אליה רבה/אורח חיים/ח

אליה רבה ‏ אורח חיים ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[א] יתעטף וכו'. משמע שאין מברך קודם עטיפה אלא בשעת עטיפה קודם שיתעטף יפה כמו בתפילין סימן כ"ה סעיף ח'. ובתשובת בית יעקב סימן פ"ח כתב דהעולם נוהגין לברך קודם שיתעטף, ומכל מקום משמע שם דאין לעשות כן אלא כדאמרן. גם בתפילין כתב הב"ח דלא כמו שנוהגין העולם. כתב הלבוש מברכין בציצית בשוא תחת הבי"ת אבל הב"ח בסוף סימן כ"ד כתב בפת"ח תחת הבי"ת. וכן בספר ארחות חיים כתב מורי ורבי רש"ם ז"ל האריך בדברים של טעם שיש לקרות בפת"ח. וכן נראה כי רוב ברכות מצינו בלשון ידוע כמו על המילה. נותן התורה, עד כאן. ולא הרגיש דהכא לא שייך לשון ידוע כיון שאין לנו תכלת כמו שכתב הלבוש. גם שיירי כנסת הגדולה כתב מנהג מדקדקים כלבוש. וכן מנהגי:

ב

[ב] ויברך מעומד. פירוש הברכה והעטיפה ובאליהו זוטא כתבתי בשם מלבושי יום טוב זה לשונו ואם ישב אינו חוזר, ואינו דומה לקריעה ביורה דעה ריש סימן ש"מ, כן כתב מהר"ש בדרישה עד כאן לשונו. וצריך עיון דמה קריעה דמדרבנן אינו יוצא כל שכן ציצית דאורייתא. ועוד דלדברו גם בספירה ולולב ושופר ומילה נמי יוצא בדיעבד דמחד גזירה שוה ילפינן להו לכם לכם מעומר. והתם אמרינן צריך לברך מעומד כמו בקריעה ביורה דעה כמו שכתב בית יוסף שם. ועוד הא כתב אבודרהם דף י"ט זה לשונו ויש מצוות אחרות שמברכין עליהם מעומד למצוה מן המובחר ואם לא בירך מעומד אין לחוש כגון הלל ומגילה וסוכה, עד כאן לשונו. משמע דבאינך הנזכרים אפילו בדיעבד אינו יוצא. ודוחק לומר דמה שכתב אין לחוש היינו דאפילו הכי יוצא ידי מצוה כתיקונה ובאמת בדיעבד בכולם יוצא. עוד אפשר דעת מהר"ש דדוקא בקריעה אם אינו עומד בשעת קריעה נסתלקה המצוה והוא הדין בספירה ושופר ולולב ומילה. אבל בציצית אף שאינו עומד בשעת עיטוף מכל מקום כל זמן שלובשו המצוה עליו. ואם עומד אחר כך מעט יוצא, וצריך עיון. כתב עולת תמיד ונכון להחמיר לעמוד כדי שיעור ד' אמות כמו בסעיף ג' בעטיפה דטלית קטן, עד כאן. ולפי מה שכתבתי אין צריך לעמוד דוקא כל כך בשעת עטיפה. מיהו כתב בשולחן ערוך מהר"י לוריא צריך להיות ראשו מכוסה עם הטלית כדי הילוך ד' אמות אחר ברכה כעטיפת ישמעאל עד כאן. והוא שנוהגים לעטוף ראשם בטלית וכורכים קצה השני של הטלית על סביב גרונם וצווארם ומחזרים הציצית כולם לצד אחד. כן כתב ספר דברי חכמים ועיין לקמן סימן י' ס"ק י"ב. עוד כתב וכשרוצה להתעטף יקח צדדי הטלית ביד ימינו וילבש צד הימין תחילה ואחר כך צד שמאלו. וטעם דעמידה ילפינן לכם לכם מספירת עומר וזה לשון הלבוש מכאן למדו דהוא הדין כל ברכת המצוות יהיה מעומד, ונראה דמתרץ בזה תמיהת הב"ח שתמה גזירה שוה דלכם למה לי הא גרסינן בירושלמי כל הברכות מעומד עד כאן. פירוש דקשה להב"ח כיון דבירושלמי קאמר הכי על כל ברכת מצוות אם כן על כרחך לאו מגזירה שוה דלכם למד, דבשאר מצוות לא כתיב לכם. אלא סבירא ליה לירושלמי מסברא דכל המצוות הם כעבודה שהוא בעמידה, וכדין המצוה כן דין הברכה. ואם כן יפה פריך הב"ח דאם כן גזירה שוה דלכם למה לי בציצית כנזכר לעיל. לאפוקי מעולת תמיד שכתב על דברי הב"ח זה לשונו לא דק ואישתמיטתיה דהברכות אינה אלא מדרבנן. ועוד דגזירה שוה בעינן לעטיפה גם אם כבר בירך, עד כאן לשונו. ולא ירד לעומק דבריו. דבמה שפירשתי הקושיא נכונה. ודעת הלבוש נראה שמתרץ דירושלמי יליף כל המצוות מגזירה שוה זה, וכן משמע בכלבו דף ט"ו. וכרבי אליעזר שם ודע דכל זה בברכת המצוות אבל לא ברכת הנהנין, כמו שכתב בית יוסף. והשתא ניחא קושיות מגן אברהם מחלה כרבי אליעזר סימן שכ"ח דהוא נמי כמו ברכת הנהנין, ואפילו בשאר מצוות צריך עיון. דמשמע בכלבו שם דכוונת ירושלמי דוקא במצוות הנזכרים ולא בשאר מצוות. גם בסוכה לקמן סימן תרמ"ג בטור ובשולחן ערוך משמע הכי. ודו"ק כי קיצרתי:

ג

[ג] כדרך בני אדם וכו'. משום הכי כתב בתשובת משאת בנימין דמה שנוהגים עוברי דרכים שמניחין הטלית כמו שהוא מקופל סביב הצוואר על כתפיהם שאין יוצאין ידי מצות ציצית:

ד

[ד] ונכון וכו'. כתב עדי זהב ומכל מקום צריך לכסות ראשו מתחילת התפילה עד סופו. ולא כמו קצת אנשים שמברכין על הטלית וזורקין אותו מאחריהם ועליהן נאמר ואותי השלכת אחר גוויך, עד כאן. והב"ח כתב דמנהג הצנועים שלא יהא רגע בגילוי הראש כל זמן שהטלית עליו, עד כאן. ובספר דברי חכמים כתב צריך לכסות תפילה של ראש בטלית, עד כאן. ונראה דלאו דוקא מכוסה ממש, אלא פושט הטלית בראש למעלה נגד כל תפילה של ראש. כתב בדרכי משה דבשעת עטיפת ציצית אסור לילך בגילוי הראש לכולי עלמא ובפרישה כתב דאף בעמידה אסור בגילוי כל זמן שנתעטף:

ה

[ה] רחבו לקומתו וכו'. והוא הדין אם אורך הטלית לקומת האיש נמי כשר ולית לן בה, ב"ח. יש לעשות הכתפיים רחבים שלא יבוא אווירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ויבטל, כן כתבו האגור ומטה משה. כתב הב"ח בסוף סימן י"א ונכון דיעשה לכתחילה מצוה מן המובחר כמו שכתב העיטור שיתקן הציצית בשני נקבים ותלוין בחוץ מצד אחד. אלא לפי דמיחזי כיוהרא לכך לא ישנה הציצית בגלוי בטלית שעליו ממנהג העולם. אבל בטלית קטן יתקן כן, עד כאן. וכן מצאתי שעשה כן מהר"י לוריא ז"ל. והיינו שני נקבים סמוכים כמו ציר"י. ועיין במגן אברהם סימן י"א ס"ק י"ג:

ו

[ו] והאחרים יענו וכו'. כתב בהגהות אשר"י סוף פרק ג' דראש השנה שאם אחד מתעטף בציצית יכול חבירו לברך עליו. ובתרומת הדשן סימן ק"מ כתב מי שקושר תפילין לחבירו בראשו מסתמא לא יברך אלא הלובש, עד כאן. וצריך לומר דהגהות אשר"י מיירי שהמתעטף אינו בקי בברכה, עד כאן לשון מגן אברהם. ואינו נכון דהא כתב בהגהות אשר"י אחר זה ואם בעצמו אינו יודע וכו' משמע דרישא אפילו ביודע מיירי ומתרומת הדשן אין קושיא כלל דבאמת מסתמא המקיים המצוה מברך. אלא דהגהות אשר"י קאמר דחבירו יכול לברך וזה ברור:

ז

[ז] טלית קטן וכו'. וסרר"אק טוב יותר ובלבד שיהא פתוח מצדו הימנית גם כן יתר על רובן ואם כבר עשה ציצית צריך שיחתוך מצדדיו עד שיהיה פתוח רובו. ויתיר הציצית שעשה כבר ויקשרם מחדש. ועיין לקמן סימן י' סעיף ז' וח':

ח

[ח] צריך להפרידן וכו'. כתב מלבושי יום טוב מהעיטור בבית יוסף משמע דאם לא עשה לא עיכב, עד כאן. ומגן אברהם כתב אם יתבטל מלהתפלל עם הציבור בעוד שיפריד לא יפרידן, עד כאן. וכתב מטה משה ציצית ראשי תיבות צדיק יפריד ציציותיו תמיד:

ט

[ט] יכוין בהתעטפו וכו'. ואם לא כיוון כך משמע דלא קיים המצוה כתיקונה כתב הב"ח שכן הדין בתפילין וסוכה. אף דבשאר מצוות יוצא אף שלא יכוין בה דבר כי אם שעושה המצוה לשם ה' שצוה אותו לעשותה. הנך שאני דבציצית כתיב למען תזכרו. ובתפילין למען תהיה תורת ה' בפיך. ובסוכה למען ידעו דורותיכם. ודברי עולת תמיד בזה יש לדחותן בקל:

י

[י] יעיין בחוטי וכו'. וצריך ליזהר ולבדוק גם למעלה בקרן דשם פסול אפילו בנפסק חוט אחד, וכן בגדיל. כן כתב הט"ז משל"ה ודלא כמגן אברהם. כתב הב"ח אם בדק טליתו והניחו במקום ידוע ומצאו כמו שהניחו אין צריך לבודקו כדפסק הרא"ש גבי סכין של שחיטה ביורה דעה סימן י"ח, עד כאן. וכתב שיירי כנסת הגדולה עלה והמדקדקים ראיתי שאף על פי שמניחין את הטלית בכיסן בודקין אותו בכל שעה שמניחין אותו. ואולי טעם שמא אירע שום מקרה שהוציאה מן הכיס שלא מדעתם עד כאן, וטעם רחוק הוא. ולי נראה משום דיש לדחות ראיה של הב"ח דסכין בדקינן אחר השחיטה וסמכינן עלה בזה שהניחו במקום ידוע. ועוד הא פסק רמ"א שם סעיף י"ד אף בסכין דאסור לכתחילה בלא בדיקה. מיהו בספרי אליה רבה הקשיתי על הרמ"א. גם אפשר לחלק. מיהו יש לסמוך בזה כשלא יוכל להתפלל עם הציבור כשיבדוק אותו, גם יש לומר דמי שיצא מבית הכנסת והסיר טליתו וחוזר ונכנס ולובשו בברכה אין צריך לבודקו כיון שכבר בדקו אותו היום והניחו בחזקת בדוק, וכן משמע במגן אברהם סימן י"ג. כתב הט"ז סימן י"ג מי שקראו לספר תורה ורוצה ללבוש טלית שאין לבדוק בעת ההיא משום טורח ציבור כדאשכחן ביומא דקורא על פה מפני כבוד הציבור, עד כאן, אבל ראיתי במטה משה סימן ט"ז שכתב שראה ממהר"ש שהיה בודק כל פעם כשקראו לספר תורה קודם שיתעטף. גם ראייתו מיומא יש לדחות שאין בזה טורח ציבור כל כך כמו גלילה בציבור וכהאי גוונא כתב הבית יוסף סימן קמ"ד ובפרט לפי מה שכתב הב"ח דהאידנא בלאו הכי מעכבין הציבור. עוד כתב הט"ז בסימן זה דדוקא משום ברכה לבטלה החמירו לבדוק שלא יעבור בלא תשא, אבל לא משום דלובשו בלא ציצית, ולפי זה מי שלובש הרבה בגדים של ציצית אין צריך לבדוק רק הראשון שמברך עליו, אבל מב"ח מוכח דנמי הטעם משום שלובש בלא ציצית, וכן משמע בלבוש סימן י"ג סעיף ב'. ויש להביא קצת ראיה ממהר"ש דיש לומר שהעיד עליו מטה משה שבדק לקריאת התורה בכל פעם אף דסבירא ליה שאין צריך לברך כמו שאכתוב לקמן סימן י"ד בטלית שאולה, ודוחק לומר דמיירי כשלא היה הטלית שאולה דמסתימת לשונו ומלשון בכל פעם משמע דלעולם היה בודק. ועוד דמסתמא היה לבוש בציצית תמיד. כתב בתשובת בית יעקב סימן פ"ד אם הוא בדרך ואין לו טלית אחר מותר להעלים עיניו ולברך בלא בדיקה:

יא

[יא] בעוד שאין וכו'. כן כתב הרבינו יונה בספר היראה אלא שכתב וטוב להיות זריז ויטול ידיו קודם ויברך עובר לעשייתן, עד כאן לשונו. וכן בספר מקור חיים כתב דאין ליגע בטלית עד שיטול ידיו. וכאשר יעור משנתו תיכף יטול ידיו ועיין לעיל ריש הספר:

יב

[יב] שתמיד יראהו וכו'. ושל"ה כתב שהיה נוהג ליקח השתי ציצית שהיו לפניו ומשים אותו חוצה בין קרסי המלבוש והיה רואה אותם תמיד. עד כאן. ומכל שכן שלא יכניסו הציצית בבגד הכנף, ולקמן סימן כ"ג כתבתי קצת ראיה:

יג

[יג] צריך לברך וכו'. דעת הב"ח דאפילו היה לפניו עוד מבגדים שהיה בדעתו עליהן בשעת הברכה ללבוש צריך לברך כיון שלא היה דעתו לזה שהביאו לו, ולא דמי לפירות בסימן ר"ו ושחיטה ביורה דעה סימן י"ט דיש קבע לשחיטה ולאכילה, מה שאין כן בלבישה דאין קבע, אבל הט"ז ועולת תמיד השיגו עליו דשחיטה ולבישה שוין הן ואין צריך לברך, וקשה אם כן גם בלא היה לפניו אם מביאין לו מאותו מין נמי אין צריך לברך כדפסק רמ"א ביורה דעה שם, ואף שט"ז כתב שם על רמ"א דהבית יוסף כתב שר"ן וראב"ד ורמב"ם סבירא להו כהרא"ש, ועל כרחך דברי רמ"א יחיד לגבייהו, עד כאן. כבר כתבתי באליה רבה דבמחילה טעה בזה, דלא כתב הבית יוסף הכי, אלא דיש בשחיטה דין נמלך, וכמו שהביא שם ראיה דלא דמי לסילוק בסעודה דאין חוזר ומברך עיין שם, אבל לענין דין סימן א' לא כתב כלל, עיין שם דהעליתי כדברי רמ"א, גם בלאו הכי קשה דהיה לרמ"א לפסוק הכא כן אלא עיקר כב"ח, וטעמו יש לומר דבשחיטה כל זמן שיש לפניו קובע שיביאו לו יותר לשחוט, מה שאין כן בציצית, דבחדא קיים המצוה, וכן משמע עוד בב"ח ופרישה ליורה דעה סימן י"ג. כתב ספר מגן אברהם לכתחילה לא יפסיק דאסור לגרום ברכה שאינה צריכה:

יד

[יד] צריך לחזור וכו'. ויש חולקין בזה וכן מסתבר אם דעתו בשעת הברכה גם על זה והיה מונח לפניו בשעת ברכה (לבוש). ובספר מגדל דוד האריך מאוד להשיג על הלבוש דהאיך פסק נגד תרומת הדשן סימן מ"ה דפסק דצריך לברך, עד כאן. ותמיהני דאדרבה המעיין בתרומת הדשן שם יראה שפוסק כלבוש אלא שכתב דמסברא היה נראה דמברך אלא כיון דמצינו דאור זרוע פסק דאין מברך קיימא לן דאין מברך. גם מה שהאריך לתמוה דלבוש סותר עצמו במה שפסק סעיף י"ד בלבש טלית ופשטו אף שלא הסיח דעתו צריך לברך, עד כאן. וכן בנחלת צבי מדמה להו להדדי. ולעניות דעתי יש לחלק דשם כבר קיים המצוה בטלית זו וכיון שפשטו אזלא ליה המצוה, אבל הכא דהיה דעתו בשעת הברכה גם על זה ועדיין לא לבשו ולא קיים המצוה אף שפשט טלית אחד, מכל מקום בזה עדיין לא נתקיים כוונתו שבירך עליו. ועוד הא מבואר בלבוש סעיף י"ד במה שכתב כל שכן שנאמר שבהסרתו של בגד זה עצמו אזלא ליה מצותו וכו' דסבירא ליה לחלק דהסרת בגד עצמו הוי יותר היסח הדעת מהיסח בגד אחר. ובעולת תמיד ס"ק ט"ז דכתב להיפך לא דקדק בלבוש עיין שם כי קיצרתי. ובאליהו זוטא הבאתי עוד ראיות ללבוש שאין לחזור ולברך עוד וכן פסק בספר מגן אברהם:

טו

[טו] דהליכה מביתו וכו'. כן פירש בית יוסף דברי הטור במה שכתב מי שרגיל להתעטף בבית הכנסת בטלית גדול צריך לברך עליו אף על פי שבירך על טלית קטן שלבש כבר, עד כאן. דיש לומר דהליכה מביתו לבית הכנסת חשוב הפסק. והנה בט"ז האריך לחלוק על פסק זה וכן עולת תמיד ולעניות דעתי דברי השולחן ערוך ולבוש עיקר לכן צריך אני להאריך קצת בזה. דמה שהשיג הט"ז על בית יוסף דטעמו דהטור דצריך לברך היינו משום דסבירא ליה כמו שכתב בשולחן ערוך סימן כ"ה סעיף ב' דמניחין תפילין בין טלית קטן לגדול, וזה הוי הפסק ולא ההליכה, עד כאן. ולא נהירא דאם כן הוי ליה לטור לחלק בין שבת ויום טוב דאין מניחין תפילין, לחול דמניחין ומדכתב בסתמא משמע דלעולם צריך לברך. ועוד דמלשון הטור ריש סימן כ"ה שכתב ואחר שנתעטף בציצית יניח תפילין מיד כדי שיהא מצויין לו בשעת קריאת שמע ותפילה, עד כאן. משמע דסבירא ליה דאף הטלית גדול מתעטף קודם הנחת תפילין. דאם לא כן לא הוה ליה לסתום אלא לפרש. וכן משמע מטעם שכתב כדי שיהא מצויין לו וכו' ועוד דלשון מתעטף משמע על טלית גדול. וכן משמע בלשון הרא"ש שהביא בית יוסף בסימן כ"ח זה לשונו אדם שהוא לבוש טלית קטן וכשהוא מתפלל מתעטף צריך לברך, עד כאן לשונו, משמע דלשון מתעטף קרי להו טלית גדול. גם מה שכתב ט"ז ועולת תמיד שכן משמע להדיא בתרומת הדשן סימן ק"ה שאין ההליכה הפסק כלל, אלא שיחה של דבר אחר עד כאן, וכן האריך בתשובת בית יעקב סימן ט"ז. לעניות דעתי דיש לדחות דבתרומת הדשן לא נזכר דמיירי באדם שרגיל להתעטף בבית הכנסת אלא במתעטף בביתו מיירי. ואפשר דהוא הדין פושטו בבית כשיצא מבית הכנסת עיין שם ודו"ק. ועוד נראה לי ראיה מהא דאמרינן לקמן סימן קע"ח דשינוי מקום צריך לברך לכולי עלמא בדברים שאינן טעונין ברכה במקומן ודין טלית דמי להו. וכן מצאתי שפסק להדיא בספר ברכת אברהם בח"ד בפשיטות דהליכה לבית הכנסת הוי הפסק. ומשמע שם דטעמא דהליכה ושינוי רשות הוי הפסק. ובזה מתורץ מה שהקשה ט"ז מסימן ק"ד סעיף י"ג, דהליכה אינו הפסק דשאני התם דליכא שינוי מקום. גם מה שהקשה מתוספות סוטה דף ל"ט דיליף שיעור תיכף לנטילת ידים ברכה מתכיפת דסמיכה לשחיטה שלא היה גבי מצורע שלא היה יכול לכנוס לשער ניקנור ומשם עד המזבח היה כ"ב אמות. דמנא ליה דשהייה הוי הפסק דילמא הילוך הוי הפסק, דיש לומר דקאי למאן דאמר ביאה במקצת לא שמיה ביאה ומעייל ידיו בתוך השער וסומך, ומשער עד המזבח לא הוי שינוי רשות אף דהשתא אפשר דמקום היד ששם הבהמה הוא פחות מכ"ב אמות שהרי משער מתחילין כ"ב אמות. יש לומר דלא דק בדבר מועט כזה, ועיין לקמן. ובזה ניחא לי מה שהקשה מגן אברהם בסימן קס"ו על תוספות הנזכר לעיל בזבחים דף ל"ג דמוכח דממקום למקום חשיב הפסק אפילו הליכה מועטת, עד כאן. דלא קשה מידי דהתם הוי שינוי מקום, אבל תוספות מיירי בהליכה בלא שינוי מקום וכגון שמעייל ידיו לכך צריך כ"ב אמות כנזכר לעיל, והנה בתשובת בית יעקב סימן ט"ז נדחק לתרץ קושיית מגן אברהם, ואינו עולה למעיין כלל עיין שם כי קיצרתי. גם מה שהאריך לתרץ קושיית ט"ז הנזכר לעיל דמצינו דשהייה גרע מהילוך כמו שכתב רמ"א בסימן צ' בעומד בתפילה והשתין תינוק דטוב שילך למקום אחר ולא ישתוק שמא ישהה כדי לגמור כולה ויחזור לראש. ואם כן דייקא תוספות שהייה מהליכה מקל וחומר, עד כאן דבריו. ולא דק דאם כן גם בציצית שהייה לבד הוי הפסק. וכבר הוכיח ט"ז שאין שהייה פוסל בציצית וכן בכל ברכת המצוות, והתם בתפילה לענין שהה כדי לגמור כולה שאני. ועוד דהתם קאי על הליכת ד' אמות להתרחק מהשתנה עיין שם. ולפי זה בהולך בחדר אחר וחוזר לחדר הראשון ומתעטף אינו חוזר ומברך אם לא הפסיק. ובספר מגן אברהם לא משמע הכי, והנראה לעניות דעתי כתבתי. גם יש לתרץ קושיית עולת תמיד מהליכה בקריאת שמע דלא הוי הפסק משום דדינא הכי דכתיב ובלכתך בדרך. וכהאי גוונא כתב ספר ברכת אברהם שם דף קנ"ה. ועוד דגם האוכל והולך בדרך לכולי עלמא אינו הפסק, דלא הוי קביעות כדלקמן סימן קע"ח סעיף ד'. ועוד יש לחלק בין דין הכא ובין ראייתם טובא, ואין להאריך:

טז

[טז] והכי נוהגין וכו'. כתב הלבוש תמיהני הא בסמוך כתב אם פשט הראשון קודם שלבש השני צריך לחזור ולברך שמע מינה דבהסרת בגד אזלא לה מצוה וכו'. וכתב עולת תמיד לא קשה מידי דשאני התם דלא נשאר עליו טלית קטן ואזלא המצוה לגמרי. אבל הכא כיון שעדיין נשאר עליו מן המצוה אינו חוזר ומברך, עד כאן. ולעניות דעתי נדחה זה במה שכתב הלבוש אם כן גם כשבירך על אחד וכו' וקל להבין. אך קשיא על הלבוש למה השמיט יש אומרים שמביא רמ"א דאין לברך כלל אף שאין עליו טלית קטן. ויותר תימא דלקמן סימן כ"ה סעיף י"ב בתפילין פסק דאין צריך לחזור ולברך. וכהאי גוונא קשה על הרמ"א דמחלק הכא בין יש עליו טלית קטן או לא, ולקמן פסק דאין צריך לברך. והט"ז פסק מכח קושיא זו דאין לברך כלל אף שאין עליו טלית קטן. וכן מגיה בלחם חמודות בדברי רמ"א דצריך לומר וכן נוהגין על שאין לברך כלל. אבל הנחלת צבי ושיירי כנסת הגדולה פסקו כדברי שולחן ערוך ולבוש דלעולם חוזר ומברך. ובאליהו זוטא כתבתי נראה בדעתו לחזור וללבוש מיד דאין צריך לברך אף שאין עליו טלית קטן. ובאין דעתו לחזור וללבוש לעולם צריך לברך אך בפשט סתם סבירא ליה לחלק בין יש עליו טלית קטן או לא. וכן נראה דעת הב"ח, וכן משמע במגן אברהם, וכן הדין בתפילין:

יז

[יז] אבל אם לא נפלה כולה וכו'. בבית יוסף למד זה מנפל טליתו בתפילה בסימן צ"ז סעיף ד'. והט"ז השיג עליו דהתם מטעם הפסק תפילה אמרינן דוקא כשנפלה כולה דצריך עיטוף חדש הוי הפסק אבל הכא אפילו ברובו צריך לברך, שכן נראה דעת לחם חמודות דף קי"ג. וכן הדין בתפילין שזזו רובן ממקומן, ואם נפל רוב טליתו בתוך תפילת שמונה עשרה דמחזירו כדלקמן סימן צ"ד, אי נמי נפל כולה והחזירוהו אחרים, נראה כשיסיים בתפילתו ימשמש בציציותיו ויברך. כתב שיירי כנסת הגדולה אם לקח הטלית להתעטף ובירך עליו ונפל כולו מידו אין צריך ברכה אחרת, עד כאן. וכן משמע לקמן בסוף סימן ר"ו בנטל פרי לאכלו, עיין שם:

יח

[יח] צריך לברך וכו'. אבל הב"ח ופרישה וט"ז חולקין. ומסקו דאין לברך כיון דכסות יום חייב אף בלילה להרא"ש כדלקמן סימן י"ח, אם כן לא היה לו שעת פטור כלל. וכן כתב בספר זכרון להגאון מהר"י הכהן:

יט

[יט] [לבוש] אסור וכו'. ועיין לקמן סוף סימן י"ג לענין שבת:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.