משך חכמה/דברים/כג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

משך חכמה דברים כג

א

ולא יגלה כנף אביו. מצאנו ופרשת כנפיך על אמתך וזה על נשואין שאינו לפי כבודו ולא מסבת חשק אך מגדר רחמנות על אשה עניה לפרוש כנפיו ולהקרא שמו עליה כמו שאמר כנשר יעיר קנו יפרוש כנפיו להיות לו לאב, ולכן על ענין היעוד שהוא רק משום מצוה לרחם על דלה שאביה עני, שלכן אמר הכתוב ואם אחרת יקח לו שארה כו' לא יגרע, שהגם שעשה זה מצד הרחמים והמצוה היא כאשתו לכל דבר, וגבי יעוד אמר ואם לבנו יעדנה לכן הו"א דאין בזה משום אשת אביו וכדאמר קדושין דף י"ח ע"א סד"א לא ליבטלו הלכתא מינה קמ"ל, לכן אמר פה לא יגלה כנף אביו שלא יגלה ערות האשה המיועדת לאביו שפירש כנפו עליה. ודו"ק.

ב

לא יבא פצוע דכה כו'. מנין אפילו מקצתו ת"ל דכה, כן הוא בהגהות הגר"א. ונראה דשרש דכא הוא באלף בכל התנ"ך רק כאן כתוב בה' כמו"ש במסורת רמ"ה, לכן דריש דעל הביצה אמר שהיא דק וא"כ דאפילו מקצתה, דאלו דק הביצה לגמרי הו"ל לאמר דכא על האדם שהאדם נידוק באברי הולדה שלו. ולפי גירסא שלפנינו הוא מהיקשא דכרות שפכה שמקצתו ג"כ שופך. ולפי גירסת הגר"א מפורש דלא כהאחרונים והנוב"י שרצו להכשיר בדק מקצתו.

ג

לא יבא ממזר כו'. בין איש בין אשה כל שהוא ממזר מום זר. ספרי. הנה נתבאר באה"ש סימן ד' שדעת רז"ל כדעת גדולי הלשון שאין שורש של ד' אותיות, לכן ממזר הוא מזר ומ' הראשי הוא נוסף אולם יורה כמו מום זר, כי לא לתוהו בראה לשבת יצרה, והבנים המה מתמימים כוונת הבריאה באבותם, לא כן הבא על הערוה הבן הוא מום ליולדתו ופחיתותו וכמו שאמרו מעות שאינו יכול לתקן זו הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר ויהא זכרון לפיכך אין עונותיו נמחקין (לשון רש"י) ולכן הוא מום זר, ולפיכך בין איש בין אשה בכלל זה. אמנם מלת זר מצאנו על אופנים רבים ובכל מקום יובן לפי ענינו, וכאן שמדבר מפסולי קהל ופסול ההולדה יובן זר מן הולדה זו ועל איזה דרך הוא זר, לכן נחלקו רבותינו רע"ק סבר לאו דקורבה דדבר הלמד מענינו, דמכל העריות שנאסרו בפ' אחרי כתיב כאן אשת אב בודאי דזה לגלות דהנולד מזה הוא מום זר ואסור לבא בקהל. ואם תאמר אשת אב חייבין עלי' מיתה וכרת, ע"ז אמרו בגמרא דסבר כר' יודא דולא יגלה כנף אביו לאנוסת אביו והוא בלאו, וכן לא נשנה כאן רק לאו דאשת אביו לאמר דהוא גרם, ושמעון התמני סבר כרבנן דולא יגלה כנף אביו באשת אחי אביו דבכרת וכן מורה, דמסברא דתלוי ממזרות בתפוסת קדושין ובח"כ לא תפסו קדושין יעוי' קדושין ס"ז, ור"י סבר כאשת אב דהיא מיתת ב"ד. ועיין בגמ' היטב.

ד

לא יבא עמוני ומואבי כו'. עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית. הביאור, דאם בא על האומה בכללה אז אין שולל נקבות, אבל אם בא על היחיד בפרט אז עמוני ולא עמונית כמו שכתוב העברי או העבריה, וכאן מוכח דמדבר על כל פרטי ובדיוק עמוני ולא עמונית, דלמה הקדים כאן עמון למואב הלא בן הבכירה הוא מואב ובן הצעירה עמון והיה ראוי לכתוב מואבי ועמוני, וכן סבת החטא מה שעברו דרך ארצם הלא עברו קודם גבול מואב ואח"כ עברו גבול עמון וכמו שכתוב בדברים, יעוי"ש, ודרך המקראות לכתוב בדרך לא זו אף זו דהיינו שהדבר שיש בו חידוש יבא לבסוף, וכבר נתבאר זה בויקרא סימן שי"ב באורך. ומואבי ראוי לאיסור יותר מפני שהוא שכר את בלעם, ולכן כתיב ואשר שכר בלשון יחיד רק על מואב, הוה ליה למכתב לא יבא מואבי ואף עמוני, לכן פרש"י דקאי על כל פרט ועמוני ולא עמונית ובמואב מצד הסברא ראוי לאסור גם הנקבות מפני שהן החטיאו את ישראל בשטים וכמו שאמרו במדרש רות הנעלם ר' בון אמר אילו הוינא תמן כד אתקיימא הלכה מואבי ולא מואבית פליגנא עליו ואמינא מואבית ולא מואבי ומה מאי דכתיב בהו ויחל העם לזנות אל בנות מואב ותקראנה לעם כו' וכתיב הן הנה היו לבנ"י כו' וגוברין אסירי ואינון שריין כו' ועוד כתיב באורייתא תרי טעמי על דבר כו' ואשר לא קדמו עיקרא דמילתא גוברין הוי עכ"ל, הרי מורה לפ"ז לא יבוא עמוני זכר ונקבה מותרת ולא עוד, ומואבי ג"כ ולא מואבית, דוקא זכר אסור ולא נקבה הגם דהיה ראוי להיות להיפוך. וזה הוכחה ברורה דלפ"ז קאי בדרך לא זו אף זו. ור' שמעון מדייק מדכתיב החטא שלא קדמו אתכם בלחם ומים ולא זכר החטא שהן החטיאו לבנ"י בזנות בשטים ע"כ משום דמואבי ולא מואבית וזכר החטא ששייך באנשים לא בנשים כמבואר במדרש הנעלם הנ"ל וביבמות דף ע"ו ע"ב, עיין שם ותבין מה שאמרנו בשני הפסקות הללו.

ה

על דבר כו' על העצה. נתבאר כ"פ כי חז"ל בכ"מ ביארו לשרשו שהוא מורה על הדבור, גם מה שאמר בדרך בצאתכם ממצרים פשטיות המקרא תמוה, דהא מה שבני עמון לא קדמו אותם היה כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות ואיך אומר בצאתכם ממצרים, לכן אמר כי הוא מספר גודל העוול אשר בשעה שהייתם צריכים ללחם ומים בדרך שאינכם במנוחה בארץ, ובצאתכם ממצרים שהיא היתה גדולה באומות הושפלה על ידיכם ונגאלתם בזרוע נטויה ובמורא גדול אשר נפל פחדכם על כל העמים ובכ"ז לא הקדימו אתכם בלחם ומים, ואשר שכר עליך בלעם כו' הרי דבר לבלעם, פירוש דעל דבר קאי אתרווייהו על דבר אשר לא קדמו ועל דבר אשר שכר עליך את בלעם, ולכן א"ש על דבר מלשון דבור והוא העצה אשר שכר את בלעם שהעצה להחטיאם היה מבלעם ככתוב הן הנה היו בדבר בלעם.

ז

לא תדרש שלומם וטובתם וכו'. מכלל שנאמר עמך ישב בקרבך יכול אף זה כן וכו' רש"י. המושכל דגר תושב מצוה לקרבו ולהושיבו באחד שעריך ולהחיותו, שאם יראה מעלות עם ד' ידבק בהם ויתן לבבו להתגייר (יעוין תוס' עו"ג דף כ' ד"ה להקדים ל"צ קרא), אבל עמון ומואב שכשמתגיירים אסורים לבא בקהל לא יתנו לבם להתגייר ובפרט למ"ד דבקהל גרים נמי קהל הוא א"כ לא יכול לישא עמונית שנתגיירה דהיא כשאר גרים שעמוני ולא עמונית, לכן אסור לקבל גר תושב מאתם ולהושיבו בקהל, ובזמן שאין כל יושביה עליה דאז אין היובל נוהג אסור להושיב גר תושב בארץ ישראל שמא ירבו הגרים מישראל תושבי המדינה ושלא כהראב"ד בהשגות פ"ד מאיסורי ביאה. ועיין בפ"י מהלכות עו"ג ובכס"מ שם ודו"ק.

והנה במדרש פ' פנחס דרש מהך קרא על אילנות מאכל שמותר לקוצצן וסבר שאלישע הורה הלכה שמותר, וזה וטובתם אילנות טובות. אמנם רבינו בפרק ו' ממלכים השמיט זה ופירש בפירוש המשנה בהקדמה דזה היה מהוראת שעה שנביא יכול להתיר לפי שעה וכפי הנראה מספרי.

ט

בנים אשר יולדו להם וכו'. בנים ולא בנות דברי ר"ש וחכ"א אשר יולדו להם לרבות הבנות. הנה שם בנים תלוי אם הוא מגביל נגד אבות אז אינו שולל בנות ואם הוא בדיוק אז שולל בנות ובזה נחלקו ר"ש ורבנן ר"ש סובר דבנים שולל בנות ונקבות מותרות מיד שנתגיירו וחכ"א אשר יולדו להם לרבות, ובנים מגביל כאן נגד האבות המולידים, לכן אינו שולל בנות. ובאמת על יתור הלשון דבנים אשר יולדו להם פירשו רז"ל עומק הפשט ביבמות ע"ח דהוי אמינא דדור שלישי מאותן מצרים שהיו בימי משה יבואו לקהל אם יתגיירו, לכך פירש דזה הדין גם על בנים אשר יולדו להם להורות הדין דדור שלישי יבוא בקהל והוא ממי שיתגייר מנינין דור שלישי לבוא בקהל, וכמו שהמצרים שבדורו של משה שאינן בכלל בנים לא שני בין זכר לנקבה כן בבנים, רק ששם בנים מגביל אל האבות ולהם הוא כמו להם הדור שלישי והוא שאמרו מהם מנה, ור"ש דן קו"ח מעמוני ומואבי שאיסורן איסור עולם ואפ"ה נקבות מותרות ואמרו לו כו' אם לדין יש תשובה, ובגמ' מפרש התשובה מעריות שלא אסור בהם רק שלשה דורות בת בנו ובת בתו כבת בנו, ופריך מה להנך שכן כרת, ויעו"ש דיליף במה הצד ואכמ"ל. ואמרו עוד דור שלישי יכול ראשון כו' ושלישי יהא אסור דהו"א דבנים בן שלישי יבוא בקהל והוא דור רביעי מהאבות, לכך נאמר דור שלישי ובנים אשר יולדו להם להורות לדורות וכן מפורש ביבמות, עיי"ש.

י

בספרי כי תצא מחנה כשתהא יוצא הוי יוצא במחנה. פירש שאין יוצאין למלחמה אלא דרך מחנה. ובירושלמי סוף פ"ק דעירובין נחלקו כמה מחנה ותני ר' יהודה אומר י"ב אלף כמחנה ישראל שהלכו למדין יעו"ש. על אויביך כנגד אויביך אתה נלחם, פירוש כמש"כ שופטים סימן קצ"ב על אויביכם אתם יוצאים שאם תפלו כו' וזה להפחיד אותן שישמרו מכל דבר רע. מכל דבר רע שומע אני בטהרות והטומאות והמעשרות, ובאמת הקילו רז"ל במחנה מלדקדק בזה ופטרו מרחיצת ידים ומן הדמאי, וכשירעבו מותרים לאכול קדלי דחזירי כמוש"פ רמב"ם, לכן למד דכתיב בסוף הפרשה דכתיב ולא יראה בך ערות דבר דמה ערוה וכו' וזכר ג' דברים אלו עו"ג וש"ד וקללת השם מפני שדרכן במלחמה בהצלחת שונאו חלילה.

ונשמרת מכל דבר רע וכו'. לא רחוק לומר שכוונת הפסוק שלא לגלות מסתורין של המלחמה ושלא לספר ארחם ורבעם לשום איש. ומזה יאות שלא להניח לשום אדם לצאת מן המחנה שמא ישיגהו שונאיהם וימלטו מפיו תחנותם וכמו שהגיד המצרי לדוד בסוף שמואל א', וזה בכלל דבר רע שאמרו בספרי אפילו דיבור רע, וזה לשון הרע וכוונו למש"כ. ולזה אמר רק כי יהיה איש לא טהור ויצא אל מחוץ למחנה וכו', וכן מצינו בירושלמי פאה אזהרה ללשון הרע מנין ונשמרת מכל דבר רע כו' תני רי"ש לא תלך רכיל בעמך כו', הענין דיש שני לאוין להירושלמי על שני סוגי לשון הרע (יעוין כתובות מ"ו), אחד על לשון הרע בתוך בנ"י עצמם מזה לזה וזה לא תלך רכיל בעמך בעם בני ישראל, והשני לשון הרע מחוץ למחנה ישראל, וזה פשט המקרא כי תצא וכו' ונשמרת מכל דבר רע שלא לגלות מסתורין כמו"ש, ועל זה באו שני כפרות האחד קטרת על לשון הרע שבסתר כדמפורש זבחים דף פ"ח וזה על לשון הרע שבתוך מחנה ישראל, שבזה יש אבק לשון הרע שאין אדם ניצל בכל יום וכולן באבק לשון הרע, אמנם קטרת שלפני ולפנים הוא על לשון הרע שמחוץ למחנה ישראל שלא נודע לישראל בלתי לד' לבדו ועל שתי הבדים וזה פעם אחת בשנה, וזה היה סיבת הגלות של מצרים כמו שאמרו אכן נודע כו' וסבת גלות של בבל ובשניה כמו שאמרו אקמצא ובר קמצא חרב והוא מביא לידי חלול השם החמור מעון עו"ג כמו שאמרו ירושלמי נדרים פ"ז, ולכן אף מחשבה שקולה כמעשה ומחשבה אין יודע רק השם לבדו, וזה לפני ולפנים שכל אדם לא יהיה באהל אפילו מלאכים שפניהם פני אדם כדאמר בירושלמי יומא ושם מכפר, והנה גם הגאוה מקור לעו"ג כמו שכתוב ורם לבבך ושכחת כו' ונידון על המחשבה ודנין עליה, לכן אמרו בירושלמי מפני מה אין כה"ג משמש בבגדי זהב משום הגאוה שנאמר אל תתהדר לפני מלך כו' והוא מפני שהש"י דן על המחשבה ודו"ק.

יא

כי יהיה בך איש. בך ולא באחרים ששכבת זרעו של עו"ג אינו מטמא ואיש פרט לקטן, פירוש פחות מבן ט'. עי' נדה ל"ב ע"ב ומ"ג ע"ב.

אשר לא יהיה טהור מקרה לילה כו'. קרי יום מנין ת"ל כו'. פירש דהו"ל לומר ממקרה לילה, ולכן דרשו כי הוא מאמר בפני עצמו לא יהיה טהור מ"מ, כ"ז שהוא לא טהור כמוש"כ בפ' תזריע איש אשר תצא כו'. ועיין בראב"ע.

ויצא אל מחוץ למחנה כו'. ר"ש התמני אומר כו' זו מחנה לויה לא יבוא אל תתוך המחנה זו מחנה שכינה. עי' פסחים ריש אלו דברים דמפרש דנפקא ליה מדלא כתיב לא יבא אל תוכה וכתב עוד המחנה מזה דריש על מחנה לויה ומחנה שכינה. והגירסא בספרי כדמסיק בגמרא לפי גירסא דילן. ולפי גירסת הרמב"ם וכן בפירוש רבינו חננאל דלא יבוא אל תוך המחנה זו מחנה לויה צ"ע, דא"כ כי אמר אחרי כן וכבוא השמש יבואו אל תוך המחנה הא קודם בוא השמש לא, והא טבו"י דבר תורה אפילו עשה אין בו, ולכן מסתבר כפי גירסתנו. ופשטא דקרא מיירי במחנה שהולכין למלחמה והארון עמהם אך מיתור הלשון דרשו למחנה לויה, ולכן כתיב מקרה לילה דכ"ז דארון ושכינה שלא במקומו אסורים בתשמיש, רק דאורחיה דקרי למיתי בלילה כדאמר בסוף נזיר, ולכן דרשו בכתובות מ"ה ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר ביום כו' משום דסמוך לזה פסוק כי יהיה בך איש אשר לא יהיה כו' מקרה לילה, וזה דבר רע, דער שהוציא ש"ז לבטלה כתוב בו ויהי ער רע בעיני ד', ואנשי צבא שהלכו למדין הביאו קרבן לכפר על שמידי ההרהור לא יצאו.

טז

לא תסגיר עבד אל אדוניו מכאן אמרו המוכר עבדו וכו'. ובגמ' פריך דאם כן אשר ינצל אליך מעמך וכו'. ונראה דגם הספרי מפרש דבעבד שברח מחוץ לארץ לארץ מיירי כראב"י, רק דכש"כ הוא אם מכרו רבו לחוץ לארץ או לעו"ג דגרע מחו"ל דמפקיעו ממצות ודאי דיצא בן חורין, ועיין שם בגמרא מעם אדוניו לרבות גר תושב, פירש דמיותר דהו"ל למכתב מעמו, והגמרא בגיטין מ"ה לא פריך דרק אם נאמר דכל המקרא מדבר על גר תושב, אבל כיון שעיקר הפסוק מדבר בעבד תו לק"מ דאגב דכתב כאן אדוניו כתוב גם שם.

יז

עמך ישב בעיר עצמו, כן גריס הגר"א, ובהשגות פי"ד מאיסורי ביאה כפי הגירסא שהוא לפנינו. ונראה דדוקא שלא לישב בעיר המוקפת חומה קפיד קרא, דאם ישבו רוב נכרים בה בטלה קדושתה כמוש"כ תוספות כתובות מ"ה ע"ב, וזה עמך שהוא טפל ואתה העיקר. וכפי הגירסא שלפנינו שאין מושיבין גר תושב בירושלים נראה לפרש נוסח התפילה שמחה לארצך וששון לעירך, כי ששון נאמר על מי ששמח בעצמו ושמחה נאמר על מי שנכללו בשמחתו אחרים ג"כ, וזה מבקש כי יתן פחדו וישתחוו לפניך כל הברואים אז יוכלו לגור בארץ ישראל לא בירושלים, ע"ז נאמר ששון לעירך היינו לישראל עצמן שאחרים אינם שמחים בשמחתם ואנחנו בנ"י שמחים בעיר אלדינו. אמן.

בקרבך ולא בספר. פירש ששם יכול להתחבר אל האויב. ועיין עירובין מ"ה ע"א ובעיר הסמוכה לספר כו' וכן אין עושין עיר הנדחת סמוך לספר. אך קשה לי מברייתא דבפרק החולץ (יבמות מ"ח ע"ב) ובעיר הסמוכה לספר אין משהין אותו כל עיקר כו', וא"כ כיון דכל גר תושב אין משהין אותו בסמוך לספר מאי רבותא דעבד שלא רצה למול, וצ"ל דמישב לא ממעטינין רק דיותר מי"ב חדש אין מניחין לגר תושב בספר. אך בפ"ק דב"ב מוכח דיושב העיר גבי עיר הנדחת מקרי שלשים יום, יעוי"ש, וצ"ל דפחות משלשים יום שרי ובעבד אסור כלל. ודו"ק.

באחד שעריך. לפי הנתבאר בתזריע סימן מ"ג שמלת אחד בסמיכות הוא המובחר יכול בירושלים ת"ל שעריך ולא ירושלים, וכמו לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דהוא חוץ לירושלים, כשהוא אומר באחד שלא יהא גולה מעיר לעיר בכל מקום שבוחר בטוב לו שהוא טוב לו ולא לאחרים כמו נוה הרעה לרגיל בו לא תוכל לגלותו לנוה היפה שכן בודק, ועיין סוף כתובות. והא דאין מושיבין ג"ת בירושלים נראה דמרומז בקרא דישעיה נ"ב כי לא יוסיף יבוא בך עוד ערל וטמא.

יח

לא תהיה קדשה כו' לא תביא אתנן זונה כו'. שכן היה מנהגי העו"ג הקדמונים שהקדשות לכפר עון הניאוף והדם אשר בידיהם הקריבו האתנן לאליליהם לכפר להם ונרצה עונם, לכן יאמר הכתוב מעשה הקדשות והקרבת קרבן כזה פיגול הוא לא ירצה, וע"ז אומר כי תועבת ד' אלדיך גם שניהם מעשה הקדשה והקרבת זו, וע"ז קאי שניהם, ופשוט לפי הפשט.

יט

ספרי אין לי אלא אתנן זונה אתנן כל העריות מנין ת"ל כי תועבת מ"מ. כן גריס הגר"א. וכונתו דבכולהו עריות כתיב כי את כל התועבות האל עשו כו' וכיו"ב דרשו בתמורה דף כ"ט עיי"ש. ולפי הגירסא שלפנינו אתנן מ"מ נ"ל משום דלא תביא אתנן משמע אתנן שניתן לך אי את מביא, וזהו אתנן זכר דלנקבה בנוכח הלשון תביאי וכמו הביאי הבריה, ועיין תמורה שם. ושיטת הרמב"ם דכל שנותן לה מחמת ביאה אסורה הוי אתנן, אבל אם בא על הזונה ביאה מותרת רק שנעשית זונה מכבר אין זה אתנן זונה, ולא דמי לכהן ששם קפיד רחמנא שלא יקח אשה שהיא זונה אבל כאן קפיד רחמנא שלא יהא שכר ביאה חסורה, וראיה דכהן שנשא משוחררת פירשו רבנן קדמאי שלוקה משום זונה, וכן פסק רבינו פרק ח"י ה"ג וא"כ כיון דזונה היא בלא סיבת האיסור, א"כ כאן אם נימא דאתנן זונה אף דבא בהיתר על הזונה ג"כ אתנן הוא, מאי פריך שפחה לעבד משרי שריא ואמאי הוי אתנן זונה, הא זונה הואי וכי בא עליה בהיתר מאי הוי, וע"כ דוקא ביאת איסור הוי אתנן זונה. ולשיטת הסוברים דמשום מזרע ישראל אסור במשוחררת אין ראיה. ונ"ל אעפ"י דשיטת רבינו דכל חייבי לאוין אינו לוקה עד שיקדש ויבעול, בכ"ז על ביאה לחודא הוי אתנן זונה, ואכמ"ל מה שהסוגיא מבוארת לדעתו.

מחיר כלב. שהכלב היה מיוחד לזנות, כמו"ש ב"מ ע"א ארמלתא לא תרבי כלבא, והיה מנהג הגויים הקדמונים שאח"ז לכפרת העון היו מביאים המחיר לקרבן לעו"ג, ולכן אסרה התורה מחיר כלב למזבח, וזה ששאלו מבן זומא חגיגא מהו לסרוסי כלבא, דכיון דאף מחירו אסור משום שלא יזנו עמו כש"כ לסרוסי אותו מותר, והשיב דכל שבארצכם לא תעשו.

ובספרי יכול אפילו העבירו ברגלו כו' ת"ל כי תועבת כו' מה תועבה האמור להלן בזובח לשם אף תועבה האמור כאן בזובח לשם, כצ"ל. הנה יליף מגז"ש, דבאמת עיקר לשון הבאה בקרבנות הוא על ההקרבה ובכמה מקומות שמפרש כמו לא הביאו להקריב קרבן לד' דריש התם, ובפרט לפי מה שפירש רמב"ן לב"ה דסברי שניהם הן ולא שינוייהן, א"כ גם קשיא, ופירש דלפי שאמר לעיל לא תזבח לד' אלודיך שור כו' אשר יהיה בו מום כו' כי תועבת ד' כו', לכן אמר שגם שניהן הן תועבה ודאי דבזביחה מיירי.

לכל נדר. נדר פרט לדבר הנדור כשהוא אומר לכל נדר לרבות במה. פירוש דמצאנו גבי בעל מום דלנדר לא ירצה ונדבה תעשה אותו, דנדבה הוי קדשי בדה"ב, ונדר קדשי מזבח, לכן יכול גם כאן שלבדק הבית מותרין, אבל כיון דדריש מבית ד' שאסור לעשותן צפויין למזבח, א"כ למה כתב נדר, לזה אמר פרט לדבר הנדור, פירוש דוקא שהיה מעיקרא חולין, אבל כי היה קודם קדש אף באופן דמה שנותן להזונה הוי מתנה וכמו קדשים קלים לריה"ג דממון בעלים או בממנה זונה על פסחו, בכ"ז כיון דנדור הוי לא נאסר, ודוקא שיהיה אתנן זונה נדור אחר כך פסול להקריבן. ויש כאן זרות, שלפי הענין היה לאמר לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב לכל נדר בית ד' אלדיך, או לא תביא בית ד' אלדיך אתנן זונה כו', ולמה הפסיק בשם המקום בנשוא הענין, לכן דרשו בית ד' אלדיך לכל נדר, פירוש שאינו בית ד' לדברים של חובה רק לנדרים וגם שם לא תביא, וכמו שאמרו בפ"ק דמגילה זה הכלל כל שהוא נידר ונידב קרב בבמה וכל שאינו נידר ונידב אינו קרב בבמה, וצ"ל כמו שהוא בספרי לכל נדר לרבות הבמה, שמזה עיקר הדיוק, וזה כוונה שניה בפסוק כדרך רז"ל. עוד נלמד לעיל בשפטים מקרא דלא תזבח כו' כי תועבת, יעוי"ש בספרי דמרבה אתנן ומחיר דתועבה, והך קרא בבמה משתעי, כמפורש בגמ' בכורות י"ד.

לכל נדר לרבות העוף. נראה דדריש שכל נדר בהמה הלא יש הפשט ונתוח וקרב למזבח בחלקיו, אבל עוף כולו קרב למזבח ואינו מבדיל לחלקים, לכן דריש לכל נדר הוא נדר שהוא בכללו לשמים וכולו נדר וקרב כאחד לאשים, ובבמה פליגי אמוראי אם יש הפשט ונתוח סוף זבחים ודו"ק.

לכל נדר לרבות העוף כו'. ממלת כל דריש לרבות העוף, דהואיל דבעוף אף בקדשי מזבח אין מום פוסל בו, יכול שאתנן ומחיר לא יפסול בו. אולם שיטת רמב"ם דאף אם נתן לה מוקדשין בעוף אסורים, ואע"ג דמוקדשין ליתא בעוף רק או לעולה או לחטאת, ואם כן מלבד דהוי דבר הנדור הלא גם מתנתו אינו מתנה, ובכ"ז נאסרו, דאם במקדיש קדושת דמים, הלא הן ולא שנוייהם, ועיין משל"מ, וזה פלא, דהא אין מתנתו מתנה ובמה יאסרו. ונראה משום דחזינא דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה דהואיל דליתא בגווייהו להקדש מידי, אם כן כי נותן הקדש באתנן ומחיר אם יאסרו הלא תו פקע ממונא דהקדש דאית בהו ונשארו חולין דבר תורה, רק בבהמות הלא אכתי איתא להקדש ממון בהו דראוי ליפול בהו מום ויפדו, וכדאמר במעילה י"ב אלא רבנן מ"ש ממחוסר זמן אמרי מחוסר זמן מידי דהוה אבעל מום דבר פדיון הוא כו', וא"כ כאן גלי רחמנא דעופות כיון דלית בהו פדיון א"כ אם תאמר דפסולים תו פקע ממון הקדש דאית בהו דהא הוי כקדשים שמתו, לכן קדים איסור אתנן ופקע לקדושתן, וכמו דמצאנו כה"ג בענין קדושה להתקדש בכלי שרת, כמבואר ירושלמי פ"ג דיומא ה"ו כאחת קדושין ומתקדשין, ועוד כיו"ב גיטה וידה באין כאחד, דכן פירשו הא דגזלן שהקדיש דקני ביאוש ושנוי השם, דשינוי השם וקניית הגזלן בא כאחד, ורבות כיו"ב, לכן גלי רחמנא דהאיסור של אתנן חל ומפקיע קדושה דאית ביה, ובקדשי בה"ב אם נימא דאסורין לצפותן, הלא איכא בהו פדיה דשנוייהן יהיו מותרין, ועיין תוס' מעילה ט"ו ד"ה לא יהא אלא דאקדיש אשפה, ויש לנו בכ"ז פלפול עצום אכ"מ, [והנה המאמר הזה הובא בשם ר' שמעון, דסתם ספרי כוותיה בויקרא סימן ע"א עיי"ש].

כ

לא תשיך לאחיך. הנה שם הפועל נקרא תשוך, אבל תשיך הוא מבנין הפעיל, וזה שהלוה בהלואתו ממנו במרבית עושה שישכנו המלוה וזה הפעיל, ואין סתירה מהא דכתיב לנכרי תשיך דשם הוא ג"כ הפעיל שתעשה בכל ההמצאות שינשך הנכרי והוא ג"כ מבנין הפעיל [או כמו שאמרו דלאפוקי אחיך דלא ומצות עשה הוא לאו הבא מכלל עשה] וכיון שללוה מדבר קרא א"כ הו"ל למיכתב לא תשיך לאחיך כספך, ועוד מה ששינה שם הפעולה בכל דבר הוא לרבות נשך כסף נשך אוכל, לכן דרשו שמרבה גם כסף מעשר, ואפילו למ"ד מע"ש ממון גבוה ואינו יכול למוכרו וליתנו במתנה ואינו בכלל כספך כיון שאין לו בו דין ממון, בכ"ז הואיל והיתר אכילה אית ביה ולאכילה ודאי יכול ליתנו לכו"ע, רק שלא יהא נחשב לענין דין פדיה להוסיף חומש. ויש להאריך ואכ"מ. ואוכל מרבה אוכל בהמה.

כא

ולאחיך לא תשיך. הנה שם אח ימצא על חבר ואוהב כמו אח אני לתנים, אח לצרה יולד, להפר את האחוה, והנה המלוה עבור רבית ונשך אינו מכיר עצמו שהוא אח, אולם המלוה בחנם הוא הכיר עצמו להלוה לאח וריע, וזה שאמר ולאחיך מי שהכיר עצמו לאחיך והלוה אותך עבור שהוא אחיך לא תשיך אחר זה בשעת פרעון, לא תתן לו עבור שהיו מעותיו בטלות אצלו, והוה"ד לרבית מוקדמת.

כב

כי תדר נדר לד' וכו'. נאמר כאן נדר כו' מה להלן נדבה עמו. פירוש דהתורה תדבר על ההוה שדרך אדם להתחרט על מה שנדר לא על מה שנדב, דנדבה היא מאמיתת הרצון בלב שמחה, לא כן נדר כמו"ש רבינו נסים פ"ק דנדרים דף ט', אבל בל תאחר איכא גם בנדבה, ומייתי כמו דגבי שלא יאחר אכילת בשר הזבח לא הבדילה תורה בין נדר לנדבה, כן לענין איחור הקרבה לא הבדילה התורה בין נדר לנדבה, רק דבר הכתוב בהוה, ולכן לא מייתי מקרא דכתיב לקמן כאשר נדרת לד' כו' נדבה.

לד' אלודיך אלו הדמים והערכין כו'. פירוש שהוא דבר שהוא כולו לד' ואין לכהנים בהם כלום, רש"י.

לא תאחר לשלמו הוא ולא חלופיו. פירוש מדכתיב בכנוי לשלמו ולא כתיב לשלם מורה דאיחור הוא על זמן מיועד, שאם מאחר הזמן עובר עליו ולמדו שהוא שלשה רגלים, ואם הומם השור אחר שני רגלים וחילפו על אחר אימא דמצטרפין לעבור בב"ת, לזה אמר כמציין על הדבר שדוקא לשלמו את מי שנדרו אל יאחר מן הזמן ג' רגלים הא חילופיו לא מצטרפי. ופירש הירושלמי דבמפרישו ואומר הר"ז עולה קאי קרא דלא מצטרפי הא באומר הרי עלי עולה דל הפרשתו הרי עברו מאמירתו שלשה רגלים ולא הביא נמצא דעבר בב"ת, דלא עדיף מלא הפריש כלל ועבר על אמירתו לחוד. ועיין טורי אבן דף ה' בזה. וזה כפי מה שנתבאר דבנדר נכלל נדבה.

כי דרש ידרשנו. הנה בכל מקום שהזכיר המקור עם הפעולה דרשו חכמים על יתורא, ולזה אמר דרש אלו חטאות כו' דברים של חובה שנדרשים ממך, וע"ז יורה המקור בלא הכנוי, שהכנוי מרמז על דבר הנוכחי הנזכר למעלה וזה הנדר, אבל חטאות כו' חובה להביא לא מצד נדר.

ד' אלודיך. הנה כבר נזכר והו"ל לאמר כי דרש ידרשנו מעמך, לכן דרשו (כפי הגירסא בש"ס דילן) צדקות ומעשרות ובכור דבכל הני כתיב ולך תהיה צדקה לפני ד' וכו' ואכלת לפני ד' כו' מעשר, רש"י. אמנם בירושלמי שם הגירסא כמו שאיתא כאן זה הקדש בדק הבית, אולם זה כבר נרמז לעיל בקרא דלד' אלוקיך. ואולי מיירי כשהתפיס תמימים לבה"ב, דאע"ג דאסור ולר"י עובר בל"ת, בכ"ז דרש ידרשנו שימכר לצרכי עולה ודמיו יפלו לבה"ב.

מעמך זה לקט שכחה ופאה דכתיב ביה העני עמך, רש"י. ופירוש מ"ם כמו מ"ם הסבה מחמת עמך וזהו דוקא לקט שכחה דעזיבה כתיב בהו והעני שעמך מחוייב אתה ליתן לו ואי אינו עמך לא, משא"כ גבי תרומה דשוכר פרה ומביאה כו' כמבואר סוף פרק הזרוע קל"ד, יעו"ש. ובאמת עיקר דרשה דקרא והיה בך חטא כתיב עוד לעיל גבי עני סימן ט"ו ולהלן סימן כ"ד גבי עני, לכן דרשו דכאן ג"כ הנך דלעני בעי למיתב להו ולא יהיב ע"ז כתיב והיה בך חטא.

בך חטא ולא בקרבנך חטא. בגמרא סד"א קדשים דבני הרצאה נינהו אימא לא לירצו כו'. והפירוש הואיל ונעבדה בהן עבירה שאיחרו מלהקריבן, וזה לא יתכן רק בנדבה הא בנדר דחייב תיכף משעת אמירתו כיון דאמר הרי עלי דל הפרשתו מכאן הרי עבר בב"ת, ואין העבירה בהקרבן עצמו, איך יפסל, הלא אם הפרישו אחר שעבר אבל תאחר כשר כן אם הפרישו קודם, ורק בנדבה שהוא סבת העבירה שהשהה אותו ג' רגלים ועבר בבל תאחר, לכן הוי אמינא דיפסל, והיה בך חטא, מורה שהחטא יהיה עליך קיים תמיד, כמו בלא תעשוק שכר שכיר שעובר כ"ז שלא נתן לו, וכן בהלוית עני, כן הכא כיון שעברו עליו ג' רגלים שוב כ"ז שאינו משלם החטא הוא עליו בקביעות, שכל יום ויום עובר בבל תאחר, א"כ אם תאמר דהקרבן נפסל הלא אינו ראוי להקריב עד שירעה ויפול בו מום ויפדה ויחליפנו, דהא אינו חייב באחריותו, א"כ אין תו החטא עליו תמיד עד שיפול בו מום ועל החליפין יעברו ג' רגלים, ולזה אמר דמוכח דאין בקרבנך חטא, דממ"נ על נדר כיון שמחויב לשלמו אחר שעבר בב"ת, תו אף אם הפרישו קודם אין סיבת הנדר השהייה והאחור של הקרבן, דלא גרע מלא אפרשיה כלל וכשר, ואם הוא נדבה הלא כיון דנפסל ואינו חייב באחריותו, תו ג"כ אינו עובר ונמצא דאין החטא עליו לאחר שעבר בב"ת, וע"כ דהקרבן כשר, וא"כ החטא עליו בכל יום כ"ז שאינו מביאו. בינה זה.

כד

מוצא שפתיך זו עשה תשמור זו ל"ת. פירוש דכתיב מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת כו' א"כ היה לו למיכתב האתנח בתשמור, ומדכתיב האתנח בועשית ע"כ דמוצא שפתיך תשמור ועשית אמר, א"כ כאשר נדרת אהי קאי, ולכן פירשו כי קאי אדלעיל ושלמטה הימנו, מוצא שפתיך תשמור ועשית, תשמור ועשית כאשר נדרת, וכן אמרו לגבי לגר תתננה ואכלה או מכור כו' ועיין תוספות שם, והשמר דעשה עשה ודלאו לאו, ומוצא שפתיך תשמור היינו מה שיצא מפיו להקריב קרבן ישמור, וזהו השמר דקיום מעשה ודעשה עשה, תשמור ועשית כאשר נדרת, ובנדר כתיב כי תדור לא תאחר כו' כי ידור נדר כו' לא יחל דברו ובנדרי הקדש עובר ג"כ בבל יחל, כמפורש בירושלמי פ"ק דרה"ש וברמב"ם, והוי השמר דנדר דהוי לאוי והשמר דלאו לאו, ולכן הוי ל"ת, וזה אמת למעיין. ועיין תוס' שם.

ועשית זו אזהרה לב"ד שיעשוך. פירוש לא קאי על הב"ד, דבנודר מדבר קרא, והכי אמר דהנדר תשמור ותהא מוכרח לעשות שב"ד יעשוך, וכן כתב בחידושי הריטב"א. ולפ"ז אין ועשית צווי, רק פירושו שתהא מוכרח לעשות ותהיה עושה, וכמו ואם כו' ונקית משבועתי זאת שפירושו שתהיה נקי, כן כאן פירושו תהיה עושה עפ"י ב"ד. אך מנין למדו לפרש כן, הוא עפ"י הלכה המוסכמת דהקדש גמר בלבו חייב ועובר בבל תאחר, וכדאמר בשבועות דף כ"ו מכל נדיב לב עולות, יעו"ש, אם כן איך אמר מוצא שפתיך, לזה דרשו שזה תהיה מוכרח להעשות זה עפ"י ב"ד, ומחשבה שבלב לא ידעי, לכן לית בהו כפיה, ומוצא שפתיך תהיה עושה ומקיימם עפ"י כפיית ב"ד.

ועשית כאשר נדרת כו'. פשט המקרא מוכיח הסמכות ללא תשיך שעל הלוה נאמר שאסור ליתן רבית וכללא דרביתא אגר נטר, לכן אמר שגם לגבוה לא יאחר לנדרו, ולא יעלה בדעתו שעל ההמשכת הזמן יתן רבית וישלם יותר מאשר נדר, לכן אמר לא תאחר לשלמו כו' רק מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לד' לא יותר עבור האיחור. וזה צחות.

נדבה זו נדבה אשר דברת אלו קדשי בדק הבית. הנה בפ' אמור גבי בע"מ נדבה תעשה אותו ולנדר לא ירצה, שם פירשו ז"ל נדר על קדשי מזבח ונדבה על קדשי בדה"ב, אך כאן מדויק, כי ר' שמעון דסתם ספרי כוותיה סבר דהמקדיש רגלה של זו עולה נתקדשה כולה, ובקדשי בדה"ב הראוי לבדה"ב מה שמקדיש הוא קדוש ולא יותר, ולכן בנדר כתיב כאשר נדרת בכ"ף הדמיון שמצאנו במקום שאינו שוה לגמרי כמו שאמרו במדרש איכה ובזוהר פ' משפטים וסימנך ד' כארי ישאג, אבל כאן בקדשי בדה"ב כתיב אשר דברת ממש אשר דברת ולא יותר, וכן אמרו לכמה מ"ד דקדוה"ג שקידשה לזמן לא פקעה בכדי וקדושת בדה"ב פקעה ואי לא קידש אלא לזמן אחרי הזמן הזה אינו קדוש, וכ"ז בדבר הראוי לשם ולבדה"ב אבל באינו ראוי אז לענין נידון בכבודו הדין להיפך, כמבואר ריש ערכין ע"ש.

בפיך זו צדקה. פירוש דכיון דכתיב דברת, בפיך מיותר, ולזה דרשו דדיבור מצאנו אל הלב, כמו דברתי אני עם לבי, ובלבו ידבר כו', ולכן כתיב בפיך זו צדקה, שאין אדם מתחייב בלבבו היינו שגמר בלבבו רק באופן שיוציא בשפתיו, כשיטת הרא"ש הובא בחו"מ סימן רי"ב וביור"ד סימן רנ"ח עיי"ש, משא"כ בהקדש דבגמר בלבבו סגי. ודו"ק.

כה

כי תבא בכרם רעך. הנה אין לפרש כפשטא דקרא דבכל אדם, דלא שביק חיי לכל בריה, כדאמר בפ' הפועלים דף צ"ב, יעו"ש, והוציאו רז"ל מן הפסוק דאם בכל אדם ורחמנא אפקריה לאכלה לכל מי שיבוא, א"כ טפי ממה שהתירה תורה הוי גזל ועבר בלא תגזול, ולמה צריך למיכתב ואל כליך לא תתן, אם לא דאתי להורות דרק אל כליך לא תתן, הא לכליו של בעה"ב אתה נותן, לכן זכתה לו תורה לאכול, ורמב"ם כתב כי תבוא בכרם רעך ולשאר כל אדם הלא יש רשות לבעל הכרם למנוע אותו מלבוא תוך הכרם, ומי התיר לו לבוא, ורק בפועל שהוא בא בכרם וקמה, לו התירה תורה, וקרוב לזה בירושלמי דמעשרות מי שיש לו רשות להניף. יעוי"ש.

ענבים. ולא תאנים. בירושלמי דהפועלים, וכי מה יש בכרם לאכול אלא ענבים ללמדך היה עושה בענבים לא יאכל בתאנים. וזה עומק פשוטו. ראב"ח אומר מנין שלא יאכל פועל יותר משכרו ת"ל כנפשך. פירוש דנפש על הרצון לא מצאנו רק על המעט, ואם יש את נפשכם לקבור כו' פירש ת"א אם אית רעוא בנפשיכון, ושלחת לנפשה פירשו לעיל שאם היתה חולה ימתין, וכאן דריש דהשכר אמר עליו ואליו הוא נושא את נפשו שעל השכר מוסר נפשו ולכן אמר כנפשך. כן פי' רש"י. ורבנן דרשי לדרשות אחריני. יעוי"ש. ואל כליך וכו' בשעה שאתה נותן לכליו פירוש בשעת גמר מלאכה דוקא, ולא בשעת עידור וקשקוש.

כו

כי תבא בקמת רעך כו'. בגמרא דריש כל בעלי קומה, וטעמא דהו"ל למכתב בשדה רעך דמצאנו בכל מקום שדה וכרם, לכן דריש זה רעך פרט לעו"ג, פירוש, דבעו"ג שרי להניף חרמש על קמת הבעה"ב וכן נותן לכליו. וחרמש לא תניף בשעה שאתה מניף כו', פירוש דבשעה שאינו גמר מלאכה אסור לקטוף ביד, אולם לשון הפסוק וחרמש לא תניף הוא על כרחין דוקא לצורך הפועל אינו במשמע כלל. ועיין ראב"ע. אולם לפירוש הרמב"ם א"ש דזה לאו בפני עצמו שלא יבטל ממלאכת בעה"ב ולא יקצור של בעה"ב ויאכל מה שקוטף רק כשימלא הסל, יעו"ש, לפ"ז וחרמש לא תניף כפשוטו א"ש, אך הרמב"ם נראה שפירש בד"א עיי"ש, ועיין ספר המצות מצוה רס"ז.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.