גליוני הש"ס/מכות/ה/א

גליוני הש"ס מכות ה א

משלשין בממון כו'. נ"ב עי' לעיל ג' א' רש"י ד"ה משלשין בממון וי"ל דהתנא קאי אמשנה דבבא בתרא נ"ו ב' משלשין ביניהם ושם איירי בג' כיתי עדים ושייך שפיר ל' משלשין בפשיטות וע"ז אמר התנא כאן דמאי דאמי דאמינא לך התם דמשלשין דין זה הוא רק בממון אבל במכות כה"ג אין משלשין ודו"ק:

ממון מצטרף מלקות לא מצטרף. נ"ב י"ל הסברא עפ"י תוס' ב"ק מ' א' ד"ה כופר דכתבו ועוד חטאת דלגבוה אין להקפיד אי מביאין ב' חטאות אבל כופר דלחבירו למה ירויח זה במה שהשור לשנים עכ"ל וה"נ מלקות דאינו דבר הניתן לחבירו רק עונש בעלמא לכפרת חטאם אין להקפיד אם נלקין כל אחד מלקות שלימה משא"כ ממון דלחבירו למה יקח יותר ממה שרצו להפסידו.

ודע דגוף הך דממון של הזמה ניתן למי שהעידו עליו עמד ע"ז בס' יראים (סי' רמ"ג) וז"ל ולא ידעתי מאין שהממון ניתן למי שהעידו עליו מאחר שהוא קנס יתנוהו בית דין למי שירצו כדתנן בחומש דזר האוכל תרומה דנותן קרן לבעלים וחומש למי שירצה וספק בידי עד יורו לי צדק עכ"ל.

ולכאורה היה ראוי שיותן לעניים עיין בבא קמא (ל"ט א') וניתביה לעניים כו' ושוב מצאתי בשו"ת רדב"ז (ח"ג סי' אלף מ"ט) הביא דברי הר"א ממיץ וע"ש מה שכתב ז"ל בטעם הדבר. ולפי דבריו עדים זוממין קנסא ובממון היכא דנעשה הדין עפ"י פיהם הוא ממש כקנס של תשלומי כפל דגניבה עש"ה.

ואולם מה שכתב שם עוד דתיבת לאחיו מיותר ודרשינן מינינ שהעשיה תהיה לאחיו, צ"ע, דאיצטריך לדרשא דלאחיו ולא לאחותו. ולהלן במשנה והרי אחיו קיים והוא ג"כ דרשא מתיבת לאחיו.

וע"ש עוד חידוש ברדב"ז דעדים זוממין ששילמו וכן כל חייבי לאוין שלקו אין נכשרים בכך לעדות עד שיחזרו חזרה גמורה כל חד כדיניה ע"ש. ועיין שו"ת משפטים ישרים (סי' קי"א) עש"ה.

והנה לפי סברא דעדים זוממין קנסא לכאורה יש ליישב בפשיטות קושית היריאים הנ"ל דלא דמי לקרן וחומש דתרומה דהוא לכפרה וע"כ לכל מי שנותן מתכפר משא"כ קנס ראוי להנתן למי שהקנס עבורו וגם בקנס דדבריהם הוא כן עי' שו"ת מהר"ם בר ברוך (אחרי סי' תתרכ"ב ד"ה חרם תקנת הקהלות כו') שכתב עוד תקן ר"ת כו' למכה חבירו כו' לקנסו כו' וקנס זה למוכה ולא לעניים כו' ע"ש. ועי' ירושלמי תרומות (פ"ז ה"א) כמה דתימר קרן קנס ודכוותה חומש קנס ע"ש דיש שם מקום עיון אם גם חומש דתרומה לאו משוס קנס הוא ע"ש במפרשים.

ומצאתי דהך דשו"ת מהר"ם בר ברוך דהקנס שייך למוכה לכאורה יש לו סתירה בדברי עצמו בסי' שפ"ד דכ' על מי שטען שהכהו חבירו ואין עדים דאין לחייב את הנתבע שבועה כיון דאפילו היה מודה לא הי' מתחייב דאין דנין דיני קנסות בבבל ואפי' אם הי' קנס בעיר מי שמכה את חבירו זה הקנס אינו חייב למוכה כו' ע"ש. ויש לומר דכאן הרי לא דיבר מדינא רק מתקנה וסתם תקנות עיר היה ידוע לו ז"ל אז דהם שיהי' הקנס לעניים וכן נראה ממה דסיים שם אבל נראה שאם תקנו שיהא הקנס למוכה יכול להיות שיחייבהו שבועה עכ"ל. ובאתי רק להעיר. וע"ע שו"ת מהרי"ו (סי' כ"ח) באחד שהכה חבירו וקנסו בזקוק כסף וכתב דאם המוכה עני יתן לו המכה זקוק כסף ואם הוא עשיר אז יתן הזקוק כסף לעמלי תורה ע"ש.

ולעניין השבועה דכתב המהר"ם הנ"ל דאין להשביע על טענת בושת עי' ג"כ בשו"ת מהרי"ו שם דכ' דאין בזה דין שבועה משום דלא הוי גופו ממון כמו שטרות וגם שבועת היסת לא נתקנה רק אממון עש"ה. וע"ע כזה בשו"ת מהרי"ו סי' ס"א עש"ה. וע"ע שו"ת משפטים ישרים (סי' דע"ר):

דבעידנא דקא מסהדי כו'. נ"ב עיין בנימוקי מהרמ"מ שבסוף המהרי"ו (דס"ו ע"ב) כתב דין דגואלי הדם רדפוהו עד חובה והשיגוהו כדין עשו שנקמו נקמת אביהם דגברא קטלא קטלו ואין לו דמים מצינו בפנחס שהרג זימרי על שבעל ארמית וכ"ש זה ואין להוציא לעז עליהם עכ"ל. הנה מ"ש דגברא קטילא קטלו אף דרק אחר גמר דין חשבינן לי' גברא קטילא ועתה אין סנהדרין צ"ל דלשונו רק דרך אגדה דגודל החטא והעונש אשר עליו מחשבי לי' כגברא קטילא:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף