה ס"ב דהנהו כיון דרוב אכילתן ע"י שליק' שליקתן כמותן משא"כ פירות לאו דרכיה למשלקי' או למסחטיה אלא למיכלה בעיניהו בהנהו לא אמרי' שיהא מימיהן כמותו (ב"י רשב"א) ומיהו בפירות יבשים כגון תפוחים ואגסים וגדגדניו' ופלומי"ן ד"ה דמברך אמימיהן בפה"ע דהא אין דרכן אלא למשלקינהו לא למכלינהו בעינייהו וכן אני נוהג ועיקר (ב"ח) וצ"ע דמשמע דטע' הרשב"א משום דדרכן למשלקינהו מעיקרא נטעי להו אדעתא דהכי למשלקינהו ואם כן פירות דלא נטעי להו אדעת' דהכי אף על פי שיבשן אח"כ לא מהני וכ"כ הלבוש דדוק' פירות שרוב אכילתן ע"י בישול מברך בפה"ע (עסט"ו) וכן מ"כ בשם רש"ל:
(כג) טעם הפרי. דיותר נכנס טעם הפרי במים ע"י בישול מאלו סחט הפרי עצמו:
(כד) ויוצא. דעל כולם אם אמר שהכל יצא מיהו אם אכל תחלה הפרי ובירך בפה"ע צ"ע אם יברך שנית על המרק שהכל ולכן ישתה ד"א תחלה לברך שהכל:
(כה) ישתה מים. דמי תאנים לא פטר להו פרי מברכה אחרונה דלאו פרי נינהו (מהרא"י בשם סמ"ק) עסי' ר"ח סי"ג:
(כו) ובורא נפשות. ובאגודה סי' קמ"ט כ' לברך תחלה בנ"ר ואח"כ מעין ג' ומיהו אפשר דדוקא התם שאכל פרי ומעשה קדירה ונסתפק אם מעין ג' פוטרת בנ"ר לכן יברך בנ"ר תחלה, משא"כ הכא דשתה מים פשיט' דאין מעין ג' פוטרתן ואם שתה אותם לבדם יברך בנ"ר (כ"ה סי' ר"י) וצ"ע:
(כז) ואם משך. ז"ל הרב"י דוקא כשהצמוקים מעורבים עם המים הא אם נמשכו המים מהצמוקים ה"ל יין עכ"ל נ"ל פי' דכשהצמוקים מעורבים עם המים ואוכל הצמוקים ושותה המים אז ה"ל כמרק של כל הפירות אבל אם נמשכו וכו' כלו' שאין כונתו לאכול הצמוקים כלל רק להמשיך מהן היין או אפי' שתה מהן מהכלי שהצמוקים בתוכו מברך בפה"ג וכ"כ במרדכי גבי מי ירקות בסי' ר"ה ס"ב וכ"מ בסי' רע"ב ס"ו דכל הפוסקים כתבו יין צמוקים ולא חלקו בין משך ללא משך ועוד דבי"ד סי' קכ"ג סי"א כ' בשם ר"ל חביב וז"ל אם עושין יין מצמוקין שכותשין אותן ונותנים עליהם מים ותוסס מקרי יין אף על פי שהצמוקי' תוך המים אחר שנשתהו ג' ימים במים כו' ואף על גב דגבי יין בעי המשכה לענין יי"נ מ"מ ביין צמוקי' שדרך הוא להניח הצמוקין בחבית ושם נעשה יין גמור לא בעי המשכ' עכ"ל וכ"ש לענין ברכה דאפי' יין גמור מברך בפה"ג אפי' לא המשיך לכן נ"ל מ"ש עיקר וכ"מ סי' ר"ד ס"ו:
(כח) וברכה א' מעין ג'. אפי' לא רמי' ג' ואתא ד' ועבי"ד סי' קכ"ג בב"י (כ"ה):
(כט) אין דרך. ועמ"ש סי' ר"ה:
(ל) אגוז גמור. וי"א כיון שאם בשלו בלא דבש משתני לגריעות' וא"כ ה"ל דבש עיקר ומברך שהכל ול"נ (טור) עמ"ש סי' ר"ה סס"א:
(לא) וכן אותם. צ"ל והן אות' וכו' כדאיתא בב"י בהדיא הטעם דלא נטעי ליה אנשי אדעת' לאוכלן כשהן רכין אבל דבר שפרי גמור כגון קליפי מראנצ"ן מברך בפה"ע דלא כע"ת עמ"ש ס"ו אבל מושקט נו"ס פרי גמור הוא כמ"ש סי"ז ע"ש ועסי' ר"ג ס"ו:
(לב) הצוק"ר. דמי למי פירות כמ"ש ס"ח:
(לג) אין מברך. וה"ה גלגי"ן וציטו"א (ברכות רמ"מ בשם ברכות מהר"מ):
(לד) מושקא"ט. פרי הוא ורגילין לאוכלו ביובש (תוס') ומי שיש לו שלשול ונותן המושקא"ט לתוך השכר כדי שיעצור דמי לשמן כמ"ש ס"ד, ומיהו נ"ל דכששותה לצמאו אף על פי שנותן ג"כ מושק"ט לתוכו לרפואה מ"מ מברך על השכר וה"ה גבי שמן:
(לה) רטובים בפה"א. ואף על גב דפלפלין מין אילן הוא כיון שאין נוטעין אלא ע"ד שיתייבשו ויאכלו רובן שחוקים כתבלין ואין נאכלין לבדן אלא לפעמים קרוב הדבר שיברכו עליהן שהכל כמו קורא בר"ס ר"ד (וכן השבת) אלא לפי שמעט מהן נאכלים ברטיבותן אדעתא דהכי נמי נטעי קצת לכן מברכין עליהם בפה"א, וזנגביל אינה עיקר הפרי [טור] ועיין בב"ח מזה:
(לו) ואם הוא מסופק. היינו אחר שלמד אבל מי שלא למד לא יאכל עד שילך אצל חכם ללמדו ברכות (כ"ה בגמ' ובברטנור' וב"י סס"י ר"ד בשם הג"מ):
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |