סדר משנה/שבת/יט

סדר משנה שבת יט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

כל כלי המלחמה אין יוצאין בהן בשבת וכו'. עכ"ל. עי' במגיד משנה ובהגהות מיימוני אות א' מ"ש בזה. ועי' בלח"מ לעיל בהל' תשו' פ"ט ה"ז בד"ה אמרו חכמים כל הנביאים כי לא נבאו וכו' שתמה על רבינו ז"ל שהאדם יראה לעינים ובלבבו יבין שדבריו אלה פה הם סותרים זה פעמיים מה שפסק לעיל בהל' תשו' פרק והל' הנ"ל. ולמה שפסק לקמן בהל' מלכים פרק י"ב ה"א. ואני בעניי עני מדעת תורה ודעת נוטה נתתי אל לבי ליישב בס"ד דברי רבינו ז"ל ותמיהת הלח"מ ודברי רבינו ז"ל צדקו יחדיו זכה במעמד שלשתן והמצא תמצא דבר זה לקמן בהל' מלכים פרק והלכה הנ"ל בד"ה אל יעלה על הלב וכו' שים עיניך עליו.

ו

ולא בעטרה של זהב שמונחת בראש וכו' שמא יפולו ותביאן וכו'. עכ"ל. ולכאו' בעיני יפלא במאד. והוא במה שרבינו ז"ל הוא בנותן טעם באיסור היציאה בעיר של זהב מפני החשש דשמא יפול ואתי לאתויי ד"א ברשות הרבים וכדבר האמור. והנה לכאו' הוא נגד גמ' ערוכה בשבת דף נ"ט ריש ע"ב דאמרי' התם וז"ל ת"ר לא תצא אשה בעיר של זהב ואם יצאת חייבת חטאת דברי ר"מ וחכמים אומרים לא תצא ואם יצאת פטורה. ר"א אומר יוצאת אשה בעיר של זהב לכתחלה. במאי קמיפלגי ר"מ סבר משוי הוא. ורבנן סברי תכשיט הוא דלמא שלפא ומחויא ליה ואתיא לאתויי. ור"א סובר מאן דרכה למיפק בעיר של זהב אשה חשובה. ואשה חשובה לא משלפא ומחויא וכו' עכ"ל הגמ' שם. (ועי' בפנ"י שם בד"ה בגמ' ת"ר לא תצא אשה וכו' ובחידושי הלכה ותוס' שלי מה שיש לפלפל בזה).

והמבואר מהך סוגיא הוא. דהגמ' קאמר טעם איסור של יציאה בעיר של זהב משום גזירה דשלפא ומחויא לא מטעם שכתב רבינו ז"ל דלמא יפול מעל הראש ואתי לאתויי. ויש נפקותא לדינא בין הנך שני טעמים הללו. דלפי הטעם שהוא משום חשש שמא יפול שכתבו רבינו ז"ל הנה אם הוא קשור או תפור תו ליכא למיחש להך חששא שמא יפול מראשה ומותרת לצאת בו אפי' לכתחלה. אבל לא כן לפי הטעם שנאמר בגמ' והוא דהוא שלפא ומחויא אף אם העטרה של זהב קשור וגם תפור אינה רשאית לצאת בו דמהחשש הזה לא פלטה. ותמיהני על הרב המגיד ז"ל שלא האיר עינינו ולא העיר אזנינו בדבר זה כלל וכלל וצ"ע לכאורה לענ"ד.

וביותר מזה תמיהני על התוי"ט במס' עדיות פ"ב מ"ז דקתני התם וז"ל. שנים משום ר"א יוצאת אשה בעיר של זהב וכו' עכ"ל המשנה. וכ' התי"ט שם בד"ה יוצאת אשה וכו' ככל הדברים וככל החזיון הנאמר בהך סוגיא דשבת הנ"ל. וגם הביא התי"ט שם בצדו תלמודו בידו דברי רבינו ז"ל פה האמורים לעיל. (אלא שיש שם טעות הדפוס שבמקום פי"ח מהל' שומרין צ"ל פי"ט מהל' שבת). ובקו' זו שעוררנו על דברי רבינו ז"ל במה שדבריו הם נראים לכאו' מתנגדים להך סוגיא דשבת הנ"ל התי"ט לא העיר עליו כלל. והנה הדבר מפליא היאך לא הרגיש בזה כיון ששניהם היו בין ידיו ועיניו אז. וגם זה צ"ע לענ"ד.

והנראה לענ"ד בס"ד בישוב דעת רבינו ז"ל הוא. דבשבת שם אמרי' עוד וז"ל כלילא רב אסר ושמואל שרי וכו' דרש לוי בנהרדעא כלילא שרי וכו' דרש רבה בר אבוה במחוזא כלילא שרי וכו' עכ"ל הגמ'. והנה שם בהסוגיא ההיא מסקינן דהטעם של כל הנך אמוראי שהם מתירין כלילא למיפק ביה הוא דמאן דרכה למיפק בכלילא אשה חשובה. ואשה חשובה לא משלפא ומחויא יע"ש היטב הסוגיא. והק' הרשב"א ז"ל בחידושיו שם דא"כ שמואל וכל הנך אמוראי הנ"ל דשריין למיפק בכלילא אטו כולהו ס"ל כר"א בהך בריי' הנ"ל דמתיר לצאת בעיר של זהב מטעם זה דאשה חשובה לא שלפא ומחויא ולא יהיו סוברים כהחכמים דפליגי עלי' דר"א דהם סוברים דאפי' בעיר של זהב דאינו יוצא בה אלא אשה חשובה אפי"ה חיישינן לדלמא שלפא ומחויא יע"ש בחי' הרשב"א ז"ל.

ותירוצו של הרשב"א ז"ל מה שתירץ שם והוא דשאני עיר של זהב דהוא תכשיט חשוב טפי לפיכך ס"ל להחכמים דפליגי עליה דר"א דאף באשה חשובה שייך החשש דלמא שלפא ומחויא יע"ש בחי' הרשב"א ז"ל. אחרי נטילת הרשות מגדול אדוננו הרשב"א ז"ל. אומר אני כי יש לגמגם בתירוצו האמור. והוא דהא כל כמה דהתכשיט חשוב טפי. כמוהו ג"כ האשה המתקשטת בו היא חשובה טפי וביותר ומתנהגת טפי טובא בשררות ודעתה מיושבת עליה ביותר ודרך אנשים לה שלא להתפאר בתכשיטיה וקשוטיה. וכמ"ש כך ג"כ הרשב"א ז"ל בעצמו ובכבודו שם בחידושיו בד"ה איכא דאמרי וכו' לענין אנשים. והרי גבי אנשים ליכא חילוק בין תכשיטי חשוב ביותר לבין תכשיט שאינו חשוב כל כך. וא"כ מכאן אתה דן לגבי תכשיטי נשים לא היה ראוי לנו לחלק בין תכשיט שהוא חשוב ביותר לבין תכשיט שאינו חשוב כל כך אלא תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכל הנשים החשובות ועי' בתוס' שם בד"ה מאן דרכה למיפק וכו' בסוף הדבור מה שכתבו. וק"ל.

ולפיכך אני אומר בס"ד דרבינו ז"ל באמת קשיא ליה קו' חי' הרשב"א ז"ל הנ"ל. ותי' הוא ז"ל להקו' ההיא כך. והוא דהא דקאמר הגמ' לעיל הטעם מה שאסרו החכמים לאשה לצאת בעיר של זהב מכח החשש דלמא משלפא ומחויא. זה הוא רק לפי הלישנא קמא דהתם גבי כלילא דקאמר וז"ל דאניסכא כ"ע לא פליגי דאסור. כי פליגי דארוקתא. מר סבר אניסכא עיקר ומר סבר ארוקתא עיקר וכו' יע"ש הסוגיא. אבל לא כן לפי מאי דקאמר רב אשי התם לקולא וז"ל דארוקתא כ"ע לא פליגי דשרי כי פליגי דאניסכא. מר סבר דלמא שלפא ומחויא. ומר סבר מאן דרכה למיפק בכלילא אשה חשובה ואשה חשובה לא שלפא ומחויא וכו' יע"ש בגמ' וכן רב שמואל בר בר חנה התם ס"ל כהך דרב אשי. ועוד דרב אשי הוא בתרא טפי טובא מרבו שמואל ב"ב חנה וגם רב אשי הוא מרא דשמעתא טפי טובא. ממילא באמת ליתא להך טעמא דאיסור היציאה בעיר של זהב אליבא דרבנן מטעם החשש דלמא שלפא ומחויא. דז"א דאין דרכה של אשה חשובה מעוטרת בעטרת זהב להיות שלפא ומחויא. אלא הטעם הוא משום דחיישינן לשמא תפול העטרת אשר על ראשה. ואתי לאתויי ד"א ברה"ר. ור"א סובר דלא גזרינן ולא חיישינן לכך הואיל והעטרה היא מהודקת קצת בהראש עד שאינה נוחה ליפול ואין ראוי לנו לגזור ולחוש לכך שמא תפול מעל ראשה ואתי לאתויי ד"א ברה"ר. וא"כ אין זה אלא דוקא כשהוא רק מונח על הראש ואינו מיהדק על הראש אלא רק קצת דאז שייך לומר דרבנן דפליגי עליה דר"א ס"ל דראוי למיגזר וליאסר מטעם חששא דשמא תפול מעל הראש ואתיא לאתויי ד"א ברה"ר. אבל לא כן אם הוא מהודק היטב שזה הוא הנקרא בגמ' כלילא. אז אפילו אליבא דהחכמים דפליגי על ר"א בעיר של זהב שהוא עטרה בהא גם הם מודים דהוא מותר דלא גזרינן בכהאי דלמא תפול מעל ראשה ואתיא לאתויי ארבע אמות ברשות הרבים.

ומעתה צא ולמד דהא רבינו ז"ל פסק לקמן הל' יו"ד דאפילו אניסכא נמי שריא גבי כלילא שהרי כתב וז"ל ויוצאה אשה בכליל של זהב בראשה שאין יוצאה בו אלא אשה חשובה שאין דרכה לחלוץ ולהראות וכו' עכ"ל וכתב הרב המגיד ז"ל שם וז"ל ויוצאה אשה בכליל וכו' כלילא שרי ואפי' דאניסכא וכו' ופירוש טס של זהב שמנחת על פדחתה וקושרתו מאזן לאזן עכ"ל הרה"מ ז"ל. ולפיכך נמי שפיר עביד רבינו ז"ל במה שהעתיק פה בהל' זו הטעם של איסור היציאה בעיר של זהב שהוא עטרה שעל ראשה (וכמבואר בדברי רבינו ז"ל ובדברי הרב המגיד ז"ל פה בד"ה ולא בעטרה של זהב וכו'). משום דלמא תפול העטרה מעל ראשה ואתיא לאתויי ד"א ברה"ר ולא כתב הטעם משום דלמא שלפא ומחויא והיינו כרב אשי הנ"ל.

ואדרבא בזה מדויק הדק היטב צחות לשונו הזהב של רבינו ז"ל במ"ש פה הלשון ולא בעטרה של זהב שמונחת בראשה וכו' וכנ"ל. דלכאו' תיבות הללו שמונח"ת בראש"ה נראים לכאו' כאילו הם שפת יתר דבר שפתים אך למותר. דפשיטא דהעטרה היא מונחת בראש וגם מאי שמונחת דקאמר דהיינו באות שי"ן שבראש התיבה כאילו היא נתינת טעם להדין מה שלכאו' אין בו נתינת טעם להדין. ואם בא להורות מקום הנחתו היה לו לומר המונחת בראשה וכו' באות ה"א בראש תיבת המונחת. ובאמת לקמן בהלכה יו"ד גבי כלילא לא כתב כלל תיבת המונחת ולא שמונחת אלא כתב בכליל של זהב בראשה וכו' וכנ"ל וידוע דרבינו ז"ל שומר הטעמים וגם שומר המלות ולא לחנם מזורה ארשת שפתיו שפתי דעת. אבל לפי האמור בס"ד הנה נכון ופיו יפה דייק וגרס שרבינו ז"ל בא לתת טוב טעם ודעת להדין למה זה אסור לאשה לצאת בעטרה של זהב. לזה אמר רבינו ז"ל הטעם הואיל והוא רק מונח על הראש ואינו מיהדק היטב. לפיכך יש בו חשש שמא תפול העטרה מעל הראש ואתיא לאתויי ד"א ברה"ר משא"כ כלילא לקמן הל' יו"ד שהוא אינו מונח על הראש אלא הוא בראש"ה דהיינו על פדחתה וקשורה מאזן ולאזן וכאמור לעיל בשם הרב המגיד ז"ל לקמן בהל' הנ"ל. (ולפיכך דייק רבינו ז"ל שם לקמן בהל' יו"ד תיבת בראש"ה ולא כתב על ראשה וק"ל) ולית בה חשש של שמא תפול ואתיא לאתויי ד"א ברה"ר דהא הוא מיהדק וקשור. ודוק.

י

ויוצאה אשה בכליל של זהב בראשה וכו' שאין דרכה לחלוץ וכו'. עכ"ל. עי' מ"ש הרה"מ ז"ל בד"ה ויוצאה אשה בכליל וכו' ועי' לעיל הל' וא"ו בד"ה ולא בעטרה של זהב וכו' בסוף הדבור מ"ש בס"ד בזה.

כ

לפיכך היוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה חייב וכו' חשובין הן אצלו ודעתו וכו' אבל טלית המצוייצת כהלכתה מותר וכו'. עכ"ל. עי' בשו"ע או"ח סי' י"ג סעי' א' וב' בהמחבר ובהגהות מרן הרמ"א ז"ל. ובט"ז שם ס"ק א' ובמג"א שם ס"ק א' מ"ש. ועי' בס' קלבון השקל שם בד"ה סעיף ב' מג"א ס"ק א' מותר לצאת וכו' ושם בד"ה מג"א ס"ק ה' אחזקתיה. וא"ת וכו' מ"ש בס"ד. גם עי' לעיל בהל' ציצית פ"א הי"א בד"ה ואין עושין אותן מצמר הגזול וכו' אות ראשון מ"ש בס"ד ג"כ בדין זה.

היה חייב היוצא בה אפי' בשבת שאין מ"ע שאין בה כרת דוחה שבת. עכ"ל. ועי' במגיד משנה. ודברי רבינו ז"ל הם נפלאו בעיני למאד. ולא זכיתי לעמוד פה על כוונתו. דמדבריו פה משמע דוקא הואיל ומצות ציצית הוא עשה שאין בו כרת הוא דאינו דוחה את השבת אבל אילו היה מצות ציצית מ"ע שיש בה כרת שפיר היה דוחה הך עשה דציצית את השבת. דהיאך אפ"ל כדברים האלו. דהא שבת לכ"ע הוא עשה ול"ת (והגאון מהר"ם לובלין ז"ל במס' שבת בדף כ"ד ע"ב במחילה מכבוד תורתו נזדקר טעות בקולמסו שם במה שר"ל דאינך סוברים דגם שבת אינו אלא בל"ת יע"ש). וא"כ אין עשה דציצית דוחה לל"ת ועשה דשבת.

וליכא למימר דכוונת רבינו ז"ל הוא דאילו היה העשה של ציצית עשה שיש בה כרת היה דוחה לפחות להל"ת של שבת. ואף שהעשה לא היתה נדחית דמאי אולמא דהאי עשה דציצית מהאי עשה של שבת אבל כבר לא היה חייב עליה משום דהיינו במזיד לא היה חייב סקילה ובשוגג לא היה חייב חטאת. דבשביל עשה ליכא לא מיתה ולא חטאת. דזה אינו דהא רבינו ז"ל הוא דס"ל כשיטתם של התוס' בקדושין דף ד' ע"א בד"ה מעקה וכו' וביתר מקומות בש"ס. והוא דכל היכא דאיכא עשה ול"ת אף הל"ת אלים שאינה נדחית מן העשה כלל וחייב עלי' מלקות וכמבואר כן להדיא לענ"ד בדברי רבינו ז"ל לקמן בהל' שחיטה פי"ג הי"ט שפסק שם וז"ל אסור ליטול אם על הבנים אפי' לטהר בהן את המצורע שהיא מצוה וכו' ואם לא שלח לוקה שאין עשה דוחה ל"ת ועשה וכו' עכ"ל רבינו ז"ל. ועי' בכ"מ שם. הרי מבואר מזה דרבינו ז"ל סובר דכל היכא דאיכא עשה ול"ת אף הל"ת אלים שאינה נדחית דאם לא כן לפחות לא היה לוקה כשלא שלחה ולקחה לטהר בהן את המצורע שהעשה של טהרת המצורע היתה דוחה לפחות להל"ת של שילוח הקן ובשביל העשה לחוד לא היה לוקה. אלא ודאי הוא הדבר אשר דברתי בס"ד דרבינו ז"ל סובר דהל"ת אלימא שאינה נדחית אף היא. והתוס' בזבחים דף ל"ג ע"ב בד"ה לענין מלקות וכו' לא כתבו דעשה שיש בו כרת שהיא דוחה לעשה ול"ת. הנה לא כתבו כן אלא דעשה שיש בו כרת דוחה לעשה ול"ת גרידא שאין בהן כרת. דאז אפי' העשה ההיא לא אלימא ונדחית מקמי העשה שיש בה כרת דלא שייך למימר מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה דודאי אלימא טפי האי עשה שיש בה כרת מהאי עשה שאין בה כרת וכיון דהעשה גופא שאין בה כרת לא אלימא ונדחית מפני העשה שיש בה כרת. מכל שכן דלא אמרינן דהל"ת שלה אלימא ואינה נדחית מפני העשה שיש בה כרת. אבל לא שיהיו התוס' דזבחים הנ"ל סוברים שעשה שיש בו כרת דוחה לעשה ול"ת שיש בהן כרת. תדע דאם לא כן ל"ל קרא דפסח דוחה את השבת ואת הטומאה הא פסח הוא עשה שיש בו כרת. אלא ודאי הואיל ושבת וטמא שנכנס לעזרה הוא ג"כ בכרת לא היה העשה דפסח דוחה את העשה ול"ת דשבת ודטומאה. ויש לזה עוד ראיות רבות בתלמוד במשניות ובברייתות ובגמ' בכמה מקומות אלא להיות הדבר פשוט בעצמותו אין צורך להאריך בו. ודוק וצ"ע טובא לענ"ד.

כד

היה מתיירא להחשיך עליהם מפני הליסטים וכו'. עכ"ל. והנה הראב"ד ז"ל השיגו וכתב וז"ל. היה מתיירא וכו' אני ראיתי ג"כ שטעה במקום אחר בזה שהוא סבור שהחדשות שר"י אומר וכו' עכ"ל השגות יע"ש בהשגות באריכות ועי' במגיד משנה בד"ה במה דברים אמורים וכו' מה שרוצה להיות מלאך מליץ בעד רבינו ז"ל. ועי' לעיל בהל' ציצית פ"ב ה"ז בד"ה המוצא תכלת בשוק וכו' בכ"מ שם ומ"ש אני בעניי בס"ד שם בד"ה המוצא תכלת בשוק וכו' כי שמה הארכתי בס"ד באות א' ב' וג' הן בסתירת תירוצם של הרב המגיד ומרן ז"ל בכ"מ בהלכות ציצית שם ובסתירת התשובה שהשיב רבינו ז"ל לחכמי לוניל ז"ל שהביאו תלמודם בידם ובישוב השגות הראב"ד ז"ל ובביאור הסוגיא דעירובין לפי דעת רבינו ז"ל. זיל גמור מהתם.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.