סדר משנה/שבת/יח

סדר משנה שבת יח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

חלב בהמה טהורה כדי גמיעה וחלב בהמה טמאה כדי לכחול עין אחת וכו'. עכ"ל. האי שיעורא של חלב בהמה טמאה. הנה הרב המגיד ז"ל לא העיר מקורו איה איפו הוא משכן כבודו. אבל ממקדש מלך הוא יוצא כי מקורו הוא בירושלמי דשבת פ"ח ה"א דאמרינן התם וז"ל הדא דאמרינן בחלב בהמה טהורה אבל בחלב בהמה טמאה כדי לכחול עין אחת עכ"ל הירושלמי. וכ"כ בשיורי קרבן העדה שם.

ה

המוציא תבלין כדי לתבל ביצה ומצטרפין זה עם זה וכו'. עכ"ל. עי' במגיד משנה שהקשה דדברי רבינו ז"ל הללו הם לכאו' נגד הסוגיא דשבת דף פ"ט ע"ב ועי' בפר"ח י"ד סי' צ"ח ס"ק ז' מ"ש הוא בזה בסוף ד"ה ומיהו קשה לשיטה זו וכו' שגם הוא הניח בצ"ע קושיא זו ואדרבא הוסיף תימה שהוסיף להקשות דלא בלבד שדברי רבינו ז"ל הם נגד תלמוד ערוך הסוגי' דשבת אף זו שדברי רבינו ז"ל סתראי נינהו שדבריו פה סותרים לכאו' לדבריו דלקמן בהל' מאכלות אסורות פט"ז הי"ד וט"ו. ועי' בתוס' יו"ט בשבת פ"ט משנה ה' מ"ש הוא. ועי' בס' בית שערים שער י"ב דלת ו' כי שמה באתי באריכות קצת כיד ה' הטובה לבאר דברי רבינו ז"ל שאינן לא נגד הסוגיא דשבת הנ"ל ושדבריו פה ודלקמן בהל' מאכלות אסורות הנ"ל צדקו יחדיו ואין בשפטיו כושל. וגם בארתי שם בס"ד דברי רבינו ז"ל בפי' להמשניות במס' שבת בפרק הנ"ל. ואף גם פלפלתי שם בס"ד בדברי התוי"ט הנ"ל. זיל גמור מהתם.

ז

המוציא אזוב לאוכלים וכו' לבהמה וכו' לעצים וכו' להזיה וכו'. עכ"ל. גם פה לא עשה מאומה הרב המגיד ז"ל להעיר מקורו איה איפו הוא. והנה בירושלמי דשבת פ"ח ה"ב כלשון רבינו ז"ל פה כמעט. וכ"כ בשיורי קרבן העדה שם.

ט

אבל אם הוציא הדיו בפ"ע או בקסת צריך שיהיה בו יותר וכו'. עכ"ל. כתב הרב המגיד ז"ל וז"ל המוציא דיו על הקולמוס וכו' ויש לרש"י ז"ל פירוש אחר שלא כדרך רבינו ז"ל עכ"ל הרב המגיד ז"ל. והנה כפי פירושו של רבינו ז"ל הוא מבואר להדיא לכאו' בירושלמי דשבת פ"ח ה"ג וז"ל הוציא דיו אם בקולמוס כדי לכתוב שתי אותיות אם בכלי צריך יותר. תמן תנינן (במס' פרה פי"ב משנה ה') כמה יהא במים ויהיה בהם כדי הזייה וכו' (כצ"ל) ר' ירמיה בעי לא מיסתבר אם בכלי צריך יתיר עכ"ל הירושלמי. וכ"כ בשיורי קרבן העדה שם.

איברא מאור עינינו רש"י ז"ל (בשבת דף פ' ריש ע"א בד"ה שתי אותיות בקולמוס וכו' דלא פירש כן דברי הגמ' דילן התם במה דקתני בהברייתא דהתם וז"ל תנא שתי אותיות [בדיו] ושתי אותיות בקולמוס שתי אותיות בקלמרין וכו' אלא פירש שם כפירושו. היינו דרש"י ז"ל ס"ל דר' ירמיה דקא פריך מהך משנה דמס' פרה הנ"ל דלמה לא אמרי' גם התם גבי מי חטאת שאם היו בכלי בעינן יתיר. הוא דר' ירמיה חולק על הך סתם ירושלמי האמור דקאמר דגבי שבת בעינן אם הוציא דיו בכלי דיו יותר מכתיבת שתי אותיות. ופסק רש"י ז"ל כר' ירמיה. דגם גבי שבת אין חילוק בין אם הוציא דיו בקולמסו בין אם הוציא הדיו בכלי אלא דשיעוריהן שוין כדי לכתוב שתי אותיות. ודוק.

והוכחתו של ר' ירמיה בהירושלמי הנ"ל בהך משנה דמס' פרה הנ"ל מה דקאמר לא מיסתבר אם בכלי צריך יתיר וכו' וכנ"ל. הוא לענ"ד בס"ד מדקתני התם במשנה וז"ל כמה יהא במים ויהיה בהם כדי הזייה כדי שיטבול ראשי גבעולין ויזה (וכתב שם רבינו עובדיה מברטנורה ז"ל וכ"כ שם רבינו שמשון ז"ל בשם התוספתא וז"ל חוץ ממה שהאזוב בולע עכ"ל רבינו עמ"ב ורש"מ ז"ל וכן מוכח ממה דפליג ר' יהודה התם. ונלענ"ד בס"ד דלכך קאמר הת"ק הלשון כדי שיטבול ר"ג ויזה וכו' דלכאורה תיבת ויז"ה היא מיותר. אבל בא למעט בזה מה שנבלע מן המי חטאת בתוך האזוב שזה אינו ראוי להזות שהרי הוא בלוע בתוך האזוב ואין משערין אלא מה שהוא בחוץ על האזוב להזות. וק"ל). ר' יהודה אומר רואין אותם כאילו הן על אזוב של נחשת (ופי' רבינו עובדיה ז"ל וז"ל שאינו בולע דרואין המים הבלועים באזוב כאילו הן בעין להשלים שיעור הזאה וכו') עכ"ל המשנה עם ביאורה.

ומעתה כי כן קשיא ליה לר' ירמיה בהירושלמי הנ"ל אם נאמר דהת"ק דר' יהודה סובר דאם היו המי חטאת בכלי צריך יותר דהיינו שצריך שיהיה מן המי חטאת בהכלי כל כך כדי שיטביל ראשי הגבעולין מלבד מה שנשאר דבוק בשולי הכלי. הנה אמת נכון הדבר דהיה אפשר לפרש כך דברי הת"ק ולומר שבתיבת ויז"ה דקאמר נכלל גם זה למעט מה שהוא נדבק בדופני ושולי הכלי שזה אינו ראוי להזאה. אבל הא מיהא קשיא עליה דר' יהודה דהא אם הוא סובר דמצטרפין להשלים שיעור ההזייה מה שהוא נבלע בתוך האזוב וכנ"ל מכ"ש דלדידיה מצטרפינן להשלים שיעור ההזייה מה שהוא בעינא בתוך הכלי דהיינו מה שהוא נדבק בדופני ושולי הכלי. וא"כ כשם דפליג ר' יהודה ואמר רואין אותם כאילו הם על אזוב של נחושת וכנ"ל כך היה לו לומר ג"כ רואין אותם כאילו הן אינן בתוך הכלי וכאילו הם על אזוב של נחושת. דהא לפי האמור בתרתי פליג ר' יהודה על הת"ק והיה לו להזכיר בפירוש שתי הפלוגתות דפליג (ולומר דהך פלוגתא דכלי נודע מכח כל שכן ממה דפליג בפירוש לענין מה שהוא בלוע באזוב. זה נרא' בעיני ר' ירמיה דוחק גדול מאד כמובן מעצמו). ומזה הוכיח ר"י דע"כ צ"ל דאף הת"ק דר"י סובר דמה שהוא בעין בתוך הכלי והוא מה שנדבק בדופני הכלי ובשוליו דהוא מצטרף לשיעור כדי ההזייה ולא פליגי הת"ק ור"י אלא בחדא מילתא והוא במה שהוא בלוע בתוך האזוב דהת"ק סובר הואיל והוא בלוע ואינו בעין אינו מצטרף למה שהוא בעין על האזוב. ור"י סובר דאף מה שהוא בלוע בתוך האזוב מצטרף למה שהוא בעין על האזוב. וא"כ סוף סוף מוכח מהת"ק דקי"ל כוותיה נגד ר"י דאם המי חטאת הם בתוך הכלי א"צ שיעור יותר מאילו נשא אותם בלי כלי ולכך פריך ר' ירמיה בהירושלמי הנ"ל דגם הכא גבי שבת לענין הוצאת דיו ג"כ היה לנו לומר שאף אם הדיו בתוך הכלי שלא יהיה צריך יותר דאותו הדיו שהוא בעינא מדובק בדופני הכלי ובשוליו היה ג"כ ראוי להצטרף להשלים השיעור של הוצאת שבת דהיינו דיו שיעור כדי כתיבת שתי אותיות. זהו היתה כוונת פירכתו של ר' ירמיה. ודוק.

אבל מאור עינינו רבינו ז"ל אפשר לומר בס"ד לענ"ד דהוא סבירא ליה. דכיון דהך מילתא גבי שבת לענין הוצאת דיו דבעינן יותר משיעור כתיבת שתי אותיות אם היה הדיו בכלי זה סתמא דתלמודא דהירושלמי. והך פירכא מהמשנה דפרה לא פריך לה אלא ר' ירמיה לחוד. וידוע דסתם ירושלמי הוא ר' יוחנן ובני ישיבתו שהם רבים נגד ר' ירמיה (כמו שהוא כן בסתמא דהגמרא דילן שנחשב לרבים שהוא רב אשי ובני ישיבתו) וגם ר' יוחנן הוא רבו של ר' ירמיה וקודם אביי ורבא אין הלכה כתלמיד ור' ירמיה גופא לא אמר לה לפירכא דיליה בלשון אתקפתא ולא בלשון תיובתא ואיתיביה (וידוע דגם בגמרא דילן כל היכא דלא איתמר בלשון תיובתא אפילו נאמר בלשון קשיא אין אנו משגיחין להך קושיא בהגיע תור הלכה למעשה ואמרינן כל קושיא יש לה תירוץ. מכל שכן היכא שהוא בלשון יותר חלוש מלשון קושיא כמו הך דקמן דאין אנו משגיחין על הך פירכא קלושה וחלושה לענין הלכה למעשה) אלא רק אמרו בלשון בעי שהוא לשון פירכא חלושה. (ודע דאי אפשר לפרש תיבת בעי הכא בלשון אבעיא ממש דאם כן לא היה שייך הלשון שאמר אחר כך לא מיסתבר וכו' וכנ"ל ודעת לנבון נקל) שמע מיניה דר' ירמיה גופא הרגיש בעצמו בחולשת קושיתו ופירכתו דר' יוחנן רבו ובני ישיבתו סבירא להו דאיסור מטומאה לא ילפינן מהדדי דדוקא גבי איסור שהוא הוצאת שבת הוא דאמרינן לקולא דאם הדיו בתוך כלי דבעינן מן הדיו שתהיה בתוך הכלי יותר משיעור כתיבת שתי אותיות כמו שאמר כן סתמא דתלמודא דהירושלמי הנ"ל אבל גבי טומאה אמרינן לחומרא דאפילו אם היו המי חטאת בתוך הכלי אפילו הכי אין צריך שיעור יותר מהם כדי שיעור טבילת ראשי הגבעולין ומצטרף להשיעור הזה להשלימו גם מה שנדבק בדופני ובשולי הכלי להיות הנוגע או הנושא אותן מטמא בגדים שהם עליו בשעת מגעו או בשעת נשיאתו. ולפיכך פסק רבינו ז"ל כסתמא דהגמרא דהירושלמי ולא כר' ירמיה ודו"ק.

והדבר הזה הוא כמעט מוכרח בס"ד לע"ד. והוא דהא לפי פשטיות הירושלמי הנ"ל (לולי הביאור שכתבנו בס"ד לעיל מזה) הנה מבואר דזה דבר מוחלט וברור דהנך שני דינים הם תולים זה בזה דהיינו הדין דהוצאת דיו בשבת ודין נוגע או נושא מי חטאת במאזנים ישאו יחד שקולים הם ומשפט השוה לכולם וממילא למאן דאמר בירושלמי התם דגבי הוצאת דיו בשבת בתוך הכלי דצריך שיעור יותר סובר דגם גבי מי חטאת אם הם בכלי צריך שיעור יותר מכדי טבילת ראשי הגבעולין בהם כדי שיהיה הנוגע או הנושא מטמא בגדים ואם כן תקשה על רבינו ז"ל לענ"ד שדבריו סותרים אהדדי דהכא פסק דאם הוציא דיו בכלי דצריך שיעור יותר מכדי שיעור כתיבת שתי אותיות. ואילו לקמן בהלכות פרה אדומה פרק ט"ו הלכה א' פסק רבינו ז"ל וז"ל וכמה הוא שיעור הזאה. כדי שיטבול ראשי הגבעולין של אזוב במים וכו' עכ"ל רבינו ז"ל ולא חילק ולא פילג בין אם היו המים בתוך הכלי לבין אם לא היו המים של מי חטאת בתוך הכלי שאם היו בכלי צריכים שיעור יותר. בשלמא מה שלא העתיק רבינו ז"ל הדין הנזכר בתוספתא האמור לעיל. והוא שהבליע בתוך האזוב אינו ישלים לשיעור. זה א"ל בס"ד לענ"ד שרבנו ז"ל לרוחב שכלו וגודל דעתו דעת עליון היה סובר שיש בזה די והותר לכל מבין עם תלמיד במה שהוסיף לכתוב על לשון המשנה תיבת אזו"ב שידוע שטבע האזוב הוא לבלוע ולאפוקי מגבעול של נחשת דקאמר ר' יהודה בהך משנה דפרה הנ"ל וכדלעיל. אבל למה לא אשמעינן רבינו ז"ל לא בפירוש ולא ברמז דאם היו המי חטאת בתוך הכלי שצריך יותר מהשיעור הזה שאין הנדבק בדופני ובשולי הכלי מצטרפין להשלים השיעור של טבילת ראשי הגבעולין לטמא הנוגע או הנושא הבגדים שעליו. אלא ודאי הוא הדבר אשר דברתי דרבינו ז"ל סבירא ליה הפירוש בהירושלמי הנ"ל כפירושינו הנ"ל ממילא אי אפשר למילף טומאה מאיסור ודו"ק היטב.

יא

עפר ואפר כדי לכסות דם צפור קטנה וכו'. עכ"ל. גם בדבר הזה לא העיר הרב המגיד ז"ל מקורו איה איפו הוא. אבל ראה זה כי מקורו טהור הנה הוא בירושלמי דמסכת שבת פרק שמיני הלכה ד' דאמרינן התם וז"ל שמואל אמר עפר כדי לכסות בו דם צפור קטנה. תני שמואל עפר ואפר כדי לכסות בו דם צפור וכו' עכ"ל הירושלמי וכן כתב שם בשיורי קרבן העדה.

טז

המוציא בהמה ועוף וכו' אבל אדם חי אינו משא. ואם היה כפות או חולה. עכ"ל כתב הרב המגיד ז"ל בד"ה ואם היה כפות וכו' וז"ל ודין החולה נלמד ממה שאמרו שם (שבת דף צ"ד ע"א) והני פרסאי כמאן דכפיתי דמי וכו' עכ"ל הרה"מ ז"ל. ואנכי לא ידעתי מה הכריחו להרב המגיד ז"ל ליכנס בפרצה הדחוקה הזאת ללמוד הדין הזה מהתם דאיכא למיקהי ביה קיוהא טובא. והרי יש דרך ישר ללמוד הדין הזה מגמרא ערוכה ביומא דף ס"ו ע"ב גבי בהמה דאמרינן התם וז"ל עתי אפילו בשבת למאי הלכתא אמר רב ששת לומר שאם היה חולה מרכיבו על כתפו. כמאן דלא כר' נתן. דאי ר' נתן האמר חי נושא את עצמו אפילו תימא ר' נתן חלה שאני (ופירש"י ז"ל בד"ה חולה שאני וכו' וז"ל דהשתא לאו נושא את עצמו והנושא מחלל שבת) וכו' עכ"ל הגמרא עם פרש"י ז"ל. והנה בהך סוגיא דשבת דאייתי הרב המגיד ז"ל תלמודו בידו וכנ"ל לא קאמר הגמרא התם אליבא דרבנן דפליגי עליה דר' יוחנן בהך דינא של חי נושא את עצמו שיהיה חילוק בדבר זה בין טבע האדם לבין טבע בהמה חיה ועוף אלא דהגמרא מחלק התם בינייהו רק במקריהם דאדם לא משרביט נפשיה ובהמה חיה ועוף משרביטי נפשייהו יע"ש בגמרא אבל לענין הטבע של נשיאת החי את עצמו היכא דלא משרביט נפשיה הנה כמקרה האדם מקרה בהמה מקרה אחד לכולם וטבעיהם שוות ומתדמות. וממילא אם גבי בהמה חיה ועוף כשהם חולים דלא אמרינן בהו דחי נושא את עצמו וכאמור לעיל מזה בהך סוגיא דיומא הוא הדין נמי גבי אדם דלא אמרינן ביה חי נושא את עצמו אם הוא חולה שהרי טבעיהם של האדם ושל הבהמה חיה ועוף הם שוות לענין דבר זה של חי נושא את עצמו ואין הבדל והפרש ביניהם בכך ומזה יצא לו לרבינו ז"ל דין חולה שכתב פה וק"ל.

ומקום אתי עמי בס"ד להביא עוד ראיה אחרת להך דינו של רבינו ז"ל האמור לעיל באדם שהוא חולה דלא אמרינן גביה חי נושא את עצמו. והוא דתנן במשנה דשבת דף ק"ל ריש ע"א וז"ל ר' אליעזר אומר אם לא הביא כלי מערב שבת מביאו בשבת מגולה וכו'. ע"ש במשנה והתוספות שם בד"ה ר' אליעזר אומר וכו' כתבו וז"ל וא"ת ויביאו תינוק אצל כלי דהשתא ליכא איסור שבת כלל דהחי נושא את עצמו. ויש לומר דקטן צריך לאמו הוא ואחר המילה היה צריך להחזירו לאמו. ואז הוי ככפות שהוא חולה וכדאמרינן ביומא (היא הסוגיא הנ"ל) וכו' ועוד י"ל כיון דיותר בקל שיביא הכלי משיביא התינוק שרי ר' אליעזר כדי למהר המצוה וכו' עכ"ל התוספות. ועיין במהרש"א ז"ל שם מה שכתב ולפי דבריו מוכח דהרשב"א ז"ל בתוספות שם ריש ע"ב בד"ה שלא כרצון ר' אליעזר וכו' לא סבירא ליה כתירוצם השני של התוספות הנ"ל דמותר לחלל את השבת אפילו בשביל רק למהר את המצוה. יע"ש במהרש"א ובתוספות שם ריש ע"ב ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל שם ע"א בד"ה מביאו בשבת וכו' מה שכתב. והנה גם רבינו ז"ל לא סבירא ליה כתירוצם השני של התוספות הנ"ל דשריא לחלל את השבת בשביל כדי למהר את המצוה זמן מועט ולזה קשיא ליה קושית התוספות הנ"ל דיביאו התינוק אצל הכלי והוצרך לתרץ כתירוצם הראשון של התוספות הנ"ל ושפיר מוכח מזה דינו של רבינו ז"ל דבאדם שהוא חולה אמרינן גביה חי נושא את עצמו וכנ"ל וק"ל.

ומדי דברי בדברי התוספות דשבת ריש דף ק"ל בד"ה ר' אליעזר אומר וכו' הנ"ל. ראיתי לעורר על קושיתם הנ"ל מה שהקשו דיביאו הקטן אצל הכלי וכדלעיל. והוא דהא התוספות התם בדף צ"ד ע"א בד"ה אבל אדם חי וכו' כתבו דגבי קטן לא אמרינן חי נושא את עצמו יע"ש בתוספות. אם כי הם שם סיימו בסוף דבריהם דוקא תינוק בן יומו יע"ש בתוספות. הנה מה שכתבו התוספות תינוק בן יומו הוא לאו דוקא. אבל כבר ביאר דבריהם הרשב"א ז"ל בחידושיו שם דף קמ"א ע"ב בד"ה רבא כר' נתן ס"ל וכו' שכתב וז"ל (קרוב לסוף הדיבור) ומיהו בקטן גמור שאינו מכיר בהלוך כלל כגון קטן בן שמנה או בן חודש וכיוצא בזה אפשר דאפילו ר' נתן מודה דחייבין עליו חטאת משום דאין לך כפות גדול מזה ומודה ר' נתן בכפות וכו' וכן כתבנו (כצ"ל) למעלה בריש פרק ר"א דמילה (בד"ה מביאו בשבת וכו' דשם כתב גם כן דקטן כל כך הוא דינו ככפות) וכו' עכ"ל חידושי הרשב"א ז"ל. וגם כתב שם דבקטן כהאי איכא משום דשרביט נפשיה כמו בבהמה חיה ועוף יע"ש. הרי שלך לפניך דלאו דוקא הוא תינוק בן יומו אלא דאפילו בן חדש וכיוצא בזה דדינו ככפות דלא אמרינן גביה חי נושא את עצמו. ואדרבא גרע מכפות דאמרינן גביה דמשרביט נפשיה ולפי זה אזדא לה קושית התוספות דשבת בד"ה ר' אליעזר אומר הנ"ל דהא התם הוא קטן בן שמנת ימים שהרי מילה שלא בזמנה אינה דוחה את השבת ובקטן כזה לא אמרינן חי נושא את עצמו. ואם כן מה לי שנושא הכלי לגבי הקטן. ומה לי שנושא הקטן לגבי הכלי וק"ל.

אמנם התוספות בד"ה ר' אליעזר אומר וכו' הנ"ל שהקשו קושיתם הנ"ל אפשר לומר בס"ד לענ"ד דהתוספות לשיטתייהו שטו שהם דייקו בלישנייהו לשון הזהב לעיל בדף צ"ד ע"א בד"ה אבל אדם חי וכו' וכתבו דוקא תינוק בן יומו דלא שייך גביה למימר חי נושא את עצמו וכאמור לעיל. והיינו דאינהו לא סבירא להו סברת חידושי הרשב"א ז"ל הנ"ל אלא דהתוספות סבירא להו דתינוק בן יומו מחמת הלידה אי אפשר שלא יחלה קצת דאף ע"ג דאמרינן בחולין דף נ"א ע"א אמר רב נחמן בית הרחם אין בו משום ריסוק אברים ורבא רוצה לסייע ליה מהמשנה דתינוק בין יום אחד מטמא בזיבה יע"ש בגמרא והתוספות שם בד"ה בית הרחם אין בו וכו' כתבו דלא הוצרך רב נחמן לאשמעינן זה אלא דוקא היכא דאיכא ריעותא אבל היכא דליכא ריעותא פשיטא דאין חוששין לריסוק אברים דאזלינן בתר רובא שרובן לא נתרסקו אבריהם יע"ש בתוספות. (ועיין לקמן בהלכות שחיטה פרק תשיעי הלכה טו"ב ובכסף משנה שם מה שכתב תשובות הריב"ש ז"ל והוא שם בסימן ק"נ). אבל הא מיהא חולה קצת הוא אף שלא נתרסק כל כך להטריפו משום כך דהיינו שיהיה נפסד תוארו וצורתו של האבר ההוא שנתרסק עיין לקמן בהלכות ופרק הנ"ל הלכה חי"ת וכן אינו חולה כל כך שיגרום לו הזיבה. אבל מכל מקום קצת חולה הוא ממילא לענין הוצאת שבת קטן מאד שהוא חולה אפילו רק קצת חולה כבר דינו הוא ככפות דלא אמרינן ביה חי נושא את עצמו. אבל אחר שעבר יומו כבר חלף הלך לו אותו מקצת החולי (ולענין ריסוק אברים הנה הבדיקה היא מעת לעת. ואפשר דתינוק בן יומו שכתבו התוס' הכוונה בו מעת לעת ואפשר דגבי קטן זה שאין בו ריעותא רק שיש בו חולי קצת די ביום אחד בלא מעת לעת שאחר עבור היום ההוא התינוק ההוא לובש עוז ויחליף כח ועצמה ירבה ולא יהיה בו שום חולי עוד שמקצת החולי ההוא אינו אלא רק חלישת כחו במה שנשתנו עליו סדר מעשה בראשית שהלך כמעט בפעם אחת ממקום שהיה לאויר העולם. וגם מה שהוא צריך לילך במקום צר בכח זה וזה גורם לו חולשה וחולי קצת. ולעת פנות היום מאמץ כח וכך הוא הטבע ואמרינן ביה חי נושא את עצמו. וק"ל.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.