תוספת יום הכיפורים/יומא/עט/א

תוספת יום הכיפורים יומא עט א

דף ע"ט ע"א

תוס' ד"ה כותבת הגסה פרש"י אינו מיושב כו' לשון התוספת מגומגום הרבה בעיני דמהו זה שהקשו בתחלת דבריהם והאנן בגרעינתה תנן והלא רש"י ז"ל כבר הרגיש ופי' דדלמא ה"ק כמוה כגרעינתה גם מ"ש ואי מספקא ליה כו' הוא מגומגום דמשמע דהם מפרשים אותו פי' ולא היל"ל אלא שפרש"י דמספקא ליה כו' ולעיקר קושית התוספת על רש"י יישבתי דבריו לעיל:

ומ"ש התוספות דכונת הבעיא הוא אי שיעורא הוי ככותבת וב' גרעינין ק"ל עלה דלפי' זה אם כן מ"ש בגמ' רב אשי לא מיבעיא ליה כו' אינו מתיישב לפי פירושם ואם נפשך לדחוק ולומ' דה"ק דפשיט' ליה דכשאמ' כותבת הגסה ר"ל עם הגרעין וכשאמ' וגרעינתה בא לרבות גרעין א' דהוי שני גרעינן וכותבת אם כן הוי שיעורא רבה ובגמ' מסקינן לקמן דשיעורה דאכילת יוה"ך הוא פחות מכביצה ואי הוי כותבת וב' גרעינין פשיטא דהוי יותר מכביצה ויש בו שביעה וביוה"ך לא בעי שביעה אלא לייתובי דעתיה והוא פחות מכביצה ודוק:

גם מ"ש לפרש הבעיא על פי הירושלמי הלשון אינו סובל דשלא בגרעינת' ר"ל קודם שנתמעך חללה ועוד יש לי גמגום לפירוש זה והוא דלכל הפירש טבע הלשון דצד השני של הבעיא בא להחמיר דבשיעור' זוטא חייב ויגיד עליו ריעו בעי' עצם כשעורה צד השני של הבעיא הוא להחמיר דיטמ' בלא קליפה אמנם לפי' הערוך דר"ל שנתמעך חללה נמצא דצד השני של הבעי' בא להקל דלא מחייב עד שיאכל כשיעור כותבת וגרעין עם חללה יחד ואין זה טבע הלשון ודוק:

אמר רבא אר"י כותבת הגסה כו' ופירש רש"י קים להו רבנן ואע"ג דכל שיעור אכילת איסור הוא בכזית כו' וקשה אמאי רש"י הקשה זו בכאן ולעיל דמתני' דקתני האוכל ככותבת הגסה חייב שם יקשה רש"י קושיא זו יש לומ' דרש"י לא הרגיש קושיא זו מדעתו אלא דרש"י בא לפרש דברי ר"י דאמר קים להו לרבנן כו' דכונתו לתרץ מ"ש דבעלמא הוי בכזית כו' ואמר דהטעם דהכא לא כתיב לא תאכל כו' וא"ת אכתי תקשי על ר"י דאמר דכותבת הגסה יתירה מכביצה דמשמע דלדידיה יצתה קושיא זו מ"ש דבעלמ' הוי בכזית והלא אפילו תימא דכותבת הוי כביצה תקשי קושיא זו יש לומ' דאי הו"א דכותבת הוא יותר מכזית ושיעורה כביצה לא הוה צריך לטעמא דקים להו לרבנן אלא הו"א מדשני קרא ולא אמר לא תאכל אלא לא תעונה רמז הכתוב ששיעור אחר יש ביוה"ך והיינו בככותב' שהוא כשיעור ביצה אבל לר"י דאמר דכותבת הוי טפי מכביצה קשיא למה הלך לבקש שיעור טפי מכזית ומכביצה לזה הוצרך לתרץ ר' יוחנן קים להו לרבנן כו' ודוק:

מתיבי מעשה והביאו לר"ג כו' ואי ס"ד כותבת הגסה שאמרו כו' תימה מאי פריך והלא במתניתין הוי כותבת הגסה והתם מיירי בכותבת סתמא דאינה גסה ואם כן דבר פשוט הוא דשתי כותבות בינוניו' בלא גרעיניהן לא הוו כביצה וכותבו' הגסה הוי יתירה מכביצה וגם על התרצן יש לתמוה אמאי לא תריץ הכי והוצרך לתרץ דטעם דכותבת הגסה וגרעינתה הוי יותר היא מחמת הגרעין דהוא מרובה על האוכל והלא אפילו יהיה האוכל והגרעין שוין יש לחלק בין כותבת סתמא לכותבות הגסה ועוד תימה לפירוש התוספת שפירש לעיל דשיעורא דיוה"ך הוא כותבות וב' גרעינין אם כן מלתא דפשיטא דכותבת גסה עם ב' גרעינין הוא יותר מב' כותבות בלא גרעיניהן וכשאמר ר"י כותבות הגסה שאמרו יותר מכביצה היינו על כותבת הגסה דיוה"ך דהוי כותבת וב' גרעינין לפי פי' התוספת ואם כן מאי פריך תלמודא כותבות הגסה וגרעינתה מי הוי יתירה מכביצה הא מלתא דפשיטא דהוי יותר מכביצה וצ"ע:

וכשנתנו לר' צדוק כו' פרש"י ג' קולין נהג בו כו' מדברי רש"י הללו משמע דאוכל פחות מכביצה אינו מקבל טומא' ולפיכך לא נטל ידיו ר' צדוק וקשה דרש"י כתב בפ' כל שעה דף ל"ג ע"ב דכל שהוא מקבל טומאה מן התורה והביא ראיה מהא ודתניא בת"כ ס"פ שמיני דכל האוכל מלמד שמטמא בכל שהוא כו' התוספת שם ובריש המצניע דף צ"א ע"א הקשו על רש"י דס"ל דכל שהוא מקבל טומאה מן התורה וכתבו בסוף דבריהם דרש"י חזר בו בפ' אותו ואת בנו דף פ"ב ע"א כו' וכ"כ התוספת בפ' מרובה דף ע"ז ע"א יע"ש גם הרא"ם ס"פ שמיני ומרן בכ"מ רפ"ד דה' אוכלין כתבו דרש"י ס"ל דכל שהוא מקבל טומאה מן התורה ודבר תימה ופלא הוא בעיני איך לא הביאו מ"ש רש"י בהא דר' צדוק דמשמע בהדיא דס"ל דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה ובענין מחלוקת זה עיין מ"ש תי"ט פי"ג דאהלות משנה ה' ופ"ב משנה א' יע"ש ומתבאר מדברי הקו' דפ' כל שעה ור"פ המצניע דאפילו לר"ת דס"ל דכל שהוא אינו מקבל טומאה היינו מן התורה אבל מדרבנן מקבל טומאה ובהכי מוקים ברייתא דת"כ וכיון שכן יש לתמוה על מ"ש רש"י בשמעתין דאפילו נימא דפירש רש"י דהכא כשיטת ר"ת דכל שהוא מקבל טומאה מדרבנן אמאי לא נטל ידיו ר' צדוק דהא פחות מכביצה מקבל טומאה לפחות מדרבנן לכ"ע ולע"ד היה נראה לפרש דר' צדוק לא נהג ג' קולין אלא ב' קולין בלבד דחוץ לסוכה אכלו ולא בירך עליו אחריו אבל מה שלא נטל ידיו היינו טעמא דכיון דנטלו במפה אינו צריך נטילה דהתירו מפה לאוכלי תרומה ור' צדוק כהן הוה והך אוכל הויא תרומה או אפשר דחולין הוה וכשם שהתירו מפה לאוכלי תרומה ה"ה לאכילת פת חולין דנטילת ידים דחולין לא הוו אלא משום סרך תרומה וכי היכי דהתירו מפה לאוכלי תרומה הוא הדין לאוכלי חולין ועיין בא"ח סימן קס"ג דזו היא סברת הרמב"ם פרק ו' עיין שם:

כתב מרן הב"י ריש סימן קנ"ח כתב הרוקח אוכל פחות מכביצה יטול מספק ולא יברך ונראה שטעמו משום דכיון דפחות מכביצה אינו מקבל טומאת אוכלים איכא למימר כו' ולא חילקו בין פחות מכביצה ליתר מכביצה כו' דעל פחות מכזית כו' עכ"ל ואיכא למידק על דברי מרן דאיך כתב בפשיטות דפחות מכביצה אינו מקבל טומאת אוכלין הספק של הרוקח הוא אם הצריכה חכמים נטילה לפחות מכביצה והלא הוא מחלוקת קדום בין רש"י ור"ת ואפילו תימה דרש"י חזר בו כמ"ש התוספות וכדכתיבנא לעיל הרי הרמב"ם רפ"ד דהלכות טומאת אוכלין ס"ל דכל שהוא מקבל טומאה מן התורה ואפילו לדעת ר"ת דסבירי ליה דפחות מכביצה אינו מקבל טומאה היינו מן התורה כדלעיל ולכן יותר נכון הוא לומר דהספק של הרוקח טעמו הוא משום דהדבר במחלוקת הוא שנוי אם פחות מכביצה מקבל טומאה מן התורה או לא לפיכך יטול ידיו ולא יברך ואע"ג דכ"ע מודים דמקבל טומאה מדרבנן שמא לא הצריכו חכמים נטילה אלא לשיעור כביצה דמקבל טומאה מן התורה ומיהו בדברי הרוקח איכא למידק דממ"ש אוכל פחות מכביצה יטול ידיו ולא יברך משמע דספוקי מספקא ליה ואלו ממ"ש בסימן רפ"ג דפחות מכביצה אין צריך נטילה כדאמרינן בסוכה ובברכות משמע דפשיטא ליה מלתא דפחות מכביצה אין צריך נטילה ומייתי ראיה מסוכה דהיינו הך עובדא דר' צדוק דאכל פחות מכביצה ולא נ"י איברא דהך ראיה דרבי צדוק לא מכרעא דפחות מכביצה אין צריך נ"י דדלמא לעולם צריך נ"י ולכך נטלו במפה ואכלו באופן דלענין הלכה הדבר הוא ספק הלכך יטול ידיו ולא יברך:

תוספות נטלו במפה בפ' הישן פרש"י כו' דבור זה הוא מגומגם הרבה בעיני דכיון דתוספות ס"ל דפחות מכביצה מקבל טומאה א"כ צריך נ"י מן הדין לכל אדם שאוכל פת פחות מכביצה אפי' שיהיה ישראל וא"כ למאי אצטריכו לומ' דר' צדוק כהן הוה אפי' היה ישראל צריך נ"י ובמקום נ"י כרך ידיו במפה ואם נרצה לומ' דלשאר אדם ס"ל לתוספות דאין להתיר כריכת ידו במפה רק דוקא לכהן כשאוכל תרומה ולכך הוצרכו לומר דר' צדוק כהן הוה אמנם המעיין נ' דאין טבע ל' התוס' סובל זה וגם לשון שכתבו ובחנם פי' כן כו' הוא ק' דכיון דרש"י ותוספות פליגי בענין דינא דרש"י סבר הכא דאוכל פחות מכביצה אינו מקבל טומאה והתוס' חולקים עליו היה להם לבא על רש"י בתמיהא חזקה בהכחשת הדין דפחות מכביצה מקבל טומאה ודוק ועיין לקמן ד"ה הא כביצה בעי סוכה:

תוספות ד"ה ולא בירך אחריו ס"ל כר"י כו' ואיכא למידק דלמא ר' צדוק ס"ל דע"כ לא פליג ר"מ דהוי בכזית אלא לענין שיצטרך לזימון אבל לענין חיוב בה"מ כ"ע מודו דהוו כביצה ומתני' איירי דשנים אכלו כל א' כביצה ונתחייבו בבה"מ וזה הג' שבא להצטרף עמהם כדי שיזמינו נחלקו התנאים עד כמה מזמנים עד כזית דר"מ רי"א עד כביצה י"ל דכיון דבגמרא מוקים טעמייהו דר"מ ור"י דפליגי בפירש דקרא מ"ס אכילה בכזית ומ"ס אכילה שיש בה שביעה דהיינו כביצה משמע בהדיא דפלוגתייהו הוי בעיקר שיעור חיוב בה"מ ונקט מתני' פלוגתייהו לענין ממון לאשמועינן חדושא דאפי' לא אכלו כל הג' אלא כזית א' כל א' מהם אפ"ה נתחייבו בב"ה:

כתבו עוד ונראה לר"י דהלכה כר"מ כו' כונת קשר דברי התוספות הוא זה אע"ג דאמרו בריש דבריהם דרבי צדוק עבד עובדא כר"י ובכל דוכתא קי"ל דמעשה רב ותו דר"מ ור"י הלכה כר"י אפילו הכי נראה לר"י דהלכה כר"מ והביא ב' ראיות לדבריו חדא מדאמרינן פ' כיצד מברכין דף ל"ח ע"ב דר' יוחנן אכל זית מליח ובירך עליו תחלה וסוף וא"ת לר"י גופיה תקשי אמאי שביק ר"י ועביד כר"מ י"ל דטעמו משום דסתם לן תנא כר"מ פ"ג שאכלו דקתני עד כמה מזמנין עד כזית ולא קתני דר"מ כנ"ל ועוד הביאו ראיה ב' מהא דאמרי' בברכות דף מ"ח אר"י דלעולם אינו מוציא את הרבים עד שיאכל כזית דגן וראיה זו יש לגמגם ולערער עליו דהרי כתבו התוספת פ"ג שאכלו וכן נראה מדבריהם סוף דבור זה ונתבאר בב"י סי' קפ"ו דאדם שלא אכל יכול לברך להוציא מי שאכל מטעם ערבות והטעם שהצריכו דהמברך יאכל כזית דגן דהיינו כדי שיוכל לומ' שאכלנו משלו וא"כ אין ראיה מהך דינא דמי שאכל כזית חייב לברך בה"מ כר"מ:

והתוספות פ"ג שאכלו דף מ"ט ע"ב הביאו ראיה דהלכה כר"מ משום דהתם בגמרא כו' ואיכא למידק מנ"ל לתוספת דכד תריץ ר"י מוחלפת השיטה דמחליף מתני' דפ"ג שאכלו דלמא מחליף מתנית' דאלו עוברין והלכה כר"י דבעי כביצה ותו דלפי הכלל שכתב הר"ן פ"ג דגיטין דף תקס"א ע"ב בסוגית מ"מ תקנו זמן בגיטין דכי פריך בגמר' והא שמעינן להו ומשני איפוך ולא מסיימי הי מינייהו מהפכינן סתמא דמלתא דבתרייתא מפכינן דמאן דמתרץ מתכוין להעמיד דבריו והביא כלל זה מרן בכללי הגמרא עיין ביבין שמועה דף צ"ח ע"ב והר"ן הביא ראיה לדבריו מהא דאיתא פ"ק דכתובות דף י' ע"א גבי כתובות אשה דאורייתא כו' ועוד הביא ראיה מהא דאמרינן פ' השולח דף מ"ו ע"ב דמשני איפוך ומוכח שם בגמרא דמתני' הנשנית באחרונה הוא דמפכינן וכן פירש דברי הר"ן מוה"ר רבי יחיאל באסאן הביא דבריו בס' יבין שמועה שם ולפי הכלל הזה שכתבנו בשם הר"ן הוקשה לי דברי מרן א"ח סי' ע' דמייתי שם מה ששנינו ספ"ג דברכות חתן אם רוצה לקרות ק"ש לילה הא' קורא רשבג"א לא כל הרוצה כו' ופרכינן בגמרא למימרא דרשב"ג חייש ליוהרא ורבנן לא חיישי והא איפכא שמעינן להו כו' אר"י מוחלפת השיטה והרי"ף והרמב"ם ה' ק"ש פסקו כת"ק כו' והוא על משנת ק"ש כו' יע"ש וק"ל טובא דזה הפך כלל הר"ן ותו דאם כדברי מרן דמתניתין דק"ש דמפכינן א"כ בה' ט"ב היה להם לפסוק כרשב"ג דלעולם יעשה אדם עצמו ת"ח והם פסקו כת"ק דהתם כמ"ש הרמב"ם פ"ה מה' תענית ועיין מ"ש הל"מ בה' ק"ש ולע"ד יראה לתרץ דמ"ש ר"י מוחלפת השיטה היינו למתני' בתרייתא דפרק מקום שנהגו כפי הכלל שלמדנו מדברי הר"ן דמתני' בתרייתא מפכינן ולפיכך פסקו התם בט' באב כרשב"ג דחייש ליוהרא אך גבי ק"ש להיות כי בדורות האחרונים שאין מכוונים בשאר ימות השנה אדרבה אם לא יקרא ק"ש החתן מחזי כיוהרא דנראה דבשאר ימות השנה הוא מכוין היטב לפיכך פסקו דיקרא ק"ש דלא מחזי כיוהרא אם יקרא ק"ש ועיין בדרשות הראנ"ח פ' אחרי מות ופ' מצורע ובס' גופי הלכות דף ס' סימן של"א:

ובפ"ק דביצה דף ט' ע"ב רמיין מתני' אהדדי דתנן התם ס"פ קמא די"ט בש"א אין מסלקין התריסין וב"ה מתירין אף להחזיר אלמא גבי שמחת י"ט ב"ש לחומרא וב"ה לקולא ורמינהי כו' אר"י מוחלפת השיטה ופרש"י ההיא דתריסין ור"ת הקשה עליו ופירש מוחלפת השיטה היינו מתניתי' דהשוחט יע"ש ומשמע דרש"י אית ליה כלל הנז' והתוספות חולקין וס"ל דקמייתא מפכינן וזהו דעת התוספות פ"ג שאכלו דף מ"ט ע"ב דקי"ל בכזית דלפי מה שמחליף ר"י ר"י הוא דאמר בכזית אלמא ס"ל דמתניתין קמייתא מפכינן הפך דברי הר"ן ובקדושין פרק האומר דף ס"ד רמינן מתני' דפר' האומר עם מתני' דפ"ח דנדרים דף ס"א ומשני מוחלפת השיטה ופרש"י שם דמחליף מתני' דנדרים וק"ק דמ' נדרים נשנית בס' נשים בתחלה ואח"כ נשנית מס' קדושין וא"כ מתני' ברייתא דהיא מ' קדושין היה לו להפך כפי הכלל של הר"ן אלא דשניא ההיא דמדברי הברייתא מוכח דמתני' דנדרים היא שנויה בהיפוך כמ"ש בגמר' שם יע"ש ועיין ס' הליכות אלי סי' תקכ"ז עוד מצאתי בריש ביצה דרמי מתני' דשבת ור"פ חבית עם מתניתין דפ"ג דעירובין ומשני מוחלפת השיטה ופירש רש"י דמחליף הא דפירש חבית וע"ש בתוספת ודוק:

כתבו עוד התוספות ובירוש' משמע כו' ק"ק לשון משמע דהא בהדיא אמרו בירוש' דבבריה לא בעינן כזית ואפשר דהירוש' תריץ בשם רבי יוחנן דאית ליה דמשום בריה הוה ברך לבסוף אף על גב דלא הוה ביה כזית אמנם הירוש' גופיה לית ליה הך דינא לכך אמרו משמע דכיון דהירוש' תריץ דטעמו דר"י משום בריה מסתמא מכי אית ליה ועיין בטא"ח סי' ר"י דגם הוא כתב. ובירוש' משמע כו' וצ"ל כדכתיבנא. ומ"ש התוס' דין זה של הירוש' יראה דיש לקשרו במ"ש מקמי הכי דנראה לר"י דהלכה כר"מ דאמר בכזית ומייתו ראיה לדבריהם מתוך הירושלמי דתמה ר"ח על ר"י מפני שבירך אחר אכילת זית מפני שגרעינתו ממעטו ותירצו דטעמו דר"י משום בריה אלמא משמע דלכ"ע באוכל שיעור כזית חייב לברך אחריו ודוק:

כתבו עוד בסוף דבריהם ולענין שתיה כו' כאן הבן שואל היכי אפ"ל דשביע' דשתיה הוי בפחות מכביצה כלו' בכזית והלא ביוה"ך לא בעינן שביע' אלא יתובי דעת' דהיינו אכילה בככותבת ושתיה כמלא לוגמיו לפי מה שהוא אדם ואם בפחות מכביצה דשתיה הוה שבע כ"ש דמייתבא דעתיה כמ"ש לקמן בגמרא גבי כותבת דהוא פחות מכביצה יע"ש. ולענין הדין הספק של התוס' הוא אם יברך אכזית או דלמא אינו מברך כשתיה עד שישתה שיעור כביצה, והרא"ש פ"ג שאכלו וטא"ח סימן ר"י הביאו הספק הזה והעלו דמפני הספק יש ישתה פחות מכזית או רביעית ודבריהם תמוהים דרביעית הוא ביצה ומחצה לחשבון מ' סאה כדאי' פרק ע"פ דף קנ"ד וכ"כ התוספות פ"ק דערובין דף ד' וכן נר' מדברי הרמב"ם פ"א מעירובין ותשובת הרא"ם סי' צ"ז ותשובת הרמ"ע ואם כן למה כתבו הרא"ש והטור דישתה רביעית כשיעור ביצה סגי דהא כל הס' של התוספת הוא אי הוי כזית או כביצה ומ"ש שם מרן הב"י דשיעור רביעית שוה לכביצה הם דברים תמוהים דזהו הפך סוגיין דעלמא דרביעית הלוג הוא ביצה ומחצה דהלוג הוא ז' ביצים וצ"ע ומיהו לשון הרא"ם והטור יש ליישב דסבירי לי' דהספק הוא אי סגי בכזית או מכביצה או דלמא שביעה דשתיה הוי יותר מכביצה עד רביעית ודוק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף