משך חכמה/דברים/כד

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


משך חכמה TriangleArrow-Left.png דברים TriangleArrow-Left.png כד

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך



רש"י
רמב"ן
דעת זקנים
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רבנו בחיי
רלב"ג - ביאור המילות


אברבנאל
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
יריעות שלמה
מזרחי
מלבי"ם
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה



פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"


דפים מקושרים

א[edit]

כי יקח איש אשה. הפרשה הזאת מדברת במי שלוקח אשה ומגרשה וניסת לשני וגירשה או מת שלא תחזור לראשון. ולפ"ז הא דריש לקמן דאף באירוסין של הראשון לחוד ג"כ לא יוכל לשוב לקחתה, וא"כ אין לומר דובעלה הוא ללמד שגומרת דלאיזה צורך כתב כן כאן, וע"כ דעל אירוסין לחוד קאי, ואם נימא דאירוסין לא הוי רק בקיחה וביאה לאח"כ, א"כ לא משכחת נערה בתולה מאורסה, וע"כ דקיחה איכא בלא ביאה, ובעלה הוא כמו או בעלה, ולכן כתב הרמב"ם דשטר מפורש בתורה דקונה, ועל כסף דקונה למדו בגז"ש קיחה קיחה משדה עפרון דמצאנו קיחה בכסף, ועל שטר מהיקשא דויצאת והיתה, וביאה מובעלה. וע"ז אמר שהיה בדין ללמד מאמה העבריה בקו"ח שתהא נקנית בכסף, היינו דאמה העבריה מיעדה האדון בכסף מקנתה, אלמא דנקנית לו לאישות בכסף, ואמר דהו"מ לדחות מיבמה, ובברייתא בגמ' דחי זה מה ליבמה שאינה נקנית בשטר, ואמר רב אשי דעיקר הפירכא שכן מאמה אין למילף שכן יוצאת בכסף, אבל משפחה כנענית לא מצי למילף דשפחה שכן קנינה לממון שפיר נקנית בכסף ולא בביאה, ולכן תנא דספרי עביד קו"ח מאמה ולא משפחה כנענית כדיליף במכילתא פ' משפטים עיי"ש, והובא בירושלמי.

ובעלה. כמוש"ב, ואמר דהיה בא בדין מיבמה, ואמר דאמה העבריה תוכיח שאינה נקנית בבעילה אעפ"י שנקנית בכסף, וע"ז פריך בגמ' מה לאמה שכן אין קנינה לשם אישות, פירוש דהגם דממה שנקנית בכסף שפיר מייתי לאשה משום דבאמה איכא גם קנין אישותי ע"י כסף מקנתה שמיעדה בע"כ דילה ושל אב כמו"ש בתוס' ה' בד"ה שכן נקנין בע"כ, אבל ממה שאינה נקנית בביאה אין ראיה כלל לאשה, דבביאה אינה ראויה לקנין דברים שאינן מעניני אישות, ובאמת יש קנין גם ממע"י שאינן של אישות, ופשוט, לולי שנדחקו בזה הקדמונים, ואמר משום דמיבמה ליכא למילף שכן זקוקה ועומדת, פי' דביבמה ליכא קנין רצוני רק ביאה קונה בע"כ, ודברים הנקנים בע"כ לאישות לא יתכן בהם רק הביאה דלהקמת זרע הוא ביבמה, ובדף ט' אמר ר' יוחנן על ברייתא זו ששנה רבי.

ובעלה. לעיל גבי מוציא ש"ר כתוב כי יקח איש אשה ובא אליה, משום דאינו חייב עד שיבעול כדרכה, וע"ז כתוב תמיד הלשון כן, ויבוא אליה, ואבוא אליה, ואבואה אליה, אבל כאן דאף שלא כדרכה חשיבא בעולה ע"י הארוס יעוי' קדושין דף ט', ופשטא דקרא דבמוציא ש"ר שזינתה בנערות כשהיא ארוסה, אם כן הקיחה והביאה אינן כאחד, וכאן כוון הכתוב שהיו תכופים האירוסין והביאה כאחד, ולא מצאה חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר היינו שזנתה קודם הקידושין אע"ג דאינה אסורה עליו, מ"מ נשא אשה בחזקת שאינה זונה ונמצאת זונה רשאי לגרשה, יעוין ירושלמי כתובות פ"ג ה"ד דשקיל וטרי אם יש לה כתובה מנה, כן נראה הפשט הפשוט. ודו"ק.

והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר. ב"ש סברי דודאי הוא ערות דבר. של ענין הנוגע לאישות והוא שנטמאה בעדים ודבר דבר יליף מגז"ש דע"פ שנים עדים יקום דבר, אולם ב"ה דייקו דאילו היה דבר גלוי ערוה הוה ליה למכתב כי מצא בה דבר ערוה, כמו דבר מלכות, דבר שקר, אבל ערות דבר אין עיקר הוראתו ענין גלוי ערוה רק דבר תעוב ומאוס כמו דכתיב והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר, דעיקר הוראתו דבר מאוס ותעוב כמו שכתוב קודם וכסית כו' ומה שהוא דבר מאוס לדידיה אפילו הקדיחה תבשילו וכיו"ב, אולם נכלל בזה גם ענין גלוי ערוה וכמו שדרשו ז"ל לעיל על פסוק ערות הארץ שהלכו לשוק של זונות, יעו"ש, ולכן אמרו דעל שני ענינים אלו מגרשה ומותרת להנשא, שבל"ז הייתי אומר שהיוצאת משום ערוה לא תנשא, ורע"ק סבר אפילו מצא אחרת נאה הימנה, ומפרש בגמרא דמר סבר דכי מצא הוא כמו או מצא, וב"ש וב"ה סברי דהוה כמו דהא, וכמו לא צחקתי כי יראה. ובאמת לב"ש דחוק לשון אם לא תמצא חן בעיניו, דהלא מחוייב הוא לגרשה וב"ד כופין אותו על כך. וצ"ל דאיכא עדי סתירה שאחרי קנוי והוא אינה רוצה להשקותה מפני שלא מצאה חן בעיניו, וכיון שאמר איני משקה שוב אינו יכול להשקותה כמו שבארו תוספות ביבמות צ"ה ע"א עיי"ש, וכן מפרש בירושלמי ריש סוטה ערות דבר על קנוי וסתירה. ועיין סוטה דף ל"א ע"ב, ואכמ"ל.

והנה בגמרא סוף גיטין מפרש ר' יוחנן הפסוק כי שנא שלח דשנאוי המשלח, וכן פירש האבן עזרא הך קרא כי שנא שלח אמר ד' אלודי ישראל וכסה חמס על לבושו אמר ד' צבאות, כי השם שנא המשלח אשת נעוריו, וכן שנא את המכסה חמס על לבושו, ולכן אמר ד' אלודי ישראל אף שבכל מלאכי כתוב ד' צבאות [ומכאן למדו ריש קדושין ירושלמי שאין גירושין בבני נח יעו"ש] לרמז שעל ישראל עצמו הלא מתחלה שנא ללאה ובכ"ז לא שלחה מביתו, ולזה פקד ד' ויפתח רחמה, וכמו שאמר וירא ד' כי שנואה לאה ויפתח רחמה, ולזה אמר בזווג ראשון כמו ביעקב.

וכתב לה, לשמה. הוא מעומק הפשט שיכתב לה הוא לצורך כריתות אישותה, ולכן חשיב כל הני גווני, שאף אם לא נתברר בעת הכתיבה שהוא לה ג"כ אינו גט. אין לי אלא בדיו בסם כו' ת"ל וכתב לה מ"מ. סתם כתיבה הוא בדיו, וכן כתוב ואכתב על הספר בדיו, וכן במגילת סוטה אמרו דבדיו דוקא, אבל כאן דריש מדכתיב תרי זימני וכתב לה, לכן דריש הכתיבה שיהא מורה לה שהוא ספר כריתות והיא מגורשת יהיה באיזה דבר שיהיה, רק שהוא של קיימא שתדע ממנו הכריתות, ועיין קדושין י"ד א"ק ספר א"ל כו' עלי קנים כו' ת"ל ונתן מ"מ א"כ למה נאמר ספר מה ספר מיוחד של קיימא יצאו אלו ריב"ק מה ספר מיוחד שהוא תלוש יצא מחובר כו', הדיוק הוא מדלא כתיב ונתנו בכנוי עליו כמו שבכל הפרשה מדבר הכל בכנוי, מורה כי כאן בא שם ספר בהרחבה שכולל כל דבר של קיימא כמו בכל ספר וחכמה דניאל א'. ובירושלמי מביא להא דריב"ב ומפרש דרבנן דפליגי על ריה"ג ומכשירין על האוכלין משום דסברי כריב"ב דכל דבר שהוא תלוש מתרבי מספר. אולם בגמרא בבלי אמרו ורבנן אי כתיב בספר כדקא אמרת השתא דכתיב ספר לספירת דברים הוא, ופירושו, שבכ"מ שמדבר בכתיבה בספר כתיב וכתב האלות כו' בספר או על הספר וכאן היה צריך לכתוב וכתב לה כריתות בספר, אבל לשון ספר כריתות הוא מדבר על תוכניות הענין הנכתב בגליון אשר בזה נקרא ספר כריתות, ולכן כמו דרבנן פליגי על ריה"ג כן פליגי על תנא דספרי דמצריך דבר של קיימא. והתוספתא דפוסלת על עלי בצלים הוא כתנא דספרי דמצריך של קיימא ורבנן פליגי עליה, ולכן לא זכר אותה הרמב"ם. ועיין ההמ"ג.

כריתות. שיהא כריתות מכ"א כו' הרי זה גיטך ע"מ שלא תלכי לבית אביך כו'. הפירוש, דאם ענין הספר שבקבלתו היא נתרת מאישותו לעלמא הוא רק כריתות, אם כן האשה תקרא כרותה מאישה, ובאמר כתיב גרושה מאישה, ובאמת גירושין הוא לשון הגט כמו דתניא סוף גט פשוט אני גרשתיה כו', ובירושלמי פ"ב דגיטין אפילו לא כתב אלא אני פלוני מגרש ית אתתי כו' והו"ל למכתב ספר גירושין ולכן דרשו שמגלה על אופן הגירושין שתכרת חבל אישותם שלא תהא מאוגדת בו כל ימי חייה, ולכן בכהנים שאפילו לא נתגרשה אלא מאישה כשאומר הרי אי את מותרת לכל אדם ג"כ אסורה לכהונה כתיב ואשה גרושה מאישה שרק מאישה היא גרושה, אבל לא כרותה שעדיין מאוגדת בו ג"כ פוסל בכהונה, וז"ב. המגרש את אשתו כו' ר"א מתיר. עיין גמרא גיטין דהני ד' זקנים שהשיבו יש מהם שפרשו דברי ר"א בחוץ מפלוני ויש שפרשו בע"מ לפלוני ושם פלפול ארוך, אכמ"ל. רע"ק אומר וכי במה החמירה תורה בגרושה או באלמנה כו' מה אלמנה קלה נאסרה מן המותר לה כו' שתהא אסורה מן האסור לה. בגמרא הובא מן התוספתא ושם מפורש דאם זה שנאסרה עליו היה כהן נמצאת אלמנה אליו ואסורה משום גרושה. יעו"ש, ולפי תנא דספרי אינו מדבר לענין כהן רק כך הוא תשובת רע"ק, דגרושה חמורה דאסורה לאחיו בכרת ומיתה מתרת לאחיו אף לאחר חליצה אינה בכרת להחולץ, הרי גרושה חמורה מאלמנה, ומה אלמנה קלה נאסרה לכו"ע ולא תפסי בה קדושין לרע"ק מסבת שהיא מותרת לאחיו, וכיון דנשאר אישות של המת שמסבתו מותרת לאחיו לכן אסורה לכו"ע, כש"כ בגרושה שאם אסורה מסבת איגוד אישותו לאחד, כש"כ שתהא אסורה לכו"ע ולא תפסי בה קדושין א"כ אין זה כריתות, וזה אם בחוץ אמר ר"א, אבל תנאה הוא מילתא אחריתא. ד"א הלכה וניסת כו', לא נמצאו בניו של ראשון ממזרים, ע"כ בעל מנת, וכן מפרש בגמרא שם, וכן בתו"כ פ' נגעים תשובה אחרת בתוספתא מהתו"כ ומצוי הרבה כיו"ב. ודו"ק בכ"ז.

בידה. אין לי אלא בידה מנין לרבות גגה חצרה וקרפיפה ת"ל ונתן מ"מ. הובא בפרק הזהב, ואמרו שם שמלת יד בהרחבה הוא על כל דבר שתחת רשותו של אדם וקנינו וכמו ויקח ארצו מידו, אבל במקום שיוכל להתפרש יד בדיוק הוא יד ממש, וכאן צריך לרבות, אולם מהיכן איתרבי הוא כלל נפלא מורגש במשפטי הלשון, שהחילוק בין נתינה בידו לנתינה לידו, הוא שהנתינה ביד הוא באופן שהמקבל בידו הוא ברצונו והסכמתו, והוא כמו שידו פתוחה ועינו צופיה לזה לקבלה רק שיותן בידו, וכלל זה מוסכם בכל התנ"ך, לבד ביחזקאל ק' כ"ג בדרך אחותך הלכת ונתתי כוסה בידך, ושם הוא להפלגת המליצה, שבידים פשוטות לקבל יותן הכוס בידה וכאשר ישישו מרירי יום למצוא קבר, כן תשיש היא לקראת הכוס הזה, וכמו שאמר ושתית ומצית כו' (ועוד בזה, אכ"מ), אולם במקום שהוא באונס בלא רצון ומכוון כתוב לידו, וכמו שהוא תוחב בחזקה לידו, ולא נמצא רק והאלודים אנה לידו, שהוא בלא רצון ומכוון שלו, וכאן הלא גט שלא ברצונה והסכמתה היה צריך לכתוב ונתן לידה, וע"כ דידה רשותה גגה וחצירה שאינו בעל רצון ובחירה ופתוח לפניו ליתן בו. התנונן כמה רמו דרכי חז"ל.

ושלחה מביתו כו'. פירוש שיתן בתורת שלוחין באופן זה גומר הגט, אבל לא שיתן בתורת שטר, ואין הכוונה שישלחנה מביתו, דהא כתיב בתריה ויצאה מביתו, הרי דאפילו לא יצאה מביתו ג"כ מגורשת, דעד ויצאה מביתו הוא ספור של דברים המתירים אותה להנשא לאיש אחר ולא יותר, כמו דגבי בעל שני נשנה כל הויתו של הגט וכתב, ונתן, ושלחה, הרי דרק המה המכשירים הגט ולא יותר, וכיון שלא יצאה מביתו, מה מועיל מה שישלחנה מביתו, לכן פירשו רז"ל דיתן הגט באופן שתדע שהוא גט והיא משתלחת ממנו. וזה עומק הפשט (ועיין מש"כ ע"ז ברמב"ם פ"א מהלכות גירושין.

ב[edit]

ויצאה מביתו כו' והלכה כו'. כתובות כ"ח ע"א מבואר היטב אחר כבר קראתו וכו', נתבאר לעיל פ' צו סימן י"ד עיי"ש. ושנאה האיש האחרון כו', פירוש מדבבעל ראשון כתיב והיה אם לא תמצא חן בתנאי, וכאן כתיב ושנאה ולא אם ישנאנה כו', ע"כ שהכתוב מבשר שיהיה כן.

ד[edit]

לא יוכל בעלה הראשון וכו' אחרי אשר הוטמאה וכו' ולא תחטיא הארץ כו'. הוא טעם המצוה, לפי שאם יכול לקחתה תהיה אגידה בבעלה, ובעלה יסבב סבות שתחזור לו שיגרשה השני ותזנה אם בעלה הראשון בעוד היותה תחת בעלה השני, ותחטיא הארץ, מעשה כנענים, מעשה שגלו בה כנענים ומסלקת השכינה (ספרי רנ"ד), וזה כי תועבה היא לפני ד', שמסלקת השכינה, ולא תחטיא הארץ אשר כו' נותן לך נחלה, שגורם גלות הארץ, ולכך בקלקלה אחר הגירושין מותרת, וכן בלא קדושין מותר ויעוי' רש"י יבמות דף ק"ח ד"ה הא שבשא כו'. ולפי זה א"ש דמוכח דמיתת הבעל מתיר מדאיתקוש לגירושין, דטעם האיסור שתשקה את בעלה השני סף רעל ויהיה מותר לה בעלה הראשון, ועל כרחך מיתת הבעל מתיר. ודו"ק.

ובספרי אם סופינו לרבות אלמנה מה ת"ל גרושה אלמנה מותרת ליבם גרושה אסורה ליבם. פירוש, דאם כתב אלמנה דכבר מת בעל השני מ"מ לא יקחנה הראשון, כש"כ גרושה שעדיין בעלה בחיים ודאי דתהא אסורה לחזור לראשון, ע"ז קאמר דהו"א היפך דאלמנה לא נפקע מאתה קשר נשואי בעלה המת דהא אם אין לו זרע זקוקה ליבום להקים לו שם ונשאר אגד אישותו לאחר מיתה, אבל גרושה פקע האגד לגמרי, דהא אסורה ליבם אף אם אין לו זרע, וא"כ הו"א דהראשון מותר לחזור לישאנה, לכן נאמר גם גרושה. ופשוט.

ומנין לנותן גט ליבמתו שאסורה לחזור לו ת"ל לא יוכל בעלה הראשון. הפירוש, דבכל מקום דכתיב באזהרה לא תוכל כמו לא תוכל לאכול בשעריך, לא תוכל לזבוח הפסח הוא במקום שבלא האזהרה היה יכולת בידו, וכן לא תוכל לתת עליך איש נכרי כי מצדו לא ימנע ורק שאתה לא תוכל ואם מנוהו אינו מנוי, ולכן במוציא ש"ר ובאונס כתיב לא יוכל לשלחה, כי רק היכולת נעדר ממנו, הא מה שלא היה ביכולתו גם קודם היינו הגט ברצונה זה רשאי גם עתה, וכן לא יוכל לבכר כו' רק היכולת נעדר ממנו, הא כשהבכור אומר איני נוטל רשאי ויכול לסלק עצמו, א"כ כאן לא יוכל לשוב לקחתה מוזר, האם קודם היה ביכלתו לקחתה לאשה, הלא תמיד היה הדבר תלוי ברצונה והו"ל למכתב לא ישוב בעלה הראשון לקחתה, לכן דרשו על גט שנתן ליבמה שמקודם היה ביכלתו לבוא עליה בע"כ ולהיות לו לאשה תו לא יוכל, ואם בא עליה צריכה חליצה דהוי ביאה פסולה. והספרי סבר כפי הנראה משיטת הירושלמי דכ"ז דבר תורה דגט פוסל ומאמר קונה במקצת ודלא כבבלי דסבר דהוי דרבנן. ועיין פרק ר"ג תוספות דף נ"א ע"ב ד"ה בפ' ואכמ"ל. ובירושלמי פרק ר"ג מביא לה בשם חזקי', יעוי"ש.

ומנין לאשה שהלך בעלה וכו'. אסמכתא בעלמא היא דמן התורה אנוסה היא ומותרת לבעלה ודריש דכתיב תרי סימנים עליו בעלה הראשון ואשר שלחה דמיותר ודריש זה דבעלה הראשון אף שלא שלחה ג"כ לא יוכל לשוב לקחתה. ועיין ביבמות דף צ"ד ופליגי ריב"כ ורבנן דריב"כ סבר בפשטא דקרא דאחרי אשר הוטמאה קאי על מה שניסת לבעל אחר הגירושין וטומאה באישות הוא על הביאה, לכן סבר דוקא מן הנשואין אסורה, אבל רבנן סברי דכתיב והיתה לאיש אחר והויה אירוסין בכ"מ וגם מאירוסין אסורה לחזור ודרשי הוטמאה לזנתה תחתיו וכמו דכתיב ונסתרה והיא נטמאה, וטעמא דטומאה באישות לא מצאנו רק בביאה אסורה כמו בעריות וטמא אשת רעהו, ונסתרה ונטמאה, אבל בביאת היתר לא שייך לשון טומאה, דא"כ כל אשה נטמאה לכ"ג בבעילתה, ולכן הלאו הזה כולל שני דברים אחד לא יוכל לשוב לקחתה, ועוד לא יוכל להיות לו לאשה אחרי אשר הוטמאה, ובכל התנ"ך בא בטומאה בנין נפעל נטמאה, נטמאו, לבד פעם אחד כאן בא בנין הופעל דבנין הופעל שאינו מזכיר הנפעל יורה יותר על שאינו תלוי ברצון הנפעל וכמו ויוסף הורד שהוא באונס גמור מצידו וכל מקום שמזכיר נטמא בבנין נפעל הוא על צד שהנפעל גרם עצמו לזה, אכן כאן כיון שאם נטמאה אשת כהן באונס ג"כ לא תוכל להיות לו לאשה, וזה הוא דפריך בפרק הבא ע"י, אשת כהן שנאנסה כו' משום טומאה לא אימא אף משום טומאה. והא דדריש מן האירוסין לאירוסין מאשר שלחה פירושו דאשר שלחה מיותר להורות דכ"מ דבעי שלוח לא יוכל לשוב לקחתה, הרי דאף מן האירוסין ג"כ לא יוכל לשוב לקחתה. ויותר נראה דבכל מקום כתיב ושלחה מביתו וכאן כתוב אשר שלחה לבד ולא כתב אשר שלחה מביתו משמע שעדיין לא היתה בביתו של זה ששלחה וכל כמה דלא כניס לה לאו ביתו הוי (יומא דף י"ב) והוי מן האירוסין לאירוסין. ודו"ק.

ה[edit]

כי יקח איש אשה חדשה וכו'. אין לי אלא בתולה אלמנה וגרושה מנין ת"ל ושמח את אשתו מ"מ פירוש מדלא כתיב ושמח את אשתו וכתיב ושמח, ועיין רש"י שהוא ישמח אותה והוא שהיא אלמנה וגרושה מאישה הראשון וכמוש"כ ולב אלמנה ארנין שהיא עצובה והוא ישמחה.

שנה אחת לפי סדר הלשון היה לו לאמר שנה אחת לא יצא בצבא ולא יעבר עליו כו' נקי כו' ושמח, לכן דרשו דגם עבור ביתו דאם לא חנכו ילך וישוב כו' כן אם חנכו נקי יהיה שנה אחת, ולביתו כמו עבור ביתו. ועוד דרשו מנקי יהיה לביתו דדרך בעלי דעה שיטע כרם שיהיה לו פרנסה ואח"כ יבנה בית ואח"כ ישא אשה וכמוש"פ רבינו בהלכות דעות פ"ה, ועיין כס"מ שם, וזה שאמר נקי יהיה לביתו בלא טרדה ודאגת הפרנסה שנה אחת זה כרמו.

ושמח את אשתו לא יחבול רחים ורכב כו'. לשיטת רבינו משה דאף בשעת הלואתו דמדעתי' ג"כ לוקח ע"ז, לכן סמך להך דנקי יהיה לביתו דאף אם מרצון שניהם לצאת בצבא ג"כ אסור. ואף במחילתה ג"כ השנה האחת יהיה לביתו. ויעוין חנוך בזה ודו"ק.

ז[edit]

גונב נפש כו' מבני ישראל. להביא הגונב בנו ומכרו שהוא חייב דברי ריב"ב. ואין למחקו כי בירושלמי אמר מאי טעמא דריב"ב מבני ישראל. פירוש דבני ישראל דרש למעט עבדים דבכלל אחיך המה, יעוין בגמרא וכאן הו"ל לומר מאחיו בני ישראל בלא מ"ם וכמו שאמר בפ' בהר מהם תקנו עבד ואמה כו', ובאחיכם בני ישראל כו', וכן כאן שהעון שמוכר את ישראל ממכרת עבד הו"ל לומר מאחיו בני ישראל שהוציא העבד, לכן דריש דגם מבניו חייב, ובגמ' דריש מבני ישראל על חצי עבד וחצי בן חורין, יעוי"ש.

ובאמת צ"ע למה לי למעט גונב עבד מקרא הלא אין עונשין אלא א"כ מזהירין, ואזהרת המכירה מלא ימכרו ממכרת עבד כדמפרש בגמרא, וזה אינו בעבדים רק בישראל, אולם י"ל דצריך קרא דהוי אמינא דאם גנב עבד דאזהרה דיליה מלא תגנובו ונשתחרר ומכרו אח"כ חייב, לכן צריך קרא למעט דאם בשעת הגנבה היה עבד ואח"כ נשתחרר פטור, דכתיב וגונב נפש מבני ישראל, שבשעת הגנבה לא יהיה עבד. אך איך משכחת שישחררנו בעת היותו גנוב, הא דבר שאינו ברשותו קיי"ל דאינו יכול להקדיש ולמכור דלא כצנועין ב"ק ס"ט. ואפשר דהיה עבד של גר שמת ואין לו יורשין דזכה בעצמו, ועוד דכיון שמשחררו פקע קנין איסור אע"ג דאינו ברשותו, וכיון דפקע קנין איסורא תו פקע קנין ממונא מעצמו, ולכן אמר בהשולח דף ל"ח אמתא דראב"ז אישתבאי שדר לה גיטה דחירותה אע"ג דאינן ברשותו, וטעמא כדפירשנו, ומחוסר ג"ש קיי"ל ג"כ דיכול לשחררו בגט דלא כל"ק דאמימר אף דודאי אינו ברשותו, כש"כ היכא דגנב או נשבה. ובגמרא מייתי ברייתא דמכרו לקרובים דמוכח דהיה לפניהם כתוב זה בספרי, עיי"ש וחסר בספרים שלנו.

ומת הגנב ההוא. בסתם מיתה האמורה בתורה בחנק. הנה לר"ש דחנק חמור מסייף, רוצח את חברו בסייף ומוכרו לעבד בחנק. וצ"ל דזה דמחטיאו דיחזיקו אותו לעבד ויפקיעו אותו ממצות קשה מן ההורגו, ולטעמו אזיל לעיל פסקא רנ"ב, יעו"ש, ולכן אמר בפרק בן סו"מ בדין הוא שתהא בת ראויה להיות כבן סו"מ שהכל מצויין אצלה בעבירה וכו', ובירושלמי בת ולא בן, יעו"ש, דלטעמי' אזיל שהמחטיא קשה מן ההורגו.

ח[edit]

השמר בנגע הצרעת לשמר מאד ולעשות ככל אשר יורו וכו'. שלא תתלוש סימני טומאה ותקצץ הבהרת, רש"י, ראה מה שעשה ד' למרים בדרך שהמתין ז' ימים על הסגר מרים הקב"ה והעם [וכמאמרם ז"ל על ואחר נסעו העם] הלא היה לו לקוץ או לרפאותה. מזה בוא והבן גודל העון אשר יש בקציצת הנגעים.

ובספרי בנגע זה שער לבן הצרעת זו מחיה כו'. כבר נתבאר באה"ש כלל תע"ח ובתזריע סימן מ"ב ששם נגע יציין השער לבן ושם צרעת יציין המחיה, ושיעור גריס כתיב במחיה, לכן כשמציין שיהא בנגע כגריס מציין בשם צרעת על שיעור גריס, יעוי"ש, ובכל מקום כתיב נגע צרעת לבד מן ג' פעמים דכתיב נגע הצרעת, לכן דריש בהו דהוי שני דברים, זה על סימן טומאה דשער לבן וזה על סימן טומאה דמחיה, כדדריש במצורע על קרא דהנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע יעו"ש. וכן פירשו גבי זאת התורה לכל נגע הצרעת כו'.

אין לי וכו'. בר"ש משנזא הובא כך אין לי עד שלא נזקק לטומאה משנזקק לטומאה ולאחר הפטור מנין ת"ל לשמר מאד ולעשות. פירוש לעשות הוא על משנזקק לטומאה, ולשמר הוא על אחר הפטור. אין לי אלא נגעי אדם נגעי בגדים ונגעי בתים מנין ת"ל ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים, משום דתואר הוראה כתיב בבגדים ובתים בפ' מצורע להורות ביום הטמא וביום הטהור כו'. אין לי אלא מתוך החלט מתוך הסגר מנין ת"ל כאשר צויתים תשמרו לעשות, פירוש מלשון ואביו שמר את הדבר שפירושו המתנה, שלא ירצה לטהר טרם כלה ימי הסגירו. אין לי אלא כולן מקצתן מנין ת"ל לשמר מאד, פירוש מאד בא בכל מקום להפלגת הדבר שישמור אפילו ממקצתה, ולכן בלשמור שהוא לאחר הפטור שם כתב מאד להפליג אפילו מקצתו שאף שהוא טהור צריך לשמור שלא יקוץ אף כ"ש, וכ"ש בתוך הסגר ובהחליטו. לעשות, עושה אתה בה והולך ואי אתה חושש שמא הלכה לה צרעתו, ועיין בגמ' שבת קל"ב הגירסא כפי שהגיה הגר"א ופרש"י שלעשות בסיב מותר, וזה דחוק. ונראה משום דקרא אמר כאשר צויתים תשמרו לעשות וזה פלא שיאמר שישמרו לעשות כאשר יצוה את הכהנים, ולכן עומק הפשט נראה שמצאנו מצוה גבי כהנים שסתם צווי הוא יאמר על ל"ת, וזה שאמר ואת הנתק לא יגלח הוא כדי שיוכר אם פשה הנתק להעור מקום הגלוח דרך השער, ומשם דרשו בתו"כ דגם אם תולש סימני טומאה מתוך הנתק שעובר בל"ת, וזה שאמר כאשר צויתי לכהנים שהם לא יגלחו הנתק, שזה במכוון להטהרה כן אתה אי את עושה אבל שלא במכוון את עושה, וזה בסיב שע"ג רגלו ומוט שעל כתיפיו, ולכן אמר לעיל מתוך הסגר מנין ת"ל כאשר צויתים, כי שם מיירי בין הסגר ראשון להסגר שני. וזה מורה לנו על עומק הפשט שגלו לנו רבותינו. ובגמרא מוקי כר"ש ג"כ, דאע"ג דפסיק רישא הוא ואסור גם לדידיה ואפ"ה בצרעת מותר. וכבר פירש בחדושי הרשב"א דמשו"ה קרי לזה אינו מתכוון, דעיקרו של איסור הטהרה בלא כהן, וכיון שאינו מתכוון לטהרה לזה קרי אינו מתכוון, וזהו כדפרישית כאשר צויתים היינו שלא יטהרו באופנים כאלה כן אתם תשמרו לעשות. ועיין משל"מ פרק י' מהלכות טו"צ מש"כ בזה הספרי.

כאשר צויתם תשמרו לעשות. לפי שהלכות נגעים נתפרשו הרבה בתורה, לזה אמר שעוד איכא הלכות מועטין שצוה משה מה שקבל בעל פה מסיני, לזה אמר כאשר צויתם בע"פ, וזה מקרא מרובה והלכה מועט, או יתכן כאשר צויתם, פירוש כמו כהן אף אם הוא בעל נגע טהור והוא מום בו אסור לקוץ בהרתו ולעבוד עבודה, כן תשמרו לעשות, שאם ישראל מצורע, אסור לקוץ בהרתו ולהטהר לאכול פסח, ולכן פסיקא להגמרא שבת קל"ב דכהן אסור לקוץ בהרתו אף טהור לעבוד עבודה, יעו"ש, ולרש"י דפירש משום דגלי רחמנא בפסח שצבור מצורעים אסורים לעשות בטומאה ולא נאמר דיקוצו בהרתם, יעוי"ש, צ"ל דמאין ידע דכהן אסור לקוץ בהרתו אף נגע טהור דיליף מצבור ולית לן סברא דגברא דלא חזי לפום המסקנא, וכמו דמסיק בפ' אלו דברים לר"א דערל שלא מל ענוש כרת, יעו"ש ויעוין משל"מ פי"א מהלכות טו"צ ודו"ק.

י[edit]

כי תשה ברעך וכו'. לרבות שכר שכיר והקפת חנות כו'. הנה שכר כתף אמר בגמ' בברייתא שאתה נכנס ורק אם זקפו עליו במלוה נכלל בכלל משאת מאומה, אולם בהקפת חנות נראה ג"כ דבזקיפה במלוה מיירי, וכן לעיל פסקא קי"ב שמרבה שכר שכיר והקפת חנות דשביעית משמטת דריש דוקא אם הם בזקיפה, יעו"ש. וכאן מפשטא דספרי הוי משמע דמאומה דריש דאף בלא זקיפה, אך ברייתא שבגמרא אומרת דוקא בזקיפה. ובנתיבות חקר לענין הקפת חנות ולא זכר דברי הספרי דכייל עם שכר שכיר כחדא.

לא תבא אל ביתו. הנה יש כאן כפילות בפסוק שהמקרא מדבר אל המלוה בנוכח ועל הלוה בנסתר, והיה לו לאמר בחוץ תעמד והוא יוציא אליך כו' על משקל שמדבר קודם ולמה אהדר עוד הפעם והאיש אשר אתה נושה בו, לכן דרשו בזה שמרומז כאן שליח ב"ד, ואיך הוא נחלקו רבותינו ז"ל, ודעת הספרי כשמואל בגמ' דילן דלא ימשכנו בעל כרחו אלא בב"ד, ושליח ב"ד ג"כ אינו נכנס לתוך ביתו, וזה שאמר והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך כו' לרמז לנו שיש כאן עוד אשר הוא מכריחו להוציא החוצה, אבל זולתו אין אתה יכול למשכנו בעל כרחו אפילו מה שיש לו בחוץ, וכצ"ל יכול לא ימשכנו מבפנים אבל ימשכנו מבחוץ ת"ל בחוץ תעמד [ולא בחוץ תעביטנו] יכול לא ימשכנו מבחוץ אבל ימשכנו מבפנים ת"ל לא תבא אל ביתו לעבט עבטו, כשהוא אומר והאיש לרבות שליח ב"ד. ולפ"ז מדוקדק לשון החוצה שמרמז שהלוה מוציא העבט החוצה וע"י שליח ב"ד בא אליך.

ובגמ' לביתו אי אתה נכנס אבל אתה נכנס לביתו של ערב וכה"א לקח בגדו כי ערב זר כו'. נראה לי דהוא הדין להשיב העבט בלילה אינו מחוייב דכולהו בחד ענינא, וכן הוא אומר אל תהי כו' בעורבי משאות למה יקח משכבך מתחתיך. והוה"ד לענין שכר פועל ליתא בהשבת העבוט כמוש"כ בעל התרומות הביא בשמו הטור סימן נ', והרמ"ה חולק יעוי"ש. ועיין רה"ש דף ו' בזה.

יב[edit]

ואם איש עני הוא וכו'. א"ל אלא עני עשיר מנין ת"ל ואם איש א"כ למה נאמר עני כו'. פירוש דבכ"מ בתורה דכתיב עני לא כתיב איש עני, לכן אמרו כי אם יאמר עני לבד הוא עני בהחלט אבל איש עני יובן בתואר, כמו ואני בעניי הכינותי פירש בירושלמי דפאה אמר ר' אבין מהו בעניי שאין עשירות לפני מי שאמר והיה העולם, כן אם יתנהג אדם בהנהגה דלא יתואר לזה איש עני, לכן אף אם הוא עשיר ויש לו קרקעות הרבה רק המצע או כסות יום אין לו רק אחת ובזה הוא עני צריך להחזיר לו. וכן פסקו הטור והשו"ע סימן צ"ז ולמדו זה מהספרי.

לא תשכב בעבטו. פירוש דזה אף עשיר אסור דהוי ריבית, לכן פירשו ועבטו אצלך, רש"י. ומדויק דכתיב לא תשכב בעבטו וגבי לוה כתיב ושכב בשלמתו, דאם הכוונה שלא ישכב בה ממש הו"ל לאמר לא תשכב בשלמתו.

יד[edit]

לא תעשק שכר כו'. עובר בחמש לאוין ועשה, כצ"ל, משום בל תעשק בל תגזול בל תלין כו' ומשום לא תעשק שכיר כו' ומשום ביומו כו' ומשום ול"ת עליו השמש כו' ת"ל לא תעשק מ"מ. פירוש בקדושים כתיב סתמא לא תעשק רעך ולא כתב שום פרט בזה.

או מגרך זה גר צדק. הגר"א הגיה עפ"י הגירסא שבגמרא בברייתא, וכפי השלשה דעות שבגמרא לכולהו אתרבי גר תושב מבשעריך, ואם כן בג"ת עובר משום לא תעשק שכיר כו' ומשום ביומו תתן שכרו ומשום ולא תבוא כו'. והא דאמר במשנה ותנא דברייתא גר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו פירוש כל הנך קראי דמשנה תורה לבד דתו"כ לא, וכן פרש"י ז"ל וכש"כ משום לא תעשק שכיר דבגויה כתיב בשעריך. ולפ"ז נראה לגרוס כאן בספרי בשעריך זה גר תושב מלמד שעובר בשני לאוין ואח"כ מנין לרבות שכר בהמה כו' כפי גרסת הגר"א. ובירושלמי תניא גרך זה גר צדק בארצך זו בהמה ועבדים, פירוש שהן בעבודת האדמה, בשעריך אלו המטלטלין שאדם משמרן ומונחין בעיר תחת השגחתו. ופשטא דקרא ג"כ אינו מוכרח על גר תושב דמצאנו גבי גר צדק וכי יגור אתך גר בארצכם כו' שמדבר בגר צדק, וכן בשעריך מצאנו במכילתא יתרו דריש וגרך אשר בשעריך דכתיב בשבת על גר צדק והובא בפרק החולץ (יבמות דף מ"ח ע"ב) [ודברי התוספות כאן צ"ע], ולפ"ז ליכא שום אזהרה לא ל"ת ולא עשה גבי גר תושב. וצ"ב דברי רמב"ם שכתב בפרק י"א מה"ש וגר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו ואם אחרו אינו עובר בל"ת כמאן. וצ"ע.

טו[edit]

ביומו תתן שכרו. מלמד ששכיר לילה גובה כל היום ושכיר יום גובה כל הלילה מנין ת"ל לא תלין ולא תבא כצ"ל. ומכוון לדברי ירושלמי הלכה י"ב א"ר לא זמנין דתיפתר ההין קרא לא תבוא עליו השמש לא תדנח עליו שמשא, פירוש זריחת השמש ובשכיר יום וזמנין דתיפתר לה לא תטמעי עילוי שמשא, פירוש שקיעת שמש ובשכיר לילה, ולכן בשכיר יום עובר משום בל תלין כו' עד בקר ומשום לא תבא. ועיין ריש ברכות דלמא ביאת אורו וברש"י שם ותוספות. ויש לנו עוד בזה דברים ואכ"מ.

ואליו הוא נושא את נפשו כו'. א"כ למה נאמר ואליו הוא נושא את נפשו. פירוש דהוה צ"ל ואליו נשא את נפשו בלשון עבר, דהא כבר גמר המלאכה, ועוד ד,,הוא" מיותר דהו"ל לאמר כי עני הוא ואליו נושא את נפשו, לכן מורה דעל השכר הוא נושא את נפשו, כי הבעה"ב נושא את נפשו של שכיר עם השכר.

והיה בך חטא. יכול אם קרא עליך יהיה בך חטא וא"ל קרא עליך לא יהיה חטא ת"ל והיה בך חטא מ"מ כו'. פירוש דבכל מקום דכתיב בך דריש ולא באחרים וכמו וכי יהיה בך איש לא טהור, וכאן אמרו בב"ק צ"ג כל המוסר דין ע"ח הוא נענש תחילה שנאמר אחד הצועק ואחד הנצעק כו', וכאן כתיב והיה בך חטא ולא בהקורא, היינו משום דהחטא בך מ"מ, ונפרעין ממנו מכל מקום, ואין הקורא סבה שחבירו יהא נענש על ידו, לכן אין בהקורא חטא. וכן בסימן קי"ז, יעו"ש. ודוקא היכא שע"י מסירת דינו נפרעין ממנו לזה הוא נענש תחילה, אבל לא בהנך שבין כך וב"כ בחבירו יש בו חטא, אבל שם בנצעק יש חטא בצועק משום שהעונש של וחרה אפי והרגתי כו' אין רק אם צועק, אבל בלא צעקה ישנו בשמוע אשמע אבל לא בוחרה אפי. ודו"ק.

והיה בך חטא. המכוון שבאם שלם לו שכרו ביומו הוא זכות גדול יותר מהצדקה, שנתן לישראל להשתכר אצלו, אבל אם אין נותן לו שכרו אז נעשה מהמצוה חטא, ולכן אמר והיה בך חטא, וכן גבי נודר להקדש אם משלם הוא מצוה גדולה דטוב מזה ומזה נודר ומשלם, ואם מאחר נעשה חטא. ופשוט.

טז[edit]

לא יומתו אבות על בנים. עיין סנהדרין כ"ח דדריש כל פסולי קורבה מכאן. ולפי שיטת הספרי נראה דלעיל פרשה מסעי פסקא ק"ס דריש דכמו דיינים פסולים קרובים להמוכה או להמכה כן עדים, יעו"ש, ובכ"ז לא ידענא רק לזכותו של הקרוב כמו דיינים, דאם המה קרובי המוכה יחייבוהו, ואם קרובי המכה יפטרוהו ולכן פסולים לישב בדין, לכן גם בעדים פסול כה"ג, אבל לחייב הקרוב מנ"ל, ודריש מכאן דכתיב לא יומתו עפ"י עדות אבות שזה לחייב, רואים אנחנו, דכמו שקרוב פסול לזכות כן פסול לחוב, כן לגבי שאר קרובים כמו דקרוב פסול לזכות מושפטו בין המכה ובין גואל הדם כן פסול לחובה. ומלא יומתו אבות ע"פ עדות בנים אפשר דבנים המה נוגעים, דרוצים בנחלה, אבל מבנים לא יומתו עפ"י אבות שפיר מייתי דקרוב פסול. אולם בירושלמי פרק ז"ב הלכה ט' אמר דתרי תנאי אינון, וזה כמ"ד דברה תורה כלשון בני אדם לא דריש ובנים ליתור, וזה כמ"ד דדריש לישני יתירא, והו"ל למכתב והם לא יומתו עפ"י אבות. יעו"ש. אולם בכ"ז אינו מתנגד לפי' בספרי. ועיין דברים נכונים בספר המצות מצוה רפ"ז.

וכפשוטו לא מפרש דל"ת בידי שמים מאי שייך, ועוד דלא מצאנו בכל משנה התורה שידבר על מה שבידי שמים, כמו כרת ומיתה בידי שמים לבד נביא השקר שצריך להודיע להם במה יובחן הנביא ובמה יאמינוהו, יעוי"ש, וכמו שאמר אלה החקים והמשפטים כו' לעשות בארץ, ואם על דיני מלכות קאי הלא גם כל אשר ימרה את פיך מות יומת לא נכתב בתורה, רק בע"פ נאמרה למשה בסיני ואתא יהושע ואגמרה, ועיין מש"כ בפ' בחקתי סימן קי"א, לכן דרשו ז"ל כי קאי על עדות בנים, וכתב איש כו' ללמד גם על משפט בידי שמים ולרמז גם על דיני מלכות. וממה שכתוב במלכים ב' י"ד מבואר דגם על משפטי שמים ומשפט המלכים מיירי קרא, ולכן פריך בגמ' יבמות דף ע"ט והא כתיב לא יומתו אבות על בנים גבי בני שאול. ועיין תוס' ריש פרק אלו נערות. ולפ"ז דבריהם אינו מוכרח.

יז[edit]

לא תטה משפט גר יתום כו'. זה נוהג אף בחוצה לארץ, לכן אמר וזכרת כי עבד היית במצרים כו' משם, ולכן אף בהיותכם עבדי אחשורש חייבים אתם שלא להטות משפט גר יתום, ששעבוד כמצרים לא יהיה עוד על כלליות האומה, אולם בשכחה ולקט, שזה מצוה הנוהגת רק בארץ ישראל, לכן אמר וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים הזכיר בארץ שהיו בארץ לא להם וכעת נתן להם ארץ כנען, לכן אנכי מצוך לעשות הדבר הזה. ודו"ק.

ולא תחבל בגד אלמנה. ר' שמעון אומר דברים שאתה חובל כו' אין אתה מחזיר לאשה כו'. בירושלמי ובתוספתא עניה אין ממשכנין אותה כ"ע עשירה ממשכנין אותה ואינו מחזיר שלא יהלך ובא אצלה שלא להשיאה ש"ר בשכנותיה. ופירוש שלא יהא רשאי להחזיר לה אף אם ירצה להחזיר לה בכל לילה שלא יהלך כו', וכן הכוונה בספרי אי את מחזיר אינך רשאי בעשירה.

יט[edit]

כי תקצר פרט לשקצרוהו לסטים. פירשו בירוש' אפילו שלא לאבדה ואפילו ישראלים כיון דקרקע אינה נגזלת, א"כ במחובר לא קנו אותה הלסטים, וא"כ בעת קצירה הוי של בעל השדה, והוא אינו קוצר ולא ברשותו נקצר, וזה המיעוט תקצר שיהא הוא הקוצר או מה שעל פי צוויו ורשותו, אבל לא מה שבלא רשותך נקצר, לכן איתמעיט גם כרסמוה נמלים כו'.

קצירך פרט לשקצרוה עו"ג. שזה כלל גדול בכל מקום שבא שם הפעולה נוסף אל הפעל בא לבאר איזה פרט, וכאן שבא בכנוי הוא למעט אם הקציר הוא של אדם שאינו בכלל ישראל ואינו בחיוב המתנות לעניים, אם קצרוהו אע"ג שהוא ברשותו של בעל השדה, כיון שהם קוצרים לעצמם, כגון שנתן להם במתנה ג"כ נפטר הקציר מן שכחה וש"ד, אבל אם קצרוהו לצורך ישראל חייב במתנות עניים, כדאמר בירושלמי דהא הוי קצירך, וכי תקצר קרינא בהו, כיון דע"פ הבעלים נקצר, כן מסיק בירושלמי, ור' יהודה סבר דשכחת עמר כיון שבא לאחר הקציר לא איכפת לן אם בעל השדה היה גוי בעת הקציר, כיון דבעת העימור הוי ישראל, ורבנן סברי דשני שכחות יש, אחת קמה מה ששוכח לקצור ואחת מה ששוכח עמר לקחת אותו, וכל שיש לו שכחת קמה יש לו שכחת קציר, וכיון דהיה גוי בעת קצירה ולא היה לה דין שכחת קמה, תו גם בעת העימור אין שכחה דאשניהן יחד אמר קצירך. וכצ"ל בספרי ריה"ג אומר מכלל שנאמר כי תקצר קצירך בשדך ושכחת עמר כל שיש לו שכחה בקציר יש לו בעמר וכל שאין לו בקציר אין לו שכחה בעמר ומסיים כשתמ"ל קצר הקדש ולקח ישראל פטור כו', ולקח ישראל פטור, פירוש אף משכחת עומרין, דברישא הא דאמר פטור הוא משכחת קמה, וכן אמר בירושלמי בשם רב יעו"ש. ומשנה זו נשנית בת"כ גבי פאה בקדושים סימן י"א מובקצרכם, יעו"ש.

בשדך פרט למעמר בשדה חבירו דברי ר' מאיר. פירוש למי שהכניס עמריו לשדה חבירו ושכח שם אחד ליקח אינו שכחה, ומשמע דאפילו עימר ברשות פליגי. ועיין סוטה דף מ"ה פרט לשצפו עומרין לתוך שדה חבירו, ואמר שם צפו אין מונחין לא והא בעינין בשדך וליכא אלא לתוך שדה חבירו ואפילו מונחין כו'. ולפי הספרי הוא מחלוקת. אולם אפשר דדוקא כשעימר ברשות פליגי חכמים וסברי דחייב בשכחה, והגמ' איירי בעימר שלא ברשות דומיא דצפו. ונכון. העומר ששכחוהו פועלים כו' הר"ז אינו שכחה. פירושו כמו שפרשתי לעיל דתקצר אל הקוצר מדבר, וקצירך הוא בעלים שהקציר שלו ועל שניהם אומר ושכחת, כי הכתוב מדבר על דרך שהבעלים הוא קוצר ובשכחתו איכא שכחת פועל ושכחת בעה"ב, ואם שכחו זה בלא זה אינו שכחה. וכן מפרש בירושלמי, יעוי"ש.

עמר ולא הגדיש כו' ת"ל לגר כו'. פירשו בירושלמי דגר ויתום כחדא חשיב להו ואלמנה כתיב בוא"ו ומשמע דדרשי זה על דעת אסמכתא לשיעור כמה הוי גדיש מדמיותר, דהו"ל למכתב אכולהו אח"ז לגר ליתום ואלמנה יהיו כדכתב בפ' קדושים, ודרש זה היתור לדרשא.

בשדה לרבות את הקמה. פירושו דאם לא הוה כתיב רק ושכחת עמר הו"א דרק בשכחת עמר מיירי, אבל כי כתיב בשדה שמיותר בא ללמדנו דיש כאן שכחת קמה, וזהו כי תקצר קצירך בשדך ושכחת עמר, פירוש ששכחוהו מלקצור, ושכחת עמר בשדה זה שכחת עמר, כן משמע לי. והמפרשים פירשו בשדה שיהא מחובר בשדה, וזה שכחת קמה מדמיותר בשדה. ועיין פרק עגלה ערופה (סוטה דף מ"ה) דפליגי בזה ר"י ורבנן, יעו"ש היטב. והדין שאמר מתבאר במשנה שם.

לא תשוב לקחתו פרט לראשי שורות. פירוש מלא תשוב משמע ממקום שהתחיל לקצור ועבר על עמר אחד ושכחו מלקצור הוא בבל ישוב לקחתו, הא אם יכול למנות העומר שהניח לשורה אחרת ממזרח למערב אינו בלא ישוב, דמה שחזר לשורה שניה אינו בלא ישוב כיון דיכולין השורות למנות ממזרח למערב. והעמר שהחזיקו בו להוליכו לעיר, נראה דכבר פי' בפסקא רמ"ה דהיכא דכתוב הפעולה בל' מורה על התחלת הפעולה, ולכן כאן דכתוב לקחתה מורה שלא ישוב לעשות תחלת הלקיחה, אבל אם כבר התחיל בלקיחה, שהתחיל בו להוליכו לעיר ואח"כ הניחו ושכחו אינה שכחה, ומדכתיב לקחתו בכנוי מורה שיהא נוטלו כולו כאחד על כתפיו ושיערו חכמים ערך ב' סאים אינו נוטלו יפה.

לא תשוב לקחתו כו'. ספק בעה"ב המוציא מעניים עליו הראיה כו'. הנה בחורי הנמלים שאין אנו יודעין מהיכן הביאו אם מן של בעה"ב או מן הלקט תנן במשנה דספק לעניים, ועיין סוף פרק הזרוע (חולין דף קל"ד.) אולם כבר פירש המהרי"ט בחלק חומ"ש דאימת אמרו בספק ממון עניים להחמיר וליתן לעניים דוקא היכא דאיכא של עניים ואין אנו יודעין זה הדבר מהיכן הוא בא אם משל עניים או לא, בזה חזקת ממון דיליה אינו נגד עניים והוי של עניים, אבל היכא דמספקא לן ויש חזקת מ"ק מוקמינין בחזקת מרא קמא דיליה והוי של בעה"ב, וכאן אם ספק לנו על שיבולת זו אם נקצרת עם הקמה, הרי דספק לנו אם יצאה מחזקתו של בעלים או לא מוקמינין בחזקת מ"ק והיה צ"ל של בעה"ב. ואפשר לכך הוגה על שם הגר"א ספק לבעה"ב כו' אולם מצאנו במשנה איזהו עוללות כל שאין לו לא כתף ולא נטף כו' ספק של עניים, ופירוש הר"ש בפירוש קמא, דאם נראים האשכלות קטנים כאילו שוכבות זע"ז ואינן שוכבות יפה, דהוי ספק אם יש לו כתף או לא הרי הוא של עניים, הרי דספק אם העולל זה יצא מרשות הבעלים או לא ואוקי בחזקת מ"ק, והיה צ"ל של הבעלים. ויש לחלק דעולל שאני דמשנודע הוא לעניים. ובאמת נראה דהא דאזלינין בתר חזקת מ"ק הוא מצד דחזקת מ"ק הוי ככל החזקות המועילים באיסורי תורה, דאוקי אחזקה קמייתא וזה הוא חזקה המכרעת, לכן גם בממון עניים הוי ככל ספק איסור ואזלינין בתר חזקת מרא קמא, אולם כ"ז בספק המציאות שספק לנו המעשה איך היה, ע"ז מכריע לנו החזקה דמסתמא לא יצאה מחזקה קמא, אבל בספיקא דדינא דכבר כתב המשל"מ בפ"ב מהלכות טומאת צרעת דחזקה לא שייך בספיקא דדינא, דאטו מפני חזקתו של זה לא ישתנה הדין, הלא הספק אינו עליו בפרט, יעו"ש, ולפ"ז כאן בספק אם הוא כתף או לא הוי כספק דדינא, כאן אין החזקה מכרעת רק הוי כחזקת ממון דעלמא מצד תפיסת הבעלים, ובזה לגבי מתנות עניים הוי הם כתפוסים ומוחזקים, דגדולה מזו מצאנו להר"ש שכתב דלמה לן למעט מקרא דפאה פטור ממעשרות הא הוי לקוח אצל העניים, ותירץ דכיון דזכי להו רחמנא בהאי שדה תבואות זרעך קרינא ביה. ובאמת נראה דהא דמפיק ספק לקט נקט מקרא דלגר ליתום כו' הוא דיהיה משמע על הזית על הכרם, דעל העוללות היה כתוב לשון רבים, ולכן דריש דהוי כמו שהכרם לעוללות הוי שלו ורחמנא זכי לעני לזה בגוף הכרם וא"כ הוי בחזקת עני. ועיין מה שנתבאר בקדושים סימן כ"ב. וסברא זו דספיקא דדינא עיין במשל"מ פ"ו מהלכות עדות ותוספתא פאה פ"א פס' ט"ז שבולת שבקמה כו' נוטל ומשליכה לאחוריו שספק לקט לקט מורה כפי גירסת הספרים. ויש לנו דברים ארוכים בזה ואכ"מ.

למען יברכך ד' אלודיך וכו'. אמר ראב"ע מנין למאבד סלע וכו' ת"ל לגר ליתום ולאלמנה יהיה. הנה מעומק הבנת ראיותיו של ראב"ע מוכח דסבר דמשעת שכחה הוא של עניים ויצא מרשות בעה"ב והוא ממתנות עניים וכבר זכו בו עניים, דאל"כ רק כ"ז דלא אתו לידיה לא זכו, אין דמיון למאבד סלע ומצאה עני, דשאני הכא משום דקיים לא תשוב לקחתו, וע"כ דהוי כבר של עניים, וא"כ אטו משום דלא גזיל לממון עניים בשביל זה מתברך, וע"כ הברכה משום דשכחה. וזה דאמר ת"ל לגר ליתום כו' יהיה פירוש אף אם חזר ולקחה שכבר זכו בזה עניים, וא"כ מכאן למאבד סלע כו' שמעלה עה"כ כאילו זכה. והמשל"מ נסתפק בזה. ולנו דברים ארוכים בזה, אכ"מ.

כ[edit]

כי תחבט זיתך. הראשונים היו חובטין וכו' מכאן אמרו הזית שהוא עומד בין שלש שורות כו' ושכחו אינו שכחה כצ"ל. רמב"ם פירש ששלש שורות של זיתים עומדים ובין כל שורה מלבן אז האמצעי שבאמצעית אם שכחו אינו שכחה, וטעמא לפי שהוי כמו חיפוהו בקש שהזיתים שסביביו חיפוהו, וסיים בחבורו ולמה אמרו זית בלבד מפני שהיה חשוב בא"י באותו הזמן. נראה דחשיבותו מועיל להצטרף בהדי טעמא דחיפוהו דלא יהא עליו שכחה, ופירש כן בספרי דכי תחבט מפני שהראשונים היו חובטים זיתיהם כו' ודבר חשוב היה אצלם לכן אינו שכחה בכה"ג, ולא כיון לדברי ר' יוסי שאמר אין שכחה בזיתים ודלא כהשגות. והר"ש פירש ששלש שורות מקיפים אותו וביניהם לבינו רחוק שיעור שני מלבנות והוי כשדה המפוזרת עמרים, ומחמת שהיו חובטים יפה לעניים וגרס [ונותנים] בעין יפה הוי לזה כגרגרים וכעמרים מפוזרים ואינו שכחה עד שיעמר כל סביביו, יעו"ש בזה.

כי תחבט זיתך וכו'. בספרי מכאן אמרו כו' זית שהוא עומד כו' ושכחו אינו שכחה. יש מגיהים תיבת וכו' כל לשון המשנה שם, וקאי אסיפא דמשנה זית שיש בו כו' בד"א שלא התחיל בו, אבל התחיל בו אפילו כזית הנטופה בשעתו ושכחו יש לו שכחה, ופירוש דזיתך לשון יחיד ואם חבטו והתחיל בו תו יש לו שכחה אפילו זית הנטופה כו'. ועיין בירושלמי ה"א דבעי למימר דלר' יוסי בזית הנטופה אפילו התחיל בו כמו שלא התחיל בו, יעו"ש.

לא תפאר. פירושו כמו לא תעולל, ששם פירושו לא תלקט האשכולות הקטנות כמו עוללים בבני אדם, כן פירושו לא תלקט הפארות, אך בלשון פארות המה הענפים הארוכים כמו"ש יחזקאל י"ז ותשלח פארות, ובל"א ותארכנה פארותיו, אך א"כ המצוה שלא ילקט הענפים הארוכים, וזה לא יתכן כלל, דאם כן כל הזית הוא לעניים, לכן פירשו כי הכוונה שלא יגמור ללקט את הזית ויניח פאה לאילן, וזהו שיניח ענפים שלא יחבוט אותם, וזהו שדרשו חכמים שלא תטול תפארתו ממנו והוא הפרי לגמרי, אבל כלל מוסד לרז"ל בכ"מ שהיה ראוי לכתוב דבר שאין לו רק כוונה מיוחדת וכתבה התורה דבר שיש לה שני מובנים פירשו רז"ל גם הכוונה השניה כפי שנתבאר באה"ש סימן רי"ב, לכן פירשו ז"ל, כי כאן היה ראוי לכתוב לשון מבואר, ובפרט כי ענף הוא לשון רגיל במקרא, לכן נדרש גם לא תפאר לעני, שלא יסייע לאחד מהם, שלא יהדר פני האחד על חבירו, ועיין קדושים סימן כ'. ויתכן כי הפארות הארוכים דרכם להיות בסוף האילן למטה, לכן אמר בסעפותיו קננו כו' ותחת פארותיו ילדו כל חית השדה, לכן צותה התורה להניח לעני למטה באילן כדי שלא יהא לו טורח לעלות, וכמו שאמרו מפני ד' דברים אמרה תורה להניח בסוף שדהו, וזה אפשר. ושיטת הרמב"ם דפשט המקרא הוא על שכחה וכמוש"כ בשורש תשיעי, ז"ל, אבל היא אזהרה אחת מענין אחת והוא שלא יקח מה ששכח מן התבואה או הפירות כשיאספם, והביא בזה שני דמיונים בענבים וזיתים, וקרא הנותר מהענבים עוללות, והנותר מהזיתים פארות, ופירוש לא תפאר, לא תחתוך מה ששכחת בקצת הפארות והם הענפים, עכ"ל.

אחריך מיותר, לכן פרשו ז"ל כי מורה שאם הלך מהאילן ושכחו לא ישוב לאחריו ללקוט, שכן דרך השכחה כל שלפניו אינו שכחה כו', וזה אחריך מה שנשאר מאחריך לא תלקט. אחריך מלמד שיש לו פאה, פירוש דבגז"ש גמר דלהוי פאה בכרם מזית אחריך אחריך, וזה מלמד שיש לכרם פאה, עיין חולין קל"א.

לגר ליתום, כו' אף כאן בעושה סאתים. פירוש דלא הוי שכחה. והגר"א גריס דפחות מסאתים הוי שכחה. ורמב"ם סבר דאם יש באילן כמה סאה הוה שכחה דשכוח אילן אחד מקרי, משא"כ גבי עמר דמקרי לענין זה גדיש וכמוש"כ בדף ע"ב בב"ב תורת גדיש עליו כו', רק אם התחיל באילן אז אם נשאר סאתים אינו שכחה דהפירות חשובין בבית סאתים, ודוקא בשכח כל האילן אז כיון שאין האילן חשוב והוא שכחו הוי שכחה, אבל בהתחיל ללקטו ושכח הפירות אז בית סאתים חשיבי, משא"כ לענין זית הנטופה דהאילן חשוב משום שהוא מסוים, אבל הפירות אינם חשובים, לכן אם לא התחיל ללקטו ושכחו אינו שכחה, אבל התחיל בו ושכחו א"כ שכח הפירות שהיה סבר שלקטו כולו הוי שכחה, דהפירות כ"ז שלא נשאר סאתים לא חשיבי והוי שכחה, וז"ב דלא כהרי"ק בכס"מ. ואפשר דפירש בעושה סאתים על העני, ולאפוקי מר"ג דאמר לעיל רפ"ג דבכה"ג אינו שכחה, ולשון המקרא שם האיש אשר עשיתי עמו כו', וזה בשעשה משני עמרים סאתים, ויליף בגז"ש דגר יתום מעמר דסאתיים הוי גדיש ואינו שכחה, כן בזית וכרם סאתים אינו שכחה.


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף


אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.