סדר משנה/שבת/יז

סדר משנה שבת יז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יב

בכל עושין לחיים וכו' עכו"ם עצמה או אשירה שעשה אותה לחי כשר שהלחי עוביו כל שהוא וכו'. עכ"ל. א) הנה ראה זה מ"ש רבינו ז"ל וז"ל ואפי' באיסורי הנייה עכו"ם עצמה וכו' דבר זה של עכו"ם עצמה לא העיר עליו הרה"מ ז"ל איה מקורו. רק שיליף לה מהא דאשירה יע"ש במגיד משנה. אבל במחילה מכ"ת אישתמוטי הוא דקא אישתמיט ליה לפי שעה דהך דינא של עכו"ם עצמה הוא תלמוד ערוך בירושלמי שאביא בסמוך. וכ"כ בשיורי קרבן העדה שם.

ובעיקר הדין של רבינו ז"ל פה במה שפסק שעושין לחי באיסורי הנייה אפי' בשל עכו"ם עצמה או באשירה הואיל והלחי עוביו כל שהוא וכנ"ל עי' בהשגות הראב"ד ז"ל מה שהשיגו (ועי' לקמן שאכתוב בס"ד שדעתו והשגתו הובא בתוס' בערובין) ועיין במגיד משנה מה שהשיב על השגתו. ועי' בתוס' דערובין דף פ' ע"ב בד"ה אבל קורה כתותי וכו' מה שכתבו ועי' בחי' הריטב"א ז"ל שם בד"ה אבל (קורה כצ"ל) כתותי מכתת שיעורא וכו' מה שכתב בזה.

וראיתי כי טוב מדי דברי בדברי התוס' דערובין הנ"ל לבאר דבריהם בס"ד במה שהם צריכים ביאור. והוא כי עיני ראו להבעל שיורי קרבן העדה ז"ל בירושלמי דערובין פ"ג סוף ה"א בד"ה תמן מ"מ נסתם וכו' שתמה על התוס' האמור כאילו ח"ו נעלם מהם ירושלמי ערוך. והוא דבירוש' קאמר התם וז"ל נדר מן הככר מערבין בו וכו' הקדישו אין מערבין בו וכו' חייא בריה דרב אמר עכו"ם שעשאה לחי למבוי מתרת את המבוי. (הוא הדבר אשר דברתי בס"ד לעיל ריש האות הזה שדברי רבינו ז"ל הם תלמוד ערוך בירושלמי) וכו'. תמן מ"מ נסתם המבוי (ורצונו בזה. דהא לחי הוא משום מחיצה ומחיצה היא סתימת המבוי והרי גם אף ע"י עכו"ם הא מיהא נסתמה המבוי) וכו' עכ"ל הירושלמי וא"כ ק' על התוס' דערובין הנ"ל מאי קא קשיא להו מה חילוק יש בין לחי לבין קורה דהא גבי תרווייהו שייך למימר כתותי מכתת שיעורא יע"ש בתוס' דהא טובא איכא לחלק בין לחי לבין קורה ורב המרחק ביניהם דלחי הוא משום מחיצה שהוא סתימת המבוי. והרי יש כאן מחיצה דהא מ"מ ע"י האשרה ההיא נסתם המבוי וכדברי הירושלמי האמור. משא"כ כל היכא דבעינן דוקא שיהיה היכר דליכא כאן היכר כל היכא דשייך גביה כתותי מכתת שיעורא. וקורה הוא משום היכירא. ולפיכך אסור לעשות קורה של אשרה ומותר לעשות לחי של אשירה. יע"ש בס' שיורי קרבן העדה שהניחו בקושיא על רבותינו בעלי התוספות ז"ל.

ולכאורה חשבתי ליישב בס"ד הקושיא האמורה על התוס'. והוא דהתוס' שהקשו כן על הגמ' דילן לשיטתה שפיר הקשו התוס' קושיתם הנ"ל. והוא דהא התוס' בערובין דף ה' ע"ב בד"ה ארבע אמות נידון משום וכו' הוכיחו במישור דהגמ' דילן סובר דאף למאן דאמר לחי משום מחיצה. אבל הא מיהא גם הוא מודה ואזיל דמ"מ היכר קצת בעינן יע"ש בתוס' וכ"כ עוד בכמה מקומות בערובין. וא"כ כיון דכתותי מכתת שיעורא. הא ליכא לפחות היכר וכנ"ל. וא"כ שפיר הקשו התוס' דגם ללחי יהי' פסול של אשרה דהא ליכא כאן אפי' היכר קצת דהא אשרה כתותי מכתת שיעורא כך חשבתי למשפט במושכל ראשון.

אבל אחרי מעט העיון וההתבוננות אנכי הרואה בס"ד כי יפה הקשה הבעל שיורי קרבן העדה ז"ל על התוס' הנ"ל. והוא דבודאי גם הירושלמי ס"ל דלחי נמי בעינן לפחות היכר קצת דהסברא הזאת היא מוכרחת מכמה מקומות. אלא ע"כ צ"ל דהירושלמי ס"ל דנהי דיציבא מילתא דכל דבר שהוא כתותי מכתת שיעורא לית ביה משום היכירא וכאמור לעיל. אבל היינו דוקא היכר גמור הוא דלית ביה אמנם הא מיהא היכר קצת הוי אף דבר שהוא כתותי מכתת שיעורא. ותדע דהא התוס' שם בד"ה ארבע אמות נידון וכו' הנ"ל כתבו דאפי' בלחי שאין בו היכר כלל מ"מ אם הועמד לשום לחי הלחי ההיא היא מתרתן להמבוי דמה שיוצא קול שהעמידה לשם לחי זה הוא היכר קצת יע"ש בתוס'. וא"כ צא ולמד דאף הכא הא נמי הרי העמיד את האשרה הזאת לשם לחי וממילא יוצא קול שהעמידה לשם לחי וממילא כאן נמצא וכאן היה בהלחי הזה קצת היכר וגבי לחי הא לא בעינן היכר גמור אלא רק די בהיכר קצת ולפיכך לחי של אשרה היא מתרת את המבוי דהא לחי עיקר היא משום מחיצה והא זה איכא דהא המבוי נסתמה וכדברי הירושלמי הנ"ל וגם היכר קצת הא איכא וכאמור מה שא"כ קורה של אשרה אינה מתרת את המבוי משום היכר גמור והיכר גמור הא ליכא כאן שהרי כתותי מכתת שיעורא. וליכא למימר דזה באמת כוונת תירוצם של התוס' התם בד"ה אבל קורה כתותי וכו' במ"ש וז"ל מ"מ כיון דלא בעי אלא שיעור זוטא לא החמירו בו וכו' עכ"ל התוס'. דזה הדבר א"א לאמרו כלל. מתרי טעמי. חדא דאין זה כלל במשמעות לשון והתו'. וזאת שנית. דאם זהו היתה כוונת התוס' בתירוצם. א"כ לא היו התוס' מקשים לאו מידי התם אח"כ מהא דלולב וז"ל ואין להקשות מהא דפסלינן לולב של אשרה אפי' בי"ט שני דמשמע דכמאן דליתא דמי וכו' עכ"ל התוס'. והרי כל קושיתם זאת אינה אלא לפי הך תי' כיון דלא בעי אלא שיעור זוטא וכו' וכמ"ש כן להדיא מהרש"א ז"ל שם יע"ש. וא"כ קמה גם נצבה ותשב באיתן קושיתו של ס' שיורי קרבן העדה על התוס' הנ"ל מכח הך ירושלמי שהבאתי לעיל. וצ"ע לכאורה על התוספות.

איברא את אשר אני אחזה לי וחלקי אמרה נפשי בס"ד בישוב דברי התוס' הנ"ל הוא דראיתי בחידושי הריטב"א ז"ל שם שהוא הביא הגירסא דרב חייא בר אשי אמר כן משמיה דרב יע"ש. וגם בלאו הכי ר' חייא בר אשי היה תלמיד רב כידוע ולעיל דף חי"ת ע"ב אמרינן בגמ' וז"ל איבעיא להו מהו להשתמש תחת הקורה. רב ור' חייא ור' יוחנן אמר וכו' שמואל ור' שמעון בר רבי וריש לקיש וכו' לימא בהא קמיפלגי דמר סבר קורה משום היכר ומר סבר וכו' לא דכ"ע קורה משום היכר וכו' ואי בעית אימא דכ"ע משום מחיצה והכא בהא קמיפלגי דמר סבר חודו הפנימית יורד וסותם ומר סבר חודו החיצון יורד וסותם וכו' עכ"ל הגמ'. הרי דלפי הך איבעית אימא אפי' רב ג"כ הוא דסובר דאף קורה הוא משום מחיצה. וא"כ קשיא להו להתוס' הנ"ל לפי הך אי בעית אימא אם נאמר דהג' דילן סובר ג"כ הך סברת הירושלמי האמור לעיל. מה חילוק יש בין לחי לקורה ולמה א"ר חייא בר אשי משמיה דרב דדוקא לחי של אשירה הוא דמתיר את המבוי אבל קורה של אשירה אינה מתרת את המבוי. והלא אפי' קורה של אשירה נמי היה ראוי להתיר דבכל מקום הא נסתם המבוי בהקורה של האשירה ההיא והקורה הרי היא גם כן משום מחיצה. ודוק.

ב) וראיתי להט"ז בשו"ע א"ח סי' שס"ג סעי' ח' סק"ה בדין לחי שעשאו מעצי אשירה דכשר הק' וז"ל כ' ב"י ולדברי מהר"מ דס"ל דחוט הסרבל דוקא לא תקשה וכו' אי נמי דטעמא דמיכתת שיעורא לפי שעומד לשריפה וכיון שאפשר שישרף ויעשה אפר וכו' ותמיהני שנעלם ממנו משנה דסוף תמורה (טעות הדפוס הוא וצ"ל בריי' שלימה וכן היא בפסחים דף כ"ז ע"ב). כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מעצי אשירה. וכמ"ש בי"ד סי' קמ"ב סעי' א' דאפר אשירה אסור בהנאה. וא"כ צריך לפזרו לרוח וכו' עכ"ל הט"ז יע"ש שהניחו בתימה.

וקושיתו של הט"ז האמורה לא בלבד על מרן הב"י ז"ל יצאת אלא היא גם היא תעבור על התוס' דערובין דף פ' ע"ב בד"ה אבל קורה כתותי מכתת וכו' לפי פירושו של ה"ר אברהם ז"ל שהביאו שם שכתבו וז"ל וה"ר אברהם פי' לחי אם היה מדבק הכתיתים בכותל הוי לחי וכו' יע"ש בתוס'. אלא שבמחילה מכבוד תורתו של הט"ז ז"ל אישתמוטי הוא דקא אישתמיט ליה לפי שעה דברי התוס' דערובין הנ"ל ולפיכך חלה קושיתו על מרן הב"י ז"ל בשם מהר"מ ז"ל אבל באמת קושיתו קשיא ג"כ על התוס' הנ"ל. (ודע דדברי ה"ר אברהם ז"ל בתוס' דערובין הנ"ל הם דברי הראב"ד ז"ל בהשגות פה בהל' זו בסוף השגתו ועי' במגיד משנה. והוא הדבר אשר דברתי בס"ד לעיל קרוב לריש אות הקודם שדברי הראב"ד ז"ל בהשגות הובאו בתוס' דערובין האמור).

וראה זו לא בלבד שקושית הט"ז הנ"ל תקשה על התוס' והראב"ד ז"ל ג"כ אלא אף זו שקו' זו תק' ג"כ על הירושלמי שהבאתי לעיל ריש אות הקודם. דבשלמא אם א"צ לפזרו לרוח להאפר רק דדי במה שהוא שורפו לאפר שפיר משני הירושלמי וז"ל תמן מ"מ נסתם המבוי וכו' וכאמור לעיל אות הקודם. דנהי דיציב פתגם דנחשב כאילו הוא כבר אפר. אבל אם היה נסתם המבוי באפר ג"כ הוי סתימה מעלייתא ומחיצה גמורה. אבל אם נאמר דצריך פיזור לרוח א"כ אין כאן לא מחיצה ולא סתימה להמבוי הזה כלל וכלל שהרי הוא כאילו כבר נתפזר האפר ההוא לרוח. וגם הירושלמי הזה היה בהעלם עין לפי שעה מהט"ז.

וצופה הייתילגדול הדור התשב"ץ חלק שני סי' ל"ד שכבר עמד בקו' זו (והאור הגנוז הזה עדיין לא נתגלה בזמנו של הט"ז) וז"ל השמינית בענין שיעור לחי וכו' ואיברא שהראב"ד ז"ל השיג עליו בזה וכו' שאפי' תשרף האשרה א"א שלא יהא באפרה כדי לעשות לחי כחוט הסרבל. דקי"ל בתמורה כל הנשרפין אפרן מיתר. ואשרה דאפרה אסור כדאיתא התם. הא אפשר להתיר בביטול גופה ומדברי הרמב"ם ז"ל פ"ג מהל' עכו"ם נראה שאין בליטת דיו וסמנים בליטה (וכוונתו למ"ש רבינו ז"ל שם סוף ה"י וז"ל אבל אם היתה הצורה מושקעת או צורה של סמנין כגון הצורות שע"ג הלוחות וכו') וראיתי בס' מגיד משנה שתיקן דברי הרמב"ם ז"ל שהתיר לעשות לחי מאשרה וכו' אבל בדבר שא"צ שיעור אלא באורך וכו' עכ"ל התשב"ץ. הרי שעמד בקושיתו של הט"ז.

ואולם אני בעניי עני מדעת תורה ודעת נוטה לא זכיתי לעמוד על דעת קדושים התשב"ץ ז"ל כוונתו בהתי' ההוא שתי'. דממ"נ אם מיירי באשרה של ישראל או שזכה בה הישראל הא א"א לבטלה דאשרה של ישראל שעבדה או שזכה הישראל באשרה דעכו"ם דמיקרי משעת זכיה ואילך אשרה דישראל וכמו שפסק רבינו ז"ל לעיל בהל' עכו"ם פ"ח ה"ט ועי' בכ"מ שם. ואם מיירי באשרה של עכו"ם והישראל לא נתכוון לזכות בה. ואעפ"י שכל זמן שלא ביטלה הרי היא עומדת לשריפה. אפ"ה לא שייך למימר ביה כתותי מיכתת שיעורא. ולאפוקי ממ"ש ר"ת ז"ל כן גבי לולב הביאו התוס' בסוכה דף ל"א ע"ב בד"ה באשירה דמשה וכו' ובתוס' דיבמות דף ק"ג ע"ב בד"ה סנדל של עכו"ם וכו' ובמס' חולין דף פ"ט ע"א בד"ה והתניא תקע וכו'. אבל א"כ ק' מה לי לחי ומה לי קורה. למה יהיה לחי של אשרה מתרת את המבוי וקורה של אשרה לא תתיר את המבוי משם דכתותי מיכתת שיעורא. והרי כחדא אזלין וכחד שריין דגם גבי קורה שייך סברא זו דאפשר לבטלה להאשרה ולא מיכתת שיעורא. ואם נאמר כסברת ר"ת ז"ל הנ"ל שפיר אין עושין קורה של אשרה אבל א"כ הדרא הקו' לדוכתיה למה יהיה מתרת המבוי הלחי של עצי אשרה והרי היא גם היא עומדת לשריפה ולפזור האפר שלה ורוח תשאנו והנה איננו. וצ"ע טובא לענ"ד על התשב"ץ סוף דבר לכאו' האדם יראה לעינים. ובלבבו יבין כי קושיתם של הט"ז ותשב"ץ ז"ל החמורה הוא ראויה אליהם כי היא קושיא חזקה מאד טובה ובריאה. ושמועה זו נאה. ולא בלבד דקשיא קושיתם על מרן הב"י ומהר"ם ז"ל אלא גם על הראב"ד ז"ל והתוס' דערובין הנ"ל והירושלמי הנ"ל ק' קו' האמורה (ותירוצו של התשב"ץ ז"ל כבר אמרתי מה שיש לגמגם בה. ואת אשר אני אחזה לי בס"ד בישוב קושיתם עיניך תחזנה בס"ד באותיות שלאחר זה). ודוק.

ג) והנראה לענ"ד בס"ד בישוב קו' הט"ז והתשב"ץ האמור לעיל אות הקודם. הוא בשני אופנים. האופן האחד. דאעפ"י דיציב פתגם דאמרינן כל העומד לישרף כשרוף דמי וכן כל העומד ליזרוק כזרוק דמי וכדומה לזה. זה הכלל דאמרינן כל העומד לעשות דבר פלוני כעשוי דמי. אבל היינו דוקא חד כל העומד לעשות כעשוי דמי הוא דאמרינן. אבל תרי כל העומד לעשות כעשוי דמי דבר זה לא אמרינן. ולא מלבי בדיתי החילוק הזה. אלא חילא דילי בס"ד הוא מהא דאמרינן בפסחים דף י"ג ע"ב וז"ל הכא במאי עסקינן כגון שנתקבל הדם בכוס ונשפך. ור"א ב"ר שמעון סבר לה כאבוה דאמר כל העומד ליזרק (ופירש"י ז"ל וז"ל העומד ליזרק. שאינו מחוסר אלא זריקה) כזרוק דמי וכו' עכ"ל הסוגיא. הנה מבואר מדברי הגמ' ומדברי רש"י ז"ל הללו דכל זמן שלא נתקבל הדם בכוס שעדיין הוא מחוסר שני דברים הקבלה בהכוס וגם זריקתו לא אמרינן תרי כל העומד לעשות כעשוי דמי דהיינו לומר כל העומד להתקבל בכוס כאילו נתקבל בכוס דמי. וזאת שנית לומר כל העומד ליזרק כזרוק דמי. והיינו מטעמא דאמרינן דתרתי כל העומד לעשות כעשוי דמי לא אמרינן. וכן הוא מתבאר מדברי התוס' דב"ק דף ע"ו ע"ב בד"ה כל העומד ליזרוק וכו' שם דף ע"ז ע"א בד"ה פרה מיטמא טומאת אוכלין וכו' תימא קרוב לסוף הדיבור. אף אנן בדידן נמי נימא הכי דהא עדיין הוא עצים ולא נשרף נהי דאמת נכון הדבר דצריך לשרפו והוא עומד לשרוף. אבל לומר שני פעמים כל העומד לעשות כעשוי דמי דהיינו לומר ראשון תחלה כל העומד לישרף כשרוף דמי. וזאת שנית. אף אם יהיה נשרף לאפר לומר כל העומד לפזר לרוח כמפוזר דמי ואין כאן סתימה ומחיצה זה לא אמרינן. ודוק.

ומתוך דבר הלכה האמור בס"ד הנה יצא לנו מזה שני דינים מחודשים. הדין האחד הוא. דדוקא מעצי אשרה הוא דמותר לעשות לחי ומתרת את המבוי. אבל לעשות לחי או אפי' מחיצה גמורה מאפר שריפת עצי האשרה שכבר נשרפה והיתה לשריפת אש ורוצה לעשות מהאפר ההיא לחי או מחיצה וסתימה להמבוי (עי' בסי' הנ"ל סעי' זיי"ן) זה אינו מועיל ואינו מתיר את המבוי. דהא כיון שכבר נעשו עצי האשרה הם אפר. שוב ליכא כאן אלא רק חד כל העומד כעשוי דמי דהיינו לומר כל העומד להתפזר לרוח כמפוזר דמי וחדא כל העומד לעשות כעשוי דמי זה אמרינן לדידן דאנן קי"ל כר' שמעון דאמר כל העומד ליזרק כזרוק דמי וכמו שאכתוב בס"ד לקמן בסמוך. ממילא אין כאן לחי אפי' כחוט הסרבל ופחות מזה. ואין כאן לא מחיצה ולא סתימת המבוי כלל וכלל וכקושיתו של הט"ז והתשב"ץ ז"ל הנ"ל. ודוק.

והדין המחודש השני שיצא לנו בס"ד מהדברים הנתנים למעלה הנה הוא. דלא אמרינן לחי של אשרה שהיא מתרת את המבוי אלא דוקא או באשרה של עכו"ם ועדיין הוא של עכו"ם דהיינו שלא נתכוון הישראל לזכות בה. או באשרה של עכו"ם שזכה בה הישראל. דבשתי אלה צריכין האשרות ההם דוקא שריפה. ואף שהישראל זכה בשל עכו"ם ונקראת משעת זכייתו ואילך אשרה של ישראל ודינה כדין אשרה של ישראל. אבל זה דוקא לענין דלא מהני לה ביטול אפי' אם יבטלנה עכו"ם. אבל לענין אם טעונה שריפה או גניזה לענין דבר זה אין לה דין אשרה של ישראל אלא דינה כדין אשרה של עכו"ם שטעונה שריפה דוקא דכיון שהיתה מתחלה אשרה של עכו"ם שהיתה טעונה שריפה דוקא. עדיין ככחה אז כחה עתה שגם עתה היא טעונה שריפה דוקא וכמו שהוכחתי במישור בס"ד דבר זה לעיל בהלכות עכו"ם פ"י ה"ט בד"ה ועל ע"א של עכו"ם שבאה ליד ישראל וכו' תדרשנו משם. הנה בהך אשרה הוא דשרי לעשות ממנה לחי ומתרת את המבוי. אבל לא כן באשרה של ישראל ממש דהיינו שהיתה מתחלה אשרה דישראל שהישראל נטעה מתחלה לעבדה ועבדה (עי' בש"ע י"ד סי' קמ"ה סעי' ז' בש"ך שם ס"ק כ') אין הלחי הנעשה ממנה מתרת את המבוי.

ואמינא מילתא ואמינא בה טעמא בס"ד. והוא דהא אשרה ועכו"ם של ישראל אינה טעונה שריפה אלא טעונה גניזה דוקא דהיינו ביעור מן העולם עי' בתוס' דמס' עכו"ם דף נ"ב ע"א בד"ה מה מזבח טעון גניזה וכו' לעיל בהל' עכו"ם פרק והלכה הנ"ל ובכ"מ שם ובמ"ש בס"ד שם בד"ה עכו"ם של ישראל אינה בטלה וכו' והרי ליכא כאן אלא חד כל העומד לעשות כעשוי דמי. דהיינו כל העומד להתבער מן העולם כאילו הוא כבר הוא מבוער מן העולם. אין כאן נמצא לחי לא כעובי חוט הסרבל ולא כעובי פחות מחוט הסרבל ואין כאן לא מחיצה ולא סתימת מבוי כלל וכלל שהרי כמאן דליתא דמי והיה כלא היה כאילו כבר הוא מבוער מן העולם שהרי הוא עומד להתבער מן העולם.

ודבר זה שאני אומר בס"ד שכל דבר העומד ליגנז ולהתבער מן העולם כאילו הוא נגנז ונתבער כבר מן העולם ואין בו כלל אפי' שום שיעור קטן ביותר. הנה אף דאמת ויציב שהסברא גוזרת לומר כן דמה לי אם אמרינן כל העומד לישרף כשרוף דמי וכל העומד ליזרק כזרוק דמי. ומה לי אם אמרינן כל העומד ליגנז ולהתבער מן העולם כאילו הוא כבר נתבער מן העולם. מ"מ לא מצד סברתי לחוד כי רזה היא. אבל דבר זה למדתי מתורתן של רבותינו בעלי התוס' ז"ל. שהם כ"כ להדיא ביבמות דך ק"ג ע"ב בד"ה סנדל של עכו"ם וכו' יע"ש. וכן פסק מרן הרמ"א ז"ל בשם הר"ן ז"ל בש"ע אה"ע סימן קכ"ד סעי' א' בהגה ועי' בחלקת מחוקק ובבית שמואל שם מ"ש על דברות הגהות מרן הרמ"א ז"ל הנ"ל. ודוק היטב.

והואיל והדבר כן וכמ"ש בס"ד לעיל. הנה צ"ל לענ"ד בס"ד דמה שפסק בש"ע א"ח בסי' שס"ג סי' ט"ז דקורה פסול לעשות מעצי אשרה ואינה מתרת את המבוי יע"ש בש"ע זהו דוקא באשרה שהיתה מתחלה של עכו"ם וזכה בה הישראל שנתכוון לזכות בה. דאילו באשרה של ישראל ממש הא אפי' ללחי נמי פסול לעשות מעצי האשרה ההיא וכדבר האמור לעיל הואיל ואית ביה רק חד כל העומד לעשות כעשוי דמי. ואילו מאשרה של עכו"ם ממש דהיינו שלא נתכוון הישראל לזכות בעצי האשרה ההם. הא אפי' לעשות ממנו קורה להתיר המבוי ג"כ כשר לפי שיטתו של מרן הב"י ז"ל דהא הוא ז"ל פסק שם בסי' תקפ"ו סעי' ב'. דבשופר של עכו"ם עובד עכו"ם אם תקע דיצא דלא אמרי' גביה דכתותי מיכתת שיעוריה הואיל ואפשר לבטלו עדיין יע"ש. והיינו דהוא ז"ל פסק דלא כשיטתו של ר"ת ז"ל שהבאתי לעיל. וא"כ מכל שכן דכשר לעשותו קורה למבוי. אלא ודאי צ"ל דהך דבסי' שס"ג הנ"ל בדין קורה שפסול לעשות מן עצי אשירה ואינה מתרת את המבוי דהוא מיירי באשרה שהיתה של עכו"ם ונתכוון הישראל לזכות בו דאז לא מהני לה ביטול וגם דינה היא בשריפה דוקא לא בגניזה והעברה מן העולם כאשרה של ישראל ממש ולזה שפיר איכא לחלק בזה בין לחי הואיל ושיעורו אינו שיעור חשוב שאינו אלא שיעור משהו וכסברת התוס' דערובין הנ"ל או כסברת הרב המגיד הנ"ל באותיות הקודמות לא שייך גביה למימר כתותי מיכתת שיעורא וכשר לעשותו מעצי אשרה לבין קורה דבעי שיעור גמור שייך ביה למימר כתותי מיכתת שיעורא ופסול לעשותו מעצי אשרה. ודוק היטב.

ד) ובאופן שני אפשר לומר לענ"ד בס"ד בישוב קושית הט"ז הנ"ל בריש שתי אותיות הקודמות. והוא דאני בעניי עני מדעת תורה ודעת נוטה אומר אני בס"ד דזה הדבר דפשיטא ליה להט"ז דאפר אשרה אף של עכו"ם אם שרפה ישראל צריך פיזור וביעור מן העולם דוקא וכדבר האמור לעיל שם. הנה עם האדון הסליחה. כי לא כן הוא. חדא. דלשון הש"ע בריש סי' קמ"ב ולשון רבינו ז"ל לעיל בהל' עכו"ם פ"ז ה"י אינו מורה כן שהרי כתב וז"ל עכו"ם או אשרה שנשרפה אפרה אסור בהנאה וכו' עכ"ל. הרי שלא כתב אלא רק דהוא אסור בהנאה והרי הוא ככל שארי איסורי הנאה. אבל לא כתב שצריך פיזור לרוח או הטלה לים. (וממש"ש פ"ח ה"ו אין ראיה ודוק).

וראה זה כי גם דעת התוס' הוא כן שאינו צריך ביעור מן העולם האפר של אשרה ועכו"ם של עובד עכו"ם רק שהוא אסור בהנאה כמו כל איסורי הנאה שבתורה. ובא האות על זה. שהרי התוס' במס' תמורה דף ל"ג ע"ב בד"ה הנשרפין אפרן מותר וכו' כתבו וז"ל צ"ע טעמא מאי. ואומר מורי הרמ"ר דהנשרפין כיון שצוה הכתוב לשרפן וכו' כיון שנעשית מצותו הלך איסוריה. והא דאמר אשרה אסורה לעולם אעפ"י שהזקיק הכתוב לשרפן היינו משום דכתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם וכו' עכ"ל התוס'. וא"כ מכח הך קרא של לא ידבק בידך מן החרם וכו' אינו אלא כשאר איסורי הנאה שאסרתן התורה רק ליהנות ממנו אבל לא אסרתן כל כך להצריכן ביעור רק מדרבנן הם צריכים קבורה כדי שלא יבא לידי מכשול ליהנות ממנו. ועכו"ם דאיסוריה חמור טפי ביותר שהוא אסור אפי' במשהו מן התורה הואיל ונאמר גביה ולא ידבק בידך מאומה מן החרם וכו' ואם יקרבנו אף הוא נעשה זבל ונמצא הוא נהנה ממנו. ולפיכך הצריכוהו החכמים ההטלה לים המלח. וכמו דשנו חכמים בלשון המשנה במס' עכו"ם דף מ"ג ע"ב וז"ל ר' יוסי אומר שותק וזורה לרוח או מטיל לים א"ל אף הוא נעשה זבל שנאמר לא ידבק בידך מאומה מן החרם וכו' עכ"ל המשנה. אבל הא מיהא אינו אחר שריפה אלא רק כמו שהם כל שאר איסור הנאה שבתורה שאינן צריכין גניזה והבערה מן העולם והיה זה כאחד מהם. ולפיכך לא שייך גביה למימר כל העומד להתפזר כמפוזר דמי ושפיר משני הירושלמי שינויא דיליה והתוס' והפוס' ז"ל והראב"ד ז"ל שפיר תירצו כתירוצם ודוק היטב.

ואפילו לפי דעת הש"ך בי"ד סי' קמ"ב סעי' א' ס"ק ב' דכתב דכששרף ישראל אשרה או עכו"ם של עובד עכו"ם דאפרה אסור בהנאה. זה אינו אסור אלא מדרבנן משום גזירה שמא יזכה בה הישראל קודם שריפתם ואח"כ ישרפנה דלא מועיל לה בביטול דדינה כאשרה וכעכו"ם של ישראל ומיישב בזה קושיתם של התוס' בפסחים דף כ"ז ע"ב בד"ה חוץ מעצי אשרה וכו' יע"ש. כיון שאין איסור זה אלא משום גזירה שמא יזכה בה הישראל קודם הביטול וכאמור. הא אף אם זוכה בה הישראל ג"כ אין אפרה צריך ביעור מן העולם אלא רק שהוא מדאוריי' אסור בהנאה לעולם כמו שהם כל איסורי הנאה שבתורה. שהרי אשרה וכן עכו"ם של עובד עכו"ם שזכה בה הישראל טעונה שריפה ואינה צריכה ביעור מן העולם וגניזה כמו עכו"ם של ישראל ממש. שאין דינה אלא כעכו"ם של עובד עכו"ם רק בדבר זה לחוד הוא דאיכא בעכו"ם שזכה בה הישראל דלא מהני לה ביטול וכדבר שנאמר לעיל. וכיון דמדאוריי' טעונה שריפה הדרא קושית התוס' דמס' תמורה בד"ה הנשרפין אפרן מותר וכו' הנ"ל לדוכתיה ומינה לא תזוע. והוא דלמה זה ועל מה זה תהיה אחר שריפתה אפרה אסור בהנאה כלל דהא כבר נעשית מצותו וחלף הלך לו איסורו וכדלעיל. וע"כ צ"ל דהטעם הוא כתירוצם של התוס' שם שהבאתי לעיל. דהוא אסור מכח קרא של לא ידבק בידך מאומה מן החרם וכו'. והרי כבר כתבנו בס"ד לעיל. דמכח הך קרא לחוד א"א לן לאסר להאפר אלא רק בהנאה לחוד וכהוראתו של פשטיותיה דהקרא של לא ידבק בידך מאומה וכו' שהוא כולל רק שלא תהנה ממנו אבל עדיין לא מוכח מהך קרא דטעונה ביעור מן העולם. ודוק.

אלא שהדבר הקשה לענ"ד על תירוצו של הש"ך על קושית התוס' דפסחים הנ"ל. דלפי דבריו דאינו אסור בהנאה אפר אשרה אחר שריפתה אלא רק מדרבנן מכח הך גזירה האמור לעיל. א"כ מאי פריך הגמ' בתמורה דף ל"ד ע"א וז"ל ומיערב הוא דלא קעריב לה ותני להו וכו' יע"ש בגמ'. והאי מאי קושיא דלמא משום הכי לא קערבי לה משום דלא דמי להדדי ואינן משפט השוה לכלם. דעצי הקדש אפרן אסור בהנאה מדאוריי'. אבל עצי אשרה אפרן אינה אסור אלא רק מדרבנן. דהא כל הך שקלא וטריא דהסוגיא דהתם בתמורה היא סוברת דעצי הקדש אפרן היא אסורה מדאוריי'. וכמבואר להמעי' בהסוגיא דהתם (וגם סברת התוס' דמסכת תמורה הנ"ל לא שייך גבי עצי הקדש) וצ"ע לכאורה.

וצריכין לומר לענ"ד בס"ד דהא כל תירוצו של הש"ך הנ"ל על קושית התוס' דפסחים הנ"ל אינו אלא אליבא דריש לקיש דהוא ס"ל במס' עכו"ם דף מ"א ע"ב דנשתברה מאיליה דהוא מותר ולדידיה הוא דקשיא קושית התוס' דפסחים דתיהוי כעכו"ם שנשתברה מאיליה יע"ש בתוס'. ולזה אנו צ"ל כתירוצו של הש"ך הנ"ל אבל לא כן אליבא דר' יוחנן בסוגיא דמס' עכו"ם התם דהוא סובר דנשתברה מאיליה עדיין באיסורא היא עומדת מדאוריי' וכן קי"ל אנן כר' יוחנן. ממילא ל"ק כלל קו' התוס' דפסחים הנ"ל. ואין צריכים לתירוצו של הש"ך הנ"ל אלא לר' יוחנן ולדידן דקי"ל כוותיה. אנו אומרים דאפר אשרה אסור בהנאה מדאוריי'. דנהי דיציבא מילתא דהוא עשה כתורה וכחקה שהוא עשה מצותו ככתוב בס' תורת משה איש האלקים לשרפה להאשרה ההיא אבל הא מיהא בזה ששרפה עדיין לא נתבטלה האשרה שאין הישראל מבטל עכו"ם של עובד עכו"ם ונשתברה מאיליה הא ג"כ לא מהני לבטלה. והתם במס' תמורה הא קאי הגמ' אליבא דהלכתא אליבא דר' יוחנן דנשתברה מאיליה לא מהני לבטלה ועדיין היא קאי באיסורה כדקאי קודם לכן. ואיפו זאת שפיר פריך הגמ' התם ומיערב הוא דלא קעריב להו ותני להו וכו' וכנ"ל. ודוק.

ברם אף לפום כן עדיין לא הועלה מזור לקו' התוס' בפסחים בד"ה חוץ מעצי אשרה וכו' הנ"ל בתירוצו של הש"ך האמור לעיל. דהא קו' התוס' בפסחים התם אינה אלא אליבא דריש לקיש דהוא סובר דעכו"ם שנשתברה מאיליה דהיא מותרת ומתבטלת היא בכך דתק' לדידיה מהך בריי' דקתני בה חוץ מאפר אשרה ואפר הקדש וכו' וכדלעיל. וא"כ עדיין הקשו התוס' קושיתם הנ"ל שפיר. דהא אביי הוא דמשני במס' עכו"ם דף מ"ב ע"א דמיירי בדפחסה יע"ש בגמ'. (והנה לדידיה צ"ל דכל הנך מילי דמייתי אח"כ התם כגון חיפה בהן את הדרכים וכדומה לזה כל אינך דמייתי השקלא וטריא דהתם דכולהו כפחסא דמיא ולא יותר. ודוק). לא ס"ל הך סברא וגזירה דרבא התם שמא יזכה בהן קודם לכן. וא"כ תק' לאביי על ריש לקיש מהך בריי' דחוץ מאפר אשרה ואפר הקדש וכו' דהא לדידיה לא שייך תירוצו של הש"ך הנ"ל. ודוק היטב.

ודע דאף לפי תירוצינו השני שתירצנו בס"ד באות זה על קושית הט"ז בש"ע א"ח בסי' שס"ג וכאמור לעיל. הא מיהא צ"ל דהא דלחי של אשרה בסעי' ח' שם דכשר לעשותו בו ומתרת את המבוי. לא מיירי באשרה של ישראל דהיינו שנטעה הישראל לשם אשרה ועבדה. דהא אשרה של ישראל היא טעונה גניזה וביעור מן העולם דוקא וזה הוא מדאוריי'. אם מכח הקרא של ושם בסתר ואם מכח ההיקש דאיתקש למזבח מה מזבח טעון גניזה וכו' עי' במס' עכו"ם דף נ"ב ע"א בגמ' ובתוס' שם בד"ה מה מזבח וכו' וכדלעיל באות הקודם. וא"כ אין כאן לא מחיצה ולא סתימת מבוי ולא שיעור כל שהוא אפי' כחוט הסרבל ולא פחות מזה אלא הרי הוא כאלו לא היה כאן כלל וכמאן דליתנהו דמי וכקושית הט"ז הנ"ל. אלא צ"ל דהוא מיירי באחת משתים או בשתיהן יחד. דהיינו או באשרה שנטעה עכו"ם ועבדה עכו"ם ועדיין היא של עובד עכו"ם רק שאח"כ זכה בה הישראל ונעשית שלו דכל הנך אינן טעונין גניזה וביעור מן העולם אלא רק די להם בשריפה וכאמור לעיל.

אבל הך דסעי' ט"ז התם במה שפסק מרן הב"י ז"ל דאין עושין מעצי אשרה קורה ואינה מתרת את המבוי יע"ש בש"ע וכדלעיל אות הקודם. הנה זה לא מיירי אלא באשרה שנטעה עכו"ם ועבדה. רק שאח"כ זכה בה האיש הישראלי ונעשית שלו. או שהיתה של ישראל לגמרי שהישראל נטעה מתחלה לשם אשרה ועבדה. דאז שייך גביה למימר כתותי מיכתת שיעורא (אלא דבשל ישראל לגמרי אינו היפוך הך דינא דלחי דכשרה ומתרת את המבוי. דכשהאשרה היא באופן זה אף ללחי אינה כשרה לעשות ואינה מתרת את המבוי וכאמור לעיל אות הקודם בס"ד). אבל באשרה שנטעה העכו"ם לכך. ועדיין לא זכה בה הישראל. הנה לפי דעת מרן הב"י ז"ל בסי' תקפ"ו גבי שופר של עכו"ם דפסק דלא כשיטתו של ר"ת ז"ל. ה"ה נמי הכי גבי קורה דכשר לעשות ממנה אפי' קורה ומתרת את המבוי וכאמור לעיל אות הקודם בס"ד. ודוק היטב.

לה

בית או חצר שנפרץ קרן זוית שלה בעשר אמות וכו' אין עושין פתח בקרן זוית וכו'. עכ"ל. עי' במגיד משנה מ"ש בזה. ועי' בתוס' דערובין דף ו' ע"א בד"ה דפתחא בקרן זוית וכו' מה שכתבו.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.