משנה ברורה/אורח חיים/ח

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to: navigation, search

משנה ברורה TriangleArrow-Left.svg אורח חיים TriangleArrow-Left.svg ח

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


טור ומפרשיו

ארבעה טורים
··
בית יוסף
ב"ח
דרישה


שו"ע ומפרשיו

שולחן ערוך
··
יד אפרים
כף החיים
לבושי שרד
מגן אברהם
מחצית השקל
משנה ברורה (צורת הדף)
ביאור הגר"א



דפים מקושרים

סימן ח
הלכות ציצית ועטיפתו

(א) יתעטף בציצית. מיד (א) אחר נט"י כדי שלא ילך ד"א בלא ציצית:

(ב) מעומד. ר"ל (ב) העטיפה והברכה שתיהן בעמידה העטיפה משום דכתיב לכם וילפינן ג"ש מעומר דכתיב ג"כ לכם ובעומר כתיב מהחל חרמש בקמה ודרשינן בקומה והברכה משום (ג) דכל ברכת המצות צריך להיות בעמידה והוא רק לכתחילה דבדיעבד (ד) יצא בשתיהן בכל גווני. והסכימו רוב האחרונים (ה) דלכתחילה צריך להיות הברכה קודם העטיפה דהיינו בשעה שהוא אוחזו בידו ורוצה להתעטף בו דזהו עובר לעשייתן ממש. ולא יקדים בשעה שעדיין הטלית מקופלת דזהו עובר דעובר:

(ג) בגילוי הראש. דאע"ג דמברכינן להתעטף כיסוי הגוף לחודיה הוי עיטוף והוא עיקר העיטוף. ועוברי דרכים שמניחין הטלית כשהוא מקופל ומשלשלים סביב צווארם על כתפיהן (ו) אין יוצאין ידי חובת ציצית בזה דבכה"ג לכו"ע לאו עיטוף הוא:

(ד) בטלית. שכיסוי (ז) זה מכניע לב האדם ומביאו לידי יראת שמים. ועיין בט"ז שדעתו דנכון שלא יסיר הכובע הקטן שעל ראשו בעת התפילה אף שהוא מכסה ראשו בהטלית ג"כ. וכתב הב"ח דצריך שיהא הטלית על ראשו מתחילת התפלה עד סופה. ועל כל פנים יעמוד כך מעוטף (ח) לפחות כדי הילוך ארבע אמות. כתוב בכוונות האר"י ז"ל היה מכסה הטלית על התפילין של ראש (ט) ועיין ס"ס כ"ז דעכ"פ לא יכסה לגמרי. בשעת עטיפה מכסה ראשו בהטלית עד שיגיע (י) עד פיו ומשליך כל הארבע ציציות (יא) לצד שמאל כדי הילוך ד"א ואח"כ יסיר העטיפה עד שהשל ראש יהיה נראה קצת וכנ"ל ויעמיד כ"א מהציצית על מקומה וכדאיתא בסעיף ד' וזהו העטיפה שיוצאין בה לכו"ע ולא כמו שנוהגין איזה אנשים שמושכין הטלית על עצמן עד שמגיע הראש לחצי אורך הטלית ומתעטפין בו דזהו איננו נקרא עטיפה עיין במועד קטן (כ"ד ע"א). משמע בגמרא שבחור (יב) לא היה מכסה ראשו בטלית אפילו הוא תלמיד חכם:

(ה) טליתות קטנים. והוא שיש בהם שיעור שהקטן בן תשע שנים יתכסה בו ראשו ורובו וגדול בן שלוש עשרה שנים על כל פנים לא יתבייש לצאת בו באקראי ברחוב וכדלקמן בסימן ט"ז ע"ש במ"ב:

(ו) יוצאין בהם. דהאידנא (יג) כל כסות שלנו דרך כיסוי הם ועיטוף לא רמיזא באורייתא:

(ז) מעוטף. כדי לצאת נמי דעת הסוברים דבעינן דווקא עיטוף. ונראה דהנוהגין שלא לברך כלל על הט"ק רק פוטרין אותו בברכת הט"ג אין צריך כלל להתעטף בו ועיין במ"א ובביאור הגר"א:

(ח) ואח"כ. דעיקר הקפידא בעת לבישה:

(ט) ציציות. (יד) נהגו לעשות עטרה מחתיכת משי לסימן שאותן ציצית שלפניו יהיו לעולם לפניו כמ"ש חז"ל קרש שזכה בצפון היה לעולם בצפון ובכתבי האר"י ז"ל כתב שלא היה האר"י ז"ל מקפיד ע"ז:

(י) בציצית. (טו) בשו"א תחת הבי"ת:

(יא) בטלית. וה"ה בתפילין וכל ברכת המצוות:

(יב) כאחת. פי' כל אחד מתעטף בטלית מיוחד אלא שבפ"א נעשו כל העטיפות (טז) לאפוקי לאחר כ"ד לברכתו דהוי הפסק וצריך כ"א לברך לעצמו ועיין לקמן סימן ר"ו ס"ג:

(יג) ואם רצו. מלשון זה משמע דיותר טוב שכולם יברכו ובאמת (יז) אדרבה לכתחילה יותר טוב שאחד יברך ויוציא את האחרים משום ברוב עם הדרת מלך וכדלקמן בסימן רצ"ח סי"ד אך לא נהגו עכשיו כן (יח) ואפשר משום שאין הכל בקיאין להתכוון לצאת ולהוציא ועיין בש"ת:

(יד) אחד מברך. ומוציא את האחרים (יט) ואפילו הם בקיאים ובלבד שיתכוין (כ) השומע לצאת והמשמיע להוציא ויותר מזה דאפילו אם המברך כבר יצא לעצמו או שאינו מתעטף כלל יכול להוציא אחרים בברכתו דכל ישראל ערבים זה בזה אך בזה י"א דאינו מוציא (כא) אלא דוקא מי שאינו בקי. כתב הפמ"ג אם כמה אנשים קנו טליתים חדשים ועשו בהם ציצית ולא ברכו שהחיינו דמברכין בעיטוף ראשון כמבואר בסימן כ"ב נהי דאחד יכול לברך להתעטף בשביל כולם אבל ברכת שהחיינו כל אחד בעצמו יברך:

(טו) יענו אמן. אף דבלא"ה צריך לענות אמן אחר כל ברכה מ"מ בזו שרוצה לצאת בה (כב) החיוב יותר שמורה בזה בפועל שהוא מתכוין לצאת בה מיהו בדיעבד אפילו לא ענה אמן יצא וכדלקמן בסימן רי"ג סעיף ב':

(טז) אלא לובשו. והברכה הוא להתעטף כי (כג) נוסח הברכה כך הוא כמו לישב בסוכה:

(יז) ואין לשנות. היינו בט"ק שלנו שאין מתעטפין בו אבל בט"ק שמתעטף בו כמבואר בס"ג (כד) יכול לכתחילה לברך להתעטף ובדיעבד (כה) אם בירך בכל ט"ק להתעטף או שבירך על ט"ג על מצות ציצית יצא. ודע דאין לברך על ט"ק עד שיהיה עכ"פ (כו) ארכו ג' רבעי אמה לכל צד ונקב בית הצואר אין עולה מן המנין וגם שיהיה פתוח רובו ואנשי מעשה נוהגין אמה מלפניהם ואמה מלאחריהם ועיין במ"ב ובה"ל בסימן ט"ז מה שכ' עוד מענין זה:

(יח) זה מזה. כל חוט בפני עצמו שלא יהיו מסובכין אחד בחבירו. ואם נשתהא לבוא לבהכ"נ ועי"ז יתבטל מלהתפלל בציבור כתב המ"א דאין צריך לדקדק בזה ועיין בביאור הלכה. כתב האר"י ציצת ר"ת "צדיק "יפריד "ציציותיו "תמיד:

(יט) יכוין בהתעטפו. וזהו מלבד הכוונה שצריך לכוין בלבישה לקיים מצוַת ציצית וכתב הב"ח שכן הדין בתפילין וסוכה אף דבשאר מצות יוצא אף שלא מכוין בה דבר כ"א שעושה המצוה לשם ד' שצוה לעשותה הנך שאני דבציצית כתיב למען תזכרו ובתפילין למען תהיה תורת ה' בפיך ובסוכה למען ידעו דורותיכם. ומ"מ נראה דכ"ז לכתחלה כדי לקיים המצוה בשלמותה אבל בדיעבד אף אם לא כיון בכל אלו רק לקיים המצות עשה יצא. ואח"כ מצאתי בפמ"ג בסימן כ"ה שכתב כן (וכן משמע בע"ת ובביאור הגר"א שאפי' בציצית אין הכונה לעיכובא):

(כ) יעיין. משמע מדברי הב"ח וא"ר דגם בשבת יש לבדוק הטלית ועיין בסימן י"ג בבה"ל:

(כא) בחוטי הציצית. גם צריך לבדקן למעלה (כז) במקום נקב הטלית עד הקשירה דשם פסול אפילו בנפסק חוט אחד ועיין בביאור הלכה:

(כב) לבטלה. אע"ג דבלא"ה יש חשש איסור שילבש בגד של ד' כנפות בלי ציצית מ"מ מוקמי ליה אחזקתיה שהיה כשר רק משום חומר דלא תשא שיש על ברכה לבטלה החמירו לבדקו. ולפ"ז מי שלובש כמה בגדים של ציצית אין צריך לבדוק אלא אחד מהם כיון דברכה אחת לכולם אבל (כח) האחרונים כתבו דצריך לבדוק כולם אחד (כט) דלא סמכינן אחזקה במקום דיכולין לבררו וגם (ל) דחזקה גרועה היא דעשויין החוטין ליפסק ולכן צריך לבדוק בכל יום בבוקר כשלובשן ואז (לא) אף שהסירן והסיח דעתו מהם אף דצריך ברכה כשחוזר ולובש אפ"ה אין צריך לחזור ולבדוק דבזמן מועט כזה אינו רגיל ליפסק וסמכינן אחזקה. ואפילו בבוקר אם ע"י הבדיקה יתבטל מתפלה בצבור או שקראוהו לעלות לתורה יכול ללבוש טליתו בלי בדיקה (לב) והוא שיודע שהיו החוטין שלמים אתמול (לג) ומ"מ נכון לעיין קצת מאי דאפשר ואם שאל טלית מאחר לעלות לתורה דמנהגינו שלא לברך עליו אין צריך לבדקו כלל [ועיין בביאור הלכה] (לד) ואם בדק הטלית כשהסיר אותו מעליו והניחו בכיסו שלו אין צריך לחזור ולבודקו למחר כשמתעטף בו:

(כג) ימשמש בציצית. דבזה (לה) יחשב קצת כאלו לובשו אז ואע"ג דקי"ל בכל המצות דצריך לברך עובר לעשייתן ממש הכא שאני משום (לו) דאכתי גברא לא חזי:

(כד) ויכוין לפטור. והכי נהוג בזמנינו (לז) לברך על ט"ג ולכוין לפטור בזה הטלית קטן והכי עדיף טפי ממה שנוהגין איזה אנשים שמברכין על הט"ק ותיכף מברכין על הט"ג (לח) שגורמין ברכה שאינה צריכה ועוד אפילו אם יפסיק זמן מרובה בין הט"ק לגדול כמה פעמים אין ראוי לברך עליו דאין פתוח רובו או דהוא קטן מהשיעור המבואר לקמן בסימן ט"ז או דהוא ישן בו בלילה. וכדלקמן בסט"ז במ"ב:

(כה) על בגדיו. ובכתבים איתא דט"ק תחת בגדיו. וכתב המ"א דעכ"פ צריך שיהיו הציצית מבחוץ ולא כאינך שתוחבין אותן בהכנפות. אך האנשים שהולכים בין העכו"ם יוצאין בזה ומ"מ בשעת הברכה יהיו מגולין ד"א:

(כו) יראהו. כמה דכתיב וראיתם אותו וזכרתם וגו' ואותן האנשים המשימין הציצית בהמכנסים שלהם לא די שמעלימין עיניהם ממאי דכתיב וראיתם אותו וזכרתם וגו' עוד מבזין הן את מצות הש"י ועתידין הן ליתן את הדין ע"ז ומה שאומרין שהולכים בין הנכרים לזה היה די שישימו הציצית בתוך הכנף ואלו היה להם איזה דורון ממלך ב"ו שחקוק עליו שם המלך כמה היו מתקשטין בו לפני האנשים תמיד וק"ו בציצית שמרמז על שם ממ"ה הקב"ה וכדלקמן בסימן כ"ד ס"ה כמה מתכבד האדם הנושא שמו עליו ואמרו חז"ל הזהיר במצות ציצית זוכה ורואה פני השכינה ומשמע מן הכתובים דהיהודים שישארו לעת קץ יהיו מצויינים במצווה זו כמה דכתיב ובאו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי וגו' ואמרו חז"ל ע"ז כל הזהיר במצות ציצית זוכה ומשמשין לו שני אלפים ושמונה מאות עבדים וכו':

(כז) כולם חייבין. ר"ל אם לובשם כולם אבל אם מונחים בתיבתו פטורין דקי"ל ציצית חובת גברא ולא חובת מנא כדלקמן בסימן י"ט:

(כח) מפסיק ביניהם. היינו בהפסק גדול שהוא בכלל היסח הדעת אבל בשהיית זמן מה פסק המ"א ושארי אחרונים לקמן בסימן ר"ו דשתיקה לא חשיבא הפסקה בדיעבד ואפילו אם שהה הרבה יותר מכדי דיבור. ואם שח ביניהם אם היה הדיבור (לט) לצורך לבישה כגון שאמר תנו לי בגד ללבוש וכה"ג פשיטא דאין צריך לחזור ולברך אבל אם לא היה לצורך לבישה יש דיעות בין הפוסקים ודעת המחבר לקמן בסעיף י"ג ומ"א והרבה מן האחרונים [עיין בש"ך יו"ד בסימן י"ט סק"ז] כהפוסקים דאפילו שיחה בעלמא ג"כ הוי בכלל הפסק לענין זה אבל (מ) יש מן האחרונים שפוסקין דכיון דיש שסוברין בזה דאין צריך לחזור ולברך דהוי כמו שסח באמצע סעודה מוטב שלא להכניס בספק ברכה וכן הסכים הפמ"ג לכן יזהר כל אדם שלא לסוח ואם דיבר אין חוזר ומברך וכ"ש (מא) שיזהר שלא להפסיק הפסק גדול דאסור לגרום ברכה שאינה צריכה וכדלקמן בסימן רט"ו:

(כט) לא היה בדעתו. ר"ל שלא היה בדעתו בפירוש רק (מב) שבירך סתמא:

(ל) הוי כמפסיק. מדסתם משמע דמיירי אפילו היו (מג) מונחים לפניו כל הבגדים של הארבע כנפות בשעת הברכה ואפ"ה צריך לחזור ולברך דמיירי שהוא רגיל רק ללבוש אחת וע"כ בסתמא אין עולה הברכה לכולם דהוי כנמלך אא"כ היה דעתו עליהם בפירוש. וה"ה אם בירך על ט"ק על מצות כמנהגנו ולקח מיד הט"ג אם היה דעתו בפירוש לפטור בעל מצות אין צריך לחזור ולברך (מד) ובסתמא חוזר ומברך דבסתמא אין דעתו בעל מצות כ"א על ט"ק אך מ"מ לכתחלה (מה) בודאי יש לזהר שלא לברך על ט"ק אם דעתו ללבוש תיכף הט"ג משום גרם ברכה שאינה צריכה. אם לבש טלית בלא בדיקה ומצא אותו פסול או שנפסלו ציציותיו אח"כ ולובש טלית אחר (מו) צריך לברך פעם אחרת אם לא שהיה בדעתו בפירוש בשעת ברכה על כל מה שילבש אח"כ:

(לא) אם פשט. האחרונים (מז) חולקין ע"ז וס"ל דהפשיטה לא הוי הפסק לכו"ע ואינו דומה למש"כ המחבר בסעיף י"ד דהפשיטה הוי הפסק דהתם לא היה דעתו בשעת ברכה שיפשיטנו ויחזור וילבש אבל הכא היה דעתו בשעת ברכה על לבישת הבגד השני:

(לג) דהליכה. (מח) והאחרונים הסכימו דעצם הליכה לא חשיב הפסק ואעפ"כ כתבו דצריך לברך על הט"ג (מט) משום שינוי מקום ולפ"ז ה"ה אם כשיצא מביתו חזר מיד לביתו ולבש שם הט"ג ג"כ צריך לברך עליו אף דהיה דעתו גם על הט"ג בשעת ברכה דהוי כדברים שאין טעונין ברכה לאחריהם דשינוי מקום הוי הפסק כמ"ש סימן קע"ח ועיין בס"ק שאחר זה:

(לד) חשיבה הפסק. והח"א חשש לדעת הסוברים דשינוי מקום לא הוי הפסק בזה ע"כ החמיר שלא לברך אם לא שהיה הבהכנ"ס רחוק מביתו או שלא היה דעתו בשעת ברכה גם עליו או שהסיח דעתו ביניהם:

(לה) בתוך ביתו. אפילו אם (נ) הט"ק לבש בחדר זה והט"ג בחדר אחר דשינוי מקום לא הוי מחדר לחדר כיון דהיה דעתו לזה וכדלקמן בסימן רע"ג סוף ס"א ומש"כ בשיחה הוא אפילו (נא) תיבה אחת. ועיין לעיל בס"ק כ"ח במה שכתבנו בשם האחרונים לדינא:

(לו) צריך לברך. אפילו נשאר עליו ט"ק ואפילו אם תיכף נתעטף בו ולא שינה מקומו כלל בינתים דהפשיטה גופא הפסק הוא בזה ועיין לעיל בסימן זה ס"ק ל"א מה שכתבנו שם:

(לז) שאין מברכין. אפילו אם בעת הפשיטה לא נשאר עליו ט"ק (נב) וכן פסקו האחרונים. וטעם הי"א הוא דכיון דבעת הפשיטה היה דעתו תיכף ללבשו וכן עשה לא הוי הפשיטה הפסק. ואפילו אם שינה מקומו בינתים כגון שפשט אותו ליכנס לביהכ"ס וכל כיוצא בזה לא הוי השינוי מקום בזה הפסק כיון שחזר ולבש אותו טלית עצמו ואינו דומה למה דהסכימו הפוסקים בסימן כ"ה [בסעיף י"ב ועיין שם במ"ב] דאם פשט תפילין אדעתא ליכנס לבהכ"ס הוי הפסק ע"י זה דשאני התם כיון דבהכ"ס אסור בתפילין הוי הפסק גמור משא"כ בטלית דמדינא אינו אסור רק דאינו נכון לעשות כן ע"כ לא הוי הפסק עי"ז. ודע (נג) דאם בעת הפשיטה לא היה דעתו ללבוש מיד רק אחר איזה זמן אף שאח"כ חזר ונתעטף בו מיד לכו"ע צריך לחזור ולברך ואפילו אם נשאר עליו ט"ק דתיכף שפשטו אזדא לה המצוה. וה"ה להיפך אם בעת הפשיטה היה דעתו ללבוש מיד ואח"כ נשתהא (נד) איזה זמן והסיח דעתו גם בזה לכו"ע צריך לחזור ולברך אפילו אם נשאר עליו ט"ק:

(לח) דווקא כשנשאר. האחרונים פסקו כהי"א הזה אך (נה) דמסקי דהי"א הזה לא איירי רק כשפשט הטלית היה בסתמא לכן אמרינן דאם נשאר עליו ט"ק עדיין לא הסיח דעתו מן המצוה ובאם לאו מסתמא הסיח דעתו אבל אם היה דעתו בפירוש לחזור וללבשו מיד אין צריך לחזור ולברך כשלובשו מיד אפילו אם לא נשאר עליו ט"ק וכן להיפך לא מהני הט"ק וכמו שכתבנו למעלה. ונראה דאם פשט אותו בתוך התפלה אפילו בסתמא הוי כמו שפשט אותו על דעת לחזור וכן אם קיפלו והניחו בתוך כיסו הוי כמו שפשט אותו בפירוש ע"ד שלא לחזור:

(לט) שלא במתכוין. אפילו למה דפסקינן דבהסיר טליתו ע"ד להחזירו אין צריך לברך בזה גרע יותר דהא (נו) נפלה בלא דעת ואזדא לה מצותה ואפילו (נז) נשאר עליו ט"ק לא מהני:

(מ) צריך לברך. אפילו אם (נח) לובשו מיד ואם נפל ממנו באמצע תפלת י"ח והחזירוהו אחרים עליו (נט) כשיסיים תפלת י"ח ימשמש בציצית ויברך:

(מא) אע"פ שנפלה רובה. הט"ז וא"ר חולקין על זה וגם הגר"א מצדד לדברי הט"ז. ולכו"ע אם נפל מעל כל הגוף אע"פ שנשארת בידו (ס) צריך לברך דאזדא לה מצותה שעיקר מצות עיטוף הוא בגוף. אם בירך על הטלית ונפל מידו קודם שנתעטף בו והגביהו ולבשו (סא) אין צריך לברך שנית. ואפילו נפסלו אז ציציותיו והיה לו ציצית מזומנים ותקנם מיד (סב) א"צ לברך שנית דכיון שעדיין לא עשה מצותו לא הסיח דעתו [כמו בתפילין לקמן בסימן כ"ה סעיף י"ב עיין שם בט"ז ס"ק י"ב]. ומי שלקח טלית להתעטף בו והתחיל לברך עליו וקודם שסיים הברכה לקחוהו ממנו ותפילין לפניו יכול לסיים הברכה אקב"ו להניח תפילין ויוצא בזה [הלק"ט סימן קנ"ג והאה"ח הסכים עמו להלכה]:

(מב) צריך לברך. דקי"ל לילה לאו זמן ציצית הוא והוי הפסק (סג) ויש חולקין בזה כיון דכסות יום חייב אף בלילה לדעת מקצת הפוסקים וכדלקמן בסימן י"ח וספק ברכות להקל ומ"מ נכון לכוון לפטור אותה בט"ג. וכל זה כ"ז שלא פשטו אבל אם פשטו על דעת שלא ללובשו תיכף צריך לברך אח"כ כשלובשו לכו"ע ומ"מ (סד) לכתחלה אין נכון לעשות עצה זו כדי שיתחייב בברכה לכו"ע משום ברכה שאין צריכה לדעת הפוטרים. הישן ביום (סה) שינת הצהרים ומסיר מעליו הט"ק יש דעות בין הפוסקים אם זה בכלל היסח הדעת ע"כ מהנכון שעכ"פ יכסה בו בשעת השינה וכשלובשו אח"כ אין צריך ברכה לכו"ע:

(מג) יעשה. עיין בט"ז שכתב דהאי וכן אינו מדוקדק דבזה צריך מדינא למשמש בבקר כשהוא מברך על הטלית:

(מד) מצות ציצית. דציצית חובת גברא לענין זה שאם נתכסה בטלית אז חל עליו החיוב עיין סימן י"ז:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף


שולי הגליון