משך חכמה/דברים/כה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

משך חכמה דברים כה

א

כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט. בספרי אין לי אלא אנשים נשים מנין ת"ל ונגשו אל המשפט. פירוש מדלא כתיב ונגשו אל השופט או אל האלדים, לכן דרשו לרבות נשים, והוא ע"פ מש"כ הריב"מ הובא ברא"ש פרק שבועת העדות, דאין יכולין למנות אנטלר, רק נשים יקרות לא מזלזלינין בהו לבוא לב"ד דכל כבודה ב"מ פנימה אלא משדרינין ע"י שליח ב"ד, לכן כתיב ונגשו אל המשפט דהם בעצמם לא יגשו להשופט.

והצדיקו. ר"ש אומר והצדיקו צדקוה שלא ילקה. ויליף דפותחין לזכות בדיני מלקות כו'. וכמו שדריש רבי' בדיני נפשות בסנהדרין ל"ג, ועיי"ש דיליף חייבי מלקות מגז"ש דרשע, ור"ש יליף מהא דפתח בהצדיקו, בזה נכלל דפותחין לזכות ומחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה, וע"ז אמר והצדיקו, יעו"ש בגמ' ותבין.

ב

כדי רשעתו יכול יהא לוקה ומת יכול יהא לוקה ומשלם ת"ל כדי רשעתו אין לוקה ומת יכול יהא לוקה ומשלם ת"ל כדי רשעתו. משקל רשע מצאנו על שני משקלים כמו רשעו וכמו רשעתו, ורשעו הוא מן רשע, ורשעתו הוא מן רשעה, וכן צדקה וצדק, וההבדל כי רשעו יאמר על עצם הרשע הנשוא על הרשע הנושאה, וכשהיא בנפרד יאמר רשעה, ולכן בזכריה ישבת בתוך האיפה זאת הרשעה, ולכן ביחזקאל ל"ג אמר ורשעת הרשע לא יכשל בה ביום שובו מרשעו, ואח"ז כשאמר חבל ישיב כו' גזלה משלם אמר ובשוב רשע מרשעתו, כי שם מדבר מן הרשע שנשוא על האדם כמו שאכל איסורים ולא שמר שבת, הרשע דבוק אל הרשע, ולהלן מדבר בגזלה וחבול שהפעולה רעה בנפרד מן הרשע, לכן יאמר רשעתו, ולזאת כאן שאמר כדי רשעתו הפירוש שיהיה די המלקות עבור הרשע, לא שישתלם לחצאין, ובמיתה ומלקות הלא ודאי אין המלקות מועיל להסיר ממנו המיתה, שזה נגד המושכל, שבשביל שעבר גם על עברה קלה יפטר מן המיתה החמורה. וכמו שאמרו כיו"ב פרק הנשרפין אטו איתגורי איתגר, וא"כ אין במכות האלו די רשעתו שעדיין לא הומת, שבאמת פשטו של מקרא כדי רשעתו לפי ערך הרשע, שאם עבר עבירה שיש בה כמה לאוין לוקה לפי כל לאו, וכמו אכל נבלה וכיו"ב, וכ"ז רק שיש במלקות עבור הרשע, לא שיש עליו מיתה חמורה שאינו מסוג המלקות, וכאן הלא הוא רשע בשתים בעון מלקות ועון מיתה, ולא יוכל להלקותו כיון שלא יוכל להפטר במלקות על כל הרשעה לכך מת ואינו לוקה יכול יהא לוקה ומשלם ת"ל כדי רשעתו ולא כתב רשעו, וכמו שמצאנו בתורה סלח נא אל רשעו ואל חטאתו, ומדאמר רשעתו שמורה על רשע נפרד מן הרשע, והוא פעולת החמס שחבירו נעשק, ומורה שבזה אין די בהמכות שמה מועיל להנגזל אם זה לוקה, ולכן פטור. ומורה פשטיות הספרי דלא קאי על שני דברים נפרדים ולא נחית בפלוגתא דר"מ וחכמים, רק קאי על עון מיתה, אם התרו בו למיתה דאינו לוקה מטעם שאין אדם לוקה ומת וכלישנא קמא במכות דף י"ג לרע"ק יעו"ש, וכן אין לוקה ומשלם קאי על לאו שניתן לתשלומין, וכמו גזל וכיו"ב, וכן מבואר בתוספתא סוף מכות כל עוברי ל"ת שעברו על מצות כו', ואע"פ שחייבין מיתה בידי שמים כו' מלקין אותו מיתת ב"ד אין מלקין אותו שנאמר כדי רשעתו מת אינו לוקה מת אינו משלם הרי כדפרישית. ובגמרא פריך מ"ה על לאו דכרת לא לילקי משום שאין די בהמכות, ומשני שרק במסורין לב"ד מדבר, אבל כרת הלא הוא מסור לשמים, ולהשופט אין רק להכותו. ובבלי אמר שרב שמואל בר יצחק קיבל זה מר' אבוה. ובירושלמי מבואר דלמד זה מהא דא"ר אבוה שוגג בחלב ומזיד בלאו לוקה ומביא קרבן והא אין לוקה ומשלם, ע"כ משום שקרבן אינו מסור רק לשמים, יעוין בירושלמי תרומות, וזה דלא כפירוש רש"י שקיבלה מיניה קאי על שקיבל הקושיא מראב"מ, יעו"ש ודו"ק. וכ"ז מורה על גודל חכמת הלשון לרז"ל.

ג

בספרי כל היום קורא אותו הכתוב רשע אבל משלקה הכתוב קראו אחיך מלמד שכל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן. הובא במשנה ובגמ' שקיל וטרי אם חלוקין עליו חביריו, יעו"ש. והנה לעיל סברי אמוראי קמאי דר' ישמעאל סבר דיש מלקות בחייבי מיתות ב"ד, ולפ"ז ודאי דפליג על דרשה דונקלה אחיך שהוא כאחיך לענין חיוב אחר לבד מחיוב מלקות, דהא סבר ר' ישמעאל דלאחר שמלקין אותו דנין ב"ד וממיתין אותו, וא"כ אינו כאחיך לאחר שלקה, כן לענין חיוב כרת, ובזה הא לא פליג ר' עקיבא על ר' ישמעאל ואזיל בשיטת ר' ישמעאל דמלקות אינו פוטרו מחיוב כרת, לכן פריך על ר' עקיבא דכמו דממעטו בחייב מיתה משום כדי רשעתו, כן למעט לחייב כרת ממלקות משום כדי רשעתו, דהא לא עביד עדיין תשובה ושתי רשעיות הוי. אבל למה דמסיק רבא דרק באתרו ביה למלקות סבר דלוקין ואין ה"נ דמחיוב מיתה בלא התראה מתכפר מחיוב מיתתו (לבד מרוצח דמכניסין אותו לכיפה) אם כן מצי סבר כר' חנינא ב"ג דנעשה כאחיך ופטור מכרת. וכן סבר רע"ק כרחב"ג, ולכן לא קשה דעדיין לא עבדי תשובה ואיכא שתי רשעיות, דכיון דאם ילקוהו ב"ד יפטר מכרת לא הוי שתי רשעיות. ויעוין מלחמות בסוף מכות בזה ומתורץ הקושיא דמשום רשעה אחת אתה מחייבו לכו"ע לרי"ש ולרע"ק, ואתי שפיר. ויעוין מהרש"א שהניח בקושיא מאי מתרץ רבא, דאדרבה הקושיא קמה לדידיה גם לרי"ש ודו"ק.

ד

בדישו. אין לי אלא בדישו מנין לרבות שאר עבודות ת"ל לא תחסום מ"מ א"כ למה נאמר בדישו מה דיש מיוחד שגדולו מן הארץ ותלוש כו'. הפירוש כי דיש מצאנו על תבואה הנידושה נקראת דיש, וכמו והשיג לכם דיש את בציר, ופעולת הדישה מצאנו במשקל קומי ודושי ובכ"מ, וא"כ אם על פעולת הדישה אמר הו"ל למכתב לא תחסום שור בדישו, ואם על התבואה הנידושה אמר שלא יחסום השור מלאכול ממנה הו"ל למכתב לא תחסום שור מדישו, מן הדיש לא יחסום השור, ומדכתב בדישו דרשי שני הכוונות בעשות פעולת מלאכה בהתבואה הנקראה דיש אף שאין זה פעולת הדישה, אך א"כ למה נאמר בדישו לאמר שכל כעין דיש. וז"ב.

ה

כי ישבו שני אחים יחדיו. לפי הענין היה ראוי לאמר איש כי ימות ובן אין לו לא תהיה אשתו החוצה כו' יבמה ו' כמו שאמר בפ' נחלות. ומזה יובן עומק הכוונה, דדוקא אם היה האח בחיי אחיו כבר בעולם ומת מהם ולא כולם אז יש דין יבום, פרט לא"א שלא היה בעולמו דלא הותר איסור אשת אח והוי ערוה גמורה ופוטרת צרתה ככל ערוה. וממה דכתיב יחדיו פירשו ז"ל כי דרך הכתוב לדבר בהוה, והאחים מן האב שהם משבט אחד המה יחדיו, לא כן אחים מן האם שיוכל להיות זה משכנו בשבט זה, וזה בשבט זה ואינם יחדיו. וזה עומק הפשט, והוא שאמרו ביבמות יחדיו המיוחדין בנחלה.

ומת אחד מהם כו'. מנין אפילו מתו כולן [פירוש ונשתייר רק אחד] ת"ל אחד מהם ולא נאמר אחד מהם. הכוונה דנתבאר בתזריע סימן מ"ג כי המה שני משקלים אחד ואחד, אחד בסגול הוא שם המספר ובא למעט אחד ולא שנים, אבל אחד בפתח הוא כשיבוא בסמיכות מורה על המיוחד במעלה, וכשיבוא בנפרד הוא מורה על אחד שיהיה, כמו ויהיו דבריך כדבר אחד מהם, ולא הריעותי אחד מהם, שפירושו כל שיהיה, ואם בא לאמר על המספר הו"ל אחד מהם, יעו"ש, וגם כאן הכוונה רק להענין המדובר בפרשה הוא להקים שם להמת ע"י יבום אשתו, שזה רק ליחיד ולא כשהיא אשת שנים, שאין שייך להקים שם שני אנשים ע"י אשה אחת, והענין המדובר הוא רק כשהוא נוגע ליחיד, והוא כשעשה אחד מאמר באשת אחיו ומת דאינו גומר ונקראת גם אשת הראשון. ולשיטת הבבלי דמאמר אינו קונה רק מד"ס משכחת לה באופן שקידש חוץ מפלוני או שקידש מעכשיו ולאחר ל' יום לר' יוחנן ריש האומר דכעין שרגא דליבני. ואכמ"ל.

לא תהיה אשת המת. זה היה כלל מוסד לחז"ל שכל מקום שכפל שם הנושא או הפעול הוא לכוונה, וכאן כפל אשת המת ולא כתיב אשתו וכן להלן על שם אחיו המת שמיותר לגמרי, כמו שאומר לקמן להקים לאחיו שם כו', מורה שהגם שכתוב קודם ומת אחד לשלול ענין היבום כשהיא אשת שנים, בכל זה לא תהיה לאיש זר רק חולצת ולא מתיבמת, ולהלן שאם יבם אחד אשת אחיו וכבר נעשית אשתו, וכמו שאמרו ולקחה לו לאשה נעשית לו כאשה דלא בעיא חליצה ומתגרשת ממנו בגט אז יקום אחיו השלישי וייבם אשת השני להקים שמו.

הנותן גט פסלה לעצמו וכו'. כמו דריבה לעיל סימן ע"ר יכול יהא גט פוטרה ת"ל לא תהיה אשת המת החוצה כו' אלא בחליצה, פירוש דהאשה שהכניסה האיש לביתו היא נקראת שהיא תוך הבית של אישה, ולכן אמרו בפ"ק דיומא דארוסה אינה בכלל ביתו, וא"כ כאן כתיב אשר לא יבנה את בית אחיו, א"כ ארוסה שלא נכנסה עוד לביתו לא תתיבם, לכן דרשו ז"ל, שבאמת מלת החוצה מוזר שהוא מיותר, כיון דכתיב איש זר דהוא גדר יותר מדויק שבא לאסור גם אחיו שלא היה בעולמו שהוא זר לענין היבום, וכמו שאמרו ערכין י"א משורר ששיער כו' שנאמר זר לא יקרב כו' זר לאותה עבודה, אבל החוצה אינו שולל כלל משפחתו, וכמו בית אהרן ברכו ד', ולכן דרשו שהחוצה הוא שם הנשוא, והוא שאשת המת שהיא בחוץ לבית המת, היינו שלא נכנסה עדיין לביתו והיא ארוסה ג"כ לא תהיה לאיש זר, ומתבאר היטב ביבמות דף י"ג, אמנם בספרי דריש מזה, שאם נתן לה גט ששילחה מביתו שכן תואר הגט, כמוש"כ לעיל, והיא עומדת החוצה שהיא פסולה ליבום ובכ"ז לא חהיה לאיש זר, ולשיטת הבבלי להלכה הגט אינו פוסל רק מד"ס ומרבה ארוסה מזו, לכן לא זכרו דרשת הספרי, [ובזה יבואר דברי הירושלמי פרק ר"ג ה"א ולא תהיה לאיש זר כו' אם כשבא עליה אשתו היא אם בשחלץ לה תלך ותנשא לאיש זר כו', פירוש דכתיב לא תהיה לאיש זר החוצה, ופירוש החיצונה, וא"כ איך היא חיצונה אם בשבא עליה אם בשחלץ לה כו' וע"כ בנתן גט וז"ב שכוון לדברי הספרי], ובפ"ק דקדושין י"ד שקלו וטרו טובא בהא דאין אשה יוצאת בגט.

והנה על הדין שדן הספרי קו"ח מחליצה, הקשו בתוספות מה לאשת איש שכן נקנית בשטר ולכך דין הוא שתצא בשטר, וכמו דפריך שם דף ה' מה לשטר שכן מוציא, וכן לעיל פסקא רס"ח שטר שמוציא אינו דין שיכניס, ולק"מ לדעתי, דשם שייך שפיר דשאני שטר שקונה משום שרואים אנו שיש כח לשטר להוציא מאישות ולהתירה לכל, לכן יש לו כח לקנותה ולאוסרה אכו"ע דממה שהכניס קודם מוציא אחר כך, אבל הכא אנן בעינן לאשכוחי דיבמה אינה נתרת מאיסורה ואינה יוצאת מזיקתה הקלה בגט, ורוצה לאתויי בקו"ח דיוצאת בגט, מאי תאמר כיון דיבמה אינו מכניס לכן אינו מוציא, ז"א, הא מה שאינו מכניס הוא לעשותה לאשת איש להתחייב חנק על ביאתה בזה אינו מכניס רק בביאה, אבל אנן על יציאה מזיקת יבם אמרינן וזיקתה ליבם בא בכסף ושטר מבעלה המת שארוסה ג"כ זקוקה ליבום. ופשוט.

יבמה יבוא עליה. הנה התורה תדבר תמיד על צד המוסרי והד"א ודרכיה דרכי נועם, ומצד המוסרי והנמוסי שלא לקדש אשה בביאה ורב מנגיד ע"ז, ואפילו ביבמה דלא מהני מאמר כלל לשיטת הבבלי מן התורה והביאה צריך עדים, בכ"ז דרך המוסרי שלא לבוא עליה תיכף, וכמו שאמר רב הונא מצות יבמה מקדש ואח"כ בועל, וכן כתוב בתורה כי יקח איש אשה ובעלה, וכאן כתוב יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה, בתחילה הביאה ואחר זה הלקיחה נגד הד"א. לכן פירשו ז"ל כי הכוונה שאין התכלית של המצוה וגמרה תלויה רק בהביאה וביאה גומרת ואין כסף ושטר גומרין בה, וכן הוא בעל כרחה דאם אינה רוצית יבוא עליה בע"כ, ועל בע"כ דרשו ז"ל כפי שנתבאר באה"ש סימן תק"ל דלא מצאנו בכ"מ שנזכר ביאה או קריבה לאשה שיהא נזכר מלת על רק מלת אל ויבא אליה, ואקרב אליה ולא שימוש מלת על אחר ביאה בשום מקום בתנ"ך רק כאן גבי יבמה שמורה בע"כ. ובאורך נתבאר זה בקדושים סימן קכ"ב, יעו"ש דבר אמיתי, וכן ביבמות ח' ע"ב על כרחה מיבמה יבא עליה נפקא ליה, וכיון שבא עליה נעשית לו כאשתו, ואף אם גרשה מחזירה, ואיסור אשת אח כבר נפקע. וכ"ז עומק פשוטו של מקרא.

ויבמה. הוא מיותר שכבר ביאר הביאה והלקיחה וגם הוא סותר מה שאמר קודם ולקחה לו לאשה, כי יבמה היא אחות אשתו כמו שבכל הפרשה נקרא יבם ויבמה אף שחולצה, ואשת אחי בעלה נקראת יבמה כמו שובי אל יבמתך, אבל משנשא אותה שוב אינה יבמה אליו רק אשה, לכן רק הביאה הראשונה מתואר בשם יבום להורות שהוא מכיר את עצמו בתואר אחי בעלה שעליו מוטל להקים שם המת ע"י ביאת אשתו, אבל אחרי ביאה זו שאז כל הויה הוא רשות שוב היא אשתו ואיך אחרי שאמר ולקחה לו לאשה אמר ויבמה, ועוד מלת לו מיותר ובכ"מ דרשוהו ז"ל והו"ל ולקחה לאשה, על כן דרשו שמורה שידוע שבחייבי כרת אין קדושין תופסין ואין קנין אישות בהם, רק ביבום הו"א כמו דהותרה אשת אחיו כן הותרה אף דהיא משאר איסורי כרת כגון שהיא אחות אשתו ויש לו קנין אישותי בה, לכן אמר ולקחה לו לאשה שאנו מביטין אם מצד עצמו יש לו בה לקוחין וראויה להיותה קנויה לו לאשה בלי הבטה אל האח. ובזה יתואר לנו הגדר האמתי, כי איסור אשת אח בהשקפה שלא מצד אחיו הלא היתה ראויה אל היבם רק שאחיו אסרה, לכן הותרה ליבמה, אבל שאר חייבי כרת דבהשקפה אל עצמו לא אל המת אין לו באלו קנין אישותי, לכן לא הותרה גם ע"י מיתת האח, וזה שלמדו מכאן לאסור עריות. וצרות נפק"ל כך כי נתבאר בויקרא סימן קל"א כי בכ"מ שיבואו שנים או שלשה פעלים זה אחר זה על פעול אחד באופן שהפעלים השניים משלימים וגומרים פעולת הראשון יבא הפעל השני והשלישי בלא כנוי, כמו ויעש גדי עזים, ויוצא אליו כו' ויגש כו' (שופטים י') ובכ"מ שבא בכנוי ידרשוהו רז"ל, ולכן כאן היה צ"ל ולקח ויבם, לכן דרשו ז"ל על כלל מורגש במשפטי הלשון כי במקום שיבואו שני פעלים זה אחר זה בלא ו' החבור ובכנוי בא למעט אז אינו שולל רק הפעולה השניה, וכיון שבארנו שהכוונה שבהשקפה מצדו יתיחס בה גדר לקוחין, אם כן אם היה כתוב ולקחה לו אז היינו אומרים שהשניה שאינו מיבם ממעט בכנוי דמפיק ה"א דמשמעו ולקח אותה ולא לחברתה, אבל כי כתיב ולקחה לו לאשה [דלאשה מורה על הבעילה כמו דאמרו קדושין דף ע"ח מודה במחז"ג שקידש ולא בעל כו' לאשה אמר רחמנא והא ליכא] הכנוי מוציא זו דוקא לקוחה לו לאשה הא צרתה יוכל היות לקוחה לו ולא לאשה, שכיון שיבם אחת פקע איסור אשת אח גם מהשניה דכבר הותרה אליו ותו אינה נפקעת הזיקה למפריע (עיין היטב יבמות י"א), והיא אינה רק בעשה או בלאו ופליגי בזה תוס' והרמב"ם, וזה אינו בצרת ערוה, דשם בחברתה מלבד שאינה ראויה להיות אשתו גם לקוחין אין בה, ולזה כתב ויבמה להורות דבאמת מחייבי כריתות היא לגביה דאין בה שום קנין אישותי, רק מחמת שהיא יבמה לכן בא עליה להקים זרע לאחיו, ולזה כיון דאין לו לקוחין בשניהם תו לא ע"ז צותה התורה ליבמה ונשאר איסור אשת אח שהוא בכרת, אבל שלא במקום מצוה צרת ערוה מותרת. דבמה תאסר, בשלמא כאן פקע מצות יבום ונשאר איסור אשת אח דבכרת, אבל שלא במקום מצוה שאיש אחר שהיה לו שתי נשים ומהן אחת ערוה לזו לא נאסרה השניה, ולכן אמר רב אשי בדף י"ג דצרת צרה לא צריך קרא לאוסרה, כיון דצרה נשאר באיסור אשת אח ערוה היא ופוטרת צרתה, וזה כמו שבארנו, ויבמה הכנוי ממעט צרת ערוה אינו מיבם, וגילה לנו בזה להורות הטעם מה שאסור בצרת ערוה, ומזה ידענא למשרי צרת ערוה שלא במקום מצוה, ודרשת רבי היא, ופירשנו כפי מה דאמר הגמרא מ"ל חד לאסור ערוה וחד לאסור צרה. ועוד לנו בזה ואכמ"ל. והגירסא שלפנינו לאסור צרות כעריות הוגה לדברי רבא בגמרא דערוה גופה ל"צ קרא, יעו"ש.

ו

והיה הבכור אשר תלד יקום ע"ש אחיו כו'. הנה פשט המקרא קשה דהיה צ"ל יקרא ע"ש אחיו המת, ועוד דאחיו המת הו"ל לומר אחי אביו המת, ואי דהכתוב מזהיר ליבם דבן אשר תלד יקום ע"ש אחיו המת כדאמר ביבמות כ"ד הו"ל למכתב יקים, וזה על היבם יקים שם הבן וכמו הא' יקים את חבירו (קהלת), ועוד היה ראוי לאמר והיה הבן הבכור אשר תלד, וכמו שאמר בפרשת בכור והיה הבן הבכור לשניאה, ע"פ בן השנואה הבכור, לכן פרשו רז"ל ע"פ גז"ש המקובלת להם שם שם מבנות צלפחד שאמרו למה יגרע שם אבינו כו' תנה לנו אחוזה, הרי מה דבנותיו עומדים תחתיו בנחלה נקרא הקמת שם, ואף כאן מה שהיבם הנוטל את אשתו נוטל חלקו בנכסי אביו הוא הקמת שם, והיה הבכור מכאן שמצוה בגדול ליבם, וזה שאמר והיה הבכור הוא על היבם באופן שיהיה גדול ויקום על שם אחיו המת, ואשר תלד הוא מאמר המוסגר שתהא היבמה ראויה ללדת, וכמו ונר אלודים טרם יכבה ושמואל שוכב בהיכל ד' שהמאמר ושמואל שוכב הוא מאמר המוסגר, וזו מדה מל"ב מדות דר"א בנו של ריה"ג, כן נ"ל בפירושו. ורמב"ם פירש דאשר תלד קאי על אמן של האחים, וזה דחוק, דאטו מאם אחת הן הלא יבום באחים מן האב לחוד תלי רחמנא. וכבר אמר הראב"ע כי כאשר מפעלות השם הטבעי יש בדבר אחד תועליות שונים לכמה מכוונים כאשר חשבו הרופאים והטבעים, כן דברי השם האלדים יש להם מכוונים שונים, ולענין ההלכה אמרו בזה דאתאי גזירה שוה ואפיקתא מפשוטו, אבל לענין הכוונה האלודית כפי מה שביארו בזוהר הקדוש ורמב"ן שהוא סוד נשגב במחצב הנפשות, וזה רמוז בפסות וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע, ובמאמר השכנות יולד בן לנעמי בזה אין המקרא יוצא מידי פשוטו דאינתיתיה אימיה ואחוה אבוה. ואכמ"ל.

ז

ואם לא יחפץ האיש לקחת כו'. בספרי ולא שלא חפץ בה המקום מוציא אני וכו' ועדיין לא אוציא את העריות שהן בל"ת ת"ל לא אבה יבמי ולא שלא אבה בה המקום. הנה בירושלמי הלכה א' מובא בשם תני דבי ר"י מאן יבמי ולא שמיאן המקום על חייבי ל"ת, ופריך א"כ חליצה לא תיבעי, ומשני יבמתו יבמתו ריבה, לכן לא מסתבר להגיה בספרי עריות שהן בכרת, ואפשר דצ"ל מוציא אני את העריות שחייבין כרת ומיתת ב"ד, וכפי הנראה מן הירושלמי סובר דזה הוי מן התורה, ואע"ג דחייבי לאוין לא יתיבמו מן התורה, אפילו כן אם בעלו קנו כמו דתפסי בהו קדושין אף שאסור לבוא עליהם, ולפ"ז נפרש ביאור הכתוב כך, כי ההבדל לדעתי בנרדפים בין לא חפץ ובין לא אבה, הוא, שגדר חפץ בשלילה הוא אחרי התישב בדעתו והשקלא וטריא בזה, ומאיזה סבה חצונית או שכליית לא חפץ בזה, אמנם לא אבה הוא על בלתי הרגש כלל להתאוות לזה ונפשו לא תחל לחקור ולדרוש ולחשוב ע"ז מאומה, ולכן בכל מקום בתנ"ך, בשמיעה כתיב ולא אבה, שאם אדם שומע ואח"ז לא ירצה אפשר שהתעשת בדעתו ומאיזה טעם אינו רוצה, אבל כשלא ירצה לשמוע, אין זה רק שמבלי שום סבה נפשו לא תחל להתאוות להדבר, כמו שמצינו לא אבו שמוע בתורת ד' (ישעי' ל'), ולא אבו לשמוע אלי (שם כ'), ולא אבו שמוע וכי"ב הרבה, ולא בא לעולם חפץ בשמיעה, וכן במסית כתיב לא תאבה לו שלא תהרהר כלל לחקור בזה ולא תשמע לו, וכן במרגלים כתיב ולא אביתם לעלות, שאילו התיעצו כמעט בדעתם ודאי היו עולים, וכמו שאמר קודם שדברו המרגלים טוב על הארץ, אולם ביפ"ת כתיב והיה אם לא חפצת בה ושלחת כו', שבלא סבה נפשו חשק בה והכניסה לביתו, רק שהתישב בדעתו ורוצה לשלחה, לכן כאן ביבמה שהמצוה הוא היבום, רק שע"י היבום יש לו קנין אישות בה ונעשית כאשתו לכל דבר, אם כן הוא אומר שהיבום לקיים המצוה רוצה בכל לבבו, רק שמה שע"י היבום תהיה כאשתו אינו רוצה, או משום סבה רצינית שהוא ילד והיא זקנה, או יש לו אשה ויכניס קטטה לתוך ביתו, וליבמה ולגרשה אינו רוצה, או סבה שכליית מאיזה צד שיהיה והוא אחרי העצה, לכן כתיב ואם לא יחפץ, אמנם היא תבוא לבית דין ותאמר לא אבה יבמי, שבלא עצה ולא התחיל לחשוב ע"ז, אך מצד שהמצוה בזויה עליו ובלבו לא תתעורר שום רצון אל קיום המצוה. וזה עומק הפשט.

ולכן מלא יחפץ לקחת דריש דוקא שיכול לחפוץ להיות בה קנין אישותי, פרט לעריות דלא תפסי בהן קדושין, שלא יוכל לזה להיות בהן לקוחין לאישות, אבל לא אבה יבמי מורה שעל אופן שצריך להתיעץ מסבת מצות היבום אם ייבמנה, אבל חייבי לאוין שאין צריך לחשוב כלל על מצות יבום שהיבום אינה מצוה, היינו הביאה עליה, אף שלקוחין לאשה יש לו בה, ויבמתו ריבה רק על אלו שיש לו לקוחין בהם בזה צריכה לחליצה כמו שקדושין תופסין בה כן הזיקה לא פקעה עבור האיסור, משא"כ חייבי כרת, דכמו דקדושין לא תפסי כן פקעה הזיקה, וכן אמר בבלי דף כ' לרב ומה ראית מסתברא ח"כ לא תפסי קדושין ח"ל תפסי כו'. וזה נכון.

יכול שאני מוציא זקנה עקרה וכו' יבמתו ריבה הכתוב. פירוש כי הכתוב מדבר אם ע"צ המקרה ובן אין לו אבל מטבעו היה ראוי להולדה, צריך לראות שלא תמחה שמו מישראל, אבל אם מטבעו שמו מחוי אין בזה מצות יבום, וכן אשה אם היתה ראויה להולדה מתחלת טבעה או ע"י רפואות וכיו"ב, היא אשת המת שצריכה יבום, אבל אילונית שלא היתה ראויה לזרע מטבעה עד כי ר' יהודה אומר אילונית זונה היא וכל ביאה שאין בה פירצה אינו אלא זנות, א"כ אינה אשת המת שעומדת ליבום, ולכן גם צרתה מותרת, דהיא בעצמה החסרון שפוטרה מן היבום, שתלוי בהסבה בחסרונה באישותה אל המת, לא כן בכל עריות דהמה מצד המת אין דבר שפוטרם מיבום, רק מסבת היבם אחיו אין בהן תפיסת קדושין כלל, וכן מפרש בירושלמי, ולזה אמר דיבמתו ריבה, דהו"ל למיכתב לא יחפץ האיש לקחתה, ולזה מרמז הכתוב דאפשר שמסבה זו אינו חפץ שתהיה לו לאשה כמוש"ב לעיל משום שהיא עקרה וזקנה או קטנה, וכ"ז סבה רצינית אחרי העצה לבלי חפוץ היותה לו לאשה. ופשוט.

בישראל ולא בגרים מכאן אמרו וכו' הורתן שלא בקדושה כו' שנאמר בישראל ולא בגרים. תמוה כיון דהורתן שלא בקדושה אינם אחים מן האב רק מן האם וא"כ איך שייך בהו דין יבום, ולכן בריש מצות חליצה אמרו תרי בישראל כתיבי משום דלא צריך קרא למעוטי. אכן נראה דיש לומר דבכ"מ גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ולכן אם הורתן שלא בקדושה הוי כאילו נתגיירו אחר העיבור ואמרינן ביבמות ס"ב דגר שהוליד בנים בגיותו ונתגייר דר' יוחנן אמר דקיים פ"ו, דאע"ג דכקטן שנולד דמי מ"מ להקים זרע כיון דזרעו מיוחס אחריו בשעה שהוליד מיפטר כשנתגייר ולא חשיב לענין זה כקטן שנולד, תוס', וא"כ גבי יבום דאהקמת זרע לאחיו קפיד קרא, סד"א כיון דשניהן נחשבין זרע לאביהם עד דמיפטר אביהם לכשיתגייר מפו"ר, ה"נ מקים זה זרע לאחיו שהוא זרע לאביו כמותו, לכן צריך קרא בישראל. ועיין בזה בסוגיא דפרק נושאין בהא דא"ר הא דאמור רבנן אין אב לכותי כו' שיש בזה ליישב מה שתמוה. וכבר עמדו ע"ז בתוס' בכורות ריש יש בכור, עיי"ש ודו"ק כי נכון הוא.

ח

וקראו לו כו'. מצוה בזקני עירו. פירוש ולא עירה, כדאמר בסנהדרין סוף ז"ב אף שזקני עירה גדולים יותר בחכמה ומנין, יעוי"ש.

ודברו אליו כו'. הגר"א הגיה כפי מה שהוא בגמ' יבמות ק"א. ולפי פשט הפסוק משמע דמדברים אליו שייבמה. אך לפ"ז היה צ"ל כך והיה אם עמד ואמר לא חפצתי לקחתה, פירוש שלא יחפוץ גם אחרי דברי הזקנים אליו במאמר תנאי וכמו והיה אם לא תמצא חן וכו', ולכן פירשו כי משיאין לו עצה לחלוץ אם ישר הדבר לפניו, ולכן א"ש ועמד ואמר בלא מאמר תנאי, אבל אין הדרש ממה שכתוב אליו ולא לו, כי כבר כלל לנו רש"י ז"ל בפ' חיי סימן כ"ד שדבור לא יתכן רק במלת אליו, אליהם, וכ"מ שנכתב לי אחרי דבור הוא כמו עלי, יעו"ש.

ט

וירקה בפניו. ת"ל לעיני הזקנים רוק הנראה לעיני הזקנים. פירוש דבכל מקום דכתיב בתנ"ך בפניו אין הפירוש בפנים שלו רק כמו לפניו או בהבטת פניו כמו בדברים ויוציאך בפניו, וענה גאון ישראל בפניו, א"כ גם בפניו הכוונה בהבטת פניו, והוא שלא יהא סומא כמוש"פ רמב"ם אך מפני שכאן הוא דבר של בזיון כמוש"כ ההגמ"י בשם הבה"ג על המנעו מעשות מצות יבום, יכול שתהא מגעת הרוק בפניו ממש [כמו שהיא באמת כן דעת הצדוקים כמו שהובא במגילת תענית] לכן אמר ונגשה יבמתו לעיני הזקנים כתיב וא"כ אין נפקא מינה בין אם הגיע בו הרוק או לא, כיון שירקה לפניו והם ראו. ויעוין תוס' בנדה דף נ"ה ד"ה ניליף רוק רוק.

י

ר"י אומר מצוה על כל העומדים שם וכו'. פירוש דכתיב ונקרא בנין נפעל וכל הפרשה מדבר על הב"ד בתואר פועל וקראו, ודברו, והוה ליה למכתב וקראו שמו בישראל אם על הדיינים קאי, ולכן דריש דעל כל העומדים שם הוא שהפועלים אינם מוזכרים בפרשה, לכן כתב בבנין נפעל. וכן אמר בגמרא ההוא מונקרא נפק"ל.

יא

כי ינצו אנשים. הנה בפרשת משפטים כתיב כי ינצו אנשים כו' ומוקי לה בסנהדרין דף ע"ד דבמצות שבמיתה הכתוב מדבר, ואם כאן היה במצות שבמיתה הלא לא היתה חייבת על הבושת, דהמכה את אישה הוי רודף, לכן ודאי דלא מיירי במצות שבמיתה, והעד ע"ז דשם כתיב כי ינצו אנשים וכאן כתיב כי ינצו אנשים כו' איש ואחיו, והוא שאינו מצות שבמיתה, ולכן אמר בספרי אין שלום יוצא מתוך מצות וכה"א כו' מי גרם לזה ללקות הוי אומר זו מריבה שכיון שהמה אחים זה לזה ואפ"ה באו לידי הכאה.

איש ואחיו. פרט לעבדים שאין להם אחוה, פירוש לענין בושת ופלוגתתם מתבאר בפרק החובל.

וקרבה אשת האחד ולא אשת שליח ב"ד. בפרק המניח כ"ח ובירושלמי פרק החובל הלכה ג' ושלחה ידה ולא אשת שליח ב"ד, כיון שבעלה היה רשות לו להכותו והוא הכהו יכלה להצילו ולבישו. וכפי הנראה דדריש ושלחה ידה ולא שהיא עצמה שלוחה מבית דין, או דריש אשת האחד ולא מי שיש לו כח לכפותו ולרדותו שבא בכח הב"ד שהם ג' דפחות מג' לאו ב"ד לכפיה הוי, דלכפיה בעינן סמוכים וכש"כ שלשה לכולי עלמא כדאמר סוף גיטין אביי אשכחיה לרב יוסף דקא מעשה אגיטין, וזה פשוט.

והנה במקרא זה במשנה וכן רבי כאן דריש דעל תשלומי בושת קאי, ונתכוון להזיק אע"ג שלא נתכוון לבייש, דהיא מתכוונת להציל אישה מיד מכהו, רק מה שהחזיקה במבושיו מקום הבושת וכהת"א בבית בהתתי' חייבת בתשלומין והחזיקה נקרא האחיזה בתוקף, וזה מה שנתכוונה להזיקו כי הבושת האחיזה לבד הוא.

במבושיו כו' וקצותה את כפה מלמד שאתה חייב להצילה, ודרשו ז"ל כי קאי גם על שהיא רודפת להמיתו במקום סכנה יכול להצילה בנפשה אם אינו יכול להצילו באחד מאבריו, ור"י אמר דכתיב לא תחוס עיניך מה לעיל ממון, דלא תימא מה עשה לו ומה חסרו אם זמם לעשות לו רעה כיון שלא עשה, כן הכא לא תחוס עיניך לאמר מה עשתה לו שביישה אותו הלא לא נחסר ממון, וברודף לא שייך זה דודאי לא תחוס עיניך. ויתכן דלת"ק דסבר דלא תחוס עיניך הוא על הרודף שמצוה להרגו להציל הנרדף, א"כ מכי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש לא ילפינן לרוצח מנערה דרודף ניתן להצילו בנפשו דברוצח גופיה כתיב, ועל כרחין דמורה לן דזה הוי גופיה כאילו רצח אותה מה שע"י ביאת עבירה פוגמה, ולא משום דתמסור נפשה לקטלה והוי רודף להרגה, רק הדבר הזה הוא הפגימה בזנות הוי כאילו רצח אותה, לכן מצילים אותה אף במניחתו שלא יהרגנה, אבל ר' יהודה סבר דלא תחוס עיניך ממון, וא"כ להציל בנפשו לא ידעינן ברוצח וקרא מבע"ל דרודף אחרי חבירו להרגו ניתן להצילו בנפשו, וכוונתו דכן הדבר הזה שהולך לרצחה אם לא תניח לו לגמר תאותו שכיון שעושה זה יעשה זה והוי רודף, אבל במניחתו לא ידעינן, ולכן סבר לעיל דבכה"ג דמניחתו לא ניתן להצילו בנפשו.

יד

לא יהיה לך בביתך כו'. במשהה מדה של אחרים בביתו ודאי עבר, רק לא יהי' לך היינו דבאינו ידוע כגון שנחסר המשקל או ירושה ולא ידע אינו עובר כלל, ולזה כתב לא יהיה לך מדעתך, וכמו שפרשו על שלח לך. ובחמץ כתבו תוס' ריש פרק כ"ש דלא עבר בחמץ שאינו ידוע דלאו מצוי הוא, אבל יהיה כייל גם באינו ידוע, וכמו דמחלק בין בכורה לירושה לענין ראוי משום דכתיב אשר ימצא. ודו"ק. ויעוין מש"כ באור שמח הל' גניבה.

טז

כי תועבת ד' אלדיך כל עושה אלה כל עושה עול. קאי על כללות הפרשה המכה את הנלקה יתר מכדי רשעתו שאין מי שיתבע דין הנעלב בזוי אדם הזה ואין מי דן דינו, וכן החוסם שור בדישו המצערו, וכן מי שאינו רוצה להקים שם, לאחיו המת שאין מי שיתבע עלבונו [ועל כיוצא בו אמרו ברכות דף י"ח] וכן המכה את הרודף ביכול להצילו באחד מאבריו, וכן משקלות שאינו יודע שיתבענו, ולפ"ז טעם החליצה והרקיקה הוא משום בזיון, לפי שאינו מיבם, וכזה כתוב בהגמ"י בשם בה"ג כי בכל הפרשיות בסדר זה מבואר הטעם תיכף לכל מצוה יעוין ותשכח, וע"ז אמר כל עשה אלה הדברים.

יח

כל הנחשלים אחריך. בספרי מלמד שלא היה וכו' ונחשלו מתחת כנפי המקום ואתה עיף ויגע ולא ירא אלדים. כפי הנראה דצ"ל וכן הוא אומר ואתה עיף וכו' וכשיטת אחרים במכילתא דקאי על ישראל, או דצ"ל לקמן ולא ירא אלדים והיה בהניח ד' מכל אויבך מסביב שלא יאגד עליך אגודה (לשון הספרי), וזה משום דגלוי לפניו יצרם, שהוא כמו שאמר סוף וילך כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום כו', אבל כשישראל עושין רצונו של מקום אין להם לירא שמא יאגוד אגודה, וכן דרשו ז"ל על פסוק דפן תרבה עליך חית השדה כו'. ועיין רש"י שם.

יט

והיה בהניח ד' כו' לא תשכח. פירוש כאשר יקויים כביכול זכור חרפתך מני נבל כל היום אל תשכח קול צורריך, אז יקויים מישראל זכר אשר עשה לך כו' לא תשכח.

בארץ אשר וכו'. משאתה יורש אתה מבקש כצ"ל, ופירושו דלעיל פ' קנ"ו אמר ר"י והלא מצוה היא מן התורה לשאול להם מלך, ולעיל פ' ס"ז ג' מצות נצטוו כו' בשעת כניסתן לארץ כו' ת"ל כי יד על כס וכו' כשישב המלך על כסא ד' כו', לכן קשה להספרי דכאן אמר בארץ אשר ד' אלודיך נותן לך נחלה לרשתה והלא הקמת מלך קודם למחיית עמלק, לכן אמר משאתה יורש את הארץ אתה מבקש מלך הא קודם לא, ולכן מציין המקרא כאן על ירושת הארץ.

תמחה את זכר עמלק. בספר החנוך כתב דעל כל יחיד שיקרה לפניו מזרע עמלק מצוה זו. ולרש"י שפירש זכר מאיש כו' משור ועד שה שלא יאמרו גמל זה של עמלק, והוא מהמכילתא דפרשה בשלח, ועיין הגהת הגר"א כאן בספרי מוכח דעל יחיד אין המצוה דהרי מפורש בשמואל א' כ"ז ויעל דוד ואנשיו כו' והעמלקי כו' ולקח צאן ובקר כו' הרי דביחיד אין מצוה לאבד הצאן ובקר. והא דאמרו במכילתא שהרג גר עמלקי שאין מקבלין גרים מעמלק, היינו לכן הרגו בהודאת עצמו כמו בן נח שנהרג עפ"י עצמו. וברור.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.