רלב"ג - ביאור המילות/דברים/כד

רלב"ג - ביאור המילות ‏ דברים כד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

כי יקח איש אשה ובעלה. לפי שידענו שאין מתנאי המוציא אשתו בגט שיהיה בועל אשתו קודם זה שהרי אמר אחר זה והיתה לאיש אחד ושאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתות ואף על פי שלא בעל אותה הנה הרצון בזה כי יקח איש אשה או שבעלה והנה הקיחה הוא קנין ודרכו שיהיה בכסף או בשטר ולמד בזה המקום שכבר תהיה גם כן אשו בבעילה לבד כמו שמצאנו ביבמה ואמר שאיך שיהיה קניינו אותה מאלו הקנינים יוכל לגרשה:

והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר. אמר זה לפי הנהוג לא יגרש אדם אשתו אלא לסבה גדולה ולזה אמר כי ימצא בה ערות דבר אמנם על דרך האמת כבר ביארה התורה שאפילו לא מצא בה ערות דבר יש לו רשות לגרשה אם שנאה כאמרו ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתות ולזה מבואר שאיך שיהיה שלא מצאה חן בעיניו יש לו רשות לגרשה ולפי שזה הוא התנאי בגט למדנו שאין האיש מגרש אשתו אלא לרצונו כי התורה יחסה כל זה הפועל לרצון האיש:

וכתב לה. שצריך שיכתוב הוא או שלוחו והנה לא יפול שם כתב כי אם בכתיבה שתהיה בדברים שרשומם עומד וצרך שיהיה נכתב לשמה לתכלית שתתגרש בו ולזה אמ' לה ספר כריתת ולפי שלא אמר בספר כמו שמצאנו בשאר המקומות כמו כתוב זאת זכרון בספר וכתב את האלות והאלה הכהן בספר למדנו מזה שבאי זה דבר שיכתוב זה הענין תגרש איך שיהיה בדרך שיוכל לתתו ברשותה שנאמ' ונתן בידה ולא יהיה מחוסר מעשה אחר הכתיבה אלא נתינה שנאמר וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה והנה ספר כריתות הוא שיהיו נכתבים בו דברים יורו על כריתות האישות שביניהם וסלוקו כי לזה התכלית יתן בידה הספר ההוא ולזה צריך שלא תשאר נקשרת לבעלה בשום דבר מהדברים כל ימי חייב כי יכרות זה הספר בכללות מה שביניהם מהקשר מעת מהעתים ולפי שאמר ושלחה מביתו למדנו שצריך שתהיה כונת הספר ההוא שהוא משלח אותה ומסלק אותה מקניניו ולא שישלח אל עצמו ממנה כי אינו קנין לה אך היא קנינו:

ונתן בידה ושלחה מבית. למדנו מזה שצריך שיתננו לה או הוא או שלוחו שנאמר ונתן בידה לא שתקחהו מעצמה ולא שיתנהו לה אחר שאינו שלוחו ולמדנו מאמרו בידה שאם לא הגיע הגט ברשותה או ברשות שלוחה אינה מתגרשת ואמ' אחר זה ושלחה מביתו להורו' שצריך שתהיה נתינתו בידה זה הגט לתכלית שישלחנה מביתו ולפי שאלו הדברים הכרחיים בגט כמו ששנה המאמר אחר זה ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתת ונתן בידה ושלחה מביתו למדנו שצריך שיהיו שם שני עדים כשרים שכבר נשלמו כל אלו התנאים בזה הגט שהרי אמרה תרה על פי שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר. ורואי שיתבאר מזה שבשטר מתגרשת לא בכסף:

ד

לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה עוד אחרי אשר הוטמאה. ידוע כי אין התנאי בה אסרה על בעלה הראשן שתהיה נבעלת לבעל השני כי לא התנה בזה תחלה אלא שתהיה לאיש אחר והיא לו תכף שנתקדשה ועוד שהרי נתבאר מדברי ירמיהו שאין התנאי בזה שתהיה נבעלתה לשני שנאמר לאמור הן ישלח איש את אשתו ויצאה מאתו והלכה והיתה לאיש אח' הישוב אליה עוד הלא חנוף תחנף הארץ ההיא ואת זנית רעים רבים וגו'. ולזה תהיה הכונה בזה שלא יוכל לשוב לקחתה אחר שיהיה אפשר לה שתבעל לבעלה השני והסבה בזה שאם היה מותר להחזירה אחר כן היה זה סבה אל שתמלא הארץ זמה כי מי שיחשוק אשת רעהו ישתדל עמו שיגרשהו ויקחה הוא ואת' עשותו חפצו ממנה יגרשנה וישיבנה לבעלה הראשון כדי שיתרצה בה כי אשו לא עשתה זמה בזה הפועל ולזה לא ירחיקה מפני זה ולזה התבאר שאם הפקירה עצמה אחר שגרשה מזולת קדושין לא נאסרה עלו כי אם ליראה שיגרשה לתכלית שתנשא עם האיש ההוא אוחר ישוב לקחתה בעלה הראשון כי זה מרוחק מאד אצל האנשים רוצה לומר לקיחת אשה מפקרת עצמה ומזה המקו' למדנו שהאשה שנטמאה בהיותה עם בעלה היא אסורה לו שהרי הוטמאה וכבר ביארנו זה עוד בפרש' נשא ממה שאמר ונקתה ונזרעה זרע:

ה

כי יקח איש אשה חדשה. למדנו שאם היתה אשתו וגרשה וחזר ונשאה לא ינהג בו זה הדין והרצון באמרו כי יקח נשואין שהרי אמר מי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה ועתה מבואר מה יהיה דינו אם לקחה:

לא יצא בצבא. רוצה לומר למלחמת הרשות כמו שביארנו באמרו מי האיש אשר ארש אשה:

ולא יעבור עליו לכל דבר. רוצה לומר לא לצרכי הגדוד ולא לצרכי העיר אין מעמיסי' עליו שום מעמס:

נקי יחיה לביתו שנה אחת. רוצה לומר שנה אחת מיום שנשאה והנה מפני שהתורה השותה דין לבונה הבית ולא חנכו ונוטע כרם ולא חללו ומארש אשה ולא לקחה ושנה גם כן בהשואת השלשה דברים האלו בדברי הקללות הנזכרות בפרשת והיה כי תבא למדנו שהכונה בית וחנכו והנוטע כרם ולא חללו יהיה גם כן נקי לביתו שנה אחת כי התור' ביארה כי לא ישלם הפיוס בזה הפועל לבעליו כי אם לשנה אחת ואמנם זכר זה בענין האשה בזה המקו' לפי שראוי לאדם שיהיה עם אשו בהתחלה באופן שיתפייס לבה בו ותאהבהו ויהיה זה סבה אל שלא תשנא עליו אח' כך ולא יצטרך לו לגרשה ולזאת הסבה צותה התור' שישמח עם אשתו אשר לקח בתתו לה חקה מעונתה:

ו

לא יחבול ריחים ורכב וגו'. הנה הריחים הוא אבן התחתון מכלי הטחינה ורכב הוא הכלי העליון והזהירה התורה שלא יקחם לאדם משכון על הלואתו ולא בשעה הלואה ולא אחר הלואה איך שיהיה שיהיו לו למשכון וביארה התורה טעם זאת האזהרה לפי שהעושה זה הוא חושב לקחת למשכון זה הכלי והוא לוקח למשכון נפש בעליו כי הוא משמש בעצמות להכין המזון להם אשר הוא שב להיו' חלק מבעל נפש ולפי הסבה בזה היא היותר משמשין להכנת מזון למדנו כי כל מה שישמש להכין המזון שאנחנו מוזהרים מלקיחתו למשכון ואפילו אם היו שם שני כלים משמשי' יחד לשמוש אחד חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו ולזה הוצרכה התורה להזכיר בפרט זאת האזהרה רחיים ורכב ללמדנו שהוא חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו כיון שיש בהם שמוש מה להכנת אכל נפש:

ז

כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל. למדנו מאמרו גונב נפש שאפילו גונב קטן יתחייב עליו ובאמרו מאחיו מבני ישראל למדנו שאם לא היה מאחיו מבני ישראל כמו הענין בעבד כנעני ובגר תושב לא ינהג בו זה הדין ואף על פי שהיה העבד חציו בן חורין כמו העניין בשפחה חרופה כי אינו עדין מאחינו ולמדנו מאמרו גונב נפש מאחיו שאינו חייב עד שיגנבנו ויוציאנו מרשות אחיו פרט למי שלא יצא מרשות אחיו וחביריו שהוא עומד עמהם כמו האב שגנב את בנו והרב את תלמידו:

והתעמר בו ומכרו ומת הגנב ההוא. ראוי שתדע שאין הכונה בזה שישתעבד בו או שימכרנו שהרי דקדק בפרשת ואלה המשפטים בשני אלו הדברים גם כן ואמר וגונב איש ומכרו ונמצא בידו קדם מכירתו אתו ועניין היותו בידו הוא שישתעבד בו אי זה שעבוד שיהיה שיורה שהו' תחת ידו כאלו הוא עבדו ובהיות הענין כן הנה לא יתחייב אם לא מכרו ונשתעבד בו קודם זה:

ומת הגנב ההוא. רוצה לומר כישלמו בו כל אלו התנאים לא בזולת זה:

ח

השמר בנגע צרעת. הזהיר להשמר בענין נגע הצרעת לנהוג בו לפי מה שיתן הדין באופן שישב מחוץ למחנ' המצורע המוחלט ולא יעלי' איש את נגעיו מהראותם אל הכהן. ולא יחתוך סמני הצרעת כדי שיטהרנו הכהן כי זה ממה שיביא הפסד רב לאנשים ובעל הנגע לא ירגיש בענין הזיקו להם עד שיסורו מפני זה תועלו' רבות ימשכו ממה שסדרה התורה בנגע הצרעת כמו שביארנו בפרשת מצורע:

ט

זכור את אשר עשה יי' אלהיך למרים. אמר זה להעיר שאין ראוי לנטות ימין ושמאל ממה שצותה התורה מענין המצורע הלא תראה כי גם מרים עם גודל מעלתה ומעלת אחיה לא הסכים השם יתעלה להעביר לה מדיני צרעת דבר אבל הוכרחה להיותה נסגרת שבעת ימים עד שנתרפאה ואף על פי שנמשך מהסגרה עכוב ישראל כמו שאמר והעם לא נסע עד האסף מרים וסמך דבר מרים לענין הנגעים לבאר שהנגעים על לשון הרע וזולתו מן החטאים ולזה סמך דבר הנגעים לענין גונב נפש:

י

כי תשה ברעך משאת מאומה לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו. הזהיר בזה המקום מי שיש לו מלוה על חבירו שלא יכנס לביו למשכנו ולפי שזה לא יתכן אם לא על ידי שליח בית דין כי אין כח באדם למשכן חבירו על חובו אלא אם היה זה ברצונו ואולם לא יוכל לקחת משכון ממנו בעל כרחו אבל ראוי שיקראהו לפני בית דין והם יצוו לפרעו או למשכן הלוה הנה תכלול האזהרה הזאת גם כן שליח בית דין שאף על פי שיש לו כח להכריח הלוה לפרוע המלוה או ליתן לו המשכון הנה לא רצתה התורה שיכנס בביתו של לוה לבחור אי זה משכון יקח אבל יכריח הלוה להביא לו משכון מבחוץ לפי החוב ויקחהו שליח בית דין מידו אף על פי שלא מרצונו שאם היה הענין כן הנה לא יהיה כח לבית דין להכריח הלוה לפרוע המלוה והנה הדברים קל וחומר אם כשיתן הלוה ברצונו המשכון למלוה לא רצתה התורה שיכנס המלוה ברשותו לקחת משכונו כדי שלא יבוש המלוה אם לא יתן לו היותר טוב והיותר ראוי להפרע ממנו בקלות כל שכן כשימשכן אותו שליח בית דין בעל כרחו שראוי להשמר מלהכנס בבית הלוה למשכנו כי אין לאל יד הלוה לבדוח ממה שירצה אותו שליח בין דין לקחת משכון:

יב

ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו. הנה זה יהיה כשיהיה כסות לילה ואין הכונה בזה שלא ישתמש בעבוטו כי זה ממה שאין צריך להזהיר בו ואפילו אם היה עשיר ואמנם הרצן בזה שלא ישכב ועבוטו אצלו אבל יחוייב לו להביאו לו וביאר שבבא השמש משיבו לו את המשכון כדי שישכב בשמלתו והנה למדנו מזה שהוא הדין לכסות יום להחזירו לו ביום כדי שישתמש בו ביום ואולם דברה התורה בהווה לפי שהממשכן את חבירו ימשכנהו ביום על הרוב ואז לא יוכן לעני לתת לו כי אם כסות לילה והנה למדנו מזה שאם היה לעני במה ישכב זה המשכון לא יחוייב המלוה להשיבו לו ולפי שזה הדין הוא בזה המקום במי שלקחו משכון ממנו שלא בשעת הלואה למדנו שאם לוה על המשכון בתחילת ההלוואה אינו חייב להחזיר:

יג

ולך תהיה צדקה. רוצה לומר שהשם יחשבה לך לצדקה אם תשיב לעני כסות יום ביום וכסות לילה בלילה:

יד

לא תעשוק שכיר עני ואביון. ידוע כי התורה דברה בזה בהווה וזה כי אף על פי שהיה עשיר אין ראוי לעשוק שכירותו ואולם זכר עני ואביון כי החטא בו יותר עצום כאמרו וקרא עליך אל יי' והיה בך חטא:

מאחיך או מגרך. זה גר צדק אשר בארצך בשעריך. רוצה לומר אשר הוא בארצך ובשעריך לבקש שכירותו ממך ולמדנו מזה שאם לא בקש לו שכירותו אינו עובר על איחור שכירותו:

טו

ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש. הנה במקום אחר אמ' לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר למדנו ששכיר יום גובה כל הילה שנאמ' עד הבקר ואחר זה עובר עליו ושכיר לילה גובה כל היום שנאמר ביומו תתן שכרו ולא הבא עליו השמש ולמדנו מזה שאם היה שכיר לזמן רב ונשלמה פעולת שכירתו ביום גובה כל הלילה שנאמר ולא תלין פעולת שכיר עד השלימו כל פעולתו ששכרו עליה אינו עובר ואז יש לו כל הלילה אם השלים ביום ואם השלים בלילה יש לו כל היום עד בא השמש:

כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו. רוצה לומר כי אל השכירות ההוא נושא נפשו כי ממנו הוא מתפרנס ומחיה עצמו ואם לא תפרעהו בזמנו יקרא עליך אל יי' ויביא עליך עונש חזק על אחורך לעני מזונותיך כי משכירותו הוא מתפרנס וזה שזכר בסוף אינו כי אם בעני כי העשיר אינו מחיר כל לגבות שכירותו ולא תחסר פרנסתו מפני האחור הזה:

טז

לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות. בארו רבותינו זה המאמר בעדות הקרובים כדי להשמר מההכפל. שהרי אמר אחר זה איש בחטאו יומתו והנראה מפשט הכתוב שהוא בא להזהיר הדיינים שלא ישפטו למות האבות בעבור חטא הבנים ולא הבנים בעבור חטא אביהם אבל איש בחטאו לבד ואולם דבר עדות הקרובים יתבאר ממה שנזכר ברוצח מענין גואל הדם שמצד רתיחתו ירצה עכ"פ להמית הרוצח אף על פי שאין לו חטא מות ולזה הוא כמו בעל דבר וכמו שבעבור אהבת קרוביו והיותו עצמו ובשר שלו יפותה להמית מי שאין לו חטא כן יפותה להעיד לו עדות אף על פי שאינו אמת ולפי שהגואל לא יעבור שני בשני כמו שבארה התורה בפרשת בהר סיני. או דודו או בן דודו יגאלנו. והנה בן דודו שני בשני הנה אינו נפסל מהקרובים לעדות כי אם שני בשני ועוד שכמו שפסלה התורה הרשע והחמסן לעדות לפי שאנחנו רואים אותם נוטים מדרכי התורה ולזה נחשוד אותם שאולי לסבת ממון או אהבה לא יחוש להעיר שקר כל שכן שנחשוד הקרובים כי כמעט שטבע הקורבה ימשכם לעזור לקרובים להשים מבקשו כי טבע האד' הוא להיות בלתי מתעלם מבשרו והנה תעמוד על זה בחוש מהריב המתחדש בין אנשים אפילו בממון שתמצא הקרובים נקשרים לאגודה אחת לעזור לקרובים אם במשפט אם בכח והנה כמו שהדיינין ראוי שיהיו בלתי נוטים בטבעם לאהבת החלק האחד יותר מהאחר כמו שביארנו בפרשת יתרו כן ראוי שימשך ענין בעדים כי על פיהם יצא מה שיצא מהמשפט כי אם אין עדים אין דיינין והנה הוצרכה התורה לצוות שלא יומתו אבות על בנים לפי שכבר זכרה כי השם יתעלה פוקד עון אבות על בנים ואולי יחשבו הדיינין לעשות דבר ראוי אם ילכו בדרכי השם יתעלה וכן שכן שבארה התורה בעיר הנידחת שימותו בה בנים על אבות ולזה הזהירה התורה מזה בזה המקום וכאלו אמר שאף על פי שזכר בכאן שאם יקרא העני אל יי' יהיה בשוכר עונש מהשם יתעלה הנה אין ראוי לשפטים שילמדו מזה ויענשו הכובש שכר שכיר שלא לפרוע בזמנו כמו שהשם יתעלה עונש אותו:

יז

לא תטה משפט גר יתום. רוצה לומר גר צדק ויתום והזהיר עליה מלהנות משפטם כי לשפלותם אולי לא יזהר הדיין מלהטות משפטם כי אין בשער עזרתם ולזה הוסיף זאת האזהרה לדין עליהם:

ולא תחבול בגד אלמנה. בין עניה בין עשירה ואפילו ברצונה ואפילו בשעת הלואה אם לקח המשכון ממנה חייב להחזירו לה והנה חמלה עליה לשפלותה ולדאבונה עם שזה יביא לפעמי' לידי זמה במה שימשך מזה מחייוב השבת משכונה של יו ביום ושל לילה בלילה:

יח

וזכרת כי עבד היית במצרים ויפרך ה' אלהיך משם. ולזה אתה עובד הש"י ותחוייב לעשות מקניניך מה שירצה כי אתה וקניניך לו:

יט

כי תקצו' קצירך בשדה. כי תקצו' כולל אם קצרה הוא או שלוחו אבל אם קצרוה לסטים או קרסמוה נמלים ומה שידמה לזה לא ינהג בקציר הדין הנזכר. קצירך לא קציר הקדש ולא קציר גוים ולא קציר הפקר:

בשדך. פרט לשפזרה הרוח את עמריו בשדה אחר כי אע"פ ששכחם שם אינו שכחה:

ושכחת עומר בשדה. ושכחת עומר ולא גדיש והנה דרך העומר להיות עושה פחות מסאתים לפי הוראת הגדר ולזה אם יהיו בו סאתים אינו שכחה:

ושכחת עומר בשדה. ושכחת עומר ולא גדיש והנה דרך העומר להיות עושה פחות מסאתים לפי הוראת הגדר ולזה אם יהיו בו סאתים אינו שכחה:

ושכחת עומר בשדה. ראוי שיהיה נשכח בשדה אבל אם נשכח בעיר כיון שאינו נשכח בשדה אינו שכחה וענין השכחה הזאת הוא במה שדרכו לשכח כמו שאין שם בשדה מי שרואה אותו בעת שאתה שוכחו. אבל אם יש שם רואה אין ראוי לשכחו כי מדרך האנשים שיזכירו קצתם לקצת מה שהם רואים. ורואי שתדע ששכחת הפועלים שם כמו שכחת בעל הבית כי הם שם במקומו וגם על ידיה' נעשה הלקט שהוא לעניים כמו שקדם ולפי שאמר עומר ידענו שאם לא היו האגודות באופן שיקראו עומר לקטנותם הנה אין השכחה נוהגת בהם ולפי שאמר כי תקצור קצירך בשדה אצל זכירתו שכחת העומר למדנו מזה שני דברים האחד שיש שכחה ג"כ בקצירת הקמה וכבר נתבאר זה עוד ממה שאמרה התורה אחר זה לא תפאר אחריך לא תעולל אחריך והנה מה שעזב אחרי הואר שכחה למדנו שהשכחה נוהגת במחובר ולזה תהיה נוהגת בקמה ויוגבל שעורה מהשיעור המוגבל לעומר והשני שהוא שיהיה בעת הקצירה קצירך ואז יהיה נוהג בו דין השכחה אמנם אם בשעת קצירה אינו קצירך בדרך שאינו אז מחוייב בפיאה הנה לא ינהג בו אחר זה דין השכחה והוא מבואר שהשכוח בשדה אע"פ שזכר אותו אחר זה הוא לעניים שהרי הזהירה התורה ואמרה לא תשוב לקחתו והנה ענין השכחה הוא שישכח העומר או הקמה במקום שלא תכריחהו מלאכתו לשוב אצלו להיותו כמו גמר מלאכה אצל המקום ההוא ואפילו היה טמון שם או שקצר בלילה או אסף העמרים בלילה ולפי שאמר כי תקצור למדנו שבמה שראוי לקצור לפי הנהוג ינהג דין השכחה לא במה שאינו ראוי לקצור כמו התבואה שקצרה קודם שנגמרה להאכילה לבהמה:

לא תשוב לקחתו. הזהיר מלקיחתו אחר זה אע"פ שזכרו:

לגר וליתום ולאלמנה יהיה. מגיד שאם לקחו יחויב לתתו לעניי' והנה זה הגר הנזכר פה הוא גר צדק והיתום והאלמנה וכן ראוי לשאר עניים אך דברה תורה בהווה והראייה על זה שהרי אמר בפרש' בהר סיני תמורת זה המאמר לעני ולגר תעזוב אותם למדנו עוד מאמרו לגר וליתום ולאלמנה יהיה שראוי לעשו' בדרך שתהיה יד העניים שוה בזה ולזה לא ימנע קצת העניים מלהכנס שמה ויניח קצתם להכנס שם ומה שדומה לזה ממה שיסבב אם לא יכנסו העניי' שם או שיכנסו קצתם זולת קצת ולמדנו מאמרו לגר ליתום ולאלמנה יהיה בזמן ההוא מוכן לחיו' לגר ליתום ולאלמנה ר"ל עניי' אז הוא מוזהר שלא לשוב לקחתו לא בזמן שאינו מוכן להיות להם והוא בשעת סור העניים מלחזר אחר אלו העניים הדברים בשדות כי התורה אמרה לגר ליתום לאלמנה יהיה שאע"פ שעבר ולקחו בעל הבית חייב להחזירה לעניים בגורן או בקמה או בפת:

למען יברכך יי' אלהיך בכל משלח ידיך. מגיד שבשכר זה יברכך השם יתע' להוסיף על תבואתך כי כמו שתחנן העניים יחנך השם יתעלה. למען תתן להם. כי הוא נותן לחם לכל בשר וישימך כלי לנתינת המזון לעניים אשר ישפיעהו הש' ית' עליהם מצד ההשגחה הכולל:

כ

כי תחבוט זיתיך לא תפאר אחריך. ר"ל שמה שישכח מפארות הזית לחבוט ויתיחס אינו חוזר אחר זה כשזכר אותו לעיין בפארות לחבטם והנה אם היה קצת הזית שכוח נשער אם יש בו סאתים אינו שכחה כי כמו זה השעור אין מדרכו שישכח ואם היה שדה לאילן שיהיו בו אילנות רבות ושכח אילן מהם שלא חבט פירותיו הרי זו שכחה כיון שעבר ממנו אם לא היה אצלו מה שראוי שיביאהו לזכרו מצד עוצם המלאכה ואם שכח ג' אילנות במקום אחד אין זו שכחה כי כמו זה לא יורגל לשכחו בעת לקיטת הפירות מהאילנות וכן אם היה שם אילן אחד חשוב אשר לחשיבותו נקרא בשם מיוחד ושכחו כלו אינו שכחה כי חשיבותו יביאהו לזכרו ולזה אינו ראוי שישכח:

לגר ליתום ולאלמנה יהיה. כבר פירשנוהו במה שקדם ואולם מה שראוי להוסיף בו ביאור בזה המקום הוא שאם היה האילן גבוה שלא יוכלו העניים לעלות עליו אם לא בסכנה או יעלו שם קצתם זולת קצת ראוי לבעל הבית לעשות באופן שתהיה השכחה לגר ליתום ולאלמנה:

כא

כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך. הזהיר בזה המקום שמה ששכח מבצירת הכרם אחריו לא ישוב לקחתו ולזה אמר אחריך ואמר ולא תעולל דבר בהוה כי יונקות הגפנים הם היותר ראויות להשכח כמו שאמר באילן לא תפאר לפי שהפארה היא יותר ראויה שתשכח מהאילן כלו וכבר זכרנו דין השכחה באילנות וכן דינה בכרם:

כב

וזכרת כי עבד היית בארץ מצרי'. ר"ל ולזה אתה וקנייניך לשם יתעלה ותחוייב לעשות מקנייניך מה שירצה כי הוא הוציאך מהעבדות ההוא:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.