משה ידבר/מכות/ה/א
גמרא. ואמר רבא באו שנים ואמרו בחד בשבתא הרג פלוני את הנפש, ובאו ב' ואמרו עמנו הייתם בחד בשבתא אלא בתרי וכו' ולא עוד אלא אפי' אמרו ערב שבת וכו' נהרגין דבעידנא דקא מסהדי גברא לאו בר קטלא הוא. ע"כ. פרש"י ז"ל ד"ה מאי טעמא, כשבאו יום ג' בשבת להעיד עליו אכתי גברא לאו בר קטלא שלא הועד עליו בבי"ד ואילו הוי אתי ומודה הוי מפטר נמצא שהם היו מחייבין מיתה את מי שאינו ראוי למות עכ"ד.
והקשה בתוס' ד"ה דבעידנא וז"ל פ"ה משום דאי הוי אתי ומודה מיפטר, ולא נראה דזה לא מצינו דא"כ כל חייבי מיתות ב"ד יכול להודות ולפטור עצמו עכ"ל.
ולי נראה לישב דברי רש"י ז"ל על דרך נכון: שזאת אי אפשר להאמין שרש"י ז"ל היה טועה בדבר שדרדקי דבי רב יודעין אותו, שחייבי מיתות אינם יכולים לפטור עצמם ע"י הודאה, ע"כ נראה שכוונת רש"י היה לפרש כל הצדדים. לבאר שאי אפשר בשום אופן שיהי' רוצח זה גברא קטילא, הנה אכתי לא הועד עליו בב"ד כוונתו כמו שפי' התוס' שמא לא יתקיים עדותם אם גם יבואו עדים עיי"ש, וא"ת שהוא בעצמו יבא ויודה שהרג, ע"ז כתב רש"י ואילו הוה אתי ומודה, לא קטלינן ליה על הודאתו, כי אין אדם משים עצמו רשע לפיכך הוי מופטר, נמצא שלא היה אכתי גברא קטלא כנ"ל עיקר. אבל כשיבואו אח"כ עדים ויעידו עליו אחר שכבר הודה בעצמו קטלינן ליה, וכי קנס הוא שקנסו רחמנא שיהא פטור בהודאתו כנלענ"ד ברור.