עמק סוכות/סוכה/כו/א
חתן פטור והשושבינין וכל בני החופה חייבין. עמ"ש הרא"ש דשושבינין לא מיקרו עוסקים במצוה כו' והא דפטירי מסוכה משום דאם לא חדו בהדי חתן מצטערין היו ע"ש. ולכאורה למש"ש הרא"ש (סי' ז') דאבל מצטער בישיבת הסוכה יותר מבישיבה בבית כו' ומ"מ חשבי' לי' קמצטער נפשי' ומיבעי לי' ליתובי דעתי'. וה"נ נימא דליתובי דעתי' מצערא דלא חדו בהדי חתן דזהו דבר התלוי ברעיון וכהא דאבל. וכדפרש"י בצערא דממילא דפטור כגון חמה או צינה כו' ויש ליישב בדוחק.
ובעיקר אם נפטור שושבינין מטעם עוסק במצוה. יש לתלות במה שהבאתי בספרי מעשה חושב בערכין (דף ג' ע"ב) בד"ה והני כהנים הואיל וליתנהו במצות דיד. מהישועות יעקב [איננו אתי כעת] סי' ל"ח דעוסק במצוה דרבנן אינו פטור ממצות של תורה. ומתשו' שם אריה (חיו"ד סי' ס"ד) הבאתי דמסתפק דאפשר דגם עוסק במצוה דרבנן פוטרתו ממצוה של תורה ע"ש. והרי הרמב"ם רפי"ד מאבל כתב מצות עשה של דבריהם לבקר חולים כו' וכן לשמח הכלה והחתן כו'. וא"כ כשנימא דגם עסק מצוה דרבנן פוטר גם הכא ה"ל לפטור גם ממצוה של תורה. ולהיש"י כיון דמצות שושבינין מדבריהם אין פוטר משל תורה [וצ"ע דמתפלה שהוא דרבנן מיהו יפטרו]. והנה בספר המצות שורש א' במגילת אסתר הק' מאחר שכתב הרמב"ם דכל זה בכלל ואהבת לרעך כמוך שכן פירשו החכמים למה אמר שהם מדבריהם כו' ע"ש. והנה ביד מלאכי בכללי הרמב"ם (אות ז') מצדד דגם על מה שדינו ד"ת כל שאינו מפורש ממש בתורה קרי לה מדבריהם ע"ש וצ"ע. ומה שיש לדבר בביאור סוגיא דהכא עמ"ש בתשו' חוות יאיר (סי' ס"ו) ובמשכנות יעקב (חא"ח סי' נ'):
לאתויי מוכרי תכלת. אפ"ל דבזה רבותא יותר כיון דציצית אינו חובת גברא לקנות טלית עי' ש"ע א"ח סי' י"ז ס"ב. ועכ"ז חשיבו מוכרי תכלת עוסקי במצוה. גם למאי דאיתא בר"פ התכלת במנחות (דף ל"ח) דהתכלת אינה מעכבת את הלבן דפרש"י דאי עביד כל הד' חוטין לבן יצא [ועי' בריש ספרי על הריקאנטי] וס"ד דלכן לא יחשב כ"כ מוכר תכלת עוסק במצוה לפטור ממצוה אחרת קמ"ל דמ"מ עוסק במצוה חשיב וכעין דמצינו דאפי' הידור מצוה דוחה שבת עי' מנחות (דף ס"ד) בשחט בשבת חטאת צבור כחושה אומרים לו הבא שמינה לכתחילה. וה"נ כדי לעשות ציצית מתכלת שהוא מצוה מן המובחר עוסק במצוה חשיב. שוב ראיתי בהגהות מהר"י עמדן בהא דמוכרי תכלת דכל הציצית קרויה על שם תכלת כו' וה"ה ללבן ע"ש. ולפ"ז צ"ל כמ"ש תחילה. אמנם י"ל דרק תכלת שקשה להשיגו עי' מנחות (דף מ"ב ע"ב) צביעתו מייתי דם חלזון כו'. וכדחזינן השתא דאין לנו תכלת. בזה המהדר להמציא לכל הצריך לציצית ודאי מצוה רבה עביד דלא כ"א יכול להמציא לו כשנצרך ולא חשיב פושע כל יחיד שלא נמצא לו תכלת ולא שנא זה מהשגת תפילין ומזוזות דלא כ"א יכול לכתוב תו"מ ולכן כדאי מצות התגר הממציאם לפוטרו מכל המצות. אבל לבן דכ"א יכול לטוות החוטין לשמן וצו"פ דבר המצוי. ואם איזו איש אינו רוצה להטריח וקונה ציצית אינו כדאי לפטור התגר ממצות עי"ז. דמיון לזה מ"ש התוס' בשבת (דף ד' ע"א) בד"ה וכי. לענין שאין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך דמחלקו בין פשע חבירו ללא פשע ע"ש. וה"נ מניעת קיום המצוה כחטא חשיב ואף דשרי זה היכא דליכא פשיעה מחבירו במה שלא השתדל בעצמו בקיום מצוה האחרת. היכא דה"מ חבירו להמציא לו בעצמו מצותו לא שרי אחר למנוע מהמצות בשבילו כנ"ל לכאורה. ובמג"א (סי' ל"ח סק"ח) דייק מפרש"י תגריהם הלוקחין כדי להמציאם למכור למי שצריך. דמשמע דבעושה כדי להשתכר בו ל"ח עוסק במצוה והק' מנדרים (דף ל"ג) דחשיב מחזיר אבידה עוסק במצוה אף שנוטל שכר ותי' דשם עיקר כוונתו כדי להחזיר אבידה והכא עיקר כוונתו כדי להשתכר ע"ש. וכזה ה"מ להק' מב"מ (דפ"ב ע"ב) במלוה צריך למשכון כדפרש"י להשתמש בו ולפסוק עליו להיות פוחת מן החוב. דסבר רע"ק דמ"מ חשיב מצוה קעביד לענין עוסק במצוה פטור מן המצוה. אך גם בזה י"ל כתי' המג"א דבזה עיקר כוונתו משום טובת הלוה והכא עיקר כוונתו להשתכר.
ויש לעיין כשכוונתו בשוה למצוה ולהנאתו מאי. ולכאורה דמי להא דב"מ (דף ל') בהא דמצא כסות שוטחה לצורכה ובעי לצורכה ולצורכו מאי ולא אפשיטא וכתב הרא"ש דאזלינן לחומרא ע"ש. וה"נ יש להחמיר בכה"ג שלא לפוטרו ממצוה אחרת כשא"א לו לשנות דעתו מכוונת הנאתו. וכן בהא דשטיחת כסות דאבידה כשעיקר כוונתו לצורכה וצורך הנאתו הוא כטפל שרי. אך קשה אם יוכל גם האדם בעצמו לשקול כוונת הנאתו אם היא אצלו עיקרית או כטפילה ועי' בפסחים (דף נ"ב ע"ב) וצ"ע. והרמב"ם השמיט ברייתא זו. והב"י בא"ח סי' ל"ח הביא הירושלמי משמיה דרחב"ע גופי' דמחייב בכל המצות. ובמשכנות יעקב (חא"ח סי' נ"א) הק' כיון דבבבלי אמר משמי' לפטור איך פסק כהירושלמי דמחייב ע"ש. וקצת הי' אפ"ל דיסבור הרמב"ם כמ"ש ביד מלאכי בכללי שני התלמודים (אות ז') מהפרי תואר דרק במשא ומתן דש"ס עבדי' כבבלי נגד הירושלמי אבל בתלי בחילופי נוסחאות תלינן דברייתא נשתבשה בבבלי והנוסח הנכון בירושלמי. אך כבר השיב ביד מלאכי על זה. ובמ"ש במשכנות יעקב דסובר הרמב"ם דשאר תנאי סברי שאין פוטר רק מצוה שהיא חובת הגוף ומחוייב לעשותה דומיא דחתן ולא כמו כותבי ספרים שאין המצוה חובה עליו ואם ירצה לא יכתוב אין זה פוטרו ממצות חובת הגוף ע"ש. והנה ברמב"ם (פ"ב מק"ש הל' ה') כתב היה עוסק בצרכי רבים לא יפסיק אלא יגמור עסקיהם ויקרא אם נשאר עת לקרות וע"ש בכ"מ בשם הר' מנוח דרק בדורות הראשונים שהיו עוסקים עם הצבור לש"ש כו'. וא"כ גם הכא בכותבי ספרים שכתבנו מהמג"א דמיירי בכותבים לש"ש, למה יגרע עסק הכתיבה להמציא לרבים ספרים דנימא אם ירצה לא יכתוב, מהא דהשתדלות לצרכי רבים בענייני ממון דלא אמרינן אם ירצה לא ישתדל בעדם אלא כיון דראוי הוא להשתדל עוסק במצות חשיב, ה"נ כן כשהוא אומן לכתוב וצ"ע לחלק בין הנושאים. ועי' בסוף פ"ח דסוטה ודו"ק.
א"ב דקא מנטר כריא דפירי. לכאורה המ"ל נמי דא"ב היכא דיש לו גם במקום שמירתו כלי תשמישו דלאביי חייב בסוכה דהו"ל גבי' תשבו כעין תדורו ולרבא פטור משום פרצה קורא לגנב. וצ"ל דגם אביי יסבור טעם דרבא ולא אמר טעם דתשבו כעין תדורו אלא לענין להוסיף לפוטרו גם במנטר כריא דפירי היכא דאין לו במקום שמירתו כלי תשמישו דלטעמי' דרבא חייב ולאביי פטור. אך בריטב"א הק' איך יפטור מהמצוה משום חשש הפסד ממון ולכן כתב דגם רבא סובר משום תשבו כעין תדורו אלא דלאביי פטור אפי' שלא במקום הפסד כיון שאין דרכו לעשות דירתו שם ורבא סובר דכולי האי לא דרשי' תשבו כעין תדורו שלא לעשות סוכה אלא במקום שדרכו לקבוע שם ביתו אבל כשיש לו הפסד בדבר ואית לי' צערא ופסידא בהא פטרינן לי' משום תשבו כעין תדורו ע"ש. וא"כ בגוונא שכתבנו דיש לו שם כלי תשמישו דליכא רק חשש הפסד תיהדר קו' הריטב"א. אך לכאורה אולי י"ל אף דמשום צער טורח לחוד לא מסתבר לרבא לפוטרו ופליג בזה על אביי. מ"מ מחשש הפסד ממון לחוד יפטור ושאני מצות סוכה בזה מכל המצות ולכ"ע פטור כה"ג מדכתיב תשבו כעין תדורו ואין אדם דר במקום חשש הפסד ממון אף דאינו חושש לשנות דירתו מפני הטורח לרבא:
כדטעים בר בי רב ועייל לכלה. פי' בתוס' דהיינו כביצה חשיב עראי. ובאו"ח ריש סי' רצ"א איתא דכשהוא שבע מצי לקיים סעודה ג' בכביצה וכתב המג"א לאו דווקא אלא יותר מעט דכביצה מיקרי אכילת עראי כמ"ש ס"ס רל"ב. ולכאורה הי' אפ"ל דאף דכשהוא רעב כה"ג עראי חשיב גם להלבוש דסובר באכל כביצה חייב בברהמ"ז מה"ת כיון דעכ"פ הוא שיעור שביעה לשעה קלה [ועי' בנודע ביהודה קמא חא"ח סי' ל"ח] עי' מג"א (ס"ס קפ"ד) ובשדי חמד (מערכת ברכות סי' ד' אות י"ב) הביא מרבנו יונה והחינוך דסברי כהלבוש יעו"ש. אמנם אם אוכל בכביצה על שובעו שמקודם נחשיבו סעודת קבע אף דכה"ג בפחות מכביצה לא נחשיבו קבע. בכביצה דמצריכו לברהמ"ז מה"ת אף כשאינו משביע על זמן רב בכה"ג שאכלו על השובע יחשב קבע [ועי' בשדי חמד שם אות י']. וא"כ ניחא ד' השו"ע דכשהוא שבע מצי לקיים סעודה ג' בכביצה דבכה"ג יחשב קבע. ולפ"ז יש להעיר במאי דפריך בסמוך (ריש דף כ"ז) לאביי מר"צ דפחות מכביצה אכלו חוץ לסוכה הא כביצה בעי סוכה. הי' אפ"ל דר"צ הי' שבע מקודם ולכך אלו הי' כביצה הי' נחשב קבע. אף דאם הי' רעב גם בכביצה חשיב עראי. אך כזה הובא בטעם המלך (פ"ז דסוכה הל' ז') קו' הא"ר להסוברים דכל אכילת שבת ויו"ט חשיב קבע עי' ביצה (דף ל"ד). דא"כ מאי פריך מר"ג ור"ל נימא דמיירי ביו"ט ע"ש ואכמ"ל. ודע דהא דחשיב עראי דשבת ויו"ט כקבע לאיסור אכילה חוץ לסוכה. נ"ל דהדין דס"ס רל"ב דמותר לאכול כביצה סמוך למנחה אפשר דשייך גם בשבת ויו"ט. דרק היכא דדיינינן רק מצד החשיבות שייך לדון עראי דשבת ויו"ט כקבע דחול משום דחשוב. אבל באיסור דסעודה קטנה קודם למנחה הוא משום דילמא אתי לאמשוכי [ע"ש מג"א סק"ח] זה לא שייך כשאינו אוכל אלא כביצה אף בשבת ויו"ט דאף שהוא כקבע לא אתי לאמשוכי וצ"ע.
ודע דאע"ג דידעי' מדאביי דכביצה חשיב עראי. לכאורה לא נדע דיותר מעט יחשב קבע דלא מצינו אלא על תרתי או תלת ביעי דאמר רב יוסף דחשיב עראי. ע"ז השיב אביי והא זימנין סגיאין סגי לי' לאיניש בהכי והו"ל סעודת קבע [ועמ"ש בהגהות מהר"י עמדן בלשון תרתי או תלת דנקיט] ואכתי בפחות מזה לא נדע דיחשב קבע. ונפ"מ לענין סעודת שבת שכתב המג"א דמעט יותר מכביצה סגי. וכן לנשבע שיאכל באופן שיחשב קבע אי סגי בפחות מתרי או תלת ביעי. אך כיון דאין אכילה שלא יהא עליו שם קבע או עראי מסתבר למידק דברי אביי האחרונים דכל שהוא יותר מכדטעים כו' דהוא כביצה קבע יחשב וצע"ק:
מתקיף לה רב משרשיא ערביך ערבא צריך. כזה בגיטין (דף כ"ח ע"ב). והנה באו"ח סי' ער"ה ס"ג לקריאה לאור הנר בשבת דאם אמר לאחר תן דעתך עלי שלא אטה מותר. ולא חיישינן שמא ירדם השומר כדחייש הכא רב משרשיא. ואולי כשחבירו ישן יותר חיישי' שירדם גם השומר מהיכא שחבירו ער. ובלא"ה אין לדמות גזירות חז"ל עמ"ש בספרי על הריקאנטי סי' קכ"א. והריטב"א כ' ממורו דיש למדין מכאן בנשבע שיעשה דבר בחצי הלילה שאין לו לישן עראי קודם לכן שמא ירדם באותו שעה ולא יעשה מצותו וליתא שאין אומרין כן אלא בדבר שהוא אסור בגוף השינה כשיאריך בשינתו כהכא אבל בנשבע זה שאין השינה אסורה לו כלל אלא שצריך לעשות מצותו אז אין למונעו קודם לכן משינה עכ"ד. וצ"ע מברכות (דף ד' ע"ב) דתניא דעשו סייג שלא יהא אדם בא משדה בערב ואומר כו' ואישן קימעא ואח"כ אקרא ק"ש ואתפלל וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה כו' ע"ש. והרי גם בזה אין איסור בגוף השינה ומ"מ אסור מחשש שעי"ז יעבור זמן ק"ש וה"נ למה לא ניחוש שעי"ז יעבור על שבועתו. אך נראה דש"ה שכבר בא זמן ק"ש. וה"נ אם נשבע שיעשה עד חצות לילה שכבר הגיע זמן קיום השבועה הי' אסור בשינת עראי. וגדולה מזו מבואר ביור"ד סי' רל"ב סי"ב דבנשבע לעשות ביום פלוני חייב לעשותו מיד בשחרית משום שמא ישכח אח"כ ויעבור על שבועתו. וגם למ"ש המהרי"ט (ח"א סי' קל"א) דאין כופין אותו לקיים מיד ולא איכפת לן אם יאנס אח"כ ע"ש. אבל שילך לישן עראי ודאי יודה דחיישי' שירדם והוי כפשיעה. אבל הכא דנשבע לעשות בחצי הלילה. מקודם לא התחיל חיוב עליו כלל בזה לא חיישינן שירדם.
אמנם נראה דחצי שעה קודם הזמן ראוי לאסור שינת עראי וכעין הדברים האסורים סמוך למנחה תספורת ומרחק כו' המבואר בא"ח סי' רל"ב ס"ב דהוא חצי שעה קודם כמ"ש המג"א סק"ד. ושינת עראי נראה דלא עדיף מהנך דחשיב שם דחיישינן לאתי לאמשוכי כנ"ל לכאורה.
ובמ"ש בתוד"ה אבל שינת קבע לא. דהא דאמר אביי אהא דתפילין צריכין גוף נקי דהיינו שלא יפיח בהן. לאו דשרי אביי לישן דהא אסר אביי גופי' הכא כו'. הנה בריטב"א מפרש באמת דלא אסר אפי' שינת קבע. אך איני מבין כוונת התוס' דהא אביי שם בשבת אליבא דר' ינאי קאמר ושפיר י"ל אליבי' דמותר אפי' שינת קבע. והכא פריך אביי מברייתא דאסר שינת קבע ומתיר עראי וניחוש שמא ירדם. ול"ק לר' ינאי מברייתא זו אף אי לא נימא ר"י תנא ופליג [דיש מקום לומר הכי עי' יד מלאכי סי' תקע"ה] כיון דיש ברייתא דמתרת אף בשינת קבע ולא יפרש בפריס סודרא עלי' כדפריש הש"ס הכא:
הישן בתפילין כו'. עמ"ש התוס' דפליגי בלילה דלחכמים חולץ אפי' לשינת עראי דילמא מימלך וישן שינת קבע ור' יעקב לא חייש דילמא מימלך. ולכאורה תיקשי דבמנחות (דף ל"ו) סובר ר' יעקב דמניח התפילין עד שתכלה רגל מן השוק ואח"כ חולץ מחשש דשמא ישן וחכ"א עד זמן שינה וע"ש בתוס' דר' יעקב עבד הרחקה טפי מדרבנן ע"ש. והנה זמן שתכלה רגל מהשוק הוא כחצי שעה אחר צאת הכוכבים עי' בא"ח סי' תרע"ב ס"ב.
ולכאורה ק' איך מ"ל שיהא מותר לישן שינת עראי בלילה בתפילין לר' יעקב. הא משעת צה"כ דצריך לקרות ק"ש ולהתפלל אסור לישן קימעא כדאיתא בברכות (דף ד' ע"ב) כדהבאתי בדיבור הקודם ולא עדיף זה מאכילה דאסור קודם ק"ש ועי' באו"ח סי' רל"ה ס"ב. ואין סברא שיחלוק ר' יעקב ע"ז. ואי לאחר שקרא ק"ש והתפלל הרי מסתמא עבר חצי שעה מהלילה ואז צריך לחלוץ תפילין גם כשהוא ער ואיך נתירו בתפילין בשינת עראי. אך י"ל דיסבור ר' יעקב כהנך תנאי בריש ברכות דמקדמי זמן ק"ש משעה שקידש היום וגם משעה שבני אדם נכנסין להסב סעודת ע"ש והוא מבעוד יום עי' תוס' ריש ברכות. ונשאר חצי שעה דתחילת הלילה עת פנוי ראוי לשינת עראי כיון שכבר קרא ק"ש מקודם. וכן מ"ל כשמלובש בתפילין בלילה לשמרן דמותר כדאיתא במנחות שם (ע"ב). ואם יסבור ר' יעקב דזמן ק"ש משעת צה"כ ולא מ"ל דינו שישן שינת עראי בתפילין בלילה רק כשמלובש בהן לשמרן. הי' אפ"ל דאזלי לשיטתם דודאי במלובש בהן בלילה לשמרן הוא מילתא דלא שכיחא ולכן לא גזרינן בזה משום דילמא מימלך לישן שינת קבע וככל מילתא דלא שכיחא דלא גזרו רבנן כדאיתא בעירובין (סוף דף ס"ג) ובכמ"ד. ולחכמים דסברי דזמן תפילין עד זמן שינה והיינו בזמן שדרכו לילך לישן שינת קבע דהוא כל אשמורה ראשונה מהלילה דכל זמן זה דרך בני אדם לילך לישכב ולכך זמן ק"ש לר"א עד סוף אשמורה ראשונה כדאיתא בריש ברכות דזהו פירושו דובשכבך וע"ש (דף ג' ע"א) ברש"י בד"ה איב"א. ושפיר שכיח מובא שירצה לישן שינת עראי אחר שכבר קרא ק"ש ולכן שייך בזה לגזור דילמא מימלך וישן שינת קבע כן נ"ל לכאורה: