אור שמח/שבת/יח

אור שמח ‏ שבת יח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

הנה במלאכות שבת המרבה בקצירה מוכח בריש פ' ר' ישמעאל דחייב ולכן בעי אם יש לחולה שלש' גרוגרות בעוקץ אחת ושתי גרוגרות בשתי עוקצין היה עדיף והביאו רבינו לעיל ריש פרק ב' ומוכח דאם יש גרוגרת אחת בעוקץ אחד ושתי גרוגרת בעוקץ א' וא"צ לחולה אלא גרוגרת אחת ומייתי הך דשתי גרוגרות מחייב דמפיש בקצירה.

אמנם בנטילת נשמה דאם צריך לחולה כזית ויש לו עוף קטן לשחוט ועוף גדול משמע בפ"ק דחולין דגבי שחיטה לא גזרינן שמא ירבה וכדפסק רבינו לעיל פרק ב' הלכה ט' מוכח דלא שנא ומצי שחיט עוף גדול דבקצירה דבעי שיעור באוכלין אם כן המלאכה תלוי' לא בעוקץ כי אם באוכל הנקצר מחיבורו ע"י תלישת העוקץ א"כ כי מפיש בשיעורא חייב, אבל נטילת נשמה דחייבו בכל שהוא דעוף דלית בי כזית, דהחיוב הוא על הנשמה שהוא נוטל לא על השיעור שמת ע"י הנטילה ל"ש בין עוף קטן לשור הבר כולהו חדא נטילת נשמה ופשוט וכי"ב אמר ריש החובל גבי אדם קטן שהרג הגדול כו' נשמה שקל מיני' נשמה נשקול מיני' יעי"ש.

אמנם בבישול אם מפיש היינו שאינו שופך אח"כ לתוך הקדירה העומדת מכבר על האש אלא שצריך הוא לחולה לבשל גרוגרות ונותן בב"א שתי גרוגרות בזה שקיל וטרי רבינו נסים ביו"ט פרק ב' על הך דממלאה אשה קדרה בשר אעפ"י שא"צ אלא לחתיכה אחת. דרבינו נסים סובר דשוה היא לקצירה אלא דביו"ט שרי לאפושי יותר מהצורך והא דאמרו בעירובין פרק הדר אי צריכא ניחם לי' אגב אמי' ע"י עו"ג קאמר אבל ע"י ישראל ל"ש דרבוי בבישול אסור מן התורה יעו"ש.

ולולא דמסתפינא לחלק מסברא הו"א דשאני בשול ואפיה מקצירה דיש מלאכות הנגמרות ע"י האדם עצמו ויש מלאכות הנגמרות מאליהם כמו אפיה ובישול שאינו חייב רק עד שיאפו ויבשלו כמאכל בן דרוסאי ובעי בגמרא אם התירו לו לרדות קודם שיאפה כי היכי דלא לבא לידי חיוב. שכל מלאכה כפי דרכה של אותה מלאכה היא. ולכן בקצירה שהגמר שלה בא ע"י האדם אם מרבה בעשית הדבר הנקצר חייב אבל באפיה ובישול שגמר שלהן בא מאליו אלא שהאדם הוא הגורם לכן אם בא הגרם ברבוי שהוא מרבה יתר מכפי מה שצריך לחולה פטור ולית כאן איסורא אלא מדברי סופרים. דוגמא לדבר ע"ד רחוק מצינו גבי נזיקין לשמואל דאמר בור שחייבה תורה לחבטו ואם עביד גובה ברה"ר ונתקל בגובה ונחבט בקרקע ר"ה חייב ובגרם לו גם קול הכרי' פטור כיון דהגרמא בא' שלא על ידו ובנפל לבור מיחייב בזה כמו שפי' תו' שם דף נ' ואכמ"ל.

אולם בהוצאה נתבונן אם מרבה בהוצאה חייב או לא. כגון שצריך להוציא לחולה אוכל כגרוגרת והוציא שתי גרוגרות מי חייב על הגרוגרת השני'. ולכאורה גמרא ערוכה היא סוף המצניע ואם הי' כלי צריך לו חייב אף על הכלי כשנודע לו וחזר ונודע לו. הרי דחייב שתים על האוכלין והכלי שמוציא אוכלין בכלי בבת אחת א"כ מוכח דמרבה בהוצאה חייב שתים. איברא מהא יש לדחות דסבר' אגד כלי לא שמי' אגד ונמצא דחיוב על האוכלין בא מיד שהוציא האוכלין לרה"ר, ושל הכלי בא חיובו בשעה שנגמרה הוצאתו לרה"ר ואין חיובן בא בב"א להכי חייב שתים. אמנם במתני' בהמצניע תנן המוציא קופת הרוכלין אעפ"י שיש בה מינין הרבה אינו חייב אלא אחת. ובירושלמי הביאוהו התו' שלא תימא מינין מחלקין מוכח דבנודע וחזר ונודע חייב על כל מין ומין ויעוין בשם רבינו תם דמוכח מכ"ז דמרבה בהוצאה חייב. כיון דהוא מידי דבעי שיעורא ואיהו עביד לכולה וכמוש"ב גבי קצירה. - אינם מ"מ ע"י עו"ג יש לחלק בין רבוי לכל המלאכה וכמו דאשכחן לשיטת רבינו נסים בפרק הדר דשרו לאפושי ע"י אימי' ע"י עו"ג ולא להחם ע"י עו"ג. וכה"ג מצינו דכוחו בכרמלית לא גזרו ופרש"י בסוף הזורק אע"ג דברשות דאוריתא כמו מרה"י לרה"ר מחייב כרמלית דרבנן לא גזרו יעו"ש ה"נ אע"ג דבישראל לא שנא לענין דבר תורה בין בישול לרבוי מ"מ לעו"ג דהוי דברי סופרים לא גזרו ברבוי.

ולפ"ז נבין דברי הברייתא סוף פ"ק דשבת אין משלחין איגרת ביד עו"ג ע"ש אלא א"כ קוצץ לו דמים, ואם לא קצץ בש"א כדי שיגיע לביתו יעו"ש דמוקי בלא קביע בי דואר במתא. ותמוה דלב"ש אפילו בקוצץ אמאי שרו הא לא עדיף מנותן לו במתנה ערב שבת דלא שרו בית שמאי אלא כדי שיגיע לביתו ועיי' רש"י שם. ולפ"ז ניחא דע"כ לא אסרו ב"ש רק בנותן חפצו במתנה דמוציא העו"ג רק חפצו לבדו, אבל באיגרת דנושא הרבה איגרות לבי דואר מבני כל העיר, ובלאו איגרת דידי' נושא איגרות דעלמא שדרך מלאכה זו לעשות ע"י שליח לצורך אנשים הרבה שנושא האגרות בכיס אחד או בדלוסקמא אחת ואין דרך מלאכה זו להיעשות רק ע"י רבוי הוצאה שרו בית שמאי ליתן לעו"ג בערב שבת היכא שקצץ ולא גזרו.

ב

וחלב טמאה.

נ"ב ירושלמי מפורש.

ומים כדי וכו'.

הנה בגמ' רבא אמר כו' כדשמואל דאמר כל שוקייני מסו ומטללי לבר ממיא דמסו ולא מטללי יעו"י רש"י ור"ח ואינו מובן. והנראה לי דכך פירושו דכל שוקייני מטללי לבר ממיא הוא משום דמים רוחצין ומזכין את הקילור ואת העין לכן לא מטללי ולא נגלד ע"ג העין מאומה, והנה מים אם כי שתיתו שכיחא טפי מרפואה אולם רחיצה הוי כולל יותר משתי' שזו אינה אלא בבע"ח ורחיצה כולל' כל דבר גם בע"ח גם דוממים וצמחים לכן אזלינן בתר שעור הקטן שברחיצה וזה כדי רחיצת קילור שנוטלין לרפואת העין זה פירוש דברי רבא. ודו"ק.

ג

עשבים כמלא פי גדי כו'.

בירושלמי הלכה ד' ר' בון ב"ח בעי הגע עצמך שאין בתבשיל כגרוגרות. וכגרוגרות מבטיל כגרוגרות. המאמר הזה הוא כחדה סתומה אין פותר.

והאמת דקאי על מה דתנן במשנתינו עלי שום ועלי בצלים לחים כגרוגרות וזה ביאורו דתנן לקמן פרק ר' עקיבא תבלין כדי לתבל ביצה קלה ולפ"ז יש מילי דשיעור' בכך כדי לתבל בשיעור זוטר ויש שיעורו רב כדי לתבל. וסובר הירושלמי דעלי שום ועלי בצלים הוי תבלין ועיין תוי"ט לקמן על משנה דתבלין שהאריך בשום ובצל יעו"ש ועיין תוספות מועד קטן דף י"ג ד"ה בתבלין כרוב וקפלוט ובפרי חדש סימן צ"ח ס"ק כ"ד ביורה דעה.

והנה לקמן אמר בירושלמי פרק המוציא יין הלכה ה' כל ביצה דתנינן בכלים כו' בשבת כגרוגרות מכביצה [ועיין בבלי בזה] א"כ הוי שיעורו של תבלין כדי לתבל תבשיל שהוא כגרוגרות מכביצה ולכן פריך איך אפשר דיהא שיעורן של עלי שום ובצל כגרוגרות הא הם תבלין וסגי לתבל כגרוגרות והוא שיעור מועט דהיכן מצינו שיהא שיעור התבלין כשיעור התבשיל. וזהו דקאמר הגע עצמך שאין בתבשיל [אלא] כגרוגרות כגרוגרות [מתבל] כגרוגרות כצ"ל, פירוש דלא בעי שעורא אלא לתבל כגרוגרות תבשיל ואיך יתכן שיהא כגרוגרות מתבל כגרוגרות ולמה צריך עלי שום ובצל כגרוגרות הלא סגי בשעור זוטא שיהא בו לתבל תבשיל כגרוגרות. והא אף אם מוציאו לאכילה בפ"ע מ"מ כיון דראוי לתבל סגי ולא מהני מחשבתו לפטור וכמו דאמר בבבלי המוציא תבן כמלוא פי פרה לגמל דלכו"ע חייב, וכן בירושלמי בסמוך אמר מודה רבי הושעיא שאם הוציא עשבים לפרה כמלוא פי גדי שהוא חייב [כצ"ל] דלא תיסבור כמה דאית ליה לחומרא אית ליה לקולא אלמא כיון דחזי לגדי אעפ"י שהוציאו לפרה לא מהני מחשבתו לפטור א"כ אמאי צריך בעלי שום ובצלים לשעור כגרוגרות כיון דחזי לתבל. וזה אמת ברורה בהגהת ופירוש הירושלמי בס"ד.

וקצ"ע על רבינו שכתב תבלין כדי לתבל ביצה ולא כתב כדי לתבל כגרוגרות מביצה קלה כמו"ש ועיין לעיל פרק ח' הלכה ה' ודו"ק.

ז

המוציא אזוב לאוכלים כו'.

נ"ב ירושלמי מפורש.

ט

אבל אם הוציא הדיו כו'.

נ"ב ירושלמי. אם בכלי צריך יותר.

יא

עפר ואפר כדי לכסות וכו'.

נ"ב ירושלמי מפורש.

טו

המוציא קשר מוכסין כו'.

בההמ"ג פסק כר' יהודא כו' לכן בשטר פרוע פסק כסתם ברייתא כדי לכרוך כו' אבל בשטר קטן פטור (ויעו"י מהרש"א) אע"ג דר"י סבר דבעי הלוה להראותו דגברא דפרענא הוי לא חלק רבינו וכאן הלכה כחכמים דלא משהה הלוה בשביל זה את השטר דמסתפי דלמא אתי למי ששמו כשם המלוה ויאמר שמגיע לו מעות ועדיין לא נפרע וגם אם איש אחר ימצאנו יאמר שהמלוה מכר לו וא"צ להביא ראיה ובזה יש אורך נפלא בהלכות מכירה פרק ו' הל' י"א עיי' מש"כ שם "להכי מסתפי הוא להשהותו כשהוא פרוע" ובשטרי הקנאה דכותבין ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו לאו ראי' דגברא דפרע הוא דאימור לא לוה עדיין אלא שעדים כתבו לו בלא המלוה לכן לא חילק רבינו ובשטר קטן פטור ופשוט.

וצע"ק לאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו ובכל שטרות כותבין ללוה בלא מלוה א"כ איך מחייב ר' יהודא משום דראוי להשהותו להראות דגברא דפרע הוי דמאי ראי' דלמא לא לוה עדיין ואולי בשטר שכתוב בו הנפק דמלוה מקיים כו'.

טז

כפות או חולה.

נ"ב יומא ס"ו ע"ב חולה שאני עיי"ש.

יז

תינוק חי כו'.

נ"ב ובמת חייב משום תינוק דמשאצ"ל סבר כר' יהודא דחייב ודו"ק.

יח

המת והנבלה כו'.

עיין ההמ"ג. והנה בירושלמי פרק המצניע את המת במיטה חייב דברי הכל הוא. אח"כ צ"ל ציון על פסקא וכן כזית מן המת כזית מן הנבילה כו' ור"ש פוטר. לא כן תני אף ריח רע כל שהוא ואר"א אף ר' שמעון מודה בה ומודה ר"ש באסורי הנייה [פירוש, דחייב ולא בעי שעורא כלל אף דבעי שיעור במצניע אלמא סבר דחייב ולא הוי מלאכה שאצ"ל] א"ר יודן תיפתר במת עו"ג ושאין בו ריח רע והוציאו לכלבו, פירוש דכאן מיירי במת עו"ג דמותר בהנאה ואין בו ריח רע דוגמא דכזית מן הנבילה דראוי להאכילו לכלבו וכן פירשו המפרשים הק"ע ופ"מ. אך מה שדייק דצריך לכלבו נדחקו בזה המפרשים דהא כיון דצריך לכלבו ומוציאו להאכיל לכלבו הוי מלאכה שצריכה לגופה ואמאי פוטר ר' שמעון. אולם זה ניחא. דר' שמעון סבר דחייב משום דצריך לכלבו א"כ אינו חייב אלא בשיעור חשוב שהוא כמלוא פי כלב [דלגוי לא חזי דאין אוכלין בשר המת כמו"ש חולין ריש גה"נ] אבל למאי נקיט כלל הך צריך לכלבו. נראה פשוט. כיון דמוקמינן במת גוי א"כ הא סבר ר"ש יבמות דף ס"א דעו"ג אינם מטמאין והירושלמי סבר כשינויא קמא שם דאף ממגע ומשא מיעטי' קרא א"כ למאי צריך להוציאו וע"כ דצריך לכלבו. אלא דרבנן סברי דגוי מטמא וחשוב כזית ממנו למעט טומאתו שמסיר טומאתו מביתו לכן אף כי הוציא לכלבו חייב ובלא הוציאו לכלבו ג"כ חייב דמשאצ"ל חייב, אבל ר"ש דפוטר ע"כ מיירי במוציאו לכלבו וסבר כיון דאינו מטמא לכן לא חשיב לי' זית דילי' ובעי מלא פי כלב. וזה ברור בס"ד ודו"ק.

וטעמו של הירושלמי משום דדבר המותר בהנאה א"כ תכליתו אינו אלא כדי ליהנות בו כמו כזית מן נבילה כעדשה מן השרץ לכן אינו חייב על הוצאתו שמוציא שלא יטמא בביתו אלא אם יוציאנו לתתו לכלבו, אבל באסורי הנאה שאין להם שום תכלית וסיבה אחרת אלא אבדון של' מן העולם א"כ כשמוציא אותם להסיר מביתו היא הוצאת תכליתו שאין לו בהם צורך גופני, דלמאי צריך הוא להם וכן ריח רע טעמו כדפרישית דהיכא דאיכא צורך גופני בעי שתהא ההוצאה לשם אותו צורך אבל דבר שלא יתכן בו הצורך הגופניי כמו אסורי הנאה מתחייב על הוצאתו שאינה לצורך גופו ודו"ק.

כ

אבל המוציא לזרע וכו' חייב בכ"ש.

בגמרא מחייב היה ר' מאיר אף במוציא חטה אחת לזריעה הא דנקט לר' מאיר. משום דשעורי' נפיש גבי שבת דשעורא דר' יהודא זוטר טפי כדקאמר פ' ופ"א ודאי הא דקאמר בסוף המוציא יין חרס כדי ליתן בין פצים לחבירו הוא שיעור זוטר דכולהו וכמו שפירש רבינו בפי' המשנה כשיש חלל בין חצאי לבנה וימלאו אותו החלל בחרסיים וכן קאמר בסוף ביצה וב"ב ק' דלית בי' שיעור בין פצים אלמא דהוא זוטר מכולהו ושעורא דר' מאיר כדי לחתות בו אש מיקידה גדולה שעורי' נפיש אף מר' יוסי כדאמר שם בגמרא לכן אמר מחייב הי' ר"מ דנפיש שיעורא להוצאת שבת מכולהו רבנן מ"מ מחייב הוא במוציא לזריעה אף חטה אחת ופשוט.

לכאורה רציתי לומר דמש"ה נקט' לרבי מאיר, משום דר"ל קאמר בזבחים מ"א דבפיגל בקומץ והלבונה בשתיקה דר"מ סבר כל העושה ע"ד ראשונה עושה ורבנן פליגי עלי' והכא דמשנה דילן מיירי בהצניעו ושכח כו' דעושה ע"ד ראשונה והוא כר"מ ואשכחן להגמ' בזבחים דף מ"ז דמדמה מחשבת פיגול למחשבת הוצאת שבת יעו"ש. אמנם עיין במנחות פרק הקומץ זוטא דפליגי רב ושמואל, דשמואל סבר עדיין היא מחלוקת וא"כ לא ידעינן כלל דר"מ סבר ע"ד ראשונה הוא עושה, ומרבנן מוכח דלא סברי לגבי פגול כל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה ואי הוי מדמין פגול לשבת מנא לן תנא דלא סבר כרבנן ופליג עלייהו בהך דכל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה דטעמי' דר"מ משום דיש פגול בחצי מתיר. ויש לחלק עפ"י מה שהוכיחו תו' בכ"מ דפגול ליתא במחשבה אלא בדבור וא"כ לומר דהוה כמדבר בלבונה להקטיר חוץ לזמנו זה לא אמרינן. משא"כ כאן דגבי שבת סגי במחשבה. וע"כ כמו דפרישית לעיל בפשיטות. ושיטת הירושלמי ריש המצניע דראב"ש סבר דהמוציא לדעת הראשון הוא מוציא לא סבר כגמרא דילן בזבחים דסבר משום דהמחשבה תלויה בבעלים ודו"ק.

כא

במשל"מ.

נ"ב גדר נכון בזה תמצא בחדושי רשב"א ריש המצניע.

כג

הוציא ח"ש והניחו וכו' חייב.

נ"ב פי' בכל החיובים.

כד

בההמ"ג. ופסק כרבא כו'.

נ"ב וכן פסק ר' יוחנן בפ' חזקת הבתים.

כו

במגיד ד"ה הוציא פחות כו' בסה"ד ומוכרח הוא.

נ"ב סברתו כמוש"כ בדרוש וחדוש או כבעל המאור ודו"ק.

כז

ה"ז ספק.

וכן לעיל הל' ט', ה"ז ספק. כוונתו דגם בספיקא דדינא מביא אשם תלוי לכן כתב דהדבר ספק דהוי כמו איקבע איסורא דהספק לפניך, ואזיל רבינו לטעמי' דבעד אחד אומר אכלת חלב ואחד אומר לא אכלת חלב מביא אשם תלוי כיון דיש לפנינו מי שאומר כן ה"נ בספק בעי' כיון דשתי הסברות לפנינו יעו"י פ"ח מה' שגגות בזה. אולם בספק בעי' גבי אסורי לאוין יעוי' הלכות מאכלות אסורות פרק ב' הל' כ"ב ופרק ה' הלכה ח' כתב בלשון אחר יעו"ש ודו"ק. ויעוי' גיטין דף ע"ד בעולתה ספק כו' ולקמן פרק כ"ז גבי תחומין כתב ספק משום דיש ספק בדבר תורה בג' פרסאות ובד"ס למיל ובזה מחמירין ובזה מקילין.

כח

בההמ"ג. דרך גמרתנו כו'.

נ"ב בסוכה מ"ב כגון שהוציאו בכלי ועל כלי אמאי אינו חייב ע"כ משום דהכלי טפל לאתרוג אף ע"ג דבכלי אינו יוצא ואין צריך לכלי.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.