מלבי"ם/דברים/כד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מלבי"ם דברים כד

א

[קלד] כי יקח איש אשה אף שע"פ הפשט לא בא ללמד רק שלא יחזיר את גרושתו לאחר שנשאת, ולזה בא בוי"ו החבור עד לא יוכל בעלה וגו' אבל לא הי"ל להאריך, וירמיה אף שזכר האזהרה הזאת בדרך המליצה כמ"ש (ירמיהו ג׳:א׳) הן ישלח איש את אשתו, לא בא באריכות כזאת, ומוכרח שבא גם להשמיענו כל דיני הקדושין וגרושין וגם אשר תזנה תחת בעלה אם לא תעבור עליו רוח קנאה להשקותה, ובל"ס שכל הדינים היו מקובלים איש מפי איש עד מרע"ה ולכן מצוה וחובה עלינו להבין ולקרב דרשות חז"ל שיהיה לדרך הפשט. והנה בספרי כאן ובגמ' (קדושין ו') דריש כי יקח מלמד שנקנית כו', ולהסביר זאת נאמר דמצינו שהשליטה והממשלה שיש לאחד על שום דבר יכונה בג' לשונות. א' בלשון "לקיחה" כמ"ש אשר לקחתי מיד האמורי (בראשית מ״ח:כ״ב) ויקח את כל ארצו מידו (במדבר כ״א:כ״ו) ועוד יש הרבה בתנ"ך, ב' בלשון "בעל" כמו בעל האשה לפי שהוא מושל באשה, בעל הבור, והרבה כזה, ג' בלשון "הויה" שנאמר על דבר אחד שנהיתה לאחד, כמו כי תהיין לאיש, אשר לא היתה לאיש, וכאן והיתה לאיש, שמורה שהוא עליה מושל ושליט, וגם לשון "איש" יורה לפעמים על הממשלה כמו ה' איש מלחמה שפי' שה' הוא המושל על המלחמה, אלימלך איש נעמי (רות א' ג') ובלשון המשנה יש הרבה כמו אישי כ"ג (יומא) ויבדלו בהוראותיהם. לשון לקיחה יורה על שהשיג הדבר ע"י מעשה ידיו ולכן נקרא לקח. כמו כל לקיחה שבא למי שיקבל בידו, ושם בעל יורה שע"י מעשיו נעשה שנוי בגוף הדבר הנקנה כמ"ש וארצך תבעל, ואשר ניחס שנהיתה לו הוא שלא עשה בעצמו רק ע"י מעשה אחרים או ע"י איזה סבה נהיה הדבר שלו, ואיש יורה על שם חשיבות ומעלה, וכל הארבעה נמצאו בשליטת האיש על האשה. א' במעשה ידיו במהר ובמתן, ב' כשיבא עליה שאז נעשה שנוי בגופה ובתכונתה. ג' כשתהיה לו ע"י מעשה זולתו שכותב לה ע"י סופר ועדים כנהוג, הד' שהוא במעלה כנגדה כי הוא מאכילה וכל עניני הבית יתנהלו בחכמתו לכן יקרא בשם איש. ומפני שגם בה יש מעלות שאין בו והוא כלכלת הבית וגדול הבנים לכן היא נקראת אשה, ולזה מכי יקח דרשו קדושי כסף שהוא מעשה על ידו, ובעלה דרשו על הבעילה שהוא מעשה ושנוי בגופה, והיתה זו קדושי שטר שנעשה ע"י זולתו ע"י סופר ועדים. ובקדושין יליף הא דבכסף בגז"ש קיחה קיחה משדה עפרון, ומ"ש בספרי כאן אמה העבריה שאינה נקנית בבעילה, פירש"י אם מסרה לביאה לשם שפחה אינה שפחתו בכך, ומ"ש אשה שנקנית בביאה, ר"ל כדיליף לקמן מובעלה, ומ"ש יבמה תוכיח כו'. דילפינן מיבמה יבא עליה ביאה גומרת בה ואין דבר אחר גומר בה, ומ"ש ומה כסף שאינו מוציא, בגמ' יליף וכתב בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף:

והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר כבר כ' של' מציאה יורה שנתגלה הדבר לעיני האדם בב"א, לכן יש להתבונן אחר שכבר לקחה לאשה ובא עליה אין ספק שראה אותה מקודם ומצאה חן בעיניו וע"כ לקחה. ואם יכוון הכתוב לומר שאבדה החן היה כותב בלשון המורה ע"ז, לכן מכאן תשובה להמתלוצצים מאבותינו שהיה דרכם בקחתם נשים לבניהם חקרו רק על המשפחה ועל הנהגת אביה ואמה ועל מדות הנערה, ורק קודם הנשואין היה החתן רואה את פני הנערה, אבל נביטה צור מחצבתנו א"א ע"ה כשרצה לקחת אשה לבנו יחידו אשר אהבו העיקר היה אצלו רק משפחת הנערה וארצה, וחפץ שתהיה ממשפחתו ומבית אביו שידע צניעותם, ויותר מזה שסמך בזה על עבדו זקן ביתו ולא שלח את בנו עמו. וכתיב שם ויבאה יצחק האהלה שרה אמו, ואח"כ ויקח את רבקה ותהי לו לאשה, ואח"כ ויאהבה, וכן היה מנהג בנ"י בשבתם על אדמתם. ואהבתם היתה כנטיעת עץ אשר הוא מגרגיר קטן וע"י מים יתדבק בארץ ובכ"י יגדל ויתעבה יותר, כן היתה אהבתם שבתחלה היתה רק זיק האהבה שתול על תלמי לבו, וע"י כשרון המעשה נתוסף בו כ"י אהבה, ונמצא שעקר האהבה היתה נגלית רק אחר הנשואין, וז"ש והיה אם לא תמצא וגו' שע"י שמצא בה ערות דבר שהוא דבר גנאי ומאוס או מומין שבסתר או איזה פריצות לא תמצא חן הנחוץ לה שתמצאנה, וגם השכל יחייב שטוב היה מנהג אבותינו. שאחרי שקודם הנשואין לא ידע האיש בבירור מזג האשה וכן האשה לכן בהכרח היה אצלם ההסכם שנכון גם אם יהיה ע"ד הממוצע, אבל כפי מנהג החדש יתלמדו הבנים מקודם איך לתפוס בלבבם זא"ז שיראו זל"ז אהבה אשר אין על עפר יסודה ורק במשלים ובמחזות על במת ישחק, ולכן כשיתודע להם אח"כ שהטעו זא"ז תתקרר האהבה מעט מעט עד שיתכן שתהיה לאין ואפס, ואשר שאז היה הגרושין מצוי יותר יש טעם אחר בזה כי אז אחרי שראו שלא יחיו באהבה עוד חשו יותר מזה לתכונות הבנים שיולדו שלא יהיו בני שנואה, וד"ל. ומה שלא אמר הכתוב ושנאה כמ"ש באיש האחרון מפני שעיקר בא הכתוב ללמד שלא ישוב לקחתה. ואם היה ביניהם שנאה רחוק הדבר אחר שכבר היתה לאחר שישאנה. אבל אחרי שלא גרשה רק מפני העדר מציאת חן בנקל שישתנה דעתו. זהו ע"ד הפשט. ועתה נבאר הכתובים ע"פ דרשת הספרי והש"ס, שלב"ש יקשה ג"כ מ"ש שאחר הנשואין לא תמצא חן בעיניו כנ"ל. וע"כ יפרשו שהוראת חן הנאמר בכאן הוא כמו ונח מצא חן, שפי' שמצא חן וחסד שינצל ממי המבול והרבה כזה בתנ"ך. ויתפרש שלא תמצא חן בעיניו שירחמנה לעבור על מדותיו, שהדבר מובן שבודאי עשתה איזה דבר שבשבילה נתעורר לגרשה, והכתוב יבאר למה לא יעבור על מדותיו בשביל שמצא בה ערות דבר, ופי' דבר ערוה, ומדלא כתיב כי ראה בה ערות דבר כמ"ש לעיל כי יראה בך ערות דבר, וכבר נתבאר לעיל שלשון מציאה הוא כשנתגלה הדבר בב"א, כמ"ש בספרי כי ימצא בעדים שפי' שאיך יוכל להגלות הדבר לב"ד הלא הם יושבים על מדין אלא ע"כ בעדים. וכן כאן דכתיב כי מצא שנודע לו ע"י אחרים ואמר עוד דבר כדכתיב ע"פ שנים עדים יקום דבר שיהיה עדות בדבר, נמצא שלא התיר לגרשה רק ע"י ערוה ובדבר היינו ע"י עדים (ובזה יתיישב מה שהקשו למה הוזהר שלא ישאנה אחר שנשאת הלא כיון שנמצא בה דבר ערוה ובעדים בלא זה אסורה לו לעולם, אבל לפי דברינו שלא אמר הכתוב שראה בה רק שמצא ע"י עדים ונתברר אח"כ ששקר הדבר ולכן הוא רוצה להחזירה, ומ"ש שהמגרש מפני ש"ר לא יחזירנה עולמית הוא רק תק"ח) ודעת בית הלל שא"כ היה נאמר כי מצא בה ערוה בדבר כדאי' בגמ' שם לכן יפרשו או ערוה או דבר כדאי' בספרי, וכונת הכתוב שמפני זה לא יעביר על מדותיו שהוא אדם שגם כשהקדיחה תבשילו לא יעביר על מדותיו. ור"ע יפרש שמציאות החן בעניני אישות יורה על היופי וא"כ מה ענין החן אחרי הנשואין, לכן יפרש לשון מציאה הנאמר כאן כמו (במדבר יא כב) הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם שתרגומו היספקון להון. ופי' שהחן שהיה לה מקודם לא תספיק עתה מפני שראה אחרת נאה הימנה, וז"ש בעיניו פי' בשביל שראה בעיניו יפה ממנה ומ"ש כי מצא בה ערות דבר הוא כמו או מצא בה ערוה או דבר כנ"ל. ולהסביר הדבר מה שיתכן שבנות ישראל יהיו קלות הערך אשר אם יראה אחרת נאה הימנה או שהקדיחה תבשילו שתתיר התורה לגרשה, אבל משפטי ה' אמת כנ"ל ורצה השי"ת שבני ישראל יחיו יחד עם נשותיהם חיי רצון ולא חיי הכרח. ואם לא היה יכולת בידו לגרשה היה כ"א מתאונן על חייו שבהכרח יחיה עם אשה אשר לא תמצא חן בעיניו, אבל כשי"ל יכולת לגרשה כ"ז שלא תאבד כל החן שהיה לה תספיק למנעו מזה, בחשבו שאם ישא אחרת גם היא לא תהיה טובה הימנה, וכ"ז שלא גרשה בהכרח הוא חיי רצון. ונסביר הדבר במשל קטן. אם יחרצו לאיש שישב בבית יום א' לעונש יחשב לו, ומרצונו ישב כלוא בבית כמה ימים ותחשב לו עוד לענג ונחת:

וכתב לה ספר וכתב לה מיותר דהו"ל לכתוב ונתן ספר כריתות נלמד שצריך לכתוב הגט בשבילה וז"ש בספרי וכתב לה לשמה: עוד שם וכתב אין לי אלא כתב בדיו בסם וסיקרא וכו' ת"ל וכתב לה מ"מ. ואינו מובן. ונ"ל דבכל מקום שנאמר כתיבה שענינו על ספר הוא רק בדיו ולמדו חז"ל מהנאמר (בירמה לו יח) ואני כותב על הספר בדיו אבל בכל מקום בא הכתיבה להתקיים לכן צריך דיו שהוא דבר המתקיים (אף דאמרינן בסוטה י"ז ע"ב שאינו כותב בקומוס וקנקנתום מפני שאיננו יכול למחוק לא שהם מתקיימים יותר מדיו אלא שרושמים בגוף הקלף או הנייר ואף אחר המחיקה נשאר הרושם אבל להתקיים במראיתו הוא רק דיו) אבל הגט כתיבתו אינו שיהיה לראיה ביד האשה שאם כן למה צריך כתיבה לשמה אלא שהכתיבה הוא לשעת הגט שבלעדו לא תתגרש וא"כ אחרי שהוא רק לשעה אין ללמוד משם שרק בדיו משום ששם היה נכתב להתקיים (ובזה יתיישב הא דממעטינן שלא בדיו במשנה משום ומחק ולמה לא נלמד מדכתיב שם וכתב וגם בספר אלא משום ששם ג"כ אין הכתיבה להתקיים רק למחוק משום הכי צריך למעט מומחק) וזה שאמר בספרי וכתב לה פירש שמזה למדנו שהכתיבה תהיה לשמה מזה נלמד שאינו להתקיים ואפילו הכי ממעט אם כתב במי פירות ובכל דבר שאינו מתקיים שדבר שאינו מתקיים כלל לא מקרי כתיבה כלל: עוד שם אין לי אלא ספר מנין עלי קנים ת"ל ונתן מ"מ ופירש דספר מקרי קלף אבל מדלא כתיב ונתנו בידה רק ונתן נלמד מ"מ היינו כל מה שיתן: עוד שם אין לי אלא בידה מנין לרבות גגה חצרה כו' פי' דלפעמים יבא שם יד על היד ממש ולפעמים גם על הרשות כמו ויקח את כל ארצו מידו אבל אם כפשוטו היה לומר ובידה יתן להקדים יד לנתינתו שאז היה נלמד שהעיקר הוא קבלתה ומדהקדים ונתן לידה נלמד שהעיקר הוא נתינתו וקבלתה אף ביד שהוא רשותה. ומ"ש ר"ע אומר וכי במאי החמירה תורה כו' פי' אם גרשה וא"ל הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני ומת המגרש ואותו פלוני שנגדו לא גירשה הוא כהן ונמצא שהאשה הזאת היא לכ"ע גרושה ולגבי כהן הזה היא רק אלמנה ואפ"ה אסור הכהן לישא אותה משום דהוה גרושה לגבי אחרים, והוא נלמד מדכתיב ואשה גרושה מאישה אף שאינה מותרת לכל אדם רק שנתגרשה מבעלה אסורה לכהן וכ"ש שאם המגרש חי שתהיה אסורה להנשא לכ"א מפני שהיא באיסור א"א לגבי האחד שאינו מגרשה נגדו:

ושלחה מביתו מיותר דמדכתב וכתב לה ספר כריתות וגו' ש"מ שנתבטל הקשר שביניהם ואח"כ והיתה לאיש אחר, אלא למדרש דאף אם נתן לה ספר כריתות צריך גם לשלחה מביתו והוא הדבר שאומר שנותן לה הספר בתורת גירושין:

ב

[קלה] ויצאה מביתו מיותר ודריש בספרי מלמד שהאשה יוצאת כו' פי' שאסורה לדור עמו בחצר אחת:

הלכה והיתה הלכה מיותר למדרש שכשנשאת צריכה עוד להלוך ולהתרחק יותר שמקודם שנשאת היתה מותרת לדור עמו במבוי א' ועתה מפני חומר א"א צריכה להתרחק מכל המבוי:

לאיש אחר ערש"י ז"ל והוא מ"ש הספרי כבר קראתו התורה כו' ומ"ש יכול אף שקלקלה כו' ת"ל וכתב כו' הוא מוכתב הראשון וכתיב שם ויצאה והיתה דריש דוקא שנתקדשה לשני שצריכה ממנו גט אז אסורה לחזור ומ"ש ומנין לנותן גט ליבמתו כו' פי' קודם שיבמה אבל אחר שיבמה הרי היא כאשתו שמותר להחזירה, ודריש מאשר שלחה שהוא מיותר דכבר כתיב שהראשון שלחה, אלא לרבות שיש אחת שתיכף אחר שליחותה אף שלא ניסת עדיין אסורה לחזור לזה והיא היבמה שכיון שנתן לה גט קודם שיבמה אסורה עליו משום אשת אחיו (ועי' יבמות נב ב'), ומ"ש ת"ל לא יוכל כו' האי דרשה אסמכתא שאינה אלא תקנה וגזרת חכמים אחרי אשר הוטמאה הטומאה הוא הפך הטהרה כי הטהרה יורה על זכות הדבר והטומאה יורה על עכירת הדבר, ולכן יכנה אותה בשם טומאה לבעלה הראשון מפני שאחרי שכבר נשאת לאחר לא תהיה אהבתה אליו צלולה רק עכורה, ויאמר שדבר זה הוא רע ומתועב בעיני ה' וגם הוא רע לחברת בני האדם כמ"ש (ירמיה ג' א') הלא חנוף תחנף הארץ, וז"ש ולא תחטיא את הארץ כמ"ש הראשונים שמביא לדברים מתועבים להחליף נשותיהם והעשירים יתנו עיניהם בנשי העניים להטעות את העני בדחקו שיגרש את אשתו על זמן ידוע בעד בצע כסף ומבטיחו שתשוב אליו עוד ואח"כ בראותה שטוב לה לישב בבית העשיר לא תשוב אליו וקנאה חמת גבר ויקח נקמתו ויבא לידי ש"ד, וע"פ זה נתפרש מה שסמך לזה הענין שאם איש לקח אשה חדשה לא יצא בצבא מהטעם שקרוב לענין הראשון כי אחרי שהאהבה ביניהם חדשה תשתוקק לבקרו במערכה ופן יראו אותה שרי הצבא ויסבבו מות לבעלה בכדי לקחתה, ואח"ז סמך הצווי שלא יחבול רחים ורכב שלא ליקח בחבלה כלים שעושים בהם אוכל נפש, כי כאשר יראו בני הבית שיתהוה להם רעה מעניני אוכל נפש יקומו נגדו ויבא לידי רציחה, ותפס הכתוב רחים ורכב שקרוב הדבר כשיבא לקחתם שיקחו בני הבית האבן וימיתו אותו וזהו כי נפש הוא חובל ואמר בספרי להגיד מה גרם, ובספרי דריש הוטמאה מלשון טומאה ממש, ור"ל או אחרי אשר הוטמאה והם שני לאוין יזהיר במחזיר גרושתו משנשאת, ויזהיר במחזיר אשתו שנטמאה בזנות:

ג

[קלז] כי יקח איש אשה חדשה ע' רש"י ע"פ הספרי והגמ':

נקי יהיה לביתו הפשטנים יפרשו שיהיה נקי ממס כדי שישמח אבל הי"ל לומר בביתו ולא לביתו, והנכון כדברי רז"ל שהוא דבר בפ"ע. וזה כי כבר נאמר (דברים כ ה) מי האיש אשר בנה בית ולא חנכו ילך וישוב לביתו. אבל אינו נקי לגמרי רק הוא מספיק מים ומזון, אבל אם חנכו הוא נקי מכל דבר, ומדהי"ל לכתוב נקי הוא לביתו וכתיב יהיה מרבה אף שנטע כרם וחללו גם הוא נקי:

ו

[קלח] לא יחבול רחים ורכב כי נפש הוא חובל תרגם אונקלוס ארי בהון מתעביד מזון לכל נפש, ובש"ס (ב"מ קל"ט) במשנה לא רחים ורכב בלבד אלא כל דבר שעושים בו אוכל נפש, וא' מהפשטנים פי' כי נפש הוא חיי הנפש שהוא כל כלי האומן שמתפרנס על ידם, כי אם יקח כלי אומנתו במה יעשה עבודתו, והשכל יסכים לפירוש. וגם הובאה הדעה הזאת בטוח"מ (סי' צ"ז סעיף מז) בשם הרמ"ה, אבל הש"ע השמיטה והרמ"א ז"ל כתב בפי' שמותר למשכנם, ויש להבין למה באמת לא פי' חז"ל כן, אבל אחר העיון נראה אשר הניא לחז"ל מלפרש כן, מפני שבימים הקדמונים ובפרט במדינות אזיה לא היה בית אשר אין שם רחים ורכב לטחון בו וא"כ לא היו הרחים כלי אומנות כלל רק כמו תנור וכירים, ואף שהיודע בטיב העולם אין נצרך להביא ראיות עכ"ז נציג ראיה אחת, כי במס' כתובות במשנה אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה טוחנת ואופה מכבסת ומבשלת שחשב הטחינה עם האפיה ואף הקדימה, ולא תאמר כי משום שטחינה הוא קודם אפיה לזה חשבה קודם, אבל אם לא היתה מהמלאכות הבייתיות לא היה מוטל על האשה, וע' ב"ב גבי המוכר את הבית מכר וכו' שנראה ג"כ ראיה ומה שאמר איוב (לא י') תטחן לאחר אשתי. שמשמע שתהיה טוחנת לאחר בשכר, פי' כי הטחינה היא מלאכה כבדה ובזויה כמ"ש (שמות יא) מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השפחה אשר אחר הרחים שתפס ב' הקצוות, ומי שלא הי"ל שפחה גם לא היה רוצה שתטחן אשתו היה שוכר איזה אשה עניה, וא"כ אינו רק מפני שהוא כלי שעושים בו אוכל נפש, ודע שלשון חבלה הנאמר בכאן ובכ"מ הוא משכון שלא בשעת הלואה או ע"פ שליח הב"ד או שהב"ד יצוה להלוה בעצמו שיתן להמלוה ובאה האזהרה על הב"ד שלא יצוו ליתן זאת למשכון, אבל אם נותן לו מעצמו משכון בשעת הלואה שאינה נקראת חבלה רק עבוט כאשר יבא להלן מותר:

ז

[קלט] כי ימצא איש גונב נפש כבר נאמר בפ' משפטים וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת, ונשנה כאן בשביל שיש פרטים שלא תלמד רק מכאן ויש שנלמדו מהנאמר שם, ואשר נלמד משם הוא, א' מדכתיב שם ומכרו ונמצא בידו, דקאי ונמצא על ומכרו נלמד שנצרך עדים על המכירה. כי כבר נתבאר שכל ל' מציאה הנאמר בענינים האלה הוא בעדים, ב' מדכתיב שם איש שהוראתו גדול, ואין למעט אשה וקטן מדכתיב כאן נפש שיש במשמעו גם אשה וקטן, לכן ממעטינן רק קטן שאינו בר קימא שהוא שנולד קודם זמנו, ג' מדכתיב שם ונמצא בידו אחר המכירה והלא כבר מכרו, מזה נלמד שאינו חייב על המכירה אם לא שקודם המכירה הכניסו לרשותו, ומכאן נלמוד, א' שנצרך עדים על הגנבה שהסמיך המציאה אל הגנבה, ב' שהגונב יהיה גדול בר עונשין, שאיש שהוא מורה על הגדול קאי על הגונב, ג' מדכתיב נפש מרבינן אף אשה וקטן רק אם הוא בן קימא כנ"ל, ד' למעט שאם הנגנב הוא עכו"ם, ה' מדאמר והתעמר בו ואין עמור רק לשון עבודה נלמד שאינו חייב רק אם עשה בו מלאכה קודם שמכרו, ומחלוקת ר"י וחכמים רק אם נצרך שיהיה בהעבודה שוה פרוטה, ודע שבמקום שאמרנו שהוא פטור הוא רק שאין עונשם מסור לב"ד אבל הלא בודאי ענוש יענש בכל דור לפי משפט הארץ, ויש רמז בכאן למסחר עבדים שסמך לזה פ' שמירת הצרעת, שידוע שמביאים את העבדים מארץ כוש שבחלק אפריקא, ומוליכים אותם מרחק רב בהנהגה אכזרית למאד במזון רע ובמלבושים רעים ומשימים עליהם משמר עד שעי"ז ילקו בצרעת ממארת המתדבקת למאד, וזה שרמז שמלבד וגונב נפש מישראל גם תשמר בנגע הצרעת שלא ידבק בך ע"י שתקנה עבדים מסוחרי האדם אלה, ויש לחדש דבר בסמיכת זכירת מעשה מרים לענין הצרעת שיהיה ג"כ רמז למסחר העבדים, וזה שמ"ש בפ' (במדבר י״ב:א׳) כי אשה כושית "לקח" פי' קנה, היינו שקנה מסוחרי העבדים אשה כושית אשר גנבוה מארץ כוש ועשאה בת חורין והכניסה תחת כנפי השכינה, ודברה מרים במשה על הדבר הזה, א' שבקנותו מהם הוא מחזק ידם, ב' שמא תדבק בבנ"י הצרעת ח"ו מהאשה הכושית, ואהרן השיב שאין להרהר במשה שעשה ע"פ הדבור, [אף שמאמר ותדבר מרים ואהרן במשה ששניהם דברו אבל מדלא נענש אהרן, נראה שהוא לא דבר לחובה ורק מפני שלא מיחה במרים לכן חשב הכתוב כמו שגם הוא דבר]. ואמרה הרק במשה דבר הלא גם בנו דבר ומדוע לא הודיע ה' זאת גם לנו, ולזה נלקה מרים תיכף בצרעת מדה כנגד מדה, נגד טענת הצרעת, וזה שצוה לזכור מעשה מרים שתדע שיש חשש דביקות הצרעת ע"י עבדים מארץ כוש, ומה שהיו ישראל לוקחים עבדים כאמור (ויקרא כ״ה:מ״ה) זהו מהגוים אשר סביבותיהם או מבני התושבים שהם אינם רחוקים מהם בתכונתם, וגם כאשר קנו עבד ושפחה מחויבים היו להכניסם בברית ונחשב כאחד מבני ישראל, רק שהיו פטורים ממ"ע שהז"ג כנשים, והמכה אותם והמקללם יענש, וגם אם הכה אותו אדונו בראשי אברים שאינם חוזרים יצא לחירות, ואם מת ע"י הכאה יענש, וצוה שינוח עבדך ואמתך כמוך. גם שישמח בחגנו ובשמחתנו כמ"ש (דברים טז יד) ושמחת בחגך אתה כו' ועבדך ואמתך:

ח

[קמ] השמר בננע הצרעת . הרשב"ם ואחריו נמשכו כל הפשטנים לפרש שצוה ה' לעשות בהצרוע כדין שיסגר וישב מחוץ למחנה. ולא ישאו לו פנים אפי' הוא מלך כנודע מעוזיהו המלך, וזה שהסמיך לפ' זו זכירת מרים שאף שהיתה אחות משה ואהרן והעם היו נחפזים ללכת, ועכ"ז נסגרה שבעת ימים והעם לא נסע, ויש להתפלא מאין הוציאו כמה אזהרות ודינים כמבואר בספרי, אבל אחר העיון לא יתכן כדברי הפשטנים מפני ג' דברים, א' שא"כ היה נאמר השמר בהצרוע ומדאמר בנגע משמעו שהצווי על הצרוע שישמור בהצרעת, ב' שהסגר מרים לא בשביל הצרעת היתה כי צרעתה היה גדול כ"כ עד שאלו לא נרפאת מיד היתה מתה כדכתיב אל נא תהי כמת וכאשר משה התפלל עליה תיכף נתרפאה, וההסגר היה מטעם הנאמר שם ואביה ירק וגו' שהיה רק כדרך נזיפה, ג' אם אשר עשה יורה על ההסגר הי"ל לומר אשר צוה ה' לעשות למרים, כי העונש אשר לא יבא ע"י מעשה אדם יקרא שה' עשה, כמו אשר עשה לפרעה, אבל ההסגר הנעשה ע"י בנ"א לא שייך לומר אשר עשה רק אשר צוה ה', לכן בהכרח שזכירת מרים יורה על הצרעת בעצמו, שהיה ע"י שדברה במשה לה"ר, ובהכרח שהוא אזהרה על הנהגת המצורע, ואין לומר שהכל הוא אזהרה א' שיעשה ע"פ הכהנים, לא היה להאריך כ"כ, וגם דלא אמר לשמור לעשות רק ולעשות משמע שהשמירה דבר בפ"ע והעשיה דבר בפ"ע, ולכן יתפרש השמר בנגע הצרעת הוא אזהרה כוללת לכל הענין ואח"כ פרט הכתוב א' לשמור מאד ב' שיעשה ככל אשר יורו הכהנים, ומוכרח שיש בזה לאו ועשה. וכל השמר הוא לאו, וכ"מ שיבא לאו ועשה בדבר אחד, הלאו הוא שלא יעשה מעשה שיתבטל עי"ז העשה. כמו לא תקח האם על הבנים שלח תשלח את האם, שאם לקח ה"ה מבטל את העשה, וכן כאן העשה הוא שיעשה בהצרעת ככל אשר יורו אותו הכהנים אם להסגר או להחלט, והלאו בזה שלא יעשה דבר שלא יוכלו הכהנים להורות כדין ע"י שיקוץ הבהרת או שיתלוש את סימני הטומאה, ודריש בנגע זה שער לבן דבנגע משמע בתוך הנגע כדכתיב (ויקרא י״ג:ג׳) ושער בנגע. והצרעת שהוא מיותר נדרש בפ"ע וקאי השמר גם על הצרעת, והוא כמו שהיה כתוב השמר בהנגע השמר בהצרעת וקאי על גוף הצרעת אם קצצה כולה, ומדאמר הצרעת בה' הידיעה דריש על המחיה שנאמר בה צרעת נושנת היא, ומ"ש מקצתם מנין פי' אם לא תלש כל שעור סימני הטומאה כי השערות י"ל שעור שתים. והמחיה בכעדשה, ולא תלש רק שערה אחת או פחות מכעדשה (וע' שבת (צד ע"ב) שיש פלוגתא ר"מ ור"ש אם רק כשעי"ז נתמעט מכשעור שלא היו רק ב' שערות ותלש א', או אף שצמצם השעור שהיו ג' ותלש א' ולא נשאר רק שעור מצומצם). ומ"ש אין לי אלא מתוך החלט, פי' מדכתיב בנגע הצרעת, וע' בפ' תזריע דבכ"מ דכתיב נגע צרעת הוא טמא באין הסגר. ומ"ש ולעשות כו' עושה אתה כו' פי' דדריש מלעשות שהוא מיותר שקאי על תשמרו ופירש"י שמה שאמרתי לך שתשמרו הוא בעשה אם הוא בכונה אבל וכו':

י

[קמב] כי תשה ברעך הכתוב מדבר במי שכבר הלוה לחברו והגיע הזמן ולא פרעו ונותן לו הלוה משכון. ובלשון הכתוב "עבוט" הוראתו בטחון ותשימם בכר הגמל (בראשית ל״א:ל״ד) תרגם אונקלוס בעביטא דגמלא, שהגמל הוא גבוה ולבטחון שלא יפלו מעליו נעשה הכר הזה. ובלשון המשנה עביט של זיתים מפני שהזיתים יעמדו בו זמן הרבה עושים כלי רחבה מלמטה לבטחון שלא יתהפך ויפסד השמן, עביט של מי רגלים נעשה ג"כ השולים רחבים שלא יתהפך ויטנף את המת, ובש"ס "עבוט" יכלול הן משכון שניתן לו ברצונו והן שנלקח ממנו שלא ברצון, וז"ש כי תשה ברעך שכבר הוא חייב לך, ומזה נלמד שבשעת ההלואה מותר להמלוה ליכנס לביתו. כי בשעת ההלואה הרשות בידו שלא להלוות בלא משכון:

משאת מאומה בספרי מרבה אף שכר שכיר והקפת החנות:

לא תבא וגו' בחוץ תעמוד הוא מיותר וא"ל שהוא בא למ"ע שהרי הוא רק רשות שאם ירצה המלוה ימתין עד שיביאו לו לביתו. וע"כ שהוא רק לאו הבא מכלל עשה שאינו מצוי כ"כ במקום שיש לאו מפורש, לכן אמר בספרי יכול יכנס מבפנים ת"ל בחוץ תעמוד, ויתפרש בב' אופנים. או שבא להשמיענו שלא נטעה מדלא אמר לא יבא אל הבית רק אל ביתו שלא הורשה דוקא אל המקום שמונח שם החפץ אבל בחדר שלפניו יכול לכנס ת"ל בחוץ תעמוד שלא יכנס כלל להבית. או יתפרש שאף אם המלוה בא עם הלוה רק לראות כשיטול הלוה המשכון שיוציא לתת לו בחוץ אפ"ה אסור כמש"ל שלא רצתה התורה שיבא לידי קטטה עם אנשי ביתו של הלוה:

והאיש . הוא מיותר דהיה לכתוב רק אשר אתה נושה בו. ודריש בספרי שמוסב לעיל על בחוץ תעמוד והאיש. שגם האיש הידוע שהוא שליח ב"ד גם הוא יעמוד בחוץ. רק:

אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה . מזה נלמד שאף בחוץ לא יטול המלוה מן הלוה בחזקה. ולביתו אף כשנותן לו ברצון לא יבא, ומתיבת "אליך" שהוא מיותר נלמד שרק להמלוה יתן מעצמו. אבל שליח ב"ד יכול ליטול בחזקה. ולכנוס לבית מרבינן לעיל מוהאיש שאף שליח ב"ד לא יבא:

יב

[קמג] ואם איש עני הוא נאמר גם בסדר משפטים אם חבל תחבול שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו כי היא כסותה לבדה היא שמלתו לעורו במה ישכב והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני, והוא הענין הנאמר בכאן. אבל שם מדבר בחבלה שהוא הלוקח משכון בחזקה שלא כדין או ע"י שליח ב"ד בשוק ולכן נאמר שם שלמת שהיא בגד העליון שע"פ רוב זה יוכל ליקח ממנו בשוק, ולזה אמר כי יצעק אחרי שנטל בחזקה. וכאן מדבר שנותן מרצונו או ע"פ צווי הב"ד. לכן אמר עבוט סתם ולא שלמת כי מרצונו לא יתן מהבגדים שהוא הולך בשוק ואחר שהוא ברצון אף אם לא יחזיר לו לא יצעק רק אם מחזיר יברכנו. ומבואר בספרי שאין נ"מ בין עני לעשיר אם נצרך להלוה המשכון שא"ל כיו"ב צריך להחזיר על זמן הנצרך לו ואחר הצורך יקבל בחזרה:

לא תשכב בעבוטו לא יתכן לפרש כמובנו הפשוט שהמלוה לא ישכב במשכון העני דסוף הכתוב יוכיח שמחוייב להחזיר, אלא כמו שפי' חז"ל שלא ישכב המלוה והמשכון בביתו ומלבד העשה דהשב תשיב עוד עובר בלאו דלא תשכב בעבוטו, וכאן הכתוב מדבר בכסות לילה שתיכף אחר ביאת השמש יחזיר לו, ומה שאמר שם עד בוא השמש דמשמע קודם ביאת השמש יפרשו חז"ל ששם מדבר בכסות יום שבהתחלת היום ישיב לו, ועד מתי יהיה בידו יבאר הכתוב באמרו עד בא השמש תשיבנו לו שר"ל שעל המשך הזה יחזיר המלוה להלוה ואחר ביאת השמש יקבל מהלוה הכסות יום כמ"ש מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום, ומ"ש שם במה ישכב קאי על כסות לילה:

ושכב בשלמתו וברכך . בספרי אמר שהוא מ"ע על העני שיברכו:

ולך תהיה צדקה . מהנכון היה לכתוב וצדקה תהיה לך כמ"ש וצדקה תהיה לנו רק שא"כ היה הצדקה סמוך לברכת העני וה"א שרק ע"י ברכת העני תהיה לו צדקה לכך כתיב ולך תהיה צדקה שסמך הצדקה אל ולך תהיה:

לפני ה' אלהיך . בספרי אמר מלמד שהצדקה עולה לפני כסא הכבוד שנאמר צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו. וע"פ זה יש להסביר מליצת הכתוב. וישם לדרך פעמיו. כי ידוע שהשמים יכונה בשם כסא הכבוד. כמ"ש (ישעיהו ס״ו:א׳) השמים כסאי, (תהילים י״ט:ב׳) השמים מספרים כבוד אל. (שם קי"ג) על השמים כבודו. והארץ נקראת הדום רגליו כמ"ש (ישעיה שם) והארץ הדום רגלי. ויש להסביר זאת במשל שמכסא המלך בהתבוננות מועטת מכירים כבוד מלכותו. אבל מהדום רגליו של המלך צריך התבוננות רב על כבודו. ומי שיחפוץ להתבונן מהדום רגליו משים עיניו למעלה על הכסא ואז בנקל יבין כבודו. כן הנמשל כי מהשמים וכל צבאה יוכל להתבונן כבוד ה' ית', אבל מהארץ וצבאיה צריך התבוננות רב כמ"ש (ישעיה מ"א) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, נמצא שהשמים יכונה בשם כסא כבודו והארץ הדום רגליו. וידוע מ"ש חז"ל שאמת אמר אל יברא וחסד אמר יברא, הכונה על בריאת הארץ שהשי"ת ראה שלא יהיה אמת רב ע"פ עולם השפל ולכן היה נכון שלא יברא, אבל כשראה שיהיה רב חסד בעולם ברא, כמ"ש עולם חסד יבנה. ונמצא שכל קיום העולם השפל הוא רק בשביל החסד שעושים בנ"א זע"ז. ודרך השרים להציע במקום דריסת רגלים דבר יקר ורך שיהיה נוח להם להציג כף רגלם. כך היא המליצה שהשי"ת כביכול מקבץ חסדי בנ"א ופורש אותם במקום הדום רגליו בכדי שיהיה נוח להשפיע ברכותיו על עולם השפל, וז"ש הכתוב צדק לפניו יהלך, בתחלה תבא הצדקה לפני ה' שיבחון אותה אם טובה היא, וכשייטב בעיניו משים ממנה מפרס במקום שדורך כביכול ברגליו, וזהו כונת וישם לדרך פעמיו, במקום שדורך ברגליו כנ"ל. וז"ש ולך תהיה צדקה לפני ה' אלהיך שתבא הצדקה והחסד לפני ה' להבחן וכשייטב בעיניו אז וברכך:

יד

[קמה] לא תעשוק , בסדר קדושים (יט י"ג) נאמר לא תעשוק את רעך ולא תגזול לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר. ועשק יקרא מי שלא ישלם שכר שכיר. וגם לא תגזול דשם אמרו חז"ל (בב"מ) בעושק שכר שכיר, ואשר שנה בכאן רק להוסיף לאוין (אף שיש איזה פרטים הנלמדים מכאן מגרך אשר בארצך אף שכר גר תושב ושכר בהמה וכלים, אבל היה יכול לכתוב שם אחיך וגרך אשר בארצך) ולכן אמר כאן בספרי ובב"מ שם שהעושק שכר שכיר עובר בה' לאוין ובעשה, א' לא תעשוק הנאמר שם, ב' לא תגזול דשם, ג' לא תלין פעולת שכיר, ד' לא תעשוק דכאן. ה' ולא תבא עליו השמש, ועשה ביומו תתן שכרו (ע' ב"מ דלא תלין אינו עובר רק בשכיר יום. ולא תבא רק בשכיר לילה):

שכיר עני ואביון . מלא תעשוק דבסדר קדושים שלא נזכר שם עני ואביון נלמד שאף אם הפועל עשיר עובר ולמה הוזכר בכאן עני ואביון, רק בשביל שעל העני ממהר לפרוע:

אשר בארצך בשעריך . הוא בא לרבות ואמר בספרי אשר בארצך לרבות כל שבארצך וזהו שכר בהמה וכלים וקאי על לא תעשוק, ומבשעריך מרבה גר תושב (ולא מרבינן מאשר בארצך גר תושב והיה קאי על הסמוך לו מגרך ומבשעריך שכר בהמה וכלים, יתיישב במ"ש לעיל בפסוק לא תסגיר, שדעת הספרי שגר תושב לא ידור בא"י בעיר בפ"ע, וא"כ לא יוכל לרבות כאן גר תושב מבארצך שמשמע כל א"י, לכן הוא מרבה מבשעריך. כהנאמר שם באחד שעריך, ומבארצך מרבה בהמה שע"פ רוב הבהמה איננה בעיר רק בשדה):

טו

[קמו] ביומו תתן שכרו . ע"פ הפשט יצוה שביום הפעולה יתן לו שכרו. ומ"ש שם לא תלין פעולת שכיר עד בקר שמשמעו שכל הלילה יכול ליתן מדבר בשכיר לילה. אבל ע"פ רוב השכיר לילה הוא שומר ורחוק מדרך השכל שהתורה תזהיר על בעה"ב שלא יישן וישלם לו, וגם בשכיר יום רחוק שיצוה לשלם לו קודם גמר פעולתו. גם לא יתכן שאזהרת התורה היא על רגע האחרון שלא מצינו מצוה בתורה שתהיה מוגבלת על רגע, ומה יעשה אם יהיו לו הרבה פועלים לכן פי' חז"ל שיש לבעה"ב זמן אחר גמר הפעולה י"ב שעות לחשוב מה שיגיע ולשלם, ולפי זה לא תלין הנאמר שם מדבר בשכיר יום ולא תבא עליו השמש דכאן מדבר בשכיר לילה (ובזה יש להטעים מ"ש כאן עני ואביון מפני שבשכיר לילה מדבר. וע"פ רוב השומר בלילות הוא עני ואביון שמנדד שנה וגם אליו הוא נושא את נפשו שמסכן עצמו נגד הגנבים):

ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא . יש להתבונן אם מדבר שקיים המ"ע ונתן לו ביומו. הי"ל לומר ולא יהיה בך חטא, ואם ידבר שעבר ולא נתן הי"ל לומר וקרא עליך כמו שנאמר לעיל (דברים ט"ו ט') גבי השמר פן יהיה דבר עם לבבך בליעל. ובהכרח שולא יקרא מוסב על ביומו תתן שכרו שקיים העשה, והיה בך חטא מוסב על לא תלין שאם עבר בלאוו יהיה בו חטא, ואחר שוהיה בך חטא לא קאי על ולא יקרא, נלמד שאף אם לא קרא יהיה בו חטא, ומדאמר שאם קיים העשה לא יהיה בו חטא שהוא מיותר, אלא בא להשמיענו שבאם לא יתן יקרא, נלמד בספרי שממהר לפרוע אם יקרא, ולמען שלא יתפרש שלעולם ידבר כשעבר הלאו, ולא יקרא הוא אזהרה לעני שלא ימסר דינו לשמים, והיה בך חטא על בעה"ב, נלמד מדכתיב שם בפ' ראה וקרא עליך שיורה שמותר לקרא, ובספרי אמר שממה שאמר שם וקרא עליך, היינו לומדים שמצוה על העני שיקרא, אבל מדשנה הכתוב לכתוב האופן שלא יקרא ש"מ דלכה"פ אין מצוה רק רשות:

טז

[קמז] לא יומתו אבות על בנים , לא יתכן לפרש כמובנו הפשוט שיצוה את הב"ד שלא ישפטו מות בעבור חטא בנו או אביו, א' שאיך יעלה על הדעת שהב"ד שנאמר בהם והצילו העדה שמחוייבים לחפש זכות בכל האפשרות יחייבו מות עוד בשביל חטא אחרים. ב' שאם הכתוב מדבר בחטא בנים או אבות למה יאמר עוד איש בחטאו יומתו, ואם שבא למ"ע על הב"ד שימיתו את החייב, הלא כבר באו אזהרות ע"ז, ואם שבא ללאו הבא מכלל עשה שרק איש בחטאו יומת אבל לא בשביל חטא של אחרים, כבר כתבנו שאינו מצוי במקום שיש לאו מפורש, לכן בהכרח דעל בנים פי' בסבת בנים, כמו (דברים כג) על דבר אשר לא קדמו, (שם לב) על אשר מעלתם, ועוד הרבה, וסבת משפט מות א' החטא שעשה. ב' ראיית העדים והתראתם, ולפני הב"ד סבת העדים יותר קרובה מסבת החטא שאינו מצוי שהב"ד בעצמם יראו את החטא, וע"פ קבלת חז"ל אם ראו שוב אינם יכולים לדון בזה רק שיהיו עדים בב"ד אחר, ובפי' מצינו לשון על בעדים, על פי שנים עדים וגו' לא יומת ע"פ עד אחד, וז"ש בספרי אם ע"י בנים פי' מעשה הבנים שהוא החטא כו' רק בעדות הבנים כו':

ובנים לא יומתו על אבות מהנכון היה לכתוב ולא יומתו בנים על אבות כאשר יבא ע"פ רוב הלאו קודם. וכמו שהתחיל מזה דריש בספרי שמוסב על הקודם לא יומתו אבות על בנים ובנים ג"כ, שמורה עוד בנים שהם הקרובים איש בחטאו יומתו לא ידבר במשפט הב"ד כנ"ל אלא כדברי הפשטנים שבמורד במלכות מדבר, שאז היה המנהג במלכי עכו"ם לשפוט גם הבנים ואבות של המורד, וצוה השי"ת למלכי ישראל שלא יעשו כן כדמצינו באמציהו מלך יהודה (מלכים ב' י"ד ו') ואת בני המכים לא המית וגו' ככתוב בתורת משה וגו' איש בחטאו, ובא הלאו מכלל עשה, כי חידש להמית את המורד במלכות אפי' על חטא שהוא ע"פ רוב קל הערך כמו שאמרו אוריה החתי מורד במלכות היה על שאמר אדוני יואב, ובספרי דריש מדכתיב איש שכל איש הוא גדול, שרק גדול הוא שימות בחטאו אבל הקטנים מתים בחטא אביהם כדכתיב פוקד עון אבות על בנים ובדיני שמים מדבר:

יז

[קמח] לא תטה משפט גר יתום , שלא להטות דין לכ"א כבר הזהיר בפ' שופטים (טז י"ט) ומה שנשנה כאן לומר שהמטה משפט גר ויתום עובר בשני לאוין וסמיך ללא תחבול בגד אלמנה כי בכ"מ יזכור ביחד גר יתום ואלמנה, ומה שלא הזכיר הטיית דין אלמנה, כי הגר שאין לו משפחה וע"פ רוב אינו מורגל בלשוננו בנקל יבא לידי הטיית דין וכן יתום שאינו יודע לטעון ורק הב"ד טוענין עבורו יבא לידי הטיית דין, אבל אלמנה הנשים יכולות יותר להטעים דבריהם מהאנשים ולא תחבול בגד אלמנה כבר נתבאר דחבלה הוא משכון הנטל שלא ברצון אף ע"י שליח ב"ד אבל במשכון שנותנת ברצונה אינו מוזהר, ואף לדברי ר"ש דלקמן שהטעם הוא כדי שלא יהא שגור אצלה בחזרת המשכון. אבל המשכון שבשעת הלואה אינו מחויב להחזיר. והמשכון הניתן מרצונה ג"כ יכולה ליתן ע"מ שלא להחזירו לעת הצורך:

וזכרת כי עבד היית וגו' ויפדך וגו' על כן אנכי מצוך וגו' בפירוש יאמר הכתוב שהוא טעם למ"ש לעיל (ואף ר"י דאמר בב"מ (דף קט"ו) דלא דריש טעמא דקרא ולכן ס"ל שאף שהיא עשירה אין ממשכנין אותה היינו רק לפי הס"ד שם, אבל לפי המסקנא דבכ"מ דמפורש דריש א"כ כאן מפורש הטעם) וזה שאמר וזכרת כי עבד היית וידעתם את נפש המדוכא אף שיהיו ביניהם עשירים, לכן האלמנה אף שהיא עשירה היא נדכאת (ומה שלא הזהיר על חבלת בגד גר, מפני שהגר בין בני ישראל איננו יותר מדוכא מעניי ישראל, וגם מהם מותר לקחת משכון ע"י שליח ב"ד אף שלא ברצונו רק להחזיר לו בעת צרכו, ועל חבלת היתום א"צ להזהיר, שב"ד אין נזקקין (לנכסי יתומים) ואין למשכן מהם בעל כרחם, ור"ש יסבור דא"כ לא היה אומר ויפדך, אלא הטעם בזה מפני שמשיאה שם רע כמבואר בספרי ויש בזה לבא לידי ערוה, לכן הזכיר יצי"מ שע"מ כן פדאם שלא יהיו פרוצים בעריות:

יט

[קמט] כי תקצור ז"ל בעל ס' החנוך. משרשי המצוה לפי שהעניים והאביונים בעניותם תולים עיניהם על התבואות. בראותם בעלי השדות מאלמים אלומים בתוך השדה כברכת ה' אשר נתן להם, וחושבים בלבם לומר מי יתן והיה לי כן לאסוף עומרין לביתי, ולו אחת אוכל להביא אשמח בה, ע"כ היה מחסדי ה' ב"ה על בריותיו למלאות תשוקתם זו כשיהיה מקרה שישכחנה בעל השדה, גם יש בזה תועלת לבעל השדה שיקנה בזה נפש טובה, כי באמת ממדת הנדיבות ונפש ברכה לבלתי חם לבבו על העומר הנשכח ויניחהו לאביונים. ועל בעלי נפש טובה תנוח ברכת ה' לעולם עכ"ל. וע"פ דבריו יתישבו כמה דרשות חז"ל בזה, כי אחרי שהוא רק למלא תשוקת העני והוא ממדת הנדיבות לכן אם ישתנה דבר אחד מהפרטים שאמרה התורה בזה אינו שכחה, וגם יתיישב מה שנאמר בסדר קדושים המצות שיש בקציר, לקט ופאה, ולא זכר השכחה מפני שהוא ענין אחר למלאות תשוקת העני וגם יש בו נדיבות יתרה, לכן בא בסדר הזה שזכר עוד ענינים כאלה. גם יש לומר מפני שהשכחה אינו בהכרח כמו הפאה. וגם הלקט א"א שלא יפלו שבלים בעת הקציר. לכן פרשם הכתוב שם אבל השכחה הוא רק במקרה:

תקצור בפ' הזאת יש אריכות דברים דהי"ל לכתוב בקצרה כי תשכח עומר בשדה לא תשוב לקחתו. ולכן דרשו מתקצור שהקצירה היא העיקר בשכחה שאינה רק אם התבואה נקצרה כדרך הקציר פרט לכרסמוהו נמלים וכו' וגם ממעט קציר ליסטים דתקצור משמעו שאתה בעצמך תקצור. והטעם דלא ממעטינן גם אם קצרו פועלים. מפני שכל מה שיעשה בבית האדם וברשותו ע"פ צוויו ורצונו יקרא המעשה על שמו כמו שאנו אומרים ראובן בנה בית, האם בנה בעצמו רק ברשותו ובצוויו, ובתנ"ך הרבה. ולכן לא יתמעט רק אם נקצר שלא ברצון:

קצירך מיותר להורות כשהקציר שלו פרט לשל הקדש אף שנקצר ע"י הגזבר, וכן של עכו"ם אף שנקצר ע"י ישראל הפקיד אצלו שאין למעטם מכי תקצור, ומ"ש בספרי, מכאן אמרו עכו"ם כו' פי' לקט ופאה החיוב בא בעת הקציר ואז היה עכו"ם. ושכחה אף שהחיוב גם בשעת העמור כדאי' בירוש'. ס"ל לחכמים דכל שאינו בשכחת קמה אינו בשכחת עומר ור"י לא ס"ל לימוד דחכמים, ומ"ש עוד. ור"י הגלילי אומר כו'. פי' ריה"ג סבר דמצות שכחה נוהג כשלא כלה עדיין קציר השדה, ומ"ש כשתמצא לומר כו'. פי' אף לדברי חכמים דס"ל קצר עכו"ם ואח"כ נתגייר דפטור. יש לספק בקצר עכו"ם ומכרו לישראל די"ל שאין לפטרו מחמת שלא היה בשכחת קמה דבשעת הקמה לא היתה שלו וכן אם קצר הקדש ופדאו יש לספק כנ"ל, וז"ש בספרי אם קצר הקדש ופדאו פטור, גם קצר עכו"ם וקנה ישראל פטור, ולא תחלק שהקדש היה בכלל מצות ואפ"ה פטור, אבל קצר עכו"ם וקנה ישראל דעכו"ם אינו בכלל מצות ואין שייך בו פטור כלל ובא הספרי להשמיענו שאין חלוק ואם זה פטור זה ג"כ פטור:

בשדך מיותר כיון שאמר קצירך שמובן שהוא משדהו. וס"ל לר"מ דבשדך קאי על קצירך ובאורו "קצירך בשדך" שהקציר עדיין מונח בשדהו אבל אם נשאו משדה זה קודם שעשאוהו עומרים לשדה אחר פטור דהוי כמו עומר שהחזיק בו בעה"ב דאינו שכחה, וחכמים ס"ל דקצירך בשדך פי' אם נקצר בשדך אף שנשאת הקציר לשדה אחר, שלא תאמר ושכחת עומר בשדה הוא השדה שקצרוהו ממנו, בא הכתוב לומר שכיון שנקצר בשדהו חייב. ואפשר לפרש דפרט למעמר בשדה חברו פי' אם קנה מבעל השדה הקמה בלא השדה שר"מ ס"ל דאינו בשכחה שצריך להיות בשדך (ומ"ש לעיל קצר עכו"ם וקנה ישראל פטור משמע שאם קנה מישראל חייב מיירי שקנה עם השדה) וחכמים ס"ל כיון דבשעת הקציר משועבדת השדה להקמה קרינן בו קצירך בשדך וחייב:

ושכחת עומר בכ"מ שיזהיר הכתוב בלשון יחיד כמו לא תחבול בגד אלמנה אם חבל שנים חייב על כל א' וא' רק לענין מלקות יש בו פרטים, גם כאן אף דכתיב בלשון יחיד אינו ממעט עומרים ואם עבר ולקחום חייב על כאו"א רק ממעטינן מה שאינו בשם עומר רק בשם גדיש. ומ"מ ממעטינן יותר משנים (ר"ל שלשה שאינן סמוכים זל"ז שלא נקרא גדיש) מדהי"ל לכתוב לגר ליתום לאלמנה או לגר וליתום ולאלמנה שאז היה פי' שיהיה לכ"א מאלה, אבל לגר ליתום ולאלמנה. פי' או לגר וליתום, או ליתום ולאלמנה (מפני שהתורה מדברת שכ"א מהם יקח עומר שלם ולא שיתפשו בו שנים לחלק ביניהם) שלא יכול להיות רק לשנים דאם יש שלשה אינו שכחה:

בשדה . בספרי פרט לטמון דר"י וחכ"א כו'. בסוטה (ד' מ"ה א') מפרש טעם פלוגתייהו דר"י וחכמים דר"י סבר עומר דומיא דקציר מה קציר בגלוי אף עומר בגלוי פרט לטמון וחכמים מרבים מבשדה אפי' טמון וע"ש. ומ"ש עומר שהורע כח עני, ר"ל שאין בו לקט ופאה, וקמה יפה כח העני בה שחייבת בלקט ופאה, ומ"ש ספק הבעה"ב המוציא מהעניים עליו הראיה. כ"ה בכל הנוסחאות וכן מוכח מסוף המאמר, אבל נוסחת הגר"א ואם ספק לבעה"ב שהמוציא מחבירו עליו הראיה ולכאו' הוא סותר למה שסיים ומניין לספק לקט לקט כו'. ויש ליישב כי מה שאמרו ספק שכחה לעניים אינו אלא בתערובות שלא יתבטלו כשארי דברים. אבל ספק אם הוא שכחה אם לא כגון הכא הוי לבעה"ב. וקרוב לזה מצאתי בתוס' רע"א ז"ל במס' פאה, ומ"ש מעלה עליו הכתוב כאלו זכה ת"ל לגר יתום כו'. פי' הראי' הוא מלמען יברכך:

בכל מעשה ידיך , לעיל כ"ג כ"ד אמר בכל משלח ידיך ששם מדבר בהנמנע לקבל הרבית בעבור מצות ה'. ושכרו יהיה ג"כ באופן הזה אשר יעשה דבר שיש בו הפסד עתה ותקות שכר בעתיד וזהו הנקרא משלח ידיך כמו שלח לחמך ששולח עתה מידו, וישלח ה' לו ברכה ויתמלא חפצו. וכאן מדבר שנעשה מצוה שלא נתכוין לה כן יהיה שכרו שתהיה הברכה במעשה ידיו אף במה שלא נתכוין להשיג:

כ

[קנ] כי תחבוט וגו' לא תפאר אחריך ז"ל רש"י ז"ל לא תטול תפארתו ממנו מכאן שמניחין פאה לאילן אחריך זו שכחה, עכ"ל והוא ע"פ הגמ' חולין (קלא) ותפאר הוא מלשון פאר והדר, שהזיתים הם פאר הזית, והזהיר שלא יקח כל תפארתו רק ישאיר, ואחריך שהוא מיותר הוא דבר בפ"ע, ויורה על דבר שהוא אחריו וזה שכחה, שרק לאחריו הוא שכחה ולא לפניו. ותפאר ואחריך הם ב' דברים. תפאר הוא פאה ובא עליו בלאו, ואחריך לשכחה ובא בעשה לעני ולגר תעזוב. וכיון שהם שני דברים היה צ"ל האתנחתא על תפאר, מזה נלמד שלעני ולגר קאי גם על לא תפאר והוא כמו שהיה כתוב לא תפאר לעני ולגר וגו', אחריך לעני ולגר, ולזה האתנחתא על אחריך כי לעני ולגר מוסב על שניהם. וזה דרש בספרי לא תפאר לעני כו' דקשה שלעני ולגר לא סמיך ללא תפאר, אבל לפי מה שפירשנו ניחא. ואונקלוס תרגם לא תפלה בתרך שהוא לשון חפוש כמו אין פולין לאור הנר, והוא כפי' הא"ע שלא יחפש בין הענפים ותפאר הוא מלשון פארות כמו (יחזקאל י״ז:ו׳) ותשלח פארות, ובהשקפה ראשונה יפרשו שלא כדברי חז"ל, אבל כשנבין דברי הספרי שאמר שהראשונים היו חובטין זיתיהם ונוהגים בעין יפה שאינו מובן כונת הספרי, וכאשר נבאר תמצא שכולם לדבר אחד נתכוונו, וזה כי בלשון הכתוב כאן נקיטת הזיתים נקרא חבטה, ובלשון המשנה יכונה בשם מסיקה, כי הראשונים היו מלקטים זיתיהם ע"י חבטה במקלות כמש"ה בישעיה (כ"ח כ"ז) במטה יחבט קצת, ודרך החובט להתרחק קצת מן הזית ועי"ז בקצה הזית שלצד הארץ נשאר זיתים סביב מחמת שהחבטה לא הגיע לשם וגם בין הענפים מקום שלא הגיע החבטה נשאר מעט, והכל נשאר לקיום מצות פאה שפאה א"ל שעור למעלה ובימי המשנה שהיו מלקטים ע"י שהיו מנענעים את הזית בכח ובחוזק. וע"י שבעת הנדנוד ישמע קול, יקרא בשם מסיקה כמו משק גבים (ישעיה לג). והיה באפשרם ללקוט הכל רק שבהכרח השאירו שעור פאה מצומצם, וז"ש הספרי הראשונים היו נוהגים בעין יפה, ובין לפי' חז"ל ובין לפי' אונקלוס והפשטנים לשון תפאר היא על הפאה, וחידש הכתוב בכאן הפאה והשכחה בזית וממנו נלמד לשאר אילנות שלא נזכר בפ' קדושים רק ופאת שדך ובשכחה נאמר ושכחת עומר:

כא

[קנא] כי תבצור כרמך . כבר נאמר בסדר קדושים וכרמך לא תעולל לכן דעת ר"א שבא הכתוב ללמד שרק אם יש בציר שהם ענבים טובים אז מוזהר בעל הכרם להניח העוללות (שהם הענבים הקטנים שהם כעולל לפני איש), אבל אם היו כולו עוללות שאם יהיה לעניים לא יהיה לבעל הכרם בציר כלל אינו מוזהר. ור"ע דורש מפ' קדושים שנא' וכרמך לא תעולל שלא ילקט העוללות אפי' כולו עוללות ומ"ש כאן כי תבצור בא ללמד שיתן לעניים לבא רק בעת הבציר ולא קודם:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.