פני יהושע/ברכות/לט/א

פני יהושע ברכות לט א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בתוס' בד"ה בצר ליה שיעורא היינו דוקא בברכה שלאחריו דבעינן שיעור כו' עכ"ל. ויש לדקדק מהא דתנינן בנדה דף נ"ב דכל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו ויש שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו ודייקינן התם בגמ' אסיפא לאתויי מאי לאתויי ירקא או מיא או ריחני או מצות לכל חד כדאית ליה ע"ש וא"כ לפי שיטת התוס' דהכא וסייעתם דברכה שלאחריו טעונה שיעור משא"כ בברכה שלפניו א"כ טפי הו"ל לפרש התם כללא דסיפא דמתניתין בדבר השייך בכל ברכות הנהנין שאוכל מהן פחות מכשיעור דמברך לפניו ואין מברך לאחריו כלל משא"כ לשיטת הר"י שהביאו התוספות שהיא ג"כ שיטת הראב"ד שהביא הרשב"א ז"ל בחידושיו א"ש דלעולם מברך לאחריו אפי' פחות מכשיעור בנ"ר ויש ליישב בדוחק לפי מ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו בענין זה באריכות ע"ש:

בגמ' נימא כתנאי כו' דהנהו תרי תלמידי כו' הביאו לפניו כרוב ודורמסקין כו' ופרש"י דורמסקין אף הן שלקות שקורין אקדלשי"ט כו' ובכאן פי' פרונ"ש כו' וא"א להעמידה דא"כ הרי ברכתו בפה"ע כו' עכ"ל. ולכאורה נראה דאין כוונתו למאי שכתבו התוספות דבסמוך משמע דמברכין עליהם בפה"א דאם לכך נתכוון תו לא שייך מ"ש רש"י והאיך קדים וברך על הפרגיות דמיניה וביה הו"ל לאקשויי כל' שכתבו התוס'. לכך נ"ל בכוונת רש"י דמהא דאמרינן בסמוך דמלגלג סבר שלקות בפה"א לק"מ דלעולם מצינן למימר דדורמסקין היינו פרונ"ש שברכתו כשהוא חי בפה"ע אבל לאחר ששלקן תליא בפלוגתא דלעיל דלמ"ד שלקות במלתייהו קיימו מברך בפה"ע ולמ"ד לאו במלתייהו קיימו מברך שהכל אפילו על פה"ע ואפ"ה א"ש הא דקאמר דמלגלג סבר שלקות בפה"א לישנא דסוגיא דהנך אמוראי דלעיל נקט דעיקר פלוגתייהו בירקות אי מברך בפה"א או שהכל וממילא ידעינן דפליגי נמי בשלקות של פה"ע בכה"ג דמ"ש. ומש"ה הוצרך רש"י להקשות בענין אחר דאי ס"ד דדורמסקין היינו פרונ"ש א"כ תיקשי על המברך היאך בירך על הפרגיות דמשמע ליה לרש"י לאותו פי' של פרונ"ש אין דרך לשולקן כלל ואין דרך אכילתן אלא כשהוא חי ואם כן יפה כתב שהיה לו לברך בפה"ע כן נ"ל בכוונת לשון רש"י:

אמנם לע"ד נראה ליישב שיטת רבינו יצחק בר' יהודה שאע"פ שמפרש בב"ק אקדלשי"ט אפ"ה הוצרך לפ' כאן פרונ"ש ואלו ואלו דברי אלקים חיים דלשון דורמסקין משמש להכי ולהכי ולכאורה פירושו מוכרח. והיינו לפי מה שראיתי בירושלמי דשמעתין דמייתי האי עובדא דבר קפרא ותלמידיו בסגנון אחר וז"ל אפיק קומיהון פרגן ואחוניות וקפלוטות אמרו נברך על הקפלוטין דפוטר אחונייתא ולא פטר פרגיתא נברך על אחונייתא לא פטר לא דין ולא דין קפץ חד ובירך על פרגיתא כו' עכ"ל הצריך לענינינו. ופשטא דמלתא ודאי משמע דאותן ג' מינים שנאמרו בירושלמי הן אותן המינים עצמם שנאמרו כאן בגמרא דידן דפרגן היינו פרגיות ואחונייתא היינו דורמסקין דהכא וקפלוטות היינו כרוב דהכא ואם כן לפ"ז מבואר להדיא דהני ג' מינים ג' מיני ברכות הן לפי שיטת הירושלמי דסובר דשלקות במלתייהו קיימי ואם כן פרגיות שהכל וקפלוטות שהן כרוב בפה"א ואחונייתא שהן דורמסקין דהכא בפה"ע וע"כ היינו פרונ"ש ומש"ה שפיר קאמר בירושלמי שאם יברך על הקפלוטות בפה"א ויפטור את האחונייתא כיון דקיי"ל בירך על פה"ע בפה"א יצא וכמו שאבאר לקמן דף מ"א גבי צנון וזית ע"ש דא"כ לא יפטור את הפרגיות ואם יברך על אחונייתא שהן דורמסקין דהיינו פרונ"ש בפה"ע לא יפטור לא דין ולא דין כיון דאם בירך על פירות הארץ בפה"ע לכ"ע לא יצא נמצא דלפ"ז ע"כ לפי שיטת הירושלמי האי דורמסקין דהכא היינו פרונ"ש שברכתו בפה"ע ומש"ה יפה פי' רבינו יצחק ברבי יהודה. והא דאמרינן בסמוך דמלגלג סבר שלקות בפה"א היינו כדפרישית דלישנא דשלקות דכולה שמעתין דלעיל נקט ואין ה"נ דבשלקות דהכא דאיירי בפרי העץ סבר המלגלג דמברך בפה"ע. או שנאמר דכיון דפרונ"ש אין דרך לשולקן כדפרישית בלשון רש"י שעיקר אכילתן חי ואם כן הו"ל כתומי וכרתי דלעיל דלרב חסדא כל שנשתנה לגריעותא ע"י בישול מברך שהכל ומש"ה סבר המלגלג שהיה לו לברך על הכרוב בפה"א כיון דשלקות במלתייהו קיימי וכרוב ודאי נשתנה למעליותא כדאמרי' לעיל להדיא דמשכחת לה בכרבי וסלקא והיינו דקאמר דמלגלג סבר שלקות בפה"א. משא"כ הירושלמי סובר דלא כרב חסדא אלא דאפילו בתומי וכרתי נמי אמרינן דשלקות במלתייהו קיימי אע"ג דנשתנו לגריעותא והיינו כשיטת רב אלפס שהביאו התוס' לעיל ומש"ה מסיק בירושלמי דאחונייתא שהן פרונ"ש לא פטר לא דין ולא דין לפי שברכתו בפה"ע וכדפרישית:

ואפשר עוד לומר דהירושלמי לא פליג אגמ' דידן לענין דינא דתומי וכרתי אלא הירושלמי סובר דדורמסקין היינו פרונ"ש משא"כ הגמ' דידן סובר דדורמסקין דהכא היינו כמו דורמסקין דב"ק דהיינו אקדלשי"ט נמצא דלפ"ז שיטת רבינו יצחק ברבי יהודה ושיטת רש"י עולין בקנה א' כפתור ופרח כן נ"ל ודוק היטב:

ואף שראיתי למהר"ר אליה בפירושו להירושלמי שמפרש בענין אחר דהא דקאמר התם נברך על אחונייתא לא פטר לא דין ולא דין היינו משום דאחונייתא נהי דמברכינן נמי בפה"א אפי' הכי לא יפטר את הקפלוטות כיון דאחונייתא הוי טפל לגבי הקפלוטות שהן עיקר. אלא דהאי פירושא לא מיחוור לי דנהי דקי"ל כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה היינו בשאין ברכותיהם שוות או אפילו כשברכותיהן שוות נמי משכחת לה לענין לכתחלה. אבל בדיעבד כשברכותיהם שוות ודאי אפילו בירך על הטפילה פטר את העיקר וא"צ לברך שנית אותה ברכה עצמה וזה נ"ל ברור משיטות הפוסקים וא"כ ע"כ צריך לפרש הירושלמי כדפרישית:

שם נתן בר קפרא רשות לאחד מהן לברך כו' נראה דמה שלא בירך בר קפרא בעצמו היינו משום דס"ל דגדול העונה אמן יותר מן המברך ודלא כרב דאמר ליה לחייא בריה חטוף ובריך משום דמברך עדיף כדאיתא לקמן ובשילהי נזיר דבלא"ה מסקינן התם דפלוגתא דתנאי כו' ע"ש. ויותר נראה דמה שלא בירך ב"ק בעצמו היינו משום שהוא לא היה רוצה לאכול אלא מן הטפל ומש"ה נתן רשות לא' מתלמידים כדי שיברך על העיקר וממילא יפטר גם הוא ע"י אותה הברכה. והיינו לפי מה דמשמע בשמעתין דב"ק גופיה סובר גם כן דברכת כולן שהכל כן נ"ל ועיין עוד בסמוך:

ובתוס' בד"ה נתן בר קפרא רשות כו' ונראה דמיירי בברכה שלפניו דאי בשלאחריו כו' עכ"ל. נראה דהאי דאי לאו לשון הוכחה הוא דהא בלא"ה ודאי פשיטא בכולי שמעתין דבברכה שלפניו איירי והיינו בברכת שהכל ובפה"א שאין עניינם כלל בברכה שלאחריו וכדמשמע נמי פשטא דלישנא דקפץ ובירך על הפרגיות אע"כ דהאי דאי שכתבו התוס' משמש בלשון דאם ולענין דינא כתבו כן. מיהו בעיקר דבריהם שכתבו דמיירי בברכה שלפניו נראה דהיינו למאי דקיי"ל לקמן דף מ"ג כלישנא קמא דפליגי רב ורבי יוחנן לענין יין אי בעי הסבה או לא וכתב שם הרא"ש דלהאי לישנא משמע דבשאר מילי חוץ מפת ויין לא בעי הסבה משא"כ ללישנא בתרא דהתם דמשמע איפכא דפלוגתייהו דרב ורבי יוחנן לא איירי אלא ביין אי מהני הסבה משא"כ בשאר מינים לא מהני הסבה אלא כל א' צריך לברך לעצמו אם כן תיקשי האי דהכא דמשמע שנתן לו רשות כדי שיפטרו כולם בברכתו. ואפשר דלזה נתכוון רש"י שכתב בד"ה זקנה אין כאן שדברים הללו אינם באין ללפת את הפת אלא שלא מחמת הסעודה הן באים כו' עכ"ל ואם כן משמע מדבריו דפשיטא ליה דמה שהביאו לפניהם אותן הג' מינים היה בתוך סעודתם ולפ"ז א"ש דמאחר שקבעו כבר להסב על הפת מש"ה מהני להו הך הסבה נמי לשאר דברים שהובאו בתוך הסעודה שא' יפטור את כולם כמבואר בפוסקים וכדמשמע נמי מלשון הרשב"א ז"ל בחידושיו בפלוגת' דרב ורבי יוחנן ע"ש כן נ"ל ודו"ק:

בפרש"י בד"ה זקנה אין כאן כו' והיה לו לשאלני על איזה מהן יברך לפטור את שאר המינים עכ"ל. נראה מבואר דרש"י מפרש כן לפי המסקנא דבסמוך דכ"ע שלקות שהכל ובהא מיפלגי דמ"ס חביב עדיף ומ"ס כרוב עדיף דזיין ואם כן לפי זה א"ש דהיה לו לשאלו כיון דלעולם אם יברך על איזה מהן יפטור את כולם אלא דיש מקום להסתפק הי מינייהו עדיף והו"ל כמורה הלכה בפני רבו משא"כ לפי מאי דס"ד מעיקרא לא שייך האי לישנא כלל על איזה מהן יברך לפטור שאר המינים דהא ודאי אם יברך על השלקות בפה"א לא יפטור את הפרגיות ועוד כיון דבר קפרא נתן לו רשות לברך מסתמא סבר שיברך שהכל כדי שיפטור את כולן ויוציאן בברכתו אם יאכלו הם ממין אחר אע"כ כדפרישית דלמסקנא קאי אבל למאי דס"ד מעיקרא צ"ל דמאי שכעס בר קפרא על המברך היינו משום דנהי דבר קפרא גופא סבר דשלקות בפה"א אפ"ה היה לו לאותו תלמיד לשאלו כיון דפלוגתא דתנאי היא כדמשמע לעיל בסוגיין דר"מ דאמר יוצאין במבושל ע"כ סבר דשלקות במילתייהו קיימי ורבי יוסי נמי אפשר דסבר כוותיה ואם כן כה"ג הוי כאפקרותא להורות בפני רבו כן נ"ל ועיין מה שאכתוב עוד בסמוך. ובעיקר הלשון שכתב רש"י לפטור את שאר המינים וכדפרישית דלמסקנא קאי אין לפרש שאם יברך שהכל על המין השני שלא יפטור דודאי בין למ"ד חביב עדיף ובין למ"ד כרוב עדיף היינו על איזה מהן יברך תחלה אבל בדיעבד בודאי יצא כיון דברכותיהן שוות אלא מ"ש רש"י לפטור את שאר המינים היא גופא אתא לאשמעינן דאיירי בברכותיהן שוות וכדפרישית ודו"ק:

בא"ד ודברים הללו אינן באים ללפת את הפת אלא שלא מחמת הסעודה הן באים כו' משמע דפרגיות נמי הן דברים שבאים שלא מחמת סעודה וכן משמע קצת לקמן בפ' ג' שאכלו דף מ"ז בהא דאמר שמואל אילו מייתי גוזלייא לאבא ואף דלפ"ז הוי מצי לפרש שאכלום לגמרי שלא בשעת סעודה מ"מ הוכרח רש"י לפרש כן שהובאו בתוך הסעודה כדפרישית בסמוך בלשון התוס' ועיין מה שאכתוב בזה לקמן דף מ"א ע"ב מענין דברים הבאים בתוך הסעודה:

בגמ' לא דכ"ע שלקות ופרגיות שהכל כו' האי דכ"ע היינו בר קפרא ושני תלמידיו דהכא אבל ודאי אשכחן תנאי אחריני דס"ל שלקות בפה"א כדאיתא לעיל בפלוגתא דר"מ ורבי יוסי לענין מצה מבושל'. מיהו לפ"ז נ"ל דבר קפרא גופא שפיר מצי סבר נמי דשלקות בפה"א כיון דקיי"ל דהלכתא כר"מ ואפשר דר"י נמי מודה ליה מדפסק' רבי יוחנן ואביי הלכתא דשלקות בפה"א. אלא מה שכעס ב"ק על המלגלג ואמר ליה אם חבירן דומה כמי שלא טעם טעם בשר לא משום שכן הדין דחביב עדיף אלא דנהי דהמברך עשה שלא כדין אפ"ה לא היה לו לאותו תלמיד ללגלג עליו דאפשר דהמברך סבר דר"י פליג אדר"מ כדאמר ר"נ לעיל וס"ל שלקות לאו במילתייהו קיימי וקיי"ל רבי מאיר ור"י הלכה כר"י. ועוד דבלא"ה אין כאן מקום ללגלג על המברך דשפיר מצי סבר כחכמים דלקמן דף מ' ע"ב בהיו לפניו הרבה מינים דס"ל דמברך על איזה מהן שירצה דהיינו על חביב כדאמר עולא התם אלמא דאפי' לגבי ז' מינים סברי דחביב עדיף מכ"ש דחביב עדיף מכרוב ואף ע"ג דזיין דהא תמרים שהם מז' מינים נמי מיזן זיינו ולעולם דבר קפרא גופא סבר דכרוב עדיף אי משום דסבר שלקות בפה"א או משום דכרוב מיזן זיין למאי דס"ל כר' יהודה דלקמן כן נ"ל לולי דמלשון התוס' לא משמע כן ועיין בסמוך:

בתוס' בד"ה חביב עדיף וכן הלכה כו' עד סוף הדבור. נראה דמה שכתבו וכן הלכה היינו משום דמשמע דב"ק גופיה סבר נמי דחביב עדיף מדכעס על המלגלג ואמר אם חבירך דומה כמי שלא טעם טעם בשר ואם כן לפ"ז נראה דלשיטת התוס' חביב עדיף אפילו מכרוב דזיין מה"ט גופא וכבר כתבתי בסמוך דאפשר שאין זה מוכרח דאפשר דב"ק אפילו לדינא ס"ל כמלגלג. ומ"ש עוד ובפה"א עדיפא משהכל דמבוררת טפי פשיטא להו ג"כ מסוגיא דהכא מדלא קאמר דכ"ע שלקות בפה"א אלא דמ"ס חביב עדיף ומ"ס ברכה מבוררת עדיף כמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו דסוגיא בשיטת הירושלמי היינו דבהא קמיפלגי ומ"ש דבפה"א עדיפא משהכל ולא כתבו נמי דבפה"ע עדיף מבפה"א היינו משום דאזלו לשיטתייהו לקמן דף מ"א דמשמע להו דלא חשיבא מבוררת ודלא כבעל הלכות גדולות ע"ש בחידושינו באריכות. ומה שיש לדקדק בזה על שיטת הרשב"א ז"ל יבואר בק"א אי"ה:

בגמ' אמר רבי זירא כו' הני גרגלידי דליפתא כו' פרימא זוטא שנ"ב ופרש"י דפרימא זוטא גריעותא היא ובשאכלה חי קאי עכ"ל. וזה סותר למה שכתבתי לעיל בשיטת הרי"ף גבי תומי וכרתי וכל מידי דמקרי פרי לא שייך לחלק בברכות מחמת שינוי לגריעותא לענין הטעם שבהם ואם כן לפ"ז תו לא שייך ה"ט שכתב רש"י כאן שהרי כשאוכל הלפת כשהוא חי ודאי שם פרי עליו אלא דבאמת שיטת רב האי והגאונים שהביא הטור סוף סימן ר"ה משמע להדיא דהני גרגלידי דליפתא דשמעתין במבושלין איירי וא"כ לפ"ז א"ש דטעמא דר"ה דאמר בפרימא שנ"ב משום דתו לא דמי למאכל אלא למשקה דמברך שנ"ב כדאמרינן לעיל גבי דובשא דתמרי מיהו קצת גאונים שהביא הטור שם כתבו כשיטת רש"י דהכא כשהן חיין איירי וא"כ צריך ליתן טעם לזה מיהו לדינא לא נ"מ מידי כיון דקיימא לן כרבי יהודה דאמר אידי ואידי בפה"א והיינו כשיטת הרי"ף לעיל גבי תומי וכרתי ונראה לי שמזה הטעם השמיט הרי"ף הך מילתא דגרגלידי דליפתא משום דבכלל שלקות הן וכבר כתב דכל שלקות אפילו דתומי וכרתי מברך בפה"א אע"פ שנשתנו לגריעותא אלא דאכתי יש לדקדק על הרא"ש ז"ל דלעיל בתומי וכרתי כתב שני דיעות אם כן הו"ל לאתויי הכא הך מימרא דגרגלידי דליפתא ולמה השמיטה דלע"ד כיון דפלוגתא דר"ה ור"י היא מסתמא דהלכה כר"ה ואף את"ל דר"ה ור"י שקולים הם אפ"ה מידי ספיקא דדינא לא נפקא והוי ליה לברך שהכל בפרימא זוטא וצ"ע ליישב שיטת הרא"ש ז"ל:

בתוס' בד"ה מיא דסלקא כו' אע"ג דאמרינן לעיל דמי פירות זיעה בעלמא הוא יש לחלק עכ"ל התוס'. סתמו דבריהם ולא כתבו הטעם מיהו בלשון הרא"ש ז"ל מבואר משום דמשקין דלעיל אין לו טעם הפרי ואפשר שאם בישל הפירות ונכנס טעם הפירות במים מברך עליהם בפה"א עכ"ל ואם לזה הטעם נתכוונו התוס' לא הו"ל לסתום אלא לפרש ועוד דבלשון הרא"ש ז"ל גופא יש לדקדק למה כ' בלשון ואפשר שאם בישל הפירות דהא לפירושו מילתא דפשיטא כיון שזה עיקר הטעם לחלק בין סוגיא דלעיל דאמרינן זיעה בעלמא ובין סוגיא דהכא לכך נ"ל דודאי יש טעם אחר יותר לחלק דהא דאמרינן הכא מיא דשלקי ככולהו שלקי היינו משום דכיון שעיקר הפירות הנשלקים הן בעין ומברך עליהם בפה"א או בפה"ע מש"ה מברך ג"כ על הרוטב שלהם כמו על הפירות עצמם משא"כ הנך מי פירות דלעיל שאין עיקר הפרי קיים תוך המשקה מש"ה הוי זיעה בעלמא ומברך שהכל כן נ"ל בכוונת התוס' דלפי שזה הטעם פשוט לפיכך לא הוצרכו לפרש ובאמת שזה הטעם עצמו נרמז גם כן בלשון הרא"ש ז"ל עצמו בתשובותיו כלל ד' סי' ט"ו והובא בב"י סימן ר"ה אלא לפי שהרא"ש ז"ל כאן בפירושיו משמע ליה נמי הך טעמא אחרינא שכ' דלפי ה"ט אפי' אם אין השלקות תוך המים נמי מברך כמו על הפרי עצמו ומש"ה כ' בלשון ואפשר כיון שאין הכרח בדבר לפרש כן כן נ"ל ודו"ק:

בגמ' אמר רב חייא בר אשי פת צנומה בקערה מברכין עליו המוציא. ופרש"י דהיינו יבישה שנתנה בקערה לשרות וא"כ לפ"ז משמע דבעינן שיהיה עליהן תוריתא דנהמא כמ"ש התוס' לעיל בסוגיא דחביצא במעשה דרבינו דוד ממיץ דכל שהמים מתלבנים אזיל ליה תוריתא דנהמא ע"ש וא"כ לפ"ז א"ש מה שכתב רבי' חננאל הביאו הרא"ש בשמעתין דבפת צנומה בעינן תוריתא דנהמא וא"כ יש לתמוה על הרא"ש ז"ל שהשיג על ר"ח בזה משיטת רבינו יונה דכל היכא שהוא מבורר ואינן נדבקין יחד ע"י מרק לא בעינן תוריתא דנהמא וגם הרשב"א ז"ל בחידושיו כתב בפשיטות דבפת צנומה לעולם איכא תוריתא דנהמא ולמאי דפרישית בשם התוס' משמע דכל שמתלבנים המים ע"י הפרורין לא מקרי תוריתא דנהמא ואין מברך המוציא כדאיתא בש"ע סי' קס"ח סעיף י"א והובא ג"כ בלשון הגהות אשר"י אהאי מימרא דפת צנומה גופה אם לא שנאמר דהרא"ש והרשב"א ז"ל מפרשים פי' אחר בפת צנומה דהכא מ"מ אין כאן מקום השגה על ר"ח כיון דרש"י מפרש כן דאיירי שנשרו במים ויותר יש לדקדק בזה בלשון התוס' כאן שראו פרש"י ולא השיגו עליו א"כ אמאי פשיטא להו דבפת צנומה איכא תוריתא דנהמא שהרי כתבו לעיל בשם רבינו דוד ממיץ דכשמתלבנים המים מחמת הפרורין ליכא תוריתא דנהמא וצ"ע ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה פת צנומה בקערה כו' וא"ת היכי מיירי אם יש שלימה לפניו הא אמרינן בסמוך דכ"ע שלימה עדיף כו' עס"ה. ונראה מ"ש דכ"ע שלימה עדיף היינו משום דאזלו לשיטתייהו שכתבו לקמן בסמוך דפלוגתא דר"ה ור"י היינו דוקא בפתיתין גדולים משא"כ הכא דאיירי בפתיתין קטנים שדרכן לתתן בקערה א"כ אפילו ר"ה מודה דשלימין עדיף משא"כ לשיטת רש"י לקמן דר"ה בפתיתין קטנים נמי אמר מברך על הפתיתין אם ירצה א"כ שפיר מצינו לאוקמי מימרא דר"ח ב"א דהכא לגמרי כר"ה ומכ"ש לגירסת הרי"ף והרא"ש ז"ל דגרסי אמר רחב"א אמר רב א"כ כ"ש דאית לן למימר דרב סבירא ליה כר"ה כדאמרינן בכמה דוכתי דר"ה תלמידא דרב הוי ומקשינן מדרב אדר"ה משום דסתמא ר"ה מרב שמיעא ליה:

ומיהו מה שכתבו תוס' ואי ליכא אלא צנומה היאך פליג עליה ר"ח הא מסקינן לעיל פרורין אע"פ שאין בהן כזית לא ידענא מאי קשיא להו אטו מי לא מצי ר"ח למיפלג אהנך אמוראי דלעיל דהא בלא"ה משמע בשמעתין דלא קיי"ל כר"ח דהכא כמו שאבאר וטפי הו"ל להתוס' לאקשויי מהך ברייתא דמנחות דמייתי הש"ס לעיל בסוגיא דחביצא דנטלן לאכלן מברך המוציא ותני עלה וכולן פותתן כזית ואשכחן נמי לעיל ברייתא אחריתא גבי הכוסס את החטה כו' טחנה אפאה ובשלה בזמן שהפרוסות קיימות מברך המוציא ובכה"ג הוו מקשי שפיר היאך פליג ר"ח ב"א אהנך ברייתות והיינו למאי דמשמע לכאורה מדברי התוס' דר"ח דאמר צריך שתכלה ברכה עם הפת פת שלימה בעינן והנראה מזה דלא פסיקא להו להתוס' לאקשויי מהנך ברייתות משום דאיכא למימר דעם הפת דקאמר ר"ח לאו דוקא פת שלימה אלא אפילו פתיתין שיש בכל א' כזית נמי עם הפת קרי להו ומש"ה לא קשיא להו אלא מהא דמסקינן לעיל דפרורין אע"פ שאין בהן כזית מברך המוציא וא"כ קשיא להו הלכתא אהלכתא משום דמשמע להו דבעיקר מימרא דר"ח דקאמר צריך שתכלה ברכה עם הפת ופליג אדר"ח ב"א וקיי"ל כר"ח ולא כר"ח ב"א והיינו מדמסקינן בסמוך והלכתא כרבא דאמר מברך ואח"כ בוצע ומוסיף אדר"ח וא"כ כיון דאמרינן הכא דר"ח פליג אדר"ח ב"א כ"ש דרבא פליג אדר"ח ב"א לענין פרורין שאין בהן כזית ואם כן ודאי קשיא הלכתא אהלכתא כ"ז נראה לי בכוונת התוס' ובסגנון זה כתב הרשב"א ז"ל בחידושיו ע"ש ומה שיש לי לדקדק על דבריהם יבואר בסמוך:

בא"ד וי"ל כגון דאיכא שלימה לפניו ובוצע מן הצנומה כו' מאחר שחביבה מברך עליה כו'. כוונתם מבואר' דמה שכתבו מאחר שחביבה מברך עליה היינו אם ירצה כמו שכתבו לקמן במימרא דר"ה מיהו התוס' קיצרו במקום שהיה להם להאריך ובלשון הרא"ש והרשב"א ז"ל שכתבו ג"כ כפי' התוספות מבואר יותר ע"ש:

אמנם בעיקר פי' התוס' שהוא ג"כ שיטת רבינו יונה והרשב"א והרא"ש ז"ל וממש כל המפרשי' והפוסקים מתנבאים בסגנון א' בפי' הסוגיא ונראה שמטעם זה השמיטו הטור וש"ע דין זה דפת הצנומה בקערה והיינו משום דאי בדליכא אלא פת צנומה לחוד פשיטא דמברך עליה כדמשמע במסקנא דלעיל בסוגיא דחביצא דפרורין אפילו שאין בהם כזית מברך עליהם המוציא בדאיכא תוריתא דנהמא לכ"ע וכן בפרורין שאינן נדבקים ע"י מרק גם כן מבואר דלא בעינן תוריתא דנהמא כדפרישית בסמוך וכיון דע"כ מימרא דפת צנומה לא איירי אלא כשיש שלימים עם הצנומין א"כ היינו פלוגתא דר"ה ור"י בסמוך דאפילו בפתיתין גדולים כתבו הטור וש"ע דקיי"ל כר"י דמברך על השלימין א"כ כ"ש בפת צנומה שהן פרורין קטנים ולכך לא הוצרכו הטור וש"ע לכתוב דין זה בפני עצמו:

ומיהו מלשון ר' אלפס ז"ל נ"ל ברור דלא סבירא ליה כהנך פוסקים ומפרשים שהרי כתב להדיא וזה לשונו והלכתא כר"ח ב"א והלכתא כר"ח אליביה דרבא וכבר כתבתי בסמוך שלשיטת התוס' וכל סייעתם לא קי"ל כר"ח ב"א כיון דלא איירי אלא בדאיכא שלימה בהדי צנומה דמברך אצנומה וא"כ היאך מסיק הרי"ף הלכתא כר"ח אליביה דרבא הא הו"ל תרתי דסתרן אהדדי כדפרישית שזה עיקר ההכרח של הפוסקים והמפרשים שהוצרכו לפרש כן ועוד דהא הרי"ף ז"ל גופא כ' מיד בסמוך פלוגתא דר"ה ור"י בפתיתין ושלימין ופסק כר"י דמברך על השלימין וא"כ קשיין פיסקא הלכות של הרי"ף ז"ל אהדדי והתמיה קיימת על כל מפרשי הרי"ף שלא הרגישו בזה לכך נלע"ד ליישב שיטת הרי"ף ז"ל על מכונו דטעמו ונימוקו עמו שהוא מפרש מימרא דר"ח ב"א בכל הסוגיא כפשטיה דאיירי בדליכא אלא צנומה לחוד והא גופא אתא לאשמעינן דפרורין אפילו שאין בהם כזית מברך המוציא והיינו כמסקנא דלעיל דבעינן תוריתא דנהמא כפי' רבינו חננאל דפת צנומה נמי בכה"ג איירי ומכ"ש דא"ש טפי לשיטת רבינו יונה דפת צנומה כיון שאינן נדבקים הפרורין יחד ע"י מרק לא בעינן תוריתא דנהמא ואהא מסיק הש"ס דקאמר ופליגא דרבי חייא דאמר צריך שתכלה ברכה עם הפת ומשמע ליה לתלמודא השתא דהא דקאמר ר' חייא עם הפת לאו דוקא פת שלם אלא אפי' כזית מקרי פת ומ"מ לעולם כזית בעינן דעיקר הברכה על אותו הזית וסבירא ליה לר"ח כר' יוסף דלעיל בחביצא וכדמייתי ראיה מברייתא דמנחות דקתני עלה וכולן פותתן כזית דמשמע דפרורין דפחותים מכזית אין מברכין המוציא משום דלא מקרי פת והך ברייתא דלעיל בסוגיא דחביצא דקתני לקט מכולן כזית לא תיקשי ליה לר"ח דהא מוקמינן לעיל אליביה דר"י בבא מלחם גדול ואם כן ודאי פליג ר"ח אדר"ח ב"א משא"כ רבא דמתקיף לה משמע ליה דר"ח ור"ח ב"א לא פליגי והיינו משום דרבא ס"ל בפשיטות כמסקנא דלעיל דפרורין אפילו שאין בהם כזית מברך המוציא משום דלא ניחא לן לאוקמי הך ברייתא דלקט מכולן דאיירי בבא מלחם גדול וכשערסן אלא כפשטיה דבכל ענין מברך המוציא ואם כן מקשה רבא הכא שפיר מ"ש צנומה ומ"ש פת ומש"ה מסיק רבא דמברך ואח"כ בוצע והיינו שמפרש מימרא דר"ח נמי בהכי דהא דקאמר צריך שתכלה ברכה עם הפת לאו משום דסבירא ליה דבעינן כזית ובפחות מכזית אין שם פת עליו אלא עיקר מילתא דר"ח היינו בפת שלימה ובהא קאמר דצריך שתכלה ברכה עם הפת והיינו שצריך שיגמור כל הברכה קודם שבוצע אי משום דשלימה מצוה מן המובחר או מהטעם שכתבו התוס' בשם הירושלמי דחיישינן שמא תפול הפרוסה מידו נמצא דלפ"ז שפיר מצי סבר ר"ח כר"ח ב"א דהא בפת צנומה לא שייכי הנך טעמי כלל וכ"ז מבואר באר היטב בלשון רב אלפס ז"ל שכ' והלכתא כר"ח ב"א והלכתא כר"ח אליביה דרבא דמשמע להדיא דרבא לפרש דברי ר"ח אתא וכן נ"ל מדקדוק לשון הגמרא גופה ומה שהוצרך רב אלפס לכתוב והלכתא כר"ח ב"א היינו לאשמעינן דאפילו בפרורין שאין בהם כזית וליכא תוריתא דנהמא אפ"ה מברך המוציא כיון שאין נדבקים יחד ע"י מרק כ"ז נ"ל ברור ופשוט בכוונת הרי"ף ז"ל ולענ"ד הוא פי' מרווח בסוגיא דשמעתין כפתור ופרח בלי גמגום עד שאני תמה על הרשב"א בחידושיו שאחר כל האריכות שהאריך לפרש כפי' התוס' אפ"ה כתב בסוף דבריו דלא מיחוור ליה האי פירושא שפיר והניח הדבר בצ"ע ולא זכר כלל לשון הרב אלפס ז"ל דאחר שרשב"א ז"ל עצמו נחית לסברא זו דבפתיתין גדולים אפשר למיעבד כדרבא אם כן בנקל הו"מ לפרש הסוגיא על אותו הדרך שכתבתי בכוונת שיטת הרי"ף ז"ל ואולי מקום הניחו לי בזה מן השמים:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.