מעשי למלך/מעשה הקרבנות/יד

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף

משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

לחם משנה
כסף משנה
משנה למלך


מפרשי הרמב"ם

אבן האזל
אור שמח
הר המוריה
יצחק ירנן
מעשה רקח
מעשי למלך
ציוני מהר"ן
קרית ספר
שער המלך
שרשי הים


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


מעשי למלך TriangleArrow-Left.png מעשה הקרבנות TriangleArrow-Left.png יד

ג[עריכה]

הניח

מנחה לשתי בניו וכו'. הנה בלח"מ ביאר שני שיטות ונראה דלפירש"י דבשני יורשים אף שאין מתכפר בקופי' אין עושין תמורה מקרא דיורש אחד ולא שני יורשים דהמר ימיר משמע רק אחד ולא שנים א"ש קו' התוס' זבחים דף ה' ד"ה מקופיא מה שהקשו מיומא עייש"ה ודו"ק:

הניח

מנחה לשני בניו וכו'. והנה קייל"ן אין שותפות במנחה ע"כ דס"ל דאין ירושה במנחה ובלח"מ הקשה ממש"כ רבינו פ"א מתמורה דאין יורשין ממירין הקרבן שהניח להם אביהם משום דאין שותפין ממירין מוכח דס"ל דאין ירושה בקרבן וכתב בלח"מ דרבינו מפרש הסוגי' דלמסקנא יש להם קנין בקרבן ובמהרמ"ש פ' ויקרא הקשה הא קייל"ן בסי' רע"ו סע"ו דאין יורשין דבר שאין בו רק טוה"נ דטוה"נ א"מ ובקצה"ח כתב דאפי' אם הוא בידם אין להם כח בירושה וא"כ איך ירשו קרבן שהוא של הקדש לא של בעלים ולפי המסקנא דאין מכפר אלא מקופיא א"כ אין להם אלא כטה"נ ואיך אפשר דקנו יורשים והנה ליישב קו' הלח"מ נראה דיש דין ירושה במנחה והא דאין שותפות במנחה ביורשים היינו משום דהו' נשתתפו לזמן ידוע דא"ר לחלק וה"נ הא מחייבין להביא הקרבן ברגל הראשון דאל"ה עוברין עכ"פ בעשה וכיון דא"י לחלק אין להם שותפין דעדיין תפיסת הבית עליהם עיי' ירושלמי פ' מי שמת הובא בבאה"ט סי' קע"ו דעד שלש דורות קיימו בתפיסת הבית עיי' ב"ח ס"ו חו"מ סי' מ"ז שמפרש כן דברי הירושלמי אבל לענין תמורה כיון דאי אומר חצי' זו ותכנס זו אי הו"א מהני דבריו שתצא זו לחולין אז הו' בר חלוקה דליכא אז מצוה להקריבו ויכול כל אחד לכוף את חבירו לחלק ע"כ הו' כשאר שותפין מביאין קרבן ומה שהקשה המהר"ם שיק מטוה"נ לדעתי יש לומר דהא דטוה"נ א"י לירש היינו אם ע"י טוה"נ יזכה בגוף התבואה אבל הכא ע"י הטוה"נ א"י לזכות בגוף הקרבן אלא בטוה"נ לבד שפיר הו' כקרבן של שני שותפין.
ועוד נראה להוסיף כמוש"כ לחלק דיורשין אין ממירין משום דע"ז הא לא נשתתפו מעיקרא כדי להמית א"כ לא הו' כנשתתפו לזמן דא"י לחלק והו' כשאר שותפין דעלמא ועוד דהא דאין שותפין ממירין ילפינן בתמורה דף ט"ז ממעשר בהמה ומעשר הא פטורין בשל יורשים דלא שייך דהו' נשתתפו לזמן עד שיעשרו דהא ניחא להם יותר שלא יצטרכו לעשר ובהא ניחא לי מה שהקשה באור חדש פסחים דף צ"א הא פסח אין שוחטין על היחיד א"כ איך משכחת תמורה וכדמוכח ביומא דף נ' ולפמש"כ יש לומר כך דהנה פליגי תנאי הא דאין שותפין ממירין לת"ק ילפינן כן מדכתב ולא ימיר בלשון יחיד ולר"ש ילפינן כן מדכתב בלשון יחיד יש לומר באמת יורשים שירשו בהמה ממירין שפיר א"כ משכחת באחים שירשו קרבן פסח דשפיר ממירין דרק למ"ד דיליף ממעשר נשמע דגם יורשים אין ממירין אבל אי ילפינן מדכתיב בלשון יחיד שפיר יש לומר דממירין דהא יורשים מביאין מנחה אף דכתיב בה נפש.
ובהא יש לומר פרפרת דהנה באו"ח ת"י דמשכחת בהפריש קרבן פסח קודם שנמנו עליו דליכא עדיין שותפות אמנם ע"ז יש להקשות הא כיון דאין שוחטין על היחיד ע"כ להמנות קאי א"כ לא הו' קרבן יחיד וכן הוא באמת בירושלמי פ"ק דפסחים דלהאי מ"ד דאין שוחטין על היחיד אף קודם שנמנו אין ממירין כיון דלהמנות קאי הו' כנמנו כבר אך נראה דזה תליא אי אמרינן הטעם דאין ממירין דילפינן ממעשר בהמה א"כ כל זמן שלא נמנו לא הו' דומיא דמע"ב ושפיר ממירין כמוש"כ האו"ח והיינו לר"ש דס"ל כיון דילפינן ממעשר בהמה והא דאיתא בירושלמי דאין ממירין משום דסופו להמנות לא הו' דומיא דקרבן יחיד ולהאי מ"ד הא בארנו דשפיר משכחת ביורשין שירשו קרבן פסח דלא הו' כשותפין כיון דאין עומד לחלוק ודו"ק.
בענין בית חוניו וחזיתי למהרמי"ט חו"מ סי' פ"א שתמה אמאי מהני כשאמר הרי עלי ע"מ שלא אתחייב כיון דאמר הרי עלי הו' תרתי דסתרן והו' תנאי ומעשה בדבר אחד דלאו כלום הוא וכתב דהכי קאמר דנעשה כאומר הרי עלי עולה אם לא אקריבנה בבית חוניו אין מתחייב באחריות ואם אבדה או נאנסה יתחייב באמת להביא אחרת למקדש אולם לי נראה דמה שאמר הרי עלי היינו להביאם ולא נתחייב להקריבה אלא לטפל בהן לכן לא הו' תרתי דסתרן ושפיר דבריו קיימין.
ובסי' קט"ז תמה עוד מה מהני בע"מ להקריבה בבית חוניו נהי דלא קיבל אחריות אבל הא אם הרגה בידים פשיטא דחייב דלא עדיף משאר אדם שאם הזיק שורו שחייב וכתב וז"ל דאע"ג דמקטל קטלה כלומר דהקריבה בחוץ לאו הקרבה הוא אלא דמי שהרגה לא דקטלה איהו בידים אלא שגרם להרגה שהוליכה בבית חוניו כסבור מצוה קעביד לכהנים המשמשים בה הקריבהו ולא הו' אלא פשיעה דאפי' שוגג אדם מועד לעולם אם לאו דאיהו לא שחטה בידים והא דקאמר דמקטל קטלה גרם לה קטלה ואלו עשה כן בשל אחרים פטור הי' אלא משום דחייב באחריותה חייב באונסין וכל שכן בפשיעה עכשיו שאמר ע"מ שלא אתחייב באחריותה כמו שלא קיבל עליו שמירה כלל דמי וכמו שכתב במרדכי להוכיח מהכא דאמר אמר ע"מ שלא אקבל באחריות פטור מפשיעה וכתב עוד דלאו משום דאמר ע"מ פטור מפשיעה דהא אמרינן בכתובות פ' שני דייני גזירות דאחריות דנפשי' ודאי קיבל עליו אלא הא"ט דפטור אפי' משבועה יען דהו' של הקדש ואין דין שמירה בהקדשות דנתמעט מרעהו ואף לרבינו דמתחייב בפשיעה דהו' כמזיק בידים היינו שנעשה שומר אבל כאן שאמר ע"מ שאהרגנה לא קיבל שמירה ולא נעשה שומר עלי' כלל.
והנה שם במהרי"ט העלה דאף דיכול אדם להתחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם אבל רק היכא דעכ"פ נכסים משתעבדים דבעינן שיהא אחריות מה שמחייב עצמו על שאר נכסיו דאי אין נכסין נכסים בשיעבוד גם על גופו לא חייל דהו"ל כקנין דברים בעלמא לפי"ז אם מתחייב ליתן כל נכסיו באמת לא חל החיוב וכן ראיתי שהעלה בשו"מ קמא ח"ג סי' קכ"ג ואמנם קשה לי ע"ז מהא דאיתא בערכין דף כ"ח דלא יקדיש אדם כל נכסיו וס"ל לר"א דאפי' אם החרים לא הו' חרם ומפרש בגמרא דיליף מקרא דאך חרם בישראל אשר יחרים מכל אשר לו מכל במקצת נכסיו ולא בכולו ואמר ראב"ע אם לגבוה אסור כש"כ שלא יבזבז אדם להדיוט כל נכסיו והוקשו בתוס' הא קרא בחרמי כהנים כתיב שאין בהם קדושת הגוף ותי' גם חרמי כהנים יש בהם לגבוה ולהנ"ל אכתי קשה דחרמי כהנים הא לא הו' אלא כחיוב שמתחייב עצמו ליתן אבל הקדש אמירה לגבוה כמסירה להדיוט א"כ מנ"ל דילמא לכן נקט מכל אשר לו משום דאין יכול לחייב כל נכסיו אבל להקדיש הו' כמסירה.

ה[עריכה]

מה

בין נדרים ונדבות וכו'. וכתב במל"מ ראיתי לתוס' חולין דף כ"ב אההיא דהרי עלי עולה מן התורים או מן בני יונה והביא תחילת הציהוב שבזה ושבזה מהו וא"ת כיון דממנ"פ אחד מהן פסול איך יכול להקריבן ויש לומר דמבעיא לי' כגון דאם עבר כהן והקריב א"נ כיון שהביא ליד כהן יצא ידי נדרו מאחר דמ"מ האחד מהם הי' ראוי' להקריב ותמוה בעיני כיון שאינו יכול להקריב משום ספק איך יתכן שיצא זה ידי נדרו והלא אף שהקריבו אלא ששחטו הכהן שלא לשמו לא יצא ידי נדרו כש"כ היכא דאין הכהן יכול להקריבו דפשיטא דלא יצא ידי נדרו ובס' ע"א כ' דל"ד דשם כיון ששינוי שמו א"כ אין זה קרבן שנדר דהוא נדר עולה ומביא שלמים אבל הכא הא מביא קרבן שנדר ממנ"פ וזה שאין הכהן יכול להקריב לאו עלי' דידי' רמיא אלא בכהן תליא מילתא כגון אם יבוא אלי' או עפ"י נביא יתברר לו האמת אם עבר והקריב הרי זה קרבן מעליא לכן שפיר יצא ועוד יש לחלק דהא אם יאחר מלהקריב עד שיגדלו יקרב התור כדיני' לכן עתה יצא כבר ידי נדרו הואיל לכשיגדלו חזי השתא נמי חזי אבל אי קשיא הא קשיא הא בר"ה אמרינן אפריש ולא הקריב לא יצא ידי נדרו אלא די"ל דתוס' מפרשין ולא הקריב שלא הביא כלל ליד כהן וכדמוכח התם דקאמר אי אשמעינן אפריש ולא הקריב משמע דבמשהי' לי' גבי' והא דכתב רבינו דחייב באחריותן עד שהקריב ע"כ לומר כיון שהביאן ליד כהן הו' כאלו הקריבן דכהנים זריזין אין מעכבין הקרבנות:

שהנודר

אם הפריש קרבן ואבד או נגנב חייב באחריותו והמתנדב ואמר זו אם מת או נגנב אינו חייב באחריותו. וביאר הכ"מ בפ"ק דקינין והנה במס' קינין אין מבואר הך דאבד שכתב רבינו ולא נזכר רק נגנב ומת ולא נזכר אבד אולם בפ"ק דמגילה הביאו משנה דקינין ואיתא שם גם או אבדו ולכאורה למה שינה [ועתויו"ט במגילה שהרגיש בזה] מהא דתנא במס' קינין דלא נקט אבדו לכאורה הי' נראה דהנה בטו"א במגילה כתב דהך אין בין קאי גם אקדבדה"ב ובקדבדה"ב אורחא דנקט אבדו כדאיתא חולין דף קל"ט נגנבו או אבדו דהיינו במטלטלין במעות אבל בקדושת מזבח דסתמא בע"ח אורחא יותר בגניבה מאבדה אלא דא"כ קשיא על רבינו דאיירא כאן מקדה"ג ונקט אבדו:
ולכאורה אפשר ליתן טעם אחר עוד דבקדבדה"ב הו"א באבדו פקע קדושתן ול"ש בי גזא דרחמנא ואפי' בנדבות ג"כ יתחייב באחריות משא"כ בגניבה ל"ש פקע דשייך לומר בי גזא דרחמנא כפירש"י משם דאם יוציא הגנב מועל וחייב להקדש לכך קמ"ל בקדבדה"ב אבדו אלא דג"כ קשיא א"כ איך נקט רבינו אבדו כיון דאיירא מקדשי מזבח ולכן נראה רבינו מיאן לומר דדוקא בקדבדה"ב אמרינן אורחא דמילתא נאבדו דהרי בב"מ דף כ"ד איתא הרי דנאבדו לו גדייו וכתבו דאורחא דמילתא נקט אבדו הרי אפי' בבע"ח אורחא באבידה יותר מבגניבה ולכך נראה רבינו סובר דגם בקדשי מזבח שייך הא דאבדו ולכן הביאו והא דבמשנה דהכא לא חשוב אבדו יבואר הכל להלן:
והנה יש לתמוה עוד טובא על רבינו דלא שמר הסדר דנקט תחילה אבד או נגנב ואח"כ נקט מת או נגנב והניח אבד ומ"ט השמיט תחילה מת ובסיפא השמיט אבד:
ועוד יותר לכאורה יפלא דהרי אדרבא נראה דברישא הוה שייך יותר למינקט מת דאף דהוה אונס כידוע חייב באחריותו ובסיפא שייך רבותא יותר אם אבדו אף דהוה פשיעה יותר מגניבה דגניבה קרוב לאונס כדאיתא ר"פ השואל ועתוס' ב"ק דף נ"ז בד"ה ושמואל דלגבי אדם המזיק דפטור באמת באונס כעין גניבה וחייב באונס כעין אבידה אלא דאפ"ה כאן פטור משום דאפי' בפשיעה גמורה פטור בהרי זו וא"כ רבותא יותר למיתני בסיפא אבדו ולכך נראה ליישב דהנה בחולין קל"ט מבואר בגמ' דמוקי הא דלרי"ו חייב באחריותו בקדבדה"ב בהרי עלי משא"כ בהרי זו אמרינן דבגזא דרחמנא איתא מוקי הך דהקדיש תרנגולת דל"א במרדה פקעה בהרי זו והקשה ריטב"א מה צריך לאוקים בהרי זו ותי' בהרי עלי דחייב באחריותן באמת באבידה פקע קדושת' יען דהוה כמו חילול כיון שחייב באחריותו ולדידי נראה ליישב בדרך אחר דהנה מבואר בריטב"א דלכן פקעה קדושתי' באבידה יען דהוה רק שיעבוד להקדש ורי"ו חולק דלא פקעה ונראה דעד כאן לא פליג רי"ו אלא דסובר ק"ד ג"כ הוה קנין הגוף כדסובר באמת רבי בגיטין דף ל"ח במקדיש עבדו דגזברין מוציאן לחירות עיין רמב"ן שם ואולי רי"ו לטעמו דקנין פירות כקנה"ג וכ"ז בהרי זו אבל בהרי עלי ע"כ מודה רי"ו דהוה רק שיעבוד להקדש דהנה במגילה דף ח' מבואר דלכן בעלי הוה חיוב אחריות כיון דהוה רמי אכתפי' והנה אמרינן בכמה דוכתי נכסי' דאינש אינהו ערבין וביארו המפורשים דהיינו כיון דמונח אכתפי' לשלם הנכסים רק כערבין עיין תומים סי' ל"ט ולפי"ז ג"כ אי אמרינן דחיוב רמי אכתפי' א"כ הנכסים הוה ערבין ויש שיעבוד על כל הנכסים והנה כשמפריש אח"כ הקרבן הוה כאלו עושה אפותיקי והוה רק שיעבוד והנה לפי"ז דשיעבוד הוה שפיר באבד פקע קדושתי' השיעבוד שעליו וחוזר השיעבוד על בעלים כמו באפותיקי סתם דאם מת אפותיקי או עשה שדהו אפותיקי ושתפה שדהו דחוזר וגובה משאר נכסים עיין גיטין דף מ"א וכאן ג"כ חוזר השיעבוד עליו ואם אין משלם ממשכנין אותו כמו בכל נדר בעלי ודו"ק:
ולפי"ז יצא לנו דלכן באבד חייב באחריות כיון דרק שיעבוד הוה א"כ באבד פקע שיעבוד וחוזר על הבעלים ולפי"ז י"ל בק"מ דל"א פקעי אפי' לרב היינו ג"כ בקדושת הרי זו אבל בהרי עלי לכאורה הוה אפשר לומר דפקע [וכן לסברת הריטב"א הי' אפשר לומר כן] ולפי"ז י"ל דאשמעינן רבותא בהרי עלי באבד דחייב באחריותו משום דל"ה רק שיעבוד אבל במת השור אין כאן רבותא דחייב באחריות כיון דל"ש בי גזה דרחמנא איאת בודאי חייב באחריות ורק אשמועינן אבד ונגנב ואי הוה נקט אבד לחוד הו"א לכך חייב באחריות כיון דל"ה רק שיעבוד פקע ול"ש בי' גזא דרחמנא אבל בנגנב דל"ש פקע דהרי אף בק"ד ל"ש דפקע בנגנב כמוש"כ רש"י יען דאיתא בי' גזא דרחמנא דהרי אם מעל הגנב חייב לשלם להקדש [ולקמן אבאר דבקדה"ג בגנב יש עוד טעם דנאמר בגזא דרחמנא ולא נאמר דפקע] ולכן אשמעינן גם בנגנב חייב באחריות דל"א כל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא ואי אשמעינן נגנב הו"א באבד רק לכן חייב באחריות מסברא כיון דפקע אבל אי לא פקע בקדה"ג אז באבד הו"א דעדיף מנגנב דמהא פטור מאחריות ויש להוסיף יותר עפי' סברת ריטב"א הנ"ל לכן פקע בהרי עלי יען דחייב באחריות הוה כחילול ולפי"ז הו"א גם איפכא לכן אבד חייב באחריות משום דנוכל לומר דמתחלל ע"י אחריות ופקע וא"כ כל כמה דלא אשמעינן דחייב באחריות לא יוכל לומר דפקע והו"א דאין חייב באחריות ובאמת לא נאמר פקע לכן צריך גם לאשמעינן אבד אבל בהרי זו נקט מת ונגנב דל"א חייב אחריות ול"צ לאשמעינן אבד דכיון דבאבד ל"ש פקע בהרי זו א"כ אין כאן רבותא דפטור מאחריות דהרי אף אי נאמר חייב באחריות ל"ש פקע בהרי זו כיון דעצמו קדוש ולכן אין רבותא אי פטור מאחריות ונקט מת דל"ש בי גזא ואפ"ה פטור וכש"כ נגנב אבל אבד א"צ לאשמעינן משום דאו דדמי למת או לנגנב ודו"ק:
והנה לעיל רמזתי דיש סברא בנגנב שייך בי גזא דרחמנא דהנה בגנב מסתמא יודע שהוא קרבן עתוס' ב"ק דף ע"ז רק בבע"מ אמרינן דלא ידע שהוא הקדש אבל בתמימים דגנב מסתמא מרשות הקדש מסתמא ידע והרי קיימ"ל דמקריב סתמא חזרה קרן לבעלים וא"כ הוה שפיר בגזא דרחמנא אבל הטעם דגנב חייב במעילה שכ' לעיל ל"ש בקדה"ג כמו שהעיר בטהרת הקודש ריש זבחים משום דעכ"פ אין נעשה מן התשלומין קרבן רק שייך כמש"כ ודו"ק:
ודע דיש לחקור למה בנגנב באמת חייב באחריות כיון דאם מקריב סתמא חזרה הקרן לבעלים אך אם מקריב לשמו ג"כ כשר רק לא עלה לבעלים לשם חובה וא"כ אין היזק להקדש ושפיר שייך בי גזא אבל חיוב אחריות יש משום דלא עלה לבעלים לשם חובה. אך החקירה להיפוך איך שייך חזרה קרן לבעלים דמה הוה כיון דבעלים חייבין באחריות כיון דלא נודע אם מקריב לדעת הבעלים או סתמא שמא לא הקריבו כלל וא"כ עכ"פ מפסיד לבעלים אך יש ליישב דע"פ שחיטה ראוי' הוה ודו"ק:
והנה תוס' הוק' שם במגילה הא שייר דבר שבחובה אין בה אלא מן החולין וטו"א השיג מה שייר והנה לדעתי שייר טובא דהרי שייר הא דאיתא בסוף תמורה דהקדיש קדשי מזבח לבדה"ב בחובה נותן את הדמים להקדש ובנדבה אחר פודה בדבר מיעוט וכן לפי מה שחקר במשל"מ פ"ה מעירוכין דאם הקדיש שלמים דהוה ממון בעלים לבדה"ב יש בהו שני מעלות דקדוש גופו לבדה"ב וזה רק שייך בהרי עלי אבל בהרי זו בודאי לא קדוש גופו כיון דבעולה כהא"ג אין נותן רק טובת הנאה:
וכן לדעתי יש ללמוד מדברים אלו דדוקא בהרי עלי אמרינן דאין יכול למכור שלמים אבל בהרי זו יכול למכור ומקריבין על שם הלוקח כמו בהחרים דאפי' בעולה אמרינן דאחר פודה ומקריבין על שמו וכ"כ באמת בה' אסורי מזבח דעת המקנה בקידושין בהרי זו יכול למכור שלמים ושם הקשתי על דבריו ומכאן יש לו הוכחה וא"כ יש הבדל בין הרי עלי ובין הרי זו ואמאי לא קתני במשנה וא"כ שייך שפיר לומר דתנא ושייר טובא [ובאמת מהך משנה הוה תיובתא לדברי המקנה הנ"ל] ואולם בט"א הקשה דכיון דתני אין בין ל"ש לומר תני ושייר וא"כ שוב קשיא כל הני קו' שכתבתי אמאי לא חשוב כל הני:
וליישב נאמר כיון דט"א כתב דשם קתני במשנה גם קדבדה"ב דיש הבדל בין הרי עלי להרי זו וא"כ בקדבדה"ב ל"ש לומר דבהרי עלי הקדישו למזבח קדוש דאדרבא מבואר ברבינו ה' עירוכין שם דקבדה"ב א"א להקדיש ולהחרימו למזבח דא"א מקדיש דבשא"ש וא"כ ל"ש הך אין בין בקדבדה"ב ומעתה לפי"ז שוב גם קו' תוס' לק"מ דגם בקדבדה"ב ל"ש להביא מן המעשר אף בהרי זו דל"ה דבר שבחובה דאין יכול להקדיש המעשר לקדבדה"ב דמעשר ממון גבוה אלא דלי יש להשיב על תי' של הט"א דפשיטא לי' דמעשר שני א"א להקדיש לקדבדה"ב משום דגרע ממתפיס ממעות לשלמים דאפי' למ"ד קנה כאן גרע מכש"כ למ"ד דל"ק שלמים כש"כ דל"ה קדבדה"ב ולדעתי אי מהא לא איירא די"ל לכן מתפיס מע"ש לשלמים לא קנה דהרי אם מתפיס לבדה"ב לשלמים לא קדוש אבל מע"ש יכול להתפיס לקדבדה"ב דהרי לא גרע ממתפיס שלמים לקדבדה"ב דחייב ליתן דמיו עכ"פ אבל התי' הנכון הוא כמש"כ בט"א וכבר הרגיש קצת בזה ברא"ש בפי' לס"ס קינים ובס' לקח טוב החזיק בסברא לחלק דלענין נדבה ונדר בסתמא יש הבדל אי חייב באחריות משא"כ לענין מע"ש הרי בסתמא ג"כ יכול להביא ממע"ש דהרי זו שאומר על מעשר הרי מפרש שרוצה ממעשר שהרי מקדיש מעשר וכנגדה בהרי עלי ג"כ כהא"ג באומר הרי עלי להביא ממעשר מהני ודו"ק:

עד

שיקריב כמו שנדר. עמל"מ אחר שהביאו ליד כהן לא יצא מאחריות עד שהקריב ונראה שהוכיח כן מהך דמעילה דף י"ט דמי שהביא קרבן ממעות הקדש לא נפטר לר"י עד שיזרוק הדם פירש"י דסובר ר"י דלא נפטר מאחריות עד שהקריבו ולר"ש יצא מאחריות משהביא לעזרה ומעל ג"כ משהביא לעזרה ורבינו פסק בפ"ו ממעילה כר"י עד שיזרוק הדם א"כ לכן לא נפטר מאחריות עד שהקריב דהיינו הזריקת דם וכן יש להוכיח מר"ה דף ו' חד דאמר ולא אפריש חד דאפריש ולא אקריב וצריכא דאי אשמעינן אפריש משום דלא קיימא לדיבורא אבל אפריש ולא אקריב אימא כל היכא דאיתא בגזא דרחמנא איתא ולכאו' קשה איך אמר אפריש ולא אקריב הו"ל לומר אפריש ולא הביא לגזבר או ליד כהן לעזרה ומדאמר ולא אקריב משמע אפי' הביאו ליד כהן כ"ז שלא אקריב עדיין חייב לקיים לדבריו דחייב עדיין באחריות וע"כ לומר דהא דאמר אימא כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא דהוה לרבותא דבודאי הני שמסרו ליד כהן פשיטא דהו"א דיצא ידי נדרו אלא דאפי' אפריש ולא הביאו לגזבר דשייך עדיין שלא יצא ידי נדר דהא משהי' גבי' כדאמר לקמן שם אפ"ה ס"ד לומר דיצא ידי נדרו משום דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא קמל"ן קרא והבאתם שמה דלא מיבעיא היכא דאפריש ולא הביאו ליד גזבר דלא יצא ידי נדרו דהא משהי' גבא אלא אפי' היכא דאפריש והביא ליד גזבר או ליד כהן כ"ז שלא הקריבו ג"כ לא יצא ידי נדרו דחייב באחריות מקרא דוהבאתם שמה אך קשה עדיין דמקרא דוהבאתם שמה לא מוכח אלא דצריך להביאו ליד כהן לעזרה לא שיתחייב עד שיקריב לא מוכח דהרי מקרא דשמה תביאו וכן מקרא דרישא ובאת אל המקום אשר יבחר ד' דדרשינן מזה דצריך לטפל להביאו לבית המקדש בקדשי חו"ל כמבואר בספרי ורבינו בפי"ח מה' אלו ועיי' רמב"ן ספר המצות ומגילת אסתר [ועיי' טה"ק ריש זבחים שעמד על פירש"י חולין דף קל"ט דבגמרא אמרינן ה"מ קדשי מזבח דמחוסר הקרבה ופירש"י להביאו לעזרה והאריך שם ואכתי מה יענה להך דר"ה דאמר אפריש ולא אקריב ואח"כ אמר כל היכא דאיתא בי' גזא דרחמנא איתא] ועוד קשה דאיך אמר ואי אשמעינן אפריש ולא אקריב דקמשהי' גבי' ויקשה הא תינח אפריש ולא הביאו לכהן אפריש ולא הקריב ל"ש לומר דמשהי' גבי' וע"כ צריך לומר דהאי אקריב אין הכונה שיקריב לזרוק דם אלא שיקריב לבית הבחירה לעזרה למסור ליד גזבר א"כ לכאו' מוכח דלא כרבינו אלא מכיון שהביאו לכהן לעזרה יצא כר"ש דתוספתא דמעילה דמיד שהביאו לעזרה יצא מידי מעילה וצריך להתיישב בדבר זה:
שוב ראיתי כי מקור דברי רבינו זבחים דף ד' ע"ב ונרצה לו לכפר ר"ש אומר את שעליו חייב באחריות ואת שאינו עליו אין חייב באחריותו ואמר ר"מ בר אבדימי מ"ט כיון דאמר עלי כמאן דטעין אכתפי' דמי ופירש"י כגון נדר דאמר הרי עלי חייב באחריותו אם הפריש בהמה לנדרו אם מתה או נגנבה דהכי משמע אותו שעליו יקריב אותו ונרצה לו ועד שיקרבנו לא נרצה ולא נפטר את שאינו עליו כגון דאמר הרי זו עולה עכ"ל והבן אלא דקשה מר"ש אדר"ש דמעילה הנ"ל:

ו[עריכה]

האומר

דמי שור זה עולה וכו'. הנה קשה בדברי רבינו אמאי לא הביא ראשית המשנה דעירוכין כ"א דמי שור זה עולה או דמי בית זה קרבן פטור וראיתי כי הגאון מהר"ם א"ש ז"ל בספרו אמרי בינה עמד בזה והעלה שם דבר חדש מאוד דרבינו סובר באומר דמי שור או בית זה הקדש אין הגוף קדוש ורק חייב יען דסובר מקדיש דשלב"ל ובאומר דמי שור עלי חייב רק מטעם נדר והעלה שם דרבינו מפרש כפי' תוס' בעיכורין שם דדוקא באומר לדמיו קדוש אבל באומר דמי זה השור חולין הו' והעלה שם ליישב בזה עוד דעת רבינו בענין פקעה בכדי ועפר אני תחת כפות רגליו כי במחכ"ת נעלם ממנו לפי שעה דברי רבינו בפט"ו מה' אלו דכתב להדיא אומר דמי שור זה עולה או לעולה קדוש קדה"ג דמיגו דנחית לדמיו נחית לקדה"ג הרי להדיא דרבינו מפרש כפי' השני בתוס' דבאמת באומר דמי שור זה קדוש קדה"ג ורק באומר יקדשו דמיו לכשיבוא הו' דשלב"ל:
אבל מה שנראה לי ברור בדעת רבינו הוא כן דהא רבינו לא הביא הרי בית זה קרבן בשום מקום רק באומר עלי ולכן נראה דדעת רבינו דבודאי באומר דמי שור זה עלי כיון דנוכל לפרש דקדוש קדה"ג שפיר חל ולא הו' דשלב"ל אבל בבית באומר דמי בית זה קרבן ל"ש דנחית קדה"ג א"כ באמת הו' דשלב"ל לכן לא הביאו אבל באומר עלי הו' מטעם נדר משא"כ בבהמה קדוש קדה"ג ומפרש רבינו דמשנה דעירוכין אזיל אי מקדיש דשלב"ל ומעתה לכן לא הביא כלשון המשנה משום דברישא קתני בית זה וזה ליתא לדידן רק כתב דמי שור זה עולה זהו נדבה אבל דמי בית זה קרבן ל"ה והיינו משום דהו' דשלב"ל ודו"ק:
אלא דעדיין יקשה א"כ בחולין קל"ט דפריך לר"ל מהרי עלי דמי בית זה דנפל חייב באחריותו ויקשה כיון דחל א"כ לא דמי להך דר"ל דאיירא בהפריש כמו שהקשו תוס' עירוכין שם וליישב י"ל דהרי לס"ד ע"כ נפל לאו דוקא אלא אפי' באבד ובבית זה ל"ש אבל ע"כ משמע אפי' מכרו ונאבדו דמיו ג"כ חייב ויקשה לר"ל ועוד יש לומר דהרי תוס' תי' בעירוכין אי הקדושה חל על השור א"ש דפריך אר"ל ולכאו' יפלא הא זה בק"מ ובק"מ ר"ל מודה וע"כ דתוס' מפרשו זה בבע"מ דלא כמו שנראה מתוס' חולין עיי"ש ולפי"ז הקו' לר"ל משור זה דמת חייב אף שכבר הפריש דהרי חל הקדושה אבל אבית לא חל אלא מטעם נדר והשתא דאתיא להכי יש לומר תי' יותר נכון דבתמורה דף י"ט מבואר דר"ש סובר מה דלא חזי לגופי' לא נחית לי' קדה"ג ורבינו לא פסק כן וסובר בהקדיש בע"מ לדמיו קדוש הוא עצמו אבל לא ליקרב כמוש"כ בפט"ו מה' אלו וכן בפ"ה מעירוכין כתב בהקדיש אבר אחד מבע"מ הוא והקדש שותפין בו הרי דקדיש עצמו לדמיו בבע"מ ולפי"ז א"ש בהך דעירוכין מוקי דוקא באומר לדמיו דאיירא בבע"מ ואליבא דר"ש אבל לדידן באומר לדמי קדוש ג"כ קדה"ג בבע"מ אף דלא חזי א"כ שפיר פריך לר"ל אבל בבית לעולם מטעם נדר ולכן באומר דמי בית הקדש ולא אמר עלי לא הביאו רבינו דלא חל דהו' דשלב"ל ודו"ק:
ואין להשיב מדברי המרי"ט שהבאתי לקמן בפט"ו דבאומר לעולה על בע"מ אין עצמו קדוש ומכש"כ באומר דמי עולה דלק"מ דעכ"פ עצמו קדוש לדמיו ורק באומר על בע"מ שיהא עצמו עולה דמשמע ליקרב גרע דלא חזי ודו"ק:

ומת

השור ונפל הבית חייב לשלם. והנה רבינו בפי' המשנה כתב וז"ל הענין זה מבואר מאליו ולא אמר אותו אלא כדי שלא תדמה שאם מת השור א"ח כלום לפי שאין דמים למתים לפיכך הודיעך שמשערין כמה הוא שוה כשהוא מת שאין אנו אומרים אין דמים למתים אלא במין אדם לבד עכ"ל הנה כתב רבינו דבר חדש שמסתמא דעת הנודר רק לשלם מה ששוה בשעה ששמין אותו בין ששמין אותו מחיים בין ששמין אותו לאחר מיתה א"ח לשלם אלא מה ששוה לאחר מיתה ומה שהי' שוה מחיים זהו הפסדו של הקדש ונראה לי ראי' ממש"כ תוס' כריתות דף כ"ג לשיטת רא"פ דס"ל דשוה"נ שנרבע מותר בהנאה והא דאמרינן כל הקודם זכה היינו מה שהי' שוה מחיים דמזה איתיאש כיון דחייב להביאו לב"ד לסוקלו ה"נ כשמת מה שהי' שוה מחיים לא איתיאש ההקדש כיון דאי ימות לא יתחייב לשלם כיון שלא שמו אותו מחיים לכן הו' הפסידו של הקדש:

ז[עריכה]

כבר

בארנו שהעושה בית חוץ למקדש וכו' וכן אם אמר הריני נזיר ע"מ שאגלח בבית זה וכו'. והנה איתא בביצה דף י"ט הריני נזיר ואגלח ממעות מע"ש נזיר ואינו מגלח ופירש"י דאפי' בע"מ לא מצי להתנות ולא יצא והקשו דבמנחות איתא הריני נזיר ע"מ שאגלח בבי"ח יצא דהיינו דל"ה נזיר וא"צ להביא קרבנות אחרות וכן קשה על רבינו דבע"מ שאגלח ממעות מעשר פסק דלא יצא ובע"מ שאגלח בב"ח יצא ונראה לחלק דהכא אם יהיבנא לי' תנאו הרי הוה נזיר ממש דכל הטעם משום דאין דבר שבחובה בא אלא מן החולין א"כ כשהותנה ע"מ שאגלח ממעות מעשר א"כ לא שוי' עליו חובה כלל לפי תנאו א"כ הרי הו' נזיר ממש וכיון שאף לפי דבריו אם הי' תנאו קיים הרי הו' נזיר ואין חוזר מנזירתו כלל רק לא רצה לקבל רק ע"מ שלא יהא הקרבנות כאלו הם דבר שבחובה א"כ כיון דלפי דבריו הרי קיבל עליו בנזירות גמורה א"כ יש כאן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ואין יכול לחזור ולכן כיון שכבר אמר הריני נזיר א"כ כבר קיבל בחובה עליו להביא קרבנות מן החולין דלא הו' חזרה מהאמירה גופי' דאין עוקר דיבורו הראשון שאמר הריני נזיר לכן אמרינן דהתנאי שהותנה ורצה שלא יהא עליו כדבר שבחובה שיהא יכול להביא ממעות מעשר לא מהני ואין יכול לחזור משום אמירה לגבוה כמסירה להדיוט אבל בהריני נזיר ע"מ שאגלח בבית חוניו הנה אף אם נאמר דתנאו קיים כמחשבתו אין כאן נזירות דנזיר הו' רק מי שמגלח במקדש א"כ לפי תנאו אין כאן נזירות כלל והו' חזרה על גוף קבלת נזירות לכן אמרינן דיצא דהו' כאלו אומר טפי לא מצינא לאטרוחי לכן כיון דהו' חזרה מגוף הנזירות ל"ש אמירה לגבוה כיון דלפי תנאי שלו אין כאן נזירות ע"כ דחזר מגוף הנזירות לכן ל"ש אמירה לגבוה כמסירה להדיוט:
הנה ראיתי בשו"ת טוב טעם ודעת לתרץ במה שעמדתי דהשמיט רבינו הא דמגלח במקדש דדמיא להא דביצה דף ד' אחרים אומרים ביצה תאכל הוא ואמה ואביי מוקי כגון שלקחה סתם נשחטה הוברר הדבר לא לגדל עומדת לא נשחטה הוברר דלגדל עומדת והיינו דר"א לשיטתו דאית לי' ברירה וא"כ ה"נ אתיא כמ"ד דאית לי' ברירה לכן אם מביא לבהמ"ק הוברר דלנזירות ממש מכוון ולא הו"ל חולין לעזרה גם מותר לגלח אבל לדידן דקייל"ן דא"ב א"כ נהי שמביא למקדש הרי יש לומר לכתחלה לא מכוון לכך ולא אמרינן הוברר למפרע לכן א"י להביא למקדש:

כבר

וכו' בבית זה והקריבה במקדש יצא. הנה במעילה דף ג' איתא אמר ר"א עולת במת יחיד שהכניסה לפנים קלטוהו מחיצות ופירש"י ותוס' דאיירא בשעת היתר הבמות אמנם בעין משפט רמז לדברי רבינו כאן דנראה דס"ל דדחוק לפרש אשעת היתר הבמות דמה שעבר עבר ומשמע דדינא אתא לאשמעינן לכן מפרש לה אף בשעת איסור הבמות עכ"פ חל עליו הקדושה ואם הקריבה בבית המקדש יצא ידי נדרו.

הריני

נזיר וכו'. הנה כבר כתבתי במקום אחר דנזירות איסור תורה הוא ונראה דהנה בנזיר דף י"ט איתא דר' יוסי ס"ל דאחד מן השוק ידיר כנגדו בנזיר וחכמים פליגי עליו מי שמע לו להזיר כנגדו ולכאו' מ"ט דר"י להנ"ל ניחא דרבנן ס"ל דנזיר היינו שנודר עצמו מן היין א"כ מי שמע לו לקבל בנדר הא בכל נדר איכא איסור כבונה במה אבל ר"י ס"ל דבזה שאומר הריני נזיר אינו נודר כלל מן היין רק שזה מצות תורה עליו שיזיר מן היין שפיר ס"ל דיזיר כנגדו ומה שנאסר מן היין הא בזה מקיים מצות התורה שמזיר עצמו מן היין.
אמנם לכאו' יש לתמוה דבנדרים דף ה' איתא בל תאחר דנזיר היכא משכחת ולהנ"ל משכחת בכגון שממנה חבירו לנזור כנגדו ונדר בנזיר דאינו נזיר מיד א"כ איכא בל תאחר אם אין מזיר עצמו בעת שהגיע הזמן לנזור.

ח[עריכה]

חטאת

ואשם וכו' האומר הרי עלי חטאת או אשם וכו'. עיי' משל"מ ופ"ח יו"ד סי' ד' שהעיר דוקא כשאמר לחטאתי בל' בתחילה וי' בסוף אבל אמר הרי זה חטאתי בלא ל' בתחילה לא אמר כלום ודחה דאדרבא דרק מרישא אמר הרי זה חטאתי לא אמר כלום הא אמר הרי זה חטאתי דבריו קיימין ולי נראה ג"כ עיקר כמוש"כ הפר"ח וטו"ז שם דאמר הרי זה חטאתי דדבריו קיימין ולאו מטעמייהו אלא משום דהודה שהוא חטאתי ולכן הו' הקדש שכבר הקדשו כדאיתא בגיטין דף ל"ב באומר זו הו' הקדש וכאשר ביאר בתורת גיטין אבל אומר הרי זו לחטאתי אמרינן עתה הוא מקדשו וכן הרי זה לחטאתי ג"כ מתפיס עתה אבל כשאומר לשם חטאתי בשעת שחיטה גרע טפי דאין בזה לשון הודאה שהקדישו כבר וגם לשון התפסה שמתפיס עתה ליכא והנה רש"י בנדרים דף י"ג כתב אם אמר הרי עלי חטאת דבריו קיימין והקשה בשעה"מ הא אין חטאת בא בנדבה ותי' דהיינו שאין בא בנדבה להקריב אבל קדוש הוא שתהא כחטאות המתות.

י[עריכה]

האומר

חטאתו ועולתו וכו' רצה בשעת הפרשה ולא רצה בשעת הקרבה וכו'. הנה פסק רבינו בשלמים ועולה צריכין דעת בשעת הפרשה ולא בשעת כפרה ובחטאת ואשם בין בתחילה בין בסוף בעינן דעת והיינו כשמואל דלא כעולא וקשה לי דהנה בטעמא דשמואל ועולא נראה דפליגי בהא דעולא סובר בשעת כפרה בעינן דעת לא בשעת הפרשה כיון דמרוצה בשעת כפרה איגלאי מילתא למפרע דזכות הוא לו דמצוה הוא ושמואל סובר דבשעת הפרשה בעינן אז ל"ב בשעת כפרה כיון שכבר נתרצה אבל אי בשעת כפרה מרוצה ל"מ למפרע שיהא כאלו נתרצה בשעת הפרשה [וא"ל דאכתי עכ"פ מהני מכאן ולהבא וחל הקדושה מכאן ולהבא הנה זה שייך בשמפרש לפנינו בשעת הקרבה אבל באין לפנינו בשעת הקרבה רק שהודיעהו שמקריבו ל"ש דחל מכאן ולהבא כמש"כ הריט"א פ"ק דבכורות] וכן הביא בריט"א דברי הרא"ש שכ' דשמואל ועולא פליגי בהא אי חל למפרע כשמרוצה בשעת כפרה ונפ"מ אי מועלין למפרע קודם שידוע לנו שמרוצה דלשמואל לא חל למפרע ולעולא חל למפרע [אף שהרא"ש כתב דעכ"פ לענין הקרבה יצא דהקדש חל מכאן ולהבא הנה כ"כ זה בשמפריש עכ"פ לפנינו בשעת הקרבה] וא"כ קשה איך פסק כשמואל כיון דבפ"ד מתרומות בחכם ובא ואמר כלך אצל יפות דאמרינן איגלאי למפרע דניחא לי' כיון דמצוה הוא כמש"ש הכ"מ שם אף בלא שוויא שליח ולמה פסק כאן כשמואל דלא סגי ברצה בשעת כפרה [והנה אי נאמר ברצה בשעת כפרה יצא דחל מכאן ולהבא ניחא לפמש"כ המשל"מ שם דהא דמהני בתרומה רק מכאן ולהבא] ואולם נראה דלק"מ דהנה בריט"א הקשה קו' אחרת דהרי בתרומה בתורם משלו על של חבירו פסק דמהני דסובר דאיבעיא איפשטא מפ"ח כמש"כ המשל"מ ומה שהביא תוס' בכורות שכ' לחלק דל"ד לתרומה דבעינן מדעתכם משא"כ בפ"ח ל"ב בעלים והכונה דבתרומה איתרבי שליח כמו הבעלים בעינן מה אתם לדעתכם לכן בעינן שליחות גמור או ע"י דין זכי' הדבר שהוא זכות גמור אבל בפדיון דלא איתרבי שליח בכלל בעלים ל"ב שליחות ממש אבל מהני עדיין זכי' וזכין לאדם אפי' בדבר שיש צד חוב וצד זכות כל שנתרצה בששמע כמש"כ הריטב"א ג"כ לפרש כונתם אבל בעיני תמוה לפמש"כ רשב"א נדרים דף ל"ו ל"ב בתרומה שליחות רק בשל בעלים אבל משלו על של אחרים לא בעינן שליחות רק זכי' וא"כ הא דבעי בנדרים בתורם משלו על של חבירו דלא ליהני היינו משום דל"ה זכי' גמורה אבל לא מטעם דבעינן שליחות דמשלו על של חבירו ל"ב שליחות] וכתב ליישב דרבינו סובר דמדלא פליגי רק בקרבן דיש לומר דחוב הוא לו שרוצה להביא דורון קרבן ולהתכפר בעצמו דע"פ מקצת כפרה שייך בי' [עיין ר"ה דף ה' משמע גם בשלמים שייכה מקצת כפרה כדמשמע ג"כ תוס' עירוכין בשמעתין דלא כריט"א שכ' דבשלמים ליכא אפי' מקצת כפרה רק דורון] וחוב הוא לו וא"כ לפי"ז ניחא דפסק דלא כעולא דל"ש יען דמצוה זכות הוא לו דאדרבא חוב הוא לו שרוצה להתכפר בשלו ורק ע"כ טעמא דעולא דסובר יאוש של"מ הוה יאוש לכן כשמרוצה בשעת כפרה איגלאי למפרע ושמואל סובר יאוש של"מ ל"ה יאוש ושפיר פסק רבינו כשמואל כיון דביאוש של"מ היכא דל"ה מצוה ול"ש זכות הוא ל"ה יאוש [וזה דלא כש"ך סי' שנ"ח שכ' דדוקא ביאוש של"מ סובר דל"מ למפרע משום דאף השתא אי ידע היכן הוא לא הי' מיאש אבל בנתן לאכול לאחר משל חבירו אי מרוצה לבסוף אמרינן איגלאי למפרע דמרוצה ורק תרומה שאני דבעינן מבורר בשעת הפרשה דניחא לי' והרי כאן ג"כ מוכח דל"מ כשמרוצה בשעת כפרה ואולי גם במפריש על חבירו בעינן מבורר בשעת הפרשה דניחא לי' כמו בתרומה] וראי' למש"כ נראה דהנה בתרומה מבואר ברשב"א ותה"ד שאביא להלן דיותר זכות הוא לו במפריש משלו על של חבירו ואמרינן איגלאי למפרע ומשלו על שלו ל"א איגלאי למפרע ובקרבן מוכח דמשלו אמרינן איגלאי למפרע דהרי במשנה דערכין קתני דחייבי עולות ממשכנין ובלבד שיאמר רוצה אני להתכפר מוכח בשעת כפרה סגי במרוצה אף שלא הי' מרוצה בשעת הפרשה דהרי ממשכנין היינו שכופין להפריש כמש"כ רבינו בפרקין דממשכנין בין בהפריש ולא אקריב בין בנדר ולא אפריש וכ"כ התוס' שם דהאי דשמואל עולה צריך דעת קאי אהפרשה דקאי אמתניתן דחייבי עולות ממשכנין שזהו הפרשה חזינן דמדידי' ל"ב דעתו בשעת הפרשה ע"כ משום דכיון דמרוצה בשעת הקרבה סגי בדידי' והנה לכאורה קשיא מ"פ הגמ' אשמואל פשיטא עד שיאמר רוצה אני תנן אמאי לא קאמר דשמואל אשמעינן דבשעת הפרשה בעינן ג"כ שיתרצה דהיינו דנאמר דכפינן אותו שיתרצה אהפרשה וראיתי בצ"ק שהקשה כן וכ' לתוס' דשמואל אמשנה קאי דאיירי מהפרשה ניחא ואני בעניי לא זכיתי להבין דמשנה איירי מהפרשה דהיינו דממשכנין להפריש אבל לא דכפי' קאי אהפרשה ולקו' הצ"ק ע"כ לומר דל"צ לכוף אשעת הפרשה דכיון דמרוצה בשעת כפרה הנה הוא מרוצה מסתמא אהפרשה אף דקודם כפי' לא הי' מרוצה כיון דנתרצה אח"כ אהקרבה מסתמא מרוצה אהפרשה [כמש"כ רבינו לכן מהני כפי' עד שיאמר רוצה אני דאנו אומרים מסתמא רצונו לעשות רצון אבינו שבשמים ומי מעכב שאור שבעיסה מעכב ועי' כפי' חומרו וגופו הנה ברצון נפשו רוצה בכפרה וה"ה בהפרשה] חזינן דבדידי' אדרבא סגי במרוצה בשעת כפרה ובהפריש אחר בעינן שיהא מרוצה בשעת הפרשה מוכח דיש לזה דין אחר מתרומה ודו"ק:
והנה מש"כ רבינו בדין זה תחילה אם רצה הר"ז מניח לו להקריב הנה לכאורה משמע דאף בחטאת סגי ברצה רק בהקרבה אף שלא רצה בהפרשה וזה א"א שהרי כ' לבסוף דבעינן רצה מתחילה ועד סוף וע"כ כונתו אם רצה בהפרשה הר"ז מניח להקריב ויקשה לאידך גיסא דמשמע גם בעולה בעינן רצה בשעת כפרה וצ"ל דנקט אגב חטאת וסמך אמאי שכ' אח"ז ברצה בשעת הפרשה ולא בשעת הקרבה לא איכפת לן בעולה ושלמים:

אעפ"י

שאינו רוצה עתה שהרי רצה בשעת הפרשה וכו'. וראיתי בריט"א שהקשה דלכאורה נראה דשמואל ועולא פליגי בסברא אי חשוב זכות דעולא סובר כיון דלא מחסרי' ממונא אנן סהדי דניחא לי' וזכין לאדם שלא בפניו ושמואל פליג בזה דס"ל דאפי' בשלמים לא זכות הוא לו כיון דמצוה עלי' רמיא וא"כ בכל המצות נמי נימא כן וא"כ הא דאיבעיא ב"פ אין בין המודר בתורם משלו על של חבירו תלוי בפלוגתא דעולא ושמואל וא"כ קשה דרבינו פסק מודר משלו על של חבירו מהני דזכות הוא וכאן פסק דבעינן דעתו בשעת הפרשה ול"א דזכות הוא לו והנה לכאורה י"ל דלכן כאן בעינן דעתו בשעת הפרשה משום דאז אף כשמוחה בשעת כפרה לא מהני כמש"כ רבינו אבל באמת אם לא מוחה בשעת כפרה באמת אף שלא ידע מהפרשה ומן הכפרה מהני אלא דמשמואל משמע דבעינן דוקא ידע ע"פ בשעת הפרשה ורבינו פסק כן שפיר קשה אמאי פסק דבעינן דוקא ידע בשעת הפרשה אף דלא ידע לא מהפרשה ולא מהקרבה יצא אי נודע אח"כ ניחא לי' כמו בתרומה ולדעתי די"ל דלכן בעינן ע"פ דעתו בשעת הפרשה או בשעת כפרה לעולא לפמש"כ הרשב"א הביאו משל"מ פ"ג משגגות גם מי שעבר אעשה אין מקבלין ממנו קרבן אם לא עשה תשובה א"כ בשלמא אי איכא דעתו א"כ רוצה בכפרה לא נתמעט מקרא דזה תשובתו שרוצה בכפרה אבל אי ליכא דעתו א"כ לא עשה תשובה אין מקבלין ממנו אפי' עולה ושלמים ודו"ק:
ועיי' מש"כ בירוש"ל יור"ד סי' ב' לתרץ קו' תוס' תיפוק לי' מכח זבח רשעים תועבה וכתב דנפ"מ בהפריש אחר קרבנותיו דל"ש זבח רשעים ורק אין מקבלין מקרא דע"ה פרט למומר לעיל הבאתי דרבינו פסק תורם משלו מהני דאיפשט מפ"ח ומשל"מ הקשה מתוס' נראה דלק"מ דהנה תוס' כ' דתרומה דכתיב אתם לדעתכם וכבר הקשתי דרשב"א כתב דרק בתרומה דבעלים בעינן שליח מה אתם לדעתכם אבל משלו על של חבירו ל"ב לדעתכם ונראה דתוס' קאי אי יאוש של"מ הוה יאוש א"כ הא דבתרומה בעי אי מהני ע"כ משום דלדעתכם דא"ל דל"ב לדעתכם משלו על של חבירו א"כ מאי בעי אי הוי זכות גמור אף אי ל"ה זכות גמור כיון דניחא לבעלים כששמעו הרי איגלאי למפרע מהני וע"כ אף בזה בעינן מה אתם לדעתכם אבל בפ"ח ל"ב לדעתכם אבל אי יאוש של"מ ל"מ א"כ י"ל הא דבעי בתרומה מתורם משלו אי מהני לא משום דבעינן לדעתכם אלא דבעי אי זכות הוה ול"ב כלל נודע דמסתמא ניחא אף כשמת ולא נודע לו מעולם או כשלא נודע כגון שמת אי אמרינן דמסתמא ניחא לי' ול"ב דעתו כלל א"כ כיון דבפ"ח מהני ע"כ משום דל"ב דעתו כלל דאי בעי דעתו ל"מ אף בנודע לבסוף ע"כ ה"ה תרומה ול"ש לומר בתרומה כתיב לדעתכם בשלו על חבירו ל"ב לדעתכם:
הנה רבינו פסק כשמואל דמפריש קרבן על חבירו צריך דעת בשעת הפרשה וקשה מהא דנדרים איבעיא להו בתורם משלו על של חבירו אי צריך דעת ופסק רבינו בפ"ד מתרומות דתרומתו תרומה וא"צ דעת ומ"ש מהך דשמואל ונראה ליישב דלכאורה קשה איך אמרינן דבעינן דעת בשעת הפרשה לפמש"כ הר"ן פ"ק דנדרים דבמתנה דבעינן גם דעת המקבל אי נתרצה לבסוף מהני ואמאי הא קיי"ל אין ברירה וע"כ דבזה לא שייך אין ברירה כיון דא"צ להתברר מב' צדדים רק מצד אחר אי יתרצה וכיון דנתרצה מהני כהא"ג לכ"ע יש ברירה א"כ ה"נ למה צריך דעת בשעת הפרשה ולא נימא כיון דנתרצה הוברר הדבר דנתרצה מעיקרא בשעת הפרשה ולכך נראה באמת הא דפליג עולא ושמואל אי בעי דעת אין הכונה שיהא מבורר בשעת הפרשה אלא דאתיא לאפוקי דלא נימא דזכות הוא לו ולכן אף אי לא נתרצה לבסוף דמהני מטעם דהו' זכיה כמש"כ רמב"ן הביאו הה"מ פ"ד מהל' זכיה דזכות גמור ובעינן דעת לבסוף אי נתרצה לבסוף שוב אמרינן דהוברר הדבר בשעת הפרשה ומהני כמו בתרומה דכתב דמהני ותרומתו תרומה:

יא[עריכה]

האומר

הרי עלי כנדרי רשעים. וצריך פירוש ונראה לפרש עפ"י הרמב"ן פ' אמור וז"ל ורבותינו אמרו איזהו נדר האומר הרי עלי עולה ונדבה האומר הרי זו עולה ומה בין נדר לנדבה נדר מת או נגנב חייב באחריותו וכו' להגיד החילוק שבניהם כי דרך הנודרים בצרתם לומר אם יהי' אלקים עמדי בזה עלי לעשות עולה או זבח וזה לא יקרא נדבה סתם ואשר יפריש ויתן מיד הוא נדבה כי בעת המתן נדבה רוחו אותו והנה אומר הכתוב שיקריב תמים אולי יחשב האדם כי הנדר ראוי להיותו תמים יותר מן הנדבה וכתב עוד שם על קרא נדבה תעשה אותו כי בעבור הנדבות לבדק הבית כמו שאמר במשכן כל נדיב לב הביאו את תרומת ד' וכן במקדש אני ביושר לבי התנדבתי וכן בבית שני עם הנדבה לבית אלקים וכן כתיב בבדק הבית כל כסף אשר יעלה על לב איש להביא בית ד' והוא הנדבה והטעם כי אין בענין בדק הבית חיוב רק נדבת הנפש לפיכך כל שיזכור נדבה סתם לבדק הבית עד שיפרש בו לעולה או לזבח שלמים והנדר יאמר סתם לקדשי המזבח לך אזבח זבח תודה נדרי לד' אשלם נגדה נא לכל עמו וכו' כי הנותנים במזבח בנדרים יבואו אם יצליחנו אלקים אבוא לפניו בתודה ולפיכך יאמר הכתוב נדבה תעשה אותו לבדה"ב מעתה מובן הרשעים נודרים דהיינו בעת צרה לא מנדבת לבם והצדיקים נודבים מנדבת לבם שלא בעת צרה לכן כנדרי רשעים וזה כנדבות צדיקים ממילא אם אמר כנדבי רשעים לא הו' נדבה דרשעים אין מתנדבים ובצדיקים להיפוך אם אמר כנדרי צדיקים הא צדיקים אין נודרין רק נודבים בנדבת לבם שלא בעת צרה.

כנדבי

כשרים. עיי' פי' הר"ן וראי' לזה מהא דאיתא פ"ק דפסחים דהאומר סלע זו לצדקה ע"מ שיחי' בני הרי זה צדיק גמור וכתבו תוס' כגון שאינו תוהא אלא גומר בלבו לתת בין יחי' בין לא יחי' וכ"כ בספר יראים דהיינו דתנן אל תהי כעבדים המשמשין את הרב ע"מ לקבל פרס אלא יהא כעבדים פי' כבנים שעיקר מחשבתם אפי' לא יקבלו פרס ולא יתחרטו על עבודתן ולא תהי' כעבדים שאינן מקבלין פרס תוהין ומתרעמים על עבודתן שעשו וכן איתא בסוטה דף כ"ב שבעה פרושים הם וכו' פרוש מאהבה פרוש מיראה ומפרש דהיינו לגריעותא וכ' לפרש בתוס' שאינן פרוש מאהבת שכר שמתחרט אם לא תתמלא תאותו יפרוש מיראה כאדם שירא מרבו שלא יקפיד עליו וזה לגריעותא וכו' עוד יש פרוש מאהבה ומיראה דהו' לעליותא כגון הנותן לצדקה ע"מ שיחיה בני ואינו מתחרט כשלא נתמלא תאותו ופרוש מיראת עונשין וכו' ופרוש דהכא דהו' לגריעותא דמיירא כשמתחרטין אם לא תתמלא תאותן.

יג[עריכה]

אחד

נדרים וכו' הגיע רגל ולא הביא הרי זה בטל מ"ע. ואין עליו חיוב עשה ברגל השני הנה רבינו הכריח דבר זה משמעתין כמו שהעלה בהגהות ברוך טעם על הטו"א עיי"ש וכן יש להוכיח מביצה דף י"ט דס"ל לר"ש נדר קודם סוכות אין צריך להביא בחהמ"ס ואינו עובר בבל תאחר עד שיעבור ג' רגלים כסדרן ויביאן בחהמ"ס ותמהו הא עכ"פ עובר בעשה ברגל הראשון להנ"ל ניחא כיון דלמ"ד דל"ב כסדרן וכיון שעבר רגל אחד ולא הביאו ביטול העשה ואין עליו חיוב עוד ה"נ לר"ש דבעי כסדרן לענין בל תאחר גם לענין העשה בעי כסדרן ואין עובר אם לא הביא בחהמ"ס שפגע בו ראשון דל"ה רגל ראשון רק בניסן הבא.

אחד

נדרים ונדבות עם שאר הדברים שאדם חייב בהן וכו' הר"ז עובר בל"ת. הנה רבינו לא כתב בנדבה אחר שהפריש ולא הביא אי חייב בבל תאחר ואמנם בגמרא דר"ה איתא באפריש ולא אקריב חייב בב"ת וכן במגילה אמרינן הא לענין ב"ת זה וזה שווין משמע אף באפריש עיי' אור חדש פ' ויצא ובפמ"א ח"ר סי' צ"ו וח"ב סי' קי"ט וכן הקשה בצ"ק ריש זבחים מכאן ארשי' נדרים דף ט' בנדבה ליכא תקלה דב"ת רק תקלה דגיזה ועבודה ותי' דהכונה כאן שכבר הפריש ל"ש תקלה ברשיעי עסקינן אלא תקלה שייך אם תאבוד ובנדבה אם אבד פטור ל"ש אטו תקלה דב"ת אבל כל זמן שבביתו בעין חייב להביא אם לאו עובר בב"ת וכ"כ בח"ס לנדרים ולי נראה דהנה בעירוכין דף כ"ו אמרינן בנדבה אומדין כמה אדם רוצה ליתן להקריב קרבן שאין חייב זה יתן המקדיש ורבינו פ"ו מעירוכין כתב דאפי' אחר יכול לפדות וכתב במל"מ שנראה דעת רבינו דבנדבה אין כופין לפדות ויכול אחר לפדותו ואף שרש"י כתב שהוא יפדנה הכונה רק כשרוצה ואין כופין ולדעתי יש לומר דרש"י ורבינו פליגי דלרבינו כשהוא בעין ג"כ ליכא ב"ת ואין כופין לפדותו ולרש"י איכא ב"ת וכן מוכח מרש"י תמורה דף ל"ב שפי' אומד בנדבה כמה יתן שימתין עד שיקריב בן בתו כהן ולא רצה לפרש כרבינו בפ"ו מעירוכין משום דסבירא לי' דחייב להקריב וא"כ עכ"ח כונת רש"י בנדרים ג"כ רק אם נאבד פטור ול"ש ב"ת ליכא תקלה אמנם לדינא הנה דעת רבינו גם בעין ליכא בל תאחר אך לפי"ז קשה קו' הפמ"א על רבינו דבאפריש ולא אקריב מבואר בר"ה שייך ג"כ ב"ת ועוד קשה לי לרבינו דהא איתא בפסחים המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום והעלה במקנה בקידושין דף נ"ד דבנדבה באמת יכול למכור ולכאו' א"כ לדבריו יקשה מר"ה דאפריש ולא אקריב ג"כ שייך ב"ת ולכן נראה ליישב דוקא כשמעכב ולא מקריב שייך ב"ת אבל כשמכר ומקריבו אחר או כשהקדישו ופדאו אחר להקריבו עולה א"כ עכ"פ קרב הקרבן ל"ש ב"ת ובזה ניחא הכל דרבינו סובר דאין כופין לפדות דגם אחר המקריבו סגי ומכאן ראי' למקנה דבנדבה יכול למכור:
ובזה יש ליישב גם פירש"י דנדרים די"ל דגם באפריש שייך תקלה ואף דלאו ברשיעי עסקינן שאין אדם חוטא בלא הנאה הא עכ"פ אם רוצה יכול למכור ושייך תקלה אבל כיון דבארנו דבאמת כשמכר לאחר אין עובר בב"ת א"כ שוב בנדבה ל"ש תקלה דכ"ז שבביתו בודאי לא ישהנו במזיד ואטו ברשיעי עסקינן ואי דשמא ימכרנו הא אף לכשימכור ליכא ב"ת כנ"ל כמוש"כ למקנה וכן מוכח מרבינו דסובר דאין כופין לפדותו ודו"ק היטב:
ואולם חזיתי לרש"י ריש חולין שכתב לכן בנדבה ליכא תקלה חדא דבי גזא דרחמנא ועוד דלא מיהדר הנה מבואר כדברי הפמ"א דבאמת אי לא אבד שייך בנדבה ב"ת ולכן פי' דעכ"פ ליכא תקלה דלא מיהדר שכבר הפריש ואולם יקשה ממש"כ בפ"א ממעילה להוכיח מבכורות ותמורה דלרש"י ל"ש באמת ב"ת בנדבה לכן נראה דרש"י סובר באמת בנדבה דהרי זו עלי שבלשון נדר שייך ב"ת אבל בנדבה הרי זו באמת ליכא ב"ת ובר"ה מיירא בנדבה דהרי זו עלי ודו"ק:
ובזה ניחא לי קו' תוס' חולין מ"ט דר"מ דאפי' בנדבה אוסר קרא לא איירא רק בנדר ולהיפוך לר"י למה מפרש הקרא בנדבה ולא מפרש הקרא כר"מ רק בנדבה להנ"ל ניחא דבאמת יש נדבה בלשון נדר וזה ע"כ בכלל הקרא וסברי תוס' דלא כפירש"י שאין לחלק בין נדבה לנדבה א"כ גם נדבה דהרי זו ג"כ אסור לר"מ וקרא איירא עכ"ח מנדבה דהיינו מנדבה בלשון נדר ושוב לדינא אף שאר נדבה ע"כ לאסור ור"י סובר ג"כ כיון דעכ"ח קרא איירא מנדבה בלשון נדר ולר"י אף בלשון נדר מתיר כיון דקרא עכ"ח מיירא בלשון נדר ג"כ א"כ ע"כ לפרש קרא דלא כר"מ דאף בלשון נדר שרי ודו"ק היטב:
אולם קשה לי מתמורה דף ז' האומר רגלה של זו עולה ימכור לצורכי עולה ופריך אטו יכול להקריב עולה חסירה והיינו משום דאין יכול למכור עולתו ושלמיו וכן פירש"י עירוכין דף ו' ולהנ"ל יקשה הא בהרי זו יכול למכור ואין עובר בב"ת וצע"ג:
ועוד קשה מגיטין דף נ"ה כהנים שפיגלו חייבין פירש"י אף בנדבה חייב שקשה בעיניו שלא הקריב דורן והרי כאן מבואר זה שלא הקריב דורן רק דבר מיעוט וצ"ל באמת האי דצריכין לשלם רק כפי ט"ה זו דכמה רוצה אדם ליתן להקריב קרבן שאין חייב:

עברו

עליו שלש רגלים וכו' עובר בב"ת. הנה בשמעתין בר"ה איתא והי' בך חטא ולא בקרבנך חטא ופריך והא מדאחרים נפקא דבכור שעברה שנתו אינו נפסל בכך והוקשו תוס' מהיכא תיתי נאמר דנפסל ובטו"א הקשה מ"פ דאף דגלי קרא דבכור לא נפסל בעברה שנתו אפ"ה הא שפיר צריך קרא למאחר נדרו ג"כ דאע"ג דעבר בב"ת אינו נפסל ורש"י פי' דבכור שעברה שנתו דסד"א שיפסול הואיל ועבר ואיחרו שהרי אין שנה בלא ג"ר ברוב שנים וא"י כונתו אי רצה לפרש דמאי פריך מעברה שנתו למאחר נדרו משו"ה פי' דא"א לשנה בלא ג"ר ברוב שנים אכתי לא תיקון כלום בזה הא מ"מ כיון דמשכחת לה במיעוט שנים כדר"ש בעצרת דפעמים ה' פעמים ו' אי לאו קרא דבך חטא ולא בקרבנך חטא הוא דקרבן נפסל היכא דעבר בב"ת והא דמקיש למעשר היינו במיעוט השנים דמ"ל לשנה בלא רגלים ואי כונתו מה"ת דבכור שעברה שנתו פסול לפיכך פי' דא"א לשנה בלא רגלים ומשום דעבר על ב"ת ס"ד שיפסל ל"ל לתלותו בב"ת ת"ל משום דעבר על עשה דתאכלנו שנה בשנה דכתיב גבי בכור גופא ס"ד דיפסל לפיכך כונת רש"י נעלמה מאתי [ובזה נדחה גם מה שרצה בפנ"י לפרש פי' רש"י דכונתו דכיון דע"י ג"ר עובר א"כ הא דכ' שנה בשנה ע"כ למיפסל קרבן אתי דאכתי תיקשי למ"ד דבעי כסדרן ומשכחת שנה בלא רגלים וא"כ מהיכא תיתי לומר שיפסל הקרבן דהא צריך שיאכלנו בשנה למצוה אף שלא עבר ג"ר א"ל א"כ תיפוק לי' דאיכא עשה ברגל אחד א"כ א"צ רש"י לטעם ג"ר אלא דהא ברגל אחד איכא מצוה ע"כ ס"ד למיפסל] עוד הקשה בטו"א מ"פ מדאחרים נפקא דילמא כר"ש ס"ל דבעי ג"ר כסדרן ומשכחת לשנה בלא רגלים ותי' דהכי פי' מדאחרים נפקא וכיון דגלי קרא דאין נפסל משום עשה דשנה בשנה הה"נ דאין נפסל משום ל"ת דב"ת דמה לי עבר אמימרא דרחמנ' בעשה או בלאו ושוב חזר והקשה לפי"ז דעדיפא הו"ל להקשות ל"ל הקישא דאחרים ולא בך חטא ולא בקרבנך חטא דאס"ד דנפסל משום דעבר אמימרא דרחמנא איך משכחת דיעבוד בב"ת בג"ר כיון דנפסל ברגל אחד משום דעבר בעשה וא"ר להקרבה כלל:
והנה לקמן דאמר רבא דעובר בב"ת בכל יום פריך אברייתא דלא קתני דעובר בב"ת הקשה בטו"א הא בשנה בלא רגלים ודאי עובר בכל יום כדמוכח מבכורות ואפ"ה לא קתני לה ותי' דהאי תנא לא קתני אלא במאי דשוה שנה בלא רגלים לרגלים בלא שנה אבל לענין לעבור בכל יום דלא שוה להדדי לא קתני רק דצריך טעם למאי דס"ד דברגלים בלא שנה א"ע בכל יום ובשנה בלא רגלים עובר בכל יום והנה שם פריך הניחא למ"ד דא"ל כסדרן משכחת שנה בלא רגלים והקשו הראשונים הא לעיל איתא דר"ש ס"ל דבעי ג"ר כסדרן ולית לי' דשנה בלא רגלים ג"כ עובר ורש"י תי' דס"ל כר"ש בחדא ופליג עליו בחדא בשנה בלא רגלים ובבעה"מ תי' הא דקאמר רגלים פעמים ה' ה"מ לעבר עליו בכל יום ויום כיון דע"ע בב"ת בג"ר כסדרן עובר בכל יום ויום מאחר דראיות פנים הוא יום אחד כך בכל יום ויום עובר בב"ת אבל התלוי' בשנה א"ע אלא בכל שנה ושנה כמו שנאמר תאכלנו שנה בשנה וקשיא הא האי שנה בשנה מבעיא לי' ליום אחד בשנה זו ואחד בשנה זו לימד על הבכור שנאכל לב' ימים ולילה אחת כדאיתא רפ"ד דבכורות ולא ללמד שא"ע אלא על כל שנה ושנה ועוד קשיא הא בודאי דבכור לאחר שנתו נמי עובר על כל יום ויום דהא מסיק התם בנולד מום בבכור בזה"ז לאחר שנתו אין רשאי לקיימו וכעין דאורייתא תיקון דבלא נולד בע"מ מדאורייתא עובר בכל יום ויום ואני אומר לתרץ דהנה לקמן דף ו' הקשה בטו"א כיון דבעון בל תאחר אין מגיע עונש לאשתו האיך משכחת לי' להא דאמרו דבעון נדרים מתה אשתו הא בכל יום בעומד ושילם קאי ושמא ישלם אח"ז ותי' עפ"י חי' הר"ן בסנהדרין דאין אשתו מתה אא"כ גמר בדעתו שלא ליתן עוד הא באם גמר בדעתו ליתן אלא שהוא עני אף שעבר על ב"ת אין אשתו מתה עוד תי' דהא דאשתו מתה בעון נדרים היינו בקבע זמן נדרו כיון דעבר זמנו פקע נדרו אבל כשלא קבע זמן לנדרו ובידו לקיימו בכל ימיו אין אשתו מתה דלא פקע נדרו לגמרו ואפשר לקיימו עדיין בכל ימיו ולי נראה כשני התרוצים ביחד דהיינו בקבע זמן לנדרו והגיע זמנו ולא קיים ואין דעתו עוד לקיים כלל אז אשתו מתה בעון נדרים וזה לא תליא בג"ר וכן הוא בירושלמי בשמעתין הרי עלי עולה להביאו בשני בשבת ולא הביאה עובר אמנם לענין בל תאחר עובר בין אם קבע זמנו בין לא קבע זמנו ועבר ג"ר וגלי דעתי' שאין רוצה להביאו עוד לפי"ז י"ל דהא"ט נמי דס"ד דנפסל הקרבן דכהא"ג שעבר ג"ר או שנה בלא רגלים דבשנה בלא רגלים הו' כקבע זמנו משום דמסתמא דעתו לקיים נדרו חוץ שנתו משום דביותר מי"ב משתכח מן הלב ויבוא לשכחו לגמרי כדאיתא בפ' אלו מציאות וכן אחר ג"ר שקבע התורה זמן על ג"ר א"כ מסתמא דעתו לקיים לכל היותר עד ג"ר א"כ הו' נמי כקבע זמנו ועתה שהגיע זמנו ואין דעתו לקיים עוד א"כ הו' כאלו דחאו בידים והו"א שא"ר להקרבה עוד אף אי נמלך להקריבו משום דכבר נדחה [כמו לענין מוקצה בשבת אי הקצהו מדעתו מלהשתמש בו עוד הו' כדחאו בידים לאסור להשתמש בו אף אי נמלך אח"כ להשתמש] קמל"ן קרא דכשר דוהי' בך חטא ולא בקרבן חטא ופריך מדאחרים נפקא דבכור תליא בשנה מזה נשמע דאי לאו דגלי קרא דעובר בג"ר הו' מתחייב רק בשנה בין אי איכא ג"ר או שנה בלא רגלים דדעתו מסתמא להקריב בתוך אותו זמן אפ"ה לא נפסל ול"א דנדחה וא"ר להקרבה עוד ולא קשיא קו' הטו"א דמ"פ דנהי דבעבר שנתו אין נפסל בכך דשם ליכא ב"ת וכאן איכא ב"ת אכתי יהא נפסל דהא אי לאו קרא דתליא בג"ר הו' אמרינן דתליא ביב"ח דמסתמא דעתו רק להקדישו להקריבו תוך זמן זה ואי אמרת שנה בלא רגלים עבר זמנו ונפסל מלהקריבו דהו' כדחאו בידים יקשה הא בבכור כתיב ג"כ שנה בשנה ולא מיפסל ולא עדיף דעת האדם למקבעי זמנו עד שנה שיהא נחשב כדחאו בידים יותר מזמן שקבעו תורה ול"א דעברה זמנו מיפסל א"כ גם קביעת דעת האדם לא אלים מקביעת זמן שנתה תורה א"כ הה"ד עתה דגלי קרא ג"ר ודעתו להקריב תוך זמן זה שקבעה תורה ולא מיפסלה דאי אמרת דע"י קביעת זמן של ג"ר מיפסל כדחאו בידים א"כ בשנה בלא רגלים שייך ג"כ לומר דלא עדיף מקביעת זמן שנתנה תורה דא"ל דתליא בג"ר כסדרן וא"כ בג"ר עברה גם שנתו לכן קביעת זמן כזה שפיר הו' כדחאו בידים כיון שעבר שנתו וגם ג"ר משא"כ בשנה שנאמרה תורה קיל יען דליכא עוד זמן של ג"ר ע"ז פירש"י דעפ"י רוב איכא ג"ר כסדרן בשנה אפ"ה לא מיפסלה משום קביעת זמן שקבעה תורה ה"נ לא מיפסל בנדר דאיכא ב"ת דהא משום ב"ת לא מיפסל רק משום דדעת האדם מקצהו ומדחהו וזה לא עדיף מזמן שקבע תורה דאי הו' אמרינן בבכור לאחר שנתו שעבר זמן שנתנה התורה הו' מיפסל הו' שייך לומר דדעת האדם ג"כ להקריבו עד זמן זה ואי הגיע זמנו ולא הי' דעתו להקריבו עוד הו' ג"כ כדחאו בידים אבל אי אחר זמן שנתן תורה ולא הקריבו לא הו' כאלו דחאו האדם מלהקריבו ה"נ לא אלים מה שהי' דעת האדם להקריבו עד ג"ר לדחותו שלא יהא ראוי להקרבה עוד:
ומיושב אידך קו' הטו"א ג"כ דאס"ד דמיפסל הקרבן א"כ לא משכחת ג"ר דברגל אחד כבר מיפסל משום דברגל כבר עבר אעשה דהא לפי מה שבארנו רק בג"ר דאמרה תורה דעובר בב"ת בזה הוא דעת האדם להקריבו בודאי תוך זמן זה והו' כקבע זמנו ולכן בהגיע זמנו ולא הי' דעתו להקריב עוד אז הו' כדחאו בידים אבל ברגל אחד דאיכא רק עשה לא הו' כקבע זמנו ולכן אף אי דעתו שלא להקריבו עוד לא מהני מה שאין דעתו להקריב עוד לדחות הקרבן כיון שמעיקרא הקדישו ע"ד שיכול להקריב עד זמן של ג"ר ודו"ק:
ולפי"ז מיושב אידך קו' הטו"א דלס"ד בשנה בלא רגלים עובר שפיר בכל יום דמסתמא הי' דעתו להקריבו תוך שנה דלאחר שנה משתכח מן הלב ע"כ אי הגיע זמנו ולא הקריבו עובר בכל שעה ושעה אבל ברגלים בלא שנה שזהו זמן שחידשה התורה הו"א דל"א דמסתמא הקדישו להקריב תוך זמן זה דוקא ע"כ לא הו' כדחאו בידים ע"כ אין עובר בכל יום וע"ז פריך אח"כ הניחא למ"ד דאית לי' כסדרן משכחת שנה בלא רגלים היינו דשוב איכא סברא להיפוך דאחר דגלי קרא דבעינן ג"ר התינח אי איכא ג"ר כסדרן דכבר עברה שנתו א"כ ממנ"פ כבר הי' דעתו להקריבו תוך זמן זה אבל בשנה בלא רגלים דלא עבר עדיין ג"ר כסדרן אפשר שלא הי' דעתו להקריב רק תוך שנתו כיון דכבר גילתה תורה דאיכא זמן אחר להקרבת קרבנו דג"ר כסדרן א"כ אף אי עובר בשנה בלא רגלים אבל ל"ש לעבור בכל יום דלא הו' כדחאו בידים אף שדעתו הי' שלא להקריבו עוד ל"מ דעתו עתה כיון שמתחילתו מסתמא הי' דעתו להקריב תוך הזמן שקבעה תורה שהוא אחר ג"ר כסדרן א"כ שפיר י"ל גם לר"ש עובר בשנה בלא רגלים אלא שאין עובר בכל יום מכש"כ די"ל דר"ש לא איירא משנה בלא רגלים משום דזה רק בהי' דעתו שלא להקריבו עוד אז עובר [וכיון דעתה דגלי קרא דיכול להביא אחר יב"ח שיהא כסדרן א"כ א"ע איב"ח רק באם הי' דעתו שלא להקריבו עוד] ור"ש לא איירא מזה [דאחר ג"ר כסדרן שכבר עבר גם שנה עובר אפי' לא אמר שאין רוצה להביאו עוד] אבל אי הו' דעתו שלא להקריבו עוד גם לר"ש עובר בשנה בלא רגלים ונתיישבה היטב קו' הראשונים והוא ע"ד שתי' בעהמ"א אבל לא מטעמי' אלא דא"ע בכל יום דל"ה כדחאו בידים דלדידי ניחא דלא יקשה כקו' הטו"א דהא בבכור דכתיב שנה בשנה בודאי עובר בכל יום די"ל בבכור דלא תליא רחמנא בג"ר כסדרן ושפיר עובר בכל יום אבל בקדשים דלתיא בג"ר א"ע בכל יום אף שעבר שנתו כיון שהי' דעתו מעיקרא להקריבו עד זמן שקבעה תורה דהיינו ג"ר כסדרן או בשלא הסיח דעתו מלהקריבו אז א"ע בכל יום כסברת הטו"א לעיל שכ' גבי מילה דא"ע בכל יום היכא דהי' דעתו למול עצמו ולא הסיח דעתו מלימול עיי"ש ופלא בירושלמי איתא בעי קומי ר' יוסי כתיב וביום השמיני ימול עבר ולא מל א"ל לא תאחר לשלמו כתיב דבר שניתן לתשלומין יצא זה שאינו ניתן לתשלומין ופלא אמאי ס"ד דבזה עובר בב"ת להנ"ל ניחא דס"ל דמילה עובר בכל יום היינו בהסיח דעתו ואין בדעתו לימול אבל אם דעתו לימול א"ע דעומד לימול כסברת הטו"א א"כ אי תליא בדעתו א"כ נאמר דעובר נמי בבל תאחר ומשני דאינו ניתן לתשלומין דלאו מכח הקדישו בא אלא חיובא והיינו דעכ"פ ל"ד לקרבן דעיקרו מכח נדרו אבל הכא עיקרו חיובא הוא אלא דתליא גם בדעתו לכן ל"ש בל תאחר והטו"א נתכוון בזה לדברי ירושלמי ודו"ק:

אחד

נדרים ונדבות וכו' ומתנות עניים מ"ע מה"ת שיביא הכל ברגל וכו' עברו עליו ג"ר ולא הביא קרבנותיו וכו'. ובטו"א במילואים בשמעתין הקשה אמאי לענין לעבור אעשה כתב גם מתנות עניים וגבי לעבור בב"ת בג"ר שביק למתנות עניים ומשמע דסובר כמו בצדקה עובר בב"ת מיד דהא קיימא עניים ואמאי כיון דלענין עשה מדמינן מתנות עניים לקרבנות גם לענין לעבור בב"ת לא יהא עובר רק בג"ר [ופנ"י ותוס' ריש נדרים שכתבו בפשיטות דגם לענין מ"ע עובר בב"ת בג"ר ולא הרגישו בזה] ונראה ליישב דהנה בפ"א ממתנות עניים כתב רבינו עבר וקצר לוקח ממנו מעט ונתנו לעניים שנאמר לעני ולגר תעזוב אותו אבד כל הקציר הרי זה לוקה שהרי עבר על הל"ת וא"י לקיים עשה שבה שניתק לו ובשעה"מ פ"ג מה' גירושין הקשה עליו הא בתמורה מבואר דלרבא דאעל"מ בלאו קרא צריך לחזור דרק לאביי מסיק בגמרא שה' דכתיב תעזוב ואם סובר רבינו דגם לרבא בעי קרא לנתוקי דלא לילקי א"כ לא הי' פריך הגמרא בתמורה לאביי דהא כתיב קרא דלא לילקי ומנתק ללאו לכך ל"מ ונראה דהנה תוס' בר"ה הקשו דקתני בברייתא דעל לקט שכחה ופיאה עוברים בג"ר הא אי עבר ונטלו וקיימו עניים צריכין ליתן מיד ואי לא קיימא עניים א"כ בהתירא לקח ואין צריך להחזיר ואמנם הנה דעת החינוך באמת דלקט ופיאה אינו עובר רק אחר ג' רגלים יען דע"כ רמיא רחמנא עלי' והסביר בחס"ו ריש נדרים דבצדקה כיון דמרצונו מפרש הוה כהותנה ליתנו לאלתר דמסתמא דעתו ליתנו לאלתר דהא קיימו עניים אבל בלקט ופיאה דבעכ"ח רמי רחמנא עלי' ליכא אנן סהדי דדעתו ליתנו מיד לכן אין עובר רק אחר ג"ר אמנם לענ"ד באפריש הרי עשה כן מדעתו הו' כמו צדקה ל"ש סברא זו אבל בלא אפריש אלא נטלו לעצמו באיסור מחייב לאהדורי לעניים זה רק מכח דתורה רמיא עלי' וא"ע בב"ת רק אחר שעברו ג"ר ובהא ניחא מה שהקשה בטו"א לר"ע דסובר תעזוב מעיקרא משמע לא שייך ב"ת דאי עבר ונטלו לא מחייב להחזיר וי"ל דר"ע יסבור אעל"מ א"כ צריך ליתן לעניים לתקן האיסור אף שעבר וקצר שייך דעומד בב"ת לתקן האיסור ממילא עכ"ח האי תעזוב להבא משמע דהוה עשה נמשכת גם אחר שעבר הלאו משום ב"ת [כמו שהעלתי בפ"ג מהל' ביאת המקדש] אבל אינו חייב להחזיר מיד ורק אי הוה תעזוב להבא משמע והו' ניתק לעשה אז הו' צריך לקיים אבל אי מעיקרא משמע א"צ לקיים מיד אבל תוך ג"ר חייב ליתן להם ולקיים העשה מצד דאעל"מ.
ולפ"ז מיושב קושי' התוס' דהא תוס' כתבו וז"ל חייב להניח בשדה וכתוב לעני ולגר תעזוב והיכא דעבר ונטלם חייב להחזיר דאעל"מ בג"ר ואיכא בל תאחר מבואר בדבריהם אף אי תעזוב מעיקרא משמע חייב ליתן דאעל"מ ואיכא בל תאחר וכהא"ג שפיר י"ל דרחמנא רמיא חיובא ע"כ א"ע רק בג"ר ולכן שפיר כתב רבינו דהוה ניתק לעשה דהעשה נחשב גם אחר העבירה מצד אעל"מ וחייב לקיים וליתנו לעניים שלא לעבור בבל תאחר והיינו נתקו לעשה אבל אי אבד דאינו יכול עוד לקיים העשה לא שייך דעובר בב"ת והיינו בלא אפריש אבל באפריש מרצונו הו' כמו צדקה דל"ש דרחמנא רמיא עלי' דהא הוא גמר בלבו לקיים המצוה ונראה לי דתליא זה בהא דנדרים ד"ז איתא דבעי אי בפיאה יש יד לפיאה דאיתקש לקרבנות או דילמא כי איתקש לב"ת והקשה הר"ן נאמר אין היקש למחצה ונראה דא"ש דהא דידות נדרים כנדרים אף דלא פירש הוא משום כיון דבא לנדור מסתמא הוא מנדרי כשרים דגמר בלבו [כמבואר בר"ן ד"ח דהא דתנן כנדבי כשרים ה"ה בנדרים כשנדר בלב שלם הוה כנדרי כשרים] לכן אף שלא הוציא בשפתיו לישנא קטיעא קאמר והו' כהוציא בשפתיו וא"כ בלקט ופיאה מקשינן לקרבנות לענין ידות דאמרינן מרצון טוב ובלב שלם מפריש הפיאה ולא משום דרמיא רחמנא עלי' דהא כבר אפטר כשאמר הדין אגמיא פיאה א"כ כשאמר והדין הו' כנדר מרצון עצמו כמו קרבנות דלא מחייב לנדור לכן לענין בל תאחר דמיא לצדקה ועובר מיד אבל אי אמרינן דאין יד לפיאה דלא איתקש רק לבל תאחר ע"כ דלא אמרינן דפיאה ניתן בלב שלם דהא אמרת דאין יד ורק נותן משום דרמי תורה חיובא עלי' ומצד דין תורה א"ע בב"ת רק עד אחר ג"ר [ועוד דהא הר"ן כתב לכן בנדרים אמרינן יד דבדיבורא חיילי א"כ בפיאה דלאו מצד דיבורא דידי' קמזכה לעניים אלא משום דתורה אמרה דפיאה לעניים לכן לא נשמע יד לפיאה] ולא שייך אין היקש למחצה דהא הו' תרתי דסתרי דאי עובר בב"ת בג"ר ע"כ לא דמיא לקרבנות אשר רק מלבו נדר בלב שלם בנדבי כשרים מעתה יצא לנו דסברת החינוך וחס"ו תליא אי אמרינן יש יד לפיאה והנה רבינו בפ"א מה' מתנות עניים פסק יש יד לפיאה ע"כ דלא אמרינן כסברת החינוך וחס"ו דבעכ"ח רמיא רחמנא עלי' דלכל מילי איתקש לקרבנות והו' כנדר ברצון טוב כמו צדקה א"כ בל תאחר דידהו לא תליא בג"ר רק אי קיימא עניים חייב ליתנו לעניים לאלתר מעתה נתיישבה על נכון קו' הטו"א דהיינו באמת מהא"ט גופי' דלענין עשה חייב לקיים אף בלקחו בהיתר ברגל אחד דאיתקש לקרבנות כיון דלא משום דתורה רמי' עלי' מפריש אלא מרצונו הטוב ובלב שלם דמהא"ט יש יד לפיאה לכן שבקה רבינו למנותו בחיוב בל תאחר דתליא בג"ר דהא כשנטלה בהיתר ורוצה להחזירו עובר מיד בצדקה היכא דקיימא עניים והא דבסוגיא איתא דא"ע רק אחר ג"ר היינו בכהא"ג שקצר באיסור דחייב ליתנו לעניים מצד דאעל"מ א"כ לא ברצון טוב ובלב שלם מפריש רק דתורה רמיא עליה חיובא לכן א"ע רק אחר ג"ר ודו"ק.
עוד יש לומר לפמש"כ הפנ"י דעשה דקרבנות גופייהו לא מחייב לאהדורי ולשלוח להקריב רק אם הוא בירושלים עובר ברגל אחד א"כ יש לומר דלענין נעשה ברגל אחד עובר גם במתנות עניים דמדמינן זה לקרבנות אבל לעבור בג"ר דמחייב לאהדורי בזה שפיר יש לומר דלא דמיא מתנות עניים אלא כל שיש עניים קיימא עובר בב"ת אבל לענין צדקה הא גם בגמרא דנדרים ס"ל לחלק דאף אי מתנות עניים מדמינן לקרבנות לומר דיש יד לפיאה אפ"ה בעי בצדקה אי נמי יש יד לצדקה לכן בצדקה לא תליא בקרבנות אלא תליא אי קיימא עניים ואי לא קיימא עניים א"ח לאהדורי וא"ע אפי' בעשה ברגל אחד וכמוש"כ הר"ן בשמעתין וכן אי נאמר כדעת השעה"מ דרבינו ס"ל דבעינן ג"ר כסדרן יש לומר שפיר דלענין זה לא מדמינן לקרבנות אלא דעובר בשנה בלא רגלים אפי' אי לא קיימא עניים צריך לאהדורי כיון דסופו שישתכח מלב ודו"ק:

יד[עריכה]

הקדיש

וכו' ואחד האיש ואחד האשה עובר בבל תאחר. ובלח"מ הקשה הא בגמרא מסיק דאביי חולק ואמר אשה בעלה משמחה א"כ אין עובר בבל תאחר וא"כ כיון דסתמא דתלמודא מייתא הך דאביי בפ"ק דקידושין א"כ הו' לי' לפסוק דא"ע בב"ת וכמו שהקשה בראב"ד בפ"ק דחגיגה אהא דפסק שם דאשה חייבת בשמחה הא אביי סובר דבעלה משמחה והלכה כאביי נגד ר"ז והשיג על הראב"ד אמאי לא פליג אהא דכתב רבינו דעוברת בבל תאחר הא לאביי דמסתמא הלכה כוותי' א"ע בב"ת ולי נראה דאדברי רבינו כאן אין קו' דאף אי הלכה כאביי דאשה בעלה משמחה [ולדעת הלח"מ פ"א מחגיגה גם רבינו סובר כן דבעלה משמחה רק דס"ל דחייב להאכילה מקרבן שמחה אבל אין חייבת להביא קרבן שמחה א"כ לכאו' אין אשה עוברת בב"ת כדמוכח בסוגי'] אפ"ה שפיר כתב דעוברת בבל תאחר דהנה בשאג"א סי' ס"ו הקשה מנדרים דף ד' דפריך והרי חטאת יולדת ומשני איתא בבל תאחר א"כ מוכח דאשה עוברת בבל תאחר ונראה לפמש"כ לעיל דאי לאו דגלי קרא דעובר בג"ר הו' עובר בבל תאחר ביב"ח ואיכא בזה קולא וחומרא דהיינו דל"ה עובר מיד אלא לאחר יב"ח וכן לא הו' עובר לאחר ג"ר אם הם כסדרן אבל יש בזה קולא וחומרא דהיינו דלא הו' עובר מיד אלא לאחר י"ב חודש אם הם כסדרן אבל יש בזה קולא אי ליכא ג"כ כסדרן דעובר בב"ת אף דלא עבר עדיין ג"ר כסדרן דמסתמא דעתו הי' לשלם נדרו עד י"ב חודש דהא אחר י"ב חודש ישתכח מלב וגלי קרא דאין עובר אלא אחר ג"ר למ"ד דבעינן ג"ר כסדרן והנה באשה דלא שייך ובאת שמה ליכא בדידה בל תאחר דרגלים אבל בל תאחר דיב"ח אכתי שייך נמי באשה דהא עכ"פ אין דעת אשה לנדור רק ע"ד להקריב תוך יב"ח דאל"כ ישתכח מלבה רק דזה למ"ד דל"ב כסדרן וגלי תורה להחמיר דעוברין בג' רגלים דאשה אינה עוברת בג"ר ונשאר אדין תורה דעוברת לאחר י"ב חודש וכן למ"ד דבעינן כסדרן א"כ לפעמים איכא בזה קולא דא"ע רק אחר ג"ר כסדרן א"כ בנשים דלא תליא ברגלים א"כ אי אמרת דאיכא בדידה עכ"פ ב"ת דשנה דאכתי למ"ד דעוברין אשנה בלא רגלים דמיא אשה לאנשים והיכי דאיכא ג' רגלים כסדרן הו' י"ב חודש לקולא אבל למ"ד דלית שנה בלא רגלים דהיינו לר"ש כמוש"כ רש"י א"כ אי באשה תליא בשנים א"כ שנה בלא רגלים עוברת בבל תאחר משא"כ באיש א"כ איכא חומרא באשה מבאיש דבאיש א"ע רק אחר ג"ר כסדרן ובאשה עוברת בשנה בלא רגלים וזה לא מסתבר דהא דגלי רחמנא דא"ע רק אחר ג"ר מסתמא דעתה בשעת הקדש להקריב עד זמן שיעבור ג"ר כסדרן כמו באיש דאף דבאשה ליכא חיוב ביאה אבל מכח זה הטעם לא שייך לומר יען דא"ח בביאה דעתה להקריב עד י"ב חודש קודם שמתחייב האיש דבודאי גם הוא אין דעתה להתחייב להקריב רק כמו האיש דרק להקל שייך לומר יען דא"ח בביאה אין דעתה להקריב רק עד שיעברו ג' רגלים אלא עד שיעבור י"ב חודש וא"כ ניחא דבגמרא מסיק דבאשה ליכא בל תאחר דאזיל בשיטת ר"ש דס"ל דבעינן כסדרן וס"ל דבשנה בלא רגלים אינו עובר א"כ נמי עכ"ח דליתא באשה ואפי' בשנה בלא רגלים אין עוברת כמו באיש אבל להלכה דל"ב כסדרן א"כ אי אשה מחייב בב"ת ביב"ח הו' לקולא דבאיש הא חייב תמיד בג"ר בלא שנה ואשה אין מחייבת בג"ר אבל אה"נ אחר יב"ח שייך גם באשה ב"ת דהא מסתמא עכ"פ דעתה להקריב עד י"ב חודש דאל"כ תשכח הדבר לגמרי לכן עוברת שפיר בב"ת והיינו בשנה ודו"ק. ובהכי ניחא מה דהקשה בטו"א ובש"א אמאי לא קתני במשנה קידושין חוץ מבל תאחר דאין נוהג באשה ולפמש"כ ניחא דאחר י"ב חודש גם באשה שייך ב"ת [ובה' חגיגה בארתי עד"א] ודו"ק.

אשה

עוברת בבל תאחר. כ"כ הכ"מ דהוא איבעיא איפשטא דיורש וכן נשים עוברת בב"ת ובש"א תמה דרק איבעיא דיורש איפשטא ולא איבעיא דנשים ובמהרמ"ש קס"ט כתב ליישב דמוכח כן לכאו' מכריתות דף ח' דמביא אחד והשאר עלי' חובה ורשב"ג סובר דאין השאר עליו חובה ותוס' ב"ב דף קס"ו הקשו דלמה נתיקרו כיון דיכולין להמתין עם השאר ותי' משום דעוברת בב"ת א"כ מוכח מהכא דעוברת בב"ת רק דיש לדחות דהכונה דבעל עובר בב"ת דהא חייב להביא קרבן עלי' כדאיתא נדרים דף ל"ו אלא דהא ביורש ג"כ איבעיא לי' לר"ז אי עובר בב"ת ופשטינן לי' מדכתב דרוש ידרשנו מעמך אבל לא יורש א"כ כש"כ דהבעל נתמעט מעמך דא"ע א"כ נפשוט האיבעיא דאשה עוברת בב"ת וז"כ הכ"מ דמאחר דנפשוט האיבעיא דיורש דא"ע ממילא נפשטה האיבעיא דנשים עוברת בב"ת מהך דכריתות עיי"ש.
הנה רבינו כתב סתם דעובר בב"ת במעשרות ובירושלמי רפ"ג דשקלים איתא דבבהמת מעשר בהמה עובר בב"ת ויש לתמוה דרבינו לא כתב הדין גם במעשר בהמה והנה תוס' בר"ה דף ד' כתבו כן להדיא דעובר בב"ת אך לא הביאו דברי הירושלמי ונראה דשם איתא טעם אחר שקבעו פרוס החג למעשר בהמה כדי שיהא הבהמה מצוי' לעולי רגלים ובבכורות דף נ"ח איתא רק האי טעמא שתהא מצוי' לעולי רגלים ולא אמרו זה הטעם שלא יעבור בב"ת משמע לי' דגמרא סובר דא"ע בב"ת.

הקדיש

וכו' אבל היורש א"ע בבל תאחר. הנה בפ"א מה' חגיגה כתב רבינו המפריש עולת ראייתו ומת היורשים חייבים להביא ובלח"מ כתב דהוא גמרא בבכורות אהא דמת לאחר ל' יום אעפ"י שלא נתן יתן מנ"ל ארשב"ל אתיא ערך ערך רב דימי אמר רי"ו וכל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם מה להלן יורשים חייבים אף כאן יורשים חייבים מה עולת ראי' יורשים חייבים דעולת חובה הוא האי נמי כיון דמת לאחר ל' יום נתחייב האב בפדיון וגבי עולת חובה תנן האשה שהביאה חטאתה ומתה יביאו יורשים עולתה ויקשה על דברי רבינו כיון דהא דמדמינן להלכתא דאשה שהביאה חטאתה והא רבינו בפ"א ממחוסר כפרה כתב דהאשה שהביאה חטאת ומתה יביאו היורשים עולתה אעפ"י שלא הפרישה אותה מחיים כבר נתחייבו נכסי' לקרבן והשיעבוד דין תורה א"כ ה"נ נימא הכי ולמאי בעי הפרשה מחיים עיי"ש.
ונראה ליישב כיון דרק מכח שיעבוד נכסים דשיעבד"א אתיא עלה א"כ נפ"מ רבה דמשום שיעבוד נכסים אין חייבין לטפל בהם להביאם לעזרה רק דבי"ד כופין ויורדין לנכסיהם ולוקחים מנכסיהם ומוסרין לגזבר והוא מקריב עליה עולתה אבל בהפרישה מחיים חייבין לטפל בהם להביאם לעזרה דהא איבעיא להו ביורש אי עובר בב"ת מדכ' ובאת שמה ומסיק דא"ע מדכתיב מעמך אבל לטפל שפיר חייבין מדכ' ובאת שמה ובארתי במק"א.
והנה בספר שו"ת למטה יודא כתב ליישב קו' הלח"מ הנ"ל דאיתא במס' ערכין ד"כ האומר דמי עלי לא יתנו היורשים ערכי עלי יתנו היורשים ומפרש בגמ' דאפי' אם אמרי' שיעד"א או כשעמד בדין בכ"ז דמי עלי לא יתנו היורשים מפני שצריך אומדנא. ומזה יש להוכיח דהיכא דאין דמיו קצובים לא נשתעבדו הנכסים ואף דרש"י מפרש התם דבדמי עלי אינו נודר אלא על מה שישומו בי"ד בכ"ז נוכל לומר דרבינו מפרש טעמא דגמ' לפי שאין דמים קצובים דמשו"ה לא נשתעבדו הנכסים כמש"כ רבינו בפי' המשנה וכן נראה מדבריו בפ"א מערכין. ולפ"ז י"ל דבהא פליגי התם רי"ו ור"ל דר"ל אמר אתיא ערך ערך מערכין ואמאי לא מייתא מהא דוכל בכור בניך תפדה די"ל ר"ל לטעמיה אזיל דס"ל בחגיגה ד"ז ראיית פנים בקרבן דאפי' קרבן אין לו שיעור מה"ת והוה דבר שאין קצוב וא"כ ליכא למימר בראי' שהיורשים מחויבים דהא לא נשתעבדו נכסי האב לזה משו"ה אמר ר"ל אתיא ערך ערך מערכין אבל רי"ו דסובר התם ראיית פנים בעזרה הא לקרבן אית ליה שיעור מה"ת ומשו"ה משתעבד ויורשים חייבין ומשוה"נ מביא מקרא ולא יראו פני ריקם אמנם רבינו בהל' חגיגה פסק כר"ל דאין לע"ר שיעור מה"ת וא"כ ל"ל הך דרשה דרי"ו משו"ה הוצרך לכתוב המפריש עולת ראייתו דאי קצוב הוא נשתעבדו נכסיו ויורשים חייבים וזה רק בע"ר אבל שאר קרבנות הא יש להם שיעור מה"ת [עיין במנחות ק"ז ובדברי רבינו בפט"ז מהל' אלו ה"ב ובכריתות ד"י כבש בן שנה בסלע] את"ד.
אמנם לפי דבריו קשה לי מהא דאיתא בגיטין אהא דתנן דאין יורדין למזון האשה ובנות מנכסים משועבדים ומפרש ר"ל מפני שאין כתובין ור"ח מפרש מפני שאין קצובין משמע מזה דרק ר"ח ס"ל כיון דאין קצובין אין הנכסים משועבדים לגבות מלקוחות ולר"ל דקאמר מפני שאין כתובין משום דס"ל דאף קצובין שפיר משתעבדו נכסים לגבות ממשעבדי אולם הנה נראה דבהכי ניחא לי ליישב הא דאיתא בקידושין דף ע"ז דמוקי קרא דיכיר כרבנן דלר"מ אדם מקנה דבר שלב"ל ומוקי בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ובעל התרומות הוק' מכאן לשיטת רבינו דס"ל בפי"א ממכירה דאין אדם יכול לחייב עצמו בדבר שאין קצוב א"כ מ"פ לר"מ הא גם לר"מ צריך קרא דיכיר דנפ"מ בנכסים שאין קצובין דא"י להקנותם ותי' דלר"מ דמקנה דשלב"ל הה"ד דיכול להקנות דברים שאין קצובין ותומים סי' ס' הקשה עליו הא בדבר שלא בא לעולם דעת רבינו דיכול לשעבד ואפ"ה דבר קצוב אינו יכול לשעבד עצמו הרי דדבר שאין קצוב גרע מדבר שלא בא לעולם להנ"ל ניחא דיש לומר דזה לשיטת רבינו דסובר דדבר שאין קצוב אין הנכסים משועבדים ופטורים היורשים משום דאין קצוב לכן ס"ל דגם לשעבד א"י אבל גמרא דקידושין מצי סבור כר"מ דגם בדמי עלי חייבין היורשים דמה"ת אף בדבר שאין קצוב הנכסים משעובדים א"כ אין חילוק בין דבר שלב"ל לדבר שאין קצוב ויכול להקנות גם דבר שאין קצוב ולכן פריך לר"מ יכיר ל"ל:

טז[עריכה]

אעפ"י

שנאמר לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. וקשה לי דהנה בקרא כתיב אל פתח אוה"מ יקריב אותו לרצונו ובפ"ט מגזילה כתב רבינו כשמכר קרקע בע"כ כשמנה מעות דעשה מעשה לא צריך לומר רוצה אני דמעשה מוכיח הא בלא מעשה צריך שיאמר רוצה אני כמוש"כ בפ"א מגזילה וא"כ כשעושה מעשה ואומר רוצה אני דאיכא תרתי בודאי עדיפא א"כ מאי פריך הגמרא בקידושין וב"ב מיקריב לרצונו דש"ה כיון דסומך ועושה מעשה ע"כ מהני כשאמר רוצה אני אבל בעלמא לא סגי כשאמר רוצה אני משום דברים שבלב או משום דלא גמר ואקני:
הנה בשבת פ"ח דרשו ויתייצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהן ההר כגיגית ואמר ראב"י מכאן מודעה רבה לאורייתא אעפי"כ הדר קבלוהו בימי אחשורוש והנה במרדכי פ"ג דשבועות הקשה למה לא אמרו הדר קבלוהו בערבות מואב ותי' ר"י דהתם נמי יראו מהקב"ה שלא יכניסם לא"י ושמא יניעם במדבר ובמרי"ק שורש ס"ג הקשה ל"ל טעם חדש תיפק לי' דעדיין האונס הראשון קיים שיכול לכפות עליהם ההר כגיגית ולמה צריכין מחדש אונס חדש וע"כ דדוקא אונס חדש שעומד באותו שעה שהי' במדבר שיראו שלא יכניסם לא"י הו' אונס אבל אונס הראשון שכבר הותר ממנו לא מיקרי אונס ובשו"ת שו"מ סי' ה' תמה הא גבי הקב"ה דנעשה הכל ברגע כמימרא ל"ש שעבר האונס ובכל רגע יכול להתחדש האונס א"כ עדיין האונס קיים ותי' דרק באם אין מאמינים בתורה מן השמים הו' מגיע להם כפיית הר כגיגית אבל אחר שקבלוהו ומאמינים בתורה מן השמים אף אם לא הי' מקיימין ל"ש כפיית ההר כגיגית ולכן צריכין לאונס אחר שלא יכניסם לארץ מעתה קשה לי מגמרא ע"ז דאומות העולם לעתיד יאמרו כלום כפית עלינו הר כגיגית כמו שכפית לישראל שקבלוהו ולהנ"ל אמאי לא אמר להם הקב"ה דהדר קבלוהו ברצון בערבות מואב דאין לומר גם אז הי' להם אונס ומורא מכפיית ההר כיון דלהנ"ל מוכח שכבר עבר אותו אונס ומה טענה יש להם עוד קשה דאיתא שם דאוה"ע יאמרו ישראל שקבלוהו היכן קיימוהו ואמר להם הקב"ה שמים וארץ יעידון יאמרו אוה"ע שמים וארץ נוגעין בעדותן הן שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקת שמים וארץ לא שמתי וקשה הא כאן קאי אחר שכבר קבלוהו רק שטענו שלא קיימוהו והא תינח אי אכתי איכא אונס זה דכפיית הר כגיגית שפיר הו' נוגעין בעדותו מפני שעדיין יכול להחזיר הכל לתהו ובוהו אבל אי אמרינן דאונס זה כבר עבר א"כ אין נוגעין בעדותן וביותר תמוה שתוס' הקשו תיפק לי' דשמים וארץ קיימין ותי' דקיימין משום שכבר קבלוהו והקשה במהרש"א א"כ אין נוגעין בעדותן על הקיום רק אי הו' אמרינן שגם על הקיום שייך כפיית ההר כגיגית ועדיין האונס קיים מכאן והלאה אם לא יקיימוהו אבל אי אמרינן דאונס כבר עבר א"כ אין נוגעין בעדותן דהא אף אם לא קיימוהו אבל הא לא כחשו וכפרו בתורה דאומרים רק שלא קיימוהו אבל לא שכחשו בתורה ח"ו א"כ נסתר טענתם ולכן נראה ליישב דהנה בשו"מ שם כתב עוד לתרץ דאף שלא קיימוהו כולה אבל לא נתבטלה כל התורה א"כ אין מגיע להם כפיית הר כגיגית כיון שמתקיימת במקצת לפי"ז א"ש דאוה"ע אומרים שלא קיימוהו אפי' במקצת א"כ שפיר נוגעין בעדותן דאכתי איכא אונס כפי' וא"כ אדרבא בזה מיושב קו' תוס' הא גופי' הראי' שקיימוהו כיון דשמים וארץ קיימין ולהנ"ל ניחא דשמים וארץ קיימין יען שקיבלו בערבות מואב ברצון טוב:
הנה רבינו פ"א מ"ה גזילה פסק דהמאנס את חבירו למכור לו חפץ עובר בל"ת והראב"ד השיג עליו דבעינן רוצה אני ובהה"מ תי' דרבינו סובר אף דיהיב דמי חמסן הו' והא דמהני דילפינן מגזילה והקשה הלח"מ פ"ו מה' מכירה א"כ מ"פ בב"ק אי דיהיב דמי חמסן קרי לי' הא אמר ר"ה תלוי' וזבין מהני והיינו דמוכח דלא עבר ואי כרבינו דאף דעבר מהני מ"פ הגמ' ועוד השיג הראב"ד דזה רק באמר רוצה אני והה"מ תי' דאף בלא אמר רוצה אני מהני דילפינן מגזילה דשינוי קונה הה"ד שינוי רשות קונה וכמוש"כ החס"ו סי' ו' בכונתו:
והנה רבינו פ"ט מגזילה פסק הא דתלוי' וזבין מהני ביהיב דמי רק בחמסן ולא בגזלן ותמה בהה"מ דא"כ הא דפריך ב"ב דף מ"ח מר"ב אמר ר"נ ואמאי לא משני שה' דבגזלן למ' יהיב דמי עוד קשה הנה רבינו בה' גירושין פ"ב פסק כר' משרשיא דאם כפאו נכרים וגירש כדין הו' גט מה"ת ותמהו הא בגיטין איתא דבדותא הוא ואף דבסוגי' דב"ב מייתא לה דרב משרשיא אמאי דחי' סוגי' דגיטין הנאמרה במקומה והוא עיקרית ועוד הא גופי' קשיא דכתב אח"כ שלא כדין בישראל ג"כ מה"ת הו' גט והא ל"ש בי' הטעם שכתב רבינו דלכן הו' גט בנאנס יען דמצוה לגרש וע"י כפי' נכנע הגוף וממילא מגרש מרצונו הטוב כשאומר רוצה אני וכמו שתמה בלח"מ ועוד דקדק בלח"מ במש"כ רבינו ואמאי לא בטל הגט דלא מיקרי אונס אלא בשנאנס לעשות מה שאין מחויב לעשות כגון למכור ולקנות והא רבינו גם במכר פסק דתלוי' וזבין מהני ועוד דקדק בלח"מ פ"ד מה' אישות במש"כ רבינו פ"ו דמכירה דבתלוי' וזבין הו' חמסן והא בב"ק משמע אי חמסן מיקרי אז לא מהני מדפריך מר"ה דקאמר תלוי' וזבין מהני והא דקרי לי חמסן ביהיב דמי ונראה ליישב דהנה ברשב"א קידושין הקשה בהא דדייק התם מכופין עד שיאמר רוצה אני מוכח דדברים שבלב אינם דברים הא ב"ב מסיק הטעם משום דאגב אונסי' גמר ומקנה כיון דקיי"ל תלוי' וזבין זבינא א"כ לא הו' דברים שבלב כלל ותי' בישועות יעקב דאי לאו דאגב אונסי' גמר ומקני' הרי הו' אומדנא דמוכח דאז הו' דברים שבלב דברים ורק אחר דאמרינן אגב אונסי' גמר ומקנה היינו דל"ה ודאי כן אלא דיש לנו לומר דאגב אונסי' גמר ומקנה ושוב ל"ה דברים ושפיר דייק דל"ה דברים וע"ז משני דאנן סהדי דניחא לי' בכפרה וגם אנן סהדי דגמר ומגרש לקיים מצות חכמים עיי"ש והנה הקשה עוד ברשב"א אכתי ידעינן מהא גופי' דתלוי' וזבין מהני מוכח דדברים שבלב הו' דברים ותי' דש"ה אגב אונסי' וזוזי מקנה בלב שלם ול"ה כלל דברים שבלב והנה בשמעתין דדייק דתלוי' וזבין מהני מהא דכופין עד שיאמר רוצה אני ופי' רשב"ם הכונה דמוכח דהיכא דאמר רוצה אני מסתמא גמר בלבו להקנות יש לומר ג"כ הכונה רק דמוכח דיש סברא לומר דמסתמא נתרצה כיון דאומר רוצה אני וממילא אף דלא גמר בלבו שוב מהני משום דברים שבלב אינן דברים וע"ז משני שאני התם דמצוה הו' הכונה לכן אמרינן דמסתמא הקנה בלב שלם אף דל"ה ודאי כך שוב דברים שבלב הו' וע"ז מסיק סברא בעלמא דגמר ואקני' אגב אונסי' היינו ג"כ דסברא יש ושוב הו' דברים שבלב דל"ה דברים אבל בקידושין לא מצי להוכיח מזה דל"ה דברים די"ל אגב אונסי' גמר ומקנה ג"כ הו' אנן סהדי דבודאי גמר ומקנה ובארתי לקמן דצריך לסברא זו דגמר ומקנה ממש היינו בגזלן איכא אומדנא דמוכח ע"כ רק משום גמר ואקני' ל"ה דברים כלל:
ובזה נראה לי ליישב קו' התוס' דהכא מייתא מדרב משרשיא ובגיטין קאמר דבדותא הוא דהנה תוס' הוק' אמאי כופין לגרש עד שיאמר רוצה אני הא הו' תלוי' ויהיב ותי' דיען דמיפטר משאר כסות ועונה והקשו א"כ שלא כדין נמי להנ"ל יש לומר דהנה הרשב"ם פי' דלכן מהני הכפיי' דלאו מידי חסרי דלא תעמוד תחתיו ונראה דהכונה א"כ ע"כ ל"ש דהו' אומדנא דמוכח דיש לומר דלא איכפת לי' אדרבא מרויח עוד שאר כסות א"כ שוב דברים שבלב ל"ה דברים והא דיקשה א"כ שלא כדין נמי יש לומר איה"נ לרב משרשיא בישראל שלא כדין נמי כשר מה"ת דהו' גיטא דאגב אונסי' גמר ויהיב כיון דלא חסר מידי וע"כ אהני דל"ה הדברים שבלב דברים וכדפסק רבינו באמת אף בשלא כדין בישראל הו' גיטא אבל בשלא כדין בנכרי ל"ה גיטא דאז דברים שבלב הו' דברים דהו' אומדנא דמוכח דרק בע"כ עושה דלאו אגב אונסי' גמר ויהיב כיון דכאן ל"ש דבלא"ה לא תעמוד תחתיו כיון ששנאתו כיון דשלא כדין אנסוהו ב"ד של ישראל ולפי"ז לרב משרשיא ל"ג כלל בנכרי אטו ישראל והא דר"נ אמר שמואל בגיטין סובר דגזרינן משום דר"נ סובר עכ"ח דלא אמרינן תלוי וזבין זביני' דהרי מפרש בשלא כדין דישראל פסול ופוסל ודייק בלח"מ דמזה נשמע דהגט בטל לגמרי דאל"ה הו"ל לומר דפסול אבל כיון שאמר ופוסל משמע שאינו גט כלל אלא לפסול לכהונה והיינו דר"נ לטעמי' דקאמר בשמעתין דתלוי' וזבין לא מהני וא"כ רק היכא דמצוה לגרש מהני ולפי"ז ניחא דמסיק דרמ"ש בדותא הוא משום דלית לי' תלוי' וזבין ולכן בנכרי דלאו בר עשוי' נינהו לא מהני הגט אבל בשמעתין לר"ה תלוי וזבין מהני שפיר יש לומר דאף דנכרי לאו בר עשוי נינהו אפ"ה מהני דלא גרע מתלוי וזבין כיון דאף שלא כדין בישראל מהני משום דל"ה רק דברים שבלב ה"ה בכדין בנכרי ולא הו' רק דברים שבלב כיון דעכ"פ איכא מצוה לשמוע לדברי חכמים דקאמרו מצוה לגרש שפיר אמרינן דברים שבלב לא הו' דברים דליכא אומדנא דמוכח ומיושב סתירת הש"ס:
ובזה ניחא לפרש הא דבב"ק דפריך מדאמר ר"ה דזביני' זביני' ופי' הה"מ דהכונה אי עבר אמימרא דרחמנא לא מהני ולפמש"כ מבואר באופן אחר דהכונה אי ס"ד ביהיב דמי ג"כ חמסן קרי לי' ע"כ דדברים שבלב הו' דברים לענין דקרוי' עכ"פ חמסן ורשע כאשר יבואר דהנה תוס' בשמעתין הקשו אי גמר ומקנה סברא הוא ל"ל יקריב אותו לרצונו דכופין פשיטא כיון דכשר כופין ותי' דהו"א כיון שלא נתרצה אלא בכפי' הו' זבח רשעים ופסול לקרבן כן י"ל כאן כיון דקרוי' חמסן ורשע א"כ אזלינן בתר דברים שבלב א"כ אמאי אמר ר"ה דתלוי וזבין זביני' זביני' והיינו דס"ד דהא דלר"ה מהני משום דל"ה דברים שבלב כלל כמוש"כ הרשב"א בקידושין אבל אי מיקרי חמסן ע"כ משום דבלב לא גמר להקנות והו' דברים שבלב ונהי דדברים שבלב ל"ה דברים כיון דאין בא לסתור דברים שבפיו הו' דברים כמוש"כ הרשב"א וע"ז שפיר משני באומר רוצה אני ויש לפרש או דהכונה כיון דאומר רוצה אני סותר לדברים שבלב שוב ל"ה דברים או דהכונה כיון דאומר רוצה אני ולא הו' כלל דברים שבלב כסברת הרשב"א ולא הו' חמסן כלל:
והנה לכאו' קשה לי אדברי התוס' שכתבו דהו"א כיון דלא מתרצה רק ע"י כפי' הקרבן פסול משום דהו' זבח רשעים תועבה א"כ הא דפריך אי דיהיב דמי חמסן קרי' לי' הא אמר ר"ה דזביני' זביני' הא מכאן מוכח דאהא גופי' דלא מתרצה רק ע"י כפי' הו' מיקרי זבח רשעים ע"כ דלא אמרינן דעשה תשובה דאי עשה תשובה ל"ש דהו' זבח רשעים [דלפי סברת רבינו פ"ב מגיטין דע"י כפי' מתרצה לגמרי ל"ה כלל זבח רשעים וע"כ דתוס' סברי דאי לאו קרא הו"א דהו' זבח רשעים] ולא אמרינן כסברת רבינו אלא אמרינן כיון דעכ"פ הו' דברים שבלב שפיר הו' זבח רשעים כן לענין חמסן נהי דמהני אבל עכ"פ חמסן קרי לי' משום דאיכא דברים שבלב אף דל"מ דברים שבלב לבטל המעשה אבל עכ"פ מחשבה איכא וע"כ ליישב כאמור דהי' סבור דלר"ה אגב אונסי' גמר ומקני' דהיינו דלא הו' כלל דברים שבלב כיון דאיכא זוזי [היינו דעדיף אפי' ממצוה כמוש"כ הרשב"א ולכן ס"ד דהו' זבח רשעים ורק למסקנא בקידושין דמשני אנן סהדי דניחא לי' במצוה אמרינן דלא הו' דברים שבלב כלל והיינו באמת כסברת רבינו ולפי"ז אי אמרינן גם במצוה דלא הו' אפי' דברים שבלב לכאו' יקשה א"כ למה צריך קרא יקריב אותו דכופין דא"ל כתי' התוס' יען דהו"א דהו' זבח רשעים הא אמרת דליכא כלל מחשבת הלב וצריך לומר אי לאו קרא הו"א כן אבל כיון דאשמעינן קרא דכופין ול"ה זבח רשעים ע"כ דל"ה אפי' דברים שבלב] וא"כ שפיר פריך אי קרי' לי' חמסן וע"ז משני באמר רוצה אני והכונה כך דהנה בפנ"י הקשה מאי דייק מהא דכופין עד שיאמר רוצה אני דדברים שבלב לא הו' דברים הא חזינן בקרבן אי לאו קרא דלרצונו הו"א דאין צריך כלל לדעתו ואפי' עומד וצווח ולא איכפת לן כלל בדעתו ע"כ ל"א בתר דברים שבלבו ולהנ"ל ניחא דהרי חזינן דאי לאו קרא יקריב אותו לא הו' מהני כלל משום דהו' זבח רשעים ודברים שבלב הו' ע"כ לענין דמיקרי זבח רשעים ורק גלי קרא דיקריב דאם מביא ע"י כפי' לא מיקרי זבח רשעים וממילא אי לאו לרצונו הו"א דל"ב דעתו כלל אבל כיון דכ' לרצונו נשמע ממילא דבעינן דעתו ממילא אמרינן הא דל"ה זבח רשעים משום דבא לומר דבעינן רוצה אני בפירוש דאז אמרינן דאף דכתיב לרצונו אפ"ה כיון דקאמר רוצה אני ל"ה דברים שבלב דברים כיון שאומר בפירוש אבל אי לאו לרצונו הו"א דל"ב דעתו כלל ומלרצונו נשמע דבעינן דעתו וע"כ בעינן שיאמר בפירוש רוצה אני ושפיר דייק לס"ד דדברים שבלב אינן דברים דליכא למימר דקרבן ל"ב דעתו דהרי כיון דכ' לרצונו נשמע דבעינן דעתו שוב הו' זבח רשעים דו"ק ומשני דאנן סהדי והכונה דאז אמרינן דליכא כלל דברים שבלב שבודאי גם בלב מחשבתו להביא קרבן ולגרש וכמוש"כ הרשב"א וכן דעת רבינו שהבאתי ולפי"ז היינו דמתרץ באומר רוצה אני הכונה בלא אמר רוצה אני באמת איכא דברים שבלב והו' חמסן והא דלענין קרבן לא הו' זבח רשעים אפי' בלא אמר רוצה אני היינו דגלי קרא דהקרבן כשר דל"ה זבח רשעים דלא אזלינן בתר דעתו כלל אבל בעלמא נשאר על הסברא חיצונה דאיכא דברים שבלב ושפיר מיקרי חמסן אבל באומר רוצה אני דנשמע ג"כ מקרבן אף דכ' לרצונו ובעינן דעתו מהני דליכא כלל דברים שבלב וא"כ באמת לא מיקרי חמסן כלל כל זה הי' צריך לי' יען דהו' סבור דלר"ה דזביני' הו' היינו משום דליכא אפי' דברים שבלב כלל כסברת רשב"א שהוכיח מדלא דייק ר"ה ממימרא דידי' גופי' דדברים שבלב ל"ה דברים משום דאגב אנוסי' וזוזי גמר ואקנה עד דנאמר דל"ה כלל אפי' דברים שבלב ולפי"ז אין חילוק בין גזלן לחמסן כיון דיהיב דמי ואמר רוצה אני אגב אונסי' וזוזי גמר והקנה לגמרי וליכא אפי' דברים שבלב ובזה ניחא מה דיקשה לפי מה דקאמר גזלן לא יהיב דמי חמסן יהיב דמי והא לרבינו גזלן אף דיהיב דמי ל"ק וא"כ בגזלן גופי' הו"ל לחלק להנ"ל ניחא דשם קאי אי יהיב דמי גמר ואקנה א"כ אין חילוק רק בין גזלן דלא יהיב דמי אבל כיון דיהיב דמי ל"ה אלא חמסן אף דגזלו תחילה מיד שנתן דמי ל"ה אלא חמסן וכשאמר רוצה אני קנאו ג"כ ובלא אמר רוצה אני ל"ק אבל לא מיקרי אלא חמסן:
והנה לכאו' קשה הא דצריך ר"ה באמת לטעם אגב אונסי' גמר ומקנה דל"ה אפי' דברים שבלב לפמש"כ הרשב"א הא כיון דסבור בקידושין דדברים שבלב ל"ה דברים א"כ קנה מהא"ט דל"ה דברים שבלב דברים ובישועות יעקב תי' דמהא"ט דגמר ואקנה הו' דברים שבלב דליכא אומדנא דמוכח אבל להנ"ל דלר"ה אמרינן דגמר ואקנה דל"ה כלל דברים שבלב וכמוש"כ הרשב"א א"כ הדרא הקו' לדוכתי' ל"ל הא"ט כלל הא תיפק לי' דהו' דברים שבלב דלה' דברים אבל לפמש"כ ניחא דאי רק משום דברים שבלב ל"ה דברים ניחא בחמסן אבל בגזלן נהי דיהיב דמי אפ"ה מוכח דאונס הוא וע"כ הוצרך לומר דגמר ואקנה בלב שלם ולא נשאר אפי' דברים שבלב דאי גמר ואקנה ל"ה ודאי אלא דע"כ ל"ה אומדנא דמוכח זהו שייך לגבי חמסן אבל לגבי גזלן הו' אומדנא דמוכח וע"כ גמר ואקנה היינו שאף דברים שבלב ל"ה:
ויותר יש לומר דהנה ברשב"א הקשה לרבא דסובר דל"ה דברים הא סובר בגיטין ל"ד גילוי דעתא בגיטא מילתא הו' א"כ סובר דהו' דברים והנה ע"כ לחלק לומר דנהי דלרבא ל"ה דברים היינו בליכא הוכחה כלל אבל באיכא הוכחה שפיר הו' דברים ולכן במברך הטוב והמטיב שפיר הו' הוכחה קצת ע"כ הו' דברים וכ"כ בישועות יעקב ולפי"ז יש לומר ר"ה דקאי ג"כ שם בשיטת רבא סובר ג"כ כרבא [והיינו לפמש"כ השמ"ק דרבא הוא דמסיק ב"ב דהלכתא בכולהו דהו' זביני'] בהוכחה קצת הו' דברים והרי הו' הוכחה קצת עכ"פ והו' דברים ע"כ לומר הא דלר"ה היכא דיהיב דמי קנה היינו דלה' אפי' דברים שבלב דהו' סברא ברורה ואיירא באמר רוצה אני דוקא דאי סבור דלה' אלא דברים שבלב כיון דאיכא הוכחה דלא מכר אלא מפני אונסו הו' עכ"פ קצת הוכחה אלא ע"כ ס"ל דהו' סברא ברורה כיון שאומר רוצה אני ואהני שפיר גם בגזלן כיון דלא מהני רק באמר רוצה אני ולפי"ז לדידן דקייל"ן כאביי דגילוי דעתא בגיטא לאו מילתא הוא הו' לדידי' אפי' בקצת הוכחה כהאי דהברוך הטוב והמטיב ל"ה דברים א"כ א"צ לומר דגמר ואקנה הו' סברא ברורה אלא דאהני דלא יהא אלא דברים שבלב ואפ"ה לא קנה ובאמת אין צריך לומר רוצה אני דאף בלא אמר רוצה אני נהי דהו' קרי לי' חמסן אפ"ה זביני' זביני דדברים שבלב ל"ה דברים אף דאיכא הוכחה קצת וכיון דתלוי ויהיב מהני אפי' בלא אמר רוצה אני ע"כ לא מהני אלא בחמסן ולא בגזלן ואף באמר רוצה אני ג"כ לא מהני בגזלן משום דלא הו' סברא ברורה ע"כ באמת קייל"ן בהא כר"ב אליבא דר"נ דבגזלן לא מהני היכא דיהיב דמי וא"ש ג"כ אף בלא אמר רוצה אני דמיקרי חמסן כדמוכח בב"ק אפ"ה תלוי' וזבין זביני' מטעם דברים שבלב דלא הו' דברים כיון דקייל"ן דגילוי דעתא בגיטא לא מילתא הוא ע"כ דדברים שבלב ל"ה דברים אפי' באיכא הוכחה קצת א"כ הא דאגב אונסי' גמר ואקנה לא אהני רק דנאמר דל"ה אלא דברים שבלב ול"ה דברים אבל כיון דעכ"פ דברים שבלב איכא ע"כ שפיר מיקרי חמסן וא"ש דפסק רבינו דל"ב רוצה אני וניחא נמי דקרי לי' רבינו חמסן אף דתלוי' וזבין זביני' זביני כמו שנתקשה בזה הלח"מ דלהנ"ל ניחא דשפיר קרוי חמסן משום שבלב לא מקנה אלא דאפ"ה קנה משום דדברים שבלב ל"ה דברים וא"ש דברי רבינו ודו"ק היטב:
ומעתה יש ליישב גם סתירת הסוגיות דבגיטין מסיק דר"מ בדותא דהנה שם קאי אליבא דשמואל דקאמר בשלא כדין פסול ופוסל והוכחנו מזה לעיל דסובר דל"א אגב אונסו גמר ומגרש ומה"ת פסול והיינו משום דעכ"פ הו' דברים שבלב והוכחה ג"כ יש דלא מגרש בלב שלם כיון דהו' אונס לכן לא הו' גיטא והיינו כדמסיק בגמרא דבב"ק דמודה שמואל היכי דיהיב דמי אפי' בגזלן א"כ לדידי' ע"כ הא דתלוי' וזבין זביני' משום דהו' סברא ברורה ובאומר רוצה אני דוקא ובגט לא שייך זה רק היכא דהו' כדין דשייך אגב מצוה גמר ומגרש והו' הוכחה גמורה אבל בשלא כדין בישראל דליכא הוכחה ברורה דגמר ומגרש אגב אונסי' דליכא מצוה ע"כ לא מהני וע"ז קאמר רמ"ש דאפ"ה בנכרי מהני משום דבר עשוי הוא וע"ז מסיק בדותא הוא דבודאי נכרי לאו בר עשוי הוא אבל בשמעתין דב"ב מייתא דרב משרשיא שפיר משום דעד כאן לא צריכין למימר דלר"ה דאגב אונסי' גמר ומגרש הו' סברא ברורה רק דנאמר דמהני אפי' בגזלן דיהיב דמי אבל בגוף מימרא דר"ה בהא דתלוי' וזבין זביני' זביני שפיר יש לפרש רק כיון דאגב אונסי' גמר ומגרש וסובר דברים שבלב ל"ה דברים אפי' קצת הוכחה כאביי דג"ד לאו מילתא הוא וא"כ הה"ד בגט גמר ומגרש כיון דבלא"ה לא תשאר אצלו אינו מפסיד אדרבא מרויח שאר כסות ועונה ואפי' שלא כדין בישראל מהני וע"כ הקשה לו אמאי בנכרי כדין פסול נאמר אגב אונסי' גמר ומגרש דלא גרע מתלוי' וזבין וע"ז משני לי' כדרב משרשיא הכונה כמו דסובר רמ"ש דמהני מה"ת משום דנכרי בר עשוי' רק מדרבנן פסול משום שלא תהא תולית עצמה בשל נכרי כן נמי לדידן נהי דלא קייל"ן בהא כרמ"ש דנכרי בר עשוי' נינהו אלא דל"ה בר עשוי' אפ"ה מהני משום דאגב אונסו גמר ומגרש כיון דלא מפסיד מידי וכמו בישראל בשלא כדין [ועיי' כהא"ג בישועות יעקב אלא דעל דבריו קשיא א"כ אמאי לא משני כן בגיטין דפסול רק מדרבנן משום דמה"ת מהני אבל לפמש"כ ניחא דלשמואל דקאמר בשלא כדין בישראל פסול ופוסל ע"כ דל"א אגב אונסי' גמר ומקנה דעכ"פ הו' דברים שבלב וכהא"ג הו' דברים כמו בג"ד בגיטין לרבא ורק בכדין בישראל משום דאז משום מצוה גמר ומגרש וליכא אפי' דברים שבלב ולכך כיון דנכרי לאו בר עשוי הוא פסול מה"ת] ורק מדרבנן פסול שלא תהא תולית עצמה בשל נכרי ומפקעת עצמה מבעלה וא"ש:
והא דגמרא מדמי אח"כ גזלן לחמסן לפמש"כ הטעם משום דסובר דבעינן גמר ומקנה בלב שלם לגמרי ולכן מהני בגזלן וא"כ קשה איך מייתא הגמרא דרב משרשיא הא בנכרי ל"ש דגמר ומקנה בלב שלם לגמרי דנכרי לאו בר עשוי הוא לק"מ דיש כאן ב' מימרא דר"ה בגזלן ובחמסן והנה המקשן רצה לדחות גם המימרא דר"ה בחמסן ורצה להוכיח דלא אמרינן גמר ומקנה כלל והי' סובר ע"כ דאי הו' אמרינן גמר ומקנה אף שנשאר דברים שבלב הו' מהני בנכרי הגט וע"כ דלא כר"ה ומשני כרמ"ש דהיינו דבאמת גמר ומקנה מהני אף שנשאר דברים שבלב הא ג"ד לא הו' דברים ואח"כ מייתא על אידך מימרא דרב ביבי דגזלן ג"כ קנה דגמר ומקנה בלב שלם ופריך שפיר משמואל דסובר דל"א גמר ומקנה בלב שלם לגמרי כדסבר בגיטין דשלא כדין פסול ופוסל ומשני בדיהיב זוזי לא נשאר אפי' דברים שבלב דלגמרי גמר ומקנה וע"ז פריך מדרב ביבי דלפי האי סברא אין לחלק בין גנב לגזלן:
ובזה ניחא נמי דפסק רבינו בנכרי מה"ת כיון דפסק בשלא כדין בישראל כשר משום דאין מפסיד כלום כיון דכפאו בישראל א"כ ממילא לא תעמוד אצלו ואין מפסיד כלום שפיר אמרינן דל"ה תלוי ויהיב אלא תלוי וזבין ומהני משום דדברים שבלב א"ד כיון דקייל"ן דג"ד בגיטין לאו מילתא כאביי והא דכתב רבינו הטעם דכשר בכדין משום דאחר שכפאו הגוף ממילא הו' לרצונו היינו משום דאי לאו הא"ט אלא דכשר משום דברים שבלב דל"ה דברים כמו בשלא כדין הרי שם פסול מדרבנן וכאן דכשר מדרבנן ג"כ צריך לטעם זה לומר כיון דמצוה איכא ליכא אפי' דברים שבלב אדרבא אנן סהדי דמרוצה וגם בנכרי כדין נהי דלאו בר עשוי הוא אפ"ה כיון דעכ"פ גוף הגירושין מצוה כשר אף מדרבנן דמסתמא ניחא לי' ואגב אונסא גמר ומגרש בלב שלם אלא דאפ"ה בנכרי פסול מגזירה אחרת דשלא יהא תולה בשל נכרי כאמור אבל בשלא כדין בנכרי פסול משום דהו' תלוי' ויהיב דל"ש דבלא"ה אין מפסיד כיון דאין כופין אותו בשל ישראל אין זה ודאי שלא תעמוד אצלו אם יהא הגט פסול לכן באמת הגט פסול מה"ת דל"ש תלוי וזבין דזה הו' תלוי' ויהיב רק בישראל אף שלא כדין הו' תלוי' וזבין דלא מפסיד מידי דמאחר שכפאו אותו בשל ישראל בודאי לא תעמוד אצלו ודו"ק היטב:
ובזה מדוקדוק לשון רבינו שכתב דל"ה אונס אלא כשנאנס לעשות מה שאין מחויב כגון למכור או ליתן והקשה בלח"מ הא גם תלוי' ומכר מהני לפמש"כ ניחא נהי דמהני רק משום דברים שבלב אינן דברים אבל עכ"פ איכא דברים שבלב שהוא אונס אבל כאן ל"ה אונס כלל וליכא כלל דברים שבלב ע"כ אפי' מדרבנן כשר ודו"ק:
ומיושב גם השגת הראב"ד דאף דלרבינו עבר בל"ת אפ"ה מהני המקח דהא דפריך בב"ק אי יהיב דמי חמסן קרי לי' מר"ה דמהני אין הכונה אי הו' חמסן ועבר אמאי מהני אלא הכונה אי קרי' לי' חמסן ע"כ משום דלא גמר ומקנה לגמרי והו' דברים שבלב עכ"פ וקשיא מדר"ה דסובר תלוי' וזבין מהני אפי' בגזלן וסובר ע"כ דגמר ומקנה הו' סברא אילמתא וליכא אפי' דברים שבלב אבל משום זה דעבר ל"ק דבפשיטות י"ל נהי דעבר אבל תחמוד אפ"ה מהני כיון דהחימוד כבר עבר כאשר אנסו והרבה עליו רעים וכמוש"כ באמת הה"מ דילפינן מגזילה והכונה או כמוש"כ השעה"מ והנתיבות יען דכבר עבר ודמיא לגזילה דקניא בשינוי יען דכבר עבר העבירה או כמוש"כ בשו"ת חס"ו חיור"ד סי' ו' משום דהו' שינוי רשות מהני כמו בגזלן שינוי מעשה וניחא ג"כ אידך קו' הראב"ד דלא הזכיר רבינו רוצה אני דזה צריך רק לפי מה דסובר ר"ה גם בגזלן תלוי' וזבין מהני ע"כ רק ברוצה אני וליכא אפי' דברים שבלב ול"ה חמסן כלל אבל רבינו הרי בפ"ט מה' גזילה קראו חמסן אף דיהיב דמי ואפ"ה מהני משום דדברים שבלב לה"ד ע"כ אין צריך לומר רוצה אני ודו"ק:
וא"ש ג"כ קו' הלח"מ דלמה בגט הצריך עד שיאמר רוצה אני וכן בקדשים ובגמרא מדמי לתלוי' וזבין ולפמש"כ ניחא דבודאי לר"ה דסובר גם בגזלן דיהיב דמי ול"מ אלא באמר רוצה אני אבל לרבינו דלא מהני אלא בחמסן אין צריך רוצה אני רק בגט צריך רוצה אני משום דאל"ה כיון דלא יהיב דמי לא הו' מהני וגם דומה לתלוי' ויהיב אבל אי אמר רוצה אני שפיר יש לדמותו לתלוי' וזבין בלא רוצה אני ויהיב זוזי וכן בקדשים כיון דכתיב לרצונו בעינן דוקא רוצה אני וכמו שביארתי לעיל והא דגמרא לא מחלק ומדמי להדדי היינו לפי מה דסובר גם בגזלן כן כאמור ובמש"כ ניחא מה שהקשה הלח"מ בפ"ד מה' אישות למה לא מתרץ דר"ב איירי בלא אמר רוצה דבגזלן מסתמא בלא רוצה אני איירא ולפמש"כ דכיון דר"ב מסיים משמי' דר"נ משמע דידוע הי' להם דלר"ה גם בגזלן קנה וע"כ באמר רוצה איירא דבלא רוצה אני גם לר"ה ל"ק וא"ש:

כופין

אותו עד שיאמר רוצה אני. הנה במה שרצה הקצה"ח סי' ט' לחלק דבעולה הו' אנסוהו למכור משא"כ חטאת הו' כאנסוהו לקנות ראיתי בשו"ת שומ"ת סי' תי"ד דגם אנסוהו לקנות מהני בהא דהו' אונס דנפשי' דהא בגמרא מסיק כיון דניחא לי' דתהוי' לי' כפרה הכונה דהא אמרו שם הלכך תליו' ומכר הו' מכירה מ"ט כל דמזבין אינש אי לאו דאונס לא הו' מזבין ואפ"ה זביני' זביני' ודחי שאני אונס דנפשי' מאונס דאחרינא וכתב הרשב"ם דבאונס דנפשי' גמר להקנות משא"כ אונס דאחרים לא גמר להקנות ולפי"ז כל דניחא לי' דתהוי' כפרה שוב הו' אונס דנפשי' דהוא בעצמו רוצה בזה ובכהא"ג ודאי לא מיקרי אונס וגמר ומקנו משא"כ אונס דאחרינא וא"כ כיון דמהני גם באנסוהו לקנות מהני דאונס דנפשי' גמר להקנות.
ובהאי עניינא נראה לי דתליא אי בתוכ"ד יכול לחזור גבי קניינים להנ"ל יש לומר כיון דכל דיבור באמת הו' קנין כמו שבארתי בכמה דוכתי' אלא הא דבעי קנין משום דהכא אמרינן דכל דמזבין אינש באונס הו' ולכך בעשה קנין אמרינן דגמר ומקנה וקניא בדיבור א"כ כל הקנין ע"י הדיבור לכן תכ"ד כדיבור דמי וכמו שבארתי במקום אחר היטב ובאמת מהא"ט דנפיק ועייל אזוזי אף דעשה קנין כיון דאונס מוכרו לא אמרינן דגמר והקנה וכמו שבארתי במק"א ומהא"ט אמרינן דאפי' קנין נמי כל דהו' ספק הו"ל קנין מרופה ולא קנה כדאיתא ב"ב דף קנ"ז וכאשר ביאר ברשב"ם דף קמ"ז דלא נתכוונו להחזיק לגמרי והיינו דלא הי' קנין בכונה א"כ לא עדיף קנין כלל מדיבור דהיכא דהו' ספק אי גמר להקנות לא מהני קנין ג"כ ועיי' מש"כ בה' אימ"ז.
הא דמהני כפי' מבואר בש"ס משום דמצוה קעביד וקשה לי דתוס' שבת דף ד' הקשו אמאי כופין לשחרר עבדו וכי אומרים לו לאדם חטא בשביל שיזכה חברך וקשה לי עדיפא הו' לי' להקשות כיון דעבר אעשה לא מהני כפי' כלל דהא בלא רצון ולא מהני כמו דלא מהני כפי' לגרש רק משום דמצוה קעביד וגם סברת רבינו הידוע דלכן מהני כפי' יען דמסתמא רוצה לעשות כטוב רק הגוף מעכב וכיון דאיכא איסור עשה לא שייך לומר דמסתמא רוצה רק הגוף מעכב.
במאי דהקשה בחס"ו בהא דאמרינן חישב לעשות מצוה ולא עשה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו ובירושלמי איתא דאונסא כמאן דעביד לא אמרינן נראה ליישב על נכון דהנה הרשב"א בחידושיו על נדרים דף כ"ד כתב דבקיום מעשה שייך לומר הריני כאלו נתקבלתי מדין מחילה אבל בביטול מעשה אי אפשר לומר כאלו לא עשיתי שהרי עשה א"כ ניחא בקיום מצוה מעלה הכתוב כאלו עשאו דהקב"ה אומר הרי כאלו נתקבלתי ובביטול מעשה באמת אמרינן איפכא דלא מהני אונס לומר שיהא נחשב כאלו לא עשה ולכן אף דאונס רחמנא פטרה אבל כפרה צריך כמוש"כ תוס' ביצה דף כ"ה והא דאיתא בירושלמי דאונסא כמאן דעביד לא אמרינן היינו היכא דלא אמר הריני כאלו נתקבלתי ובקב"ה הו' תמיד כאלו אמר הריני כאלו נתקבלתי.
הנה בהא דאמרו בגיטין מתקנתו של הלל הזקן הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתיים זוז נתנה לו בין מדעתו בין בעכ"ח הו' נתינה וכי איצטריך לי' להלל לתקוני שלא בפניו אבל בפניו בין מדעתו בין בעכ"ח הו' נתינה וקשה לי דהנה תוס' הקשו בבתי ערי חומה דהו' פרעון חוב פשיטא דהו' פרעון ומאי איצטריך לי' להלל לתקן ותי' דע"י הפרעון שצריך להחזיר הבית לכן לא הו' נתינה וכדבריהם צריך לפרש גם לל"ב דס"ל לרבא דנתינה בעכ"ח שמי' נתינה ותקנתו של הלל הי' צריך שלא בפניו דלכן צריך לתקנה משום דצריך להחזיר הבית דהא אונסא הוא רק בגרמת דידי' שהמלוה נטמן כהא"ג שפיר חייב להחזיר וכמו שהעלה בת"ח פ' מי שמת הביאו בחס"ו בהא דקייל"ן פועל שחזר באמצע היום ידו על התחתונה ואם בעה"ב חוזר ידו על התחתונה דהיכא דהפועל גרם שהבעה"ב חזר שוב יד הפועל על התחתונה א"כ ה"נ כיון שהמלוה נטמן וגרם האונס א"כ ידו על התחתונה ופשיטא דצריך להחזיר הבית.
הא דפריך הש"ס בקידושין אמאי הא בלבי לא ניחא לי אלא דברים שבלב אינן דברים וקשה לי דהנה בכתובות דף ט' פריך הש"ס ומי אמר ר"א וכתב בשטמקב"צ דה"ק אין האשה נאסרת על בעלה בספק ממעשה שהי' דלא הי' קינוי וסתירה ולא אסרוה על דוד ואלו היתה אסורה על אורי' אף על דוד אסורה דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל אלא אינה נאסרת דאע"ג דלגבי דוד לא הו' ספק אלא ודאי אלו נודע לאורי' כמו שנודע לדוד היתה אסורה עליו מ"מ אין אסורו של בועל תליא אלא באיסורו של בעל וכיון שאפי' הודה דוד בב"ד שבא עלי' לא היתה נאסרת על אורי' דאין דבר שבערוה פחות משנים א"כ אף לדוד לא נאסרה בידיעתו שלו שאין הדבר תלוי בו אלא בבעל עכ"ל מעתה כן הכי נמי כיון דאמר רוצה אני א"כ לגבי כ"ע הקרבן כשר א"כ אף הוא גופי' שיודע בלבו שאין רוצה ודבריו דברים אפ"ה שפיר הקרבן כשר ומכפר גם עליו [ועד"ז כ' הרשב"א גבי מקדש עפ"י עד אחד כיון דלגבי אחרים לא הו' א"א גם לדידהו ל"ה אשת איש].
על דברת רבינו פ"ג מה' גירושין דנפשו של אדם רוצה המצות רק הגוף מעכב נראה לי ראי' מגמרא דמוע"ק בהאי דקאמר ר"א מי שיצרו תקפו עליו מאי תקנתא ילך למקום שאין מכירין וילבוש שחורים ויתעטף שחורים ויעשה מה שלבו חפץ ופירש"י בשם הגאונים כיון שילבוש שחורים דבטוח שלא יבוא לידי עבירה ולא יעשה שום מעשה דכבר נשבר לבו הזונה ואל יתחלל שם שמים ואמנם גם פי' זה דחוק דהא כעת לבו חפץ בדבר עבירה אמנם הנ"ל ניחא דאנן אמרינן הכי דגם עתה בעת שרוצה לעבור עבירה זה רק מצד הגוף אבל הנפש אינה רוצה גם עתה בזה ולכן העצה שילבוש שחורים ובזה נשבר לבו הזונה ושוב יעשה רק מה שנפשו רוצה שלא יתחלל שם שמים על ידו וזה שאמרו ויעשה מה שלבו חפץ גם עתה שלא יתחלל שם שמים על ידו.
הנה במאי דעביד בש"ס שמעתין צריכותא דממשכנין ועוברין בב"ת בעולה וחטאת וקשה לי הא בקרא כתיב מלאתך ודמעך לא תאחר ודרשו חכז"ל דמקדים תרומה לביכורים או מעשר לתרומה עוברים בב"ת א"כ הכי נמי נדרוש דב"ת דקדשים דוקא בכהא"ג דחייב להביא שני קרבנות השייכים זה לזה כגון במחכ"פ דצריך להביא עולה וחטאת ואיתא בזבחים דף צ' דאף דבכ"מ חטאת קודמת לעולה וביולדות כתיב עולה תחילה ופי' הר"ח דצריך להקדיש העולה תחילה והסברא כך כיון דמחכ"פ אין צריך דעת ויכול אחר להקדיש עבורם הקרבנות ולכן בשלמא בשאר קרבנות חטאת קודמת יען דריצה פרקליט ואח"כ נכנס דורן כדאיתא בזבחים דף ו' אבל במחוכ"פ נהי דלענין הקרבה חטאת קודמת כיון שכבר זכה הוי כאלו בעצמו הביאו וצריך להקדים החטאת אבל בשעת הקדש שפיר יש להקדיש עולה תחילה דכליל וא"כ אם עבר והקדיש עולה תחילה ע"ז עובר בב"ת כמו במקדים תרומה לביכורים או מעשר לתרומה ואף לפירש"י דמפרש דלא הוקדשה אלא למקראה דחטאת קדום רק שבכתוב הקדים עולה וכמש"כ המפורשים דהיינו לקרות הפרשה בזמן שאין בהמ"ק קייים דקריאת פרשה הוה כאלו הקריב קרבן א"כ תקשה עכ"פ חטאת קדום גם להקדיש א"כ אי עבר והקדיש העולה בזה עובר בב"ת אבל אם אמר ולא הפריש א"ע בב"ת דהא בתרומה או מעשר ג"כ הדין כן אם אינו רוצה להפריש א"ח להפריש מיד כמש"כ רש"י גיטין דף מ"ז [ותוס' בר"ה ה' מסתפקו בזה] ואפ"ה אם הקדים להפריש מעשר לתרומה עובר ה"נ בקרבנות אם הקדים אחד לחבירו עובר אבל אם אין שייכות קרבן אחד לחבירו א"ע כלל בב"ת.
על מה דדרשינן על קרא דועשית אזהרה לבי"ד שיעשוך והיינו כדאמרינן בכמה דוכתין דכופין אותו לקיים מצ"ע והחיוב מוטל על הבי"ד וראיתי בשו"ת טוב טעם ודעת חיור"ד סי' ר"כ שעמד ע"ז וכתב דאין לומר דשאני בקדשים דהרי קאמר שם דחד לאפריש ולא אקריב וחד לדאמר ולא אפריש ובאמר ולא אפריש אין בו איסור רק מכח ב"ת ומכח מוצא שפתיך תשמור והרי זה הו' לאו דחולין ג"כ דבכולם הו' לאו ומ"ע זו ובזה א"ש מה דאמרו ולא אפריש חד לדאמר ולא אפריש וממנ"פ אי כופין מה לי זה או זה אך א"ש דאם באפריש ולא אקריב לבדו הי' ס"ד דהיינו דוקא בקדשים אבל בחולין אין כופין לכן קמל"ן אף באמר ולא אפריש דזה הו' רק מ"ע דמוצא שפתיך תשמור ובזה אין לחלק בין קדשים לחולין לכן שפיר ילפינן מזה לכל התורה דלקיים מ"ע כופין אותו עד שתצא נפשו וראי' לזה דלא אמרינן שאני קדשים מהא דאיתא ב"ב דף מ"ח אר"ה תלוהו וזבין זביני זביני ומייתא סייעתא מברייתא מלמד שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני וקשה מאי ראי' דילמא שאני קדשים אבל בחולין לא מהני רצון ע"י כפי' וע"כ דאין חילוק בין קדשים לחולין רק בטו"ז סי' ג' כתב דלקולא ילפינן חולין מקדשים מכח קו"ח א"כ אין ראי' אולם אכתי יש ראי' שפיר משום דקשה לכאו' מאי ראי' מהתם דמהני ריצוי ע"י כפי' דילמא רוב בני אדם מתרצים ע"י כפי' אבל מיעוטים אין מתרצים בלבם ולכן התם להקרבה שפיר אזלינן בתר רובא כיון דאמר רוצה אני הו' לרצונו אבל לענין ממון להוציא ממון מרשותו לענין תלוהו וזבין זביני זביני בזה לא אזלינן בתר רובא דאין הולכין בממון אחר הרוב לכן לא מהני ריצוי ע"י כפי' ובע"כ כונת הש"ס יהי' על אידך קרא דדרשינן בפ"ק דר"ה ועשית אזהרה לבי"ד שיעשי' וזה קאי על אמר ולא אפריש ובזה הא הו' ג"כ להוציא ממון ומוכח שפיר דמהני ריצוי ע"י כפי' וא"ל שה' דל"ב רוצה אני על הפרשה ול"ב רצונו כלל דרק בהקרבה כתיב לרצונו והיינו באפריש ולא אקריב ע"כ דס"ל לש"ס דילפינן מהדדי דהו' מידי דסברא ילפינן מהדדי דבעינן לרצונו גם בשעת הפרשה ואפ"ה כתיב ועשית אזהרה לבי"ד מוכח דבכ"מ אזהרה על הב"ד שיעשוך את"ד.
והנה על דרשא הנ"ל לעשות מלמד שהב"ד יעשוך קשה לי דאיתא בבכורות דף נ"ו אמר קרא תעשה אם אינו ענין לבכור דלא איתא בעשי' דברחם קדוש תנהו ענין למעשר בהמה א"כ קשה מנ"ל לדרוש הכא מלמד שיעשוך דילמא למעט בכור אתא שלא יעבור בב"ת דהנה הא דבבכור איתא לעיל בברייתא דעובר בב"ת אף דבכור קדוש ועומד ע"כ משום כיון דכתיב קרא שנה בשנה דרשינן אמרה תורה אייתי ולא אייתי ממילא אוקמא בב"ת אבל כיון דכ' ועשית יש למעט בכור דלא מיקרי עשי' ואפי' למ"ד דמצוה להקדישו יש למעט מועשית כדמוכח מהך דבכורות דאל"כ גם שם נדרוש כן למעט בכור מעשי' כיון דצריך להקדיש למצוה אעכ"ח כיון דאין אלא למצוה לא מיקרי עשי' ה"נ נתמעט מועשית.
ובפירכת הש"ס אהא דאר"א א"ר אושעיא דמקיש חג השבועות לחג המצות דיש לו תשלומין כל שבעה ופריך וליקש לחג הסוכות דיש לו תשלומין שמונה וקשה לי מאי פריך הא משנה מפורשת בעדיות פ"ב ריב"נ אומר מן הפסח ועד העצרת דכתיב ומדי שבת בשבתו דכתיב ממחרת השבת עד עצרת שהוא ממחרת השבת יצא מגיהנם ויבוא להשתחות ומבואר בראב"ד ובפי' המשנה לרבינו דיו"ט של עצרת תלוי' ביו"ט של פסח משא"כ בשאר מועדים דלא תלי זה בזה א"כ מאי פריך דליקש לחג הסוכות דהא עדיפא להיקש לחג המצות דתלוי בי' משא"כ בחג הסוכות אין תלוי בי' וצ"ע.
והנה כאו' יש להקשות הא דכתב רש"י בריש ביצה דיו"ט איקרי שבת והיינו מהא קרא דממחרת השבת להנ"ל מנ"ל שאר יו"ט דילמא דוקא פסח ועצרת נקראים שבת בשלמא שבועות דף ט"ו פירש"י שפיר דיו"ט איקרי שבת דשם קאי אעצרת אבל בביצה דקאי על כל יו"ט קשיא וצריך לומר דלענין זה אין לחלק בין יו"ט של עצרת ליו"ט של סוכות אם של עצרת נקרא שבת גם סוכות נקרא שבת.
בתו"כ פ' אמור פ"י ה"ה איתא והניף את העומר לרצונכם אין כופין את הציבור בעכ"ח ויש לתמוה מ"ש מכל הקרבנות דכתיב ג"כ לרצונו וכופין וראיתי במנ"ח שהביא בשם זית רענן כיון דבא להכשיר לא יתרשלו ע"כ אין כופין ובמנ"ח תמה כיון דביום י"ז יש היתר לאיסורו שפיר יבואו להתרשל ונראה כונתו דעכ"פ כיון דכתוב קרא לרצונכם גלי קרא דלהכשיר ג"כ אין כופין.

יז[עריכה]

אבל

חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן וכו' אין חוששין להם שמא יפשעו וישהו קרבנותיהן. הנה בחידושי הרמב"ן ב"ב דף מ"ח הקשה מ"ט אין ממשכנין ותי' בקצה"ח סי' ט' משום דהו' תלוי' וקנה דלא מהני דרק תלוי' וזבין אמרינן לא תלינן וקנה ובחטאת דבעינן דוקא רצון בעלים ע"כ ל"מ והנה רבינו נתן הטעם שמא יפשע ולא נתן הטעם משום דתלוי' וקנה ל"א נראה דרבינו לשיטתו פ"ד מה' אישות תלוי' וקדוש מהני א"כ סובר תלוי' וקנה ג"כ מהני כמוש"כ הב"ש סי' מ"ב ע"כ הוצרך לומר שמא יפשע וכ"כ הרמב"ן הא"ט והנה במל"מ כאן הביא דברי הרמב"ן אם עבר ג' רגלים גם בחטאת ממשכנין וכן הביא בשם התוס' אם סובר שא"ח ממשכנין ותמוה על הקצה"ח דלדבריו שהטעם דהו' תלוי' וקנה א"כ גם בעבר ג"ר או בסובר שא"ח איך ממשכנין הא הו' תלוי' וקנה דל"מ וצ"ע דבריו גם תמוה שם דבריו דבעירוכין מבואר גם בעולה ושלמים בעינן דעתו או בשעת הפרשה או בשעת כפרה א"כ גם בעולה ושלמים הו' תלוי' וקנה אפ"ה ממשכנין אותן:
והנה ממש"כ רבינו שאין מתכפר לו עד שיאמר רוצה אני שנאמר לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני מזה מוכח דלא כפנ"י שחידש בקידושין דף נ' דקרבן כשר ונאכל לכהנים דל"ב כלל דעתם אלא שאין יוצא נדרו משום דכ' לרצונו ע"כ כופין עד שיאמר רוצה אני דמלשון רבינו שאין מתכפר לו משמע שאין הקרבן כשר עד שיאמר רוצה אני דלשון אין מתכפר משמעותי' דאין הקרבן כשר כמו דמוכח ממש"כ רבינו הי' בחטאת אין מתכפר עד שירצה ושם הכונה שפסול להקרבה עד שירצה:
ומזה מוכח למש"כ לעיל דבודאי אי לאו יקריב אותו הו"א דאין כופין משום זבח רשעים כמוש"כ תוס' ב"ב דף מ"ח רק מדכ' יקריב הו"א דא"צ כלל דעתו קמל"ן לרצונו דבעינן דעתו וממילא כ"ז שלא אמר רוצה אני הקרבן פסול דהו' זבח רשעים לכן בעינן רוצה אני ושפיר כתב רבינו דאין מתכפר עד שיאמר רוצה אני:
עוד יש ליישב דברי רבינו שפסק דל"ב רוצה אני במכר עיי' בלח"מ פ"ד מה' אישות ומש"כ לעיל דהנה בישועות יעקב הקשה מאי פריך בקידושין מהא דכופין בגט הא זה הו' כשדה זו והרי רבא מחלק בשדה זו ל"מ תלוי' וזבין ונראה דסברת רבא דשדה סתם בעינן היכא דלא אמר רוצה אני דזה ממילא הו' כרוצה אני וא"כ ל"ש לומר בגט גרע דהו' שדה זו דברוצה אני ל"ב שדה סתם דרק בלא אמר רוצה אני בעינן שדה זו דלהוי כרוצה אני ולפי"ז כיון דמסיק הלכתא בין שדה סתם בין שדה זו מהני א"כ ל"ב רוצה אני באמת במכר וכן קייל"ן דל"ב רוצה אני כיון דמהני אפי' בשדה זו ע"כ דל"ב רוצה אני דרוצה אני רק צריך אי אמרינן בשדה זו ל"מ בעינן רוצה אני דליהני אף בשדה זו אבל כיון דפסק דל"ב שדה סתם ממילא ל"ב רוצה אני וניחא ממילא דמחלק בין גזלן לחמסן דבודאי אי בעינן רוצה אני אין לחלק בין גזלן לחמסן אבל כיון דל"ב רוצה אני שפיר יש לומר זה רק בחמסן אבל לא בגזלן והבן:

חטאות

ואשמות אין ממשכנין הואיל והן מעוכבי כפרה. הנה רבינו בה' רצח כתב אנשי עיר קרובה שלא הביאו כופין אותם ויש לתמוה הא עגלה ערופה נמי לכפרה אתיא כדכתיב ונכפר להם א"כ אמאי כופין ואין לומר כדמסיק בר"ה דף ו' דאחר שעבר בב"ת כופין כמוש"כ תוס' שם ד"ה יקרב הא ב"ת לא שייך גבי עגלה ערופה דלא נתרבי מקרא שם בר"ה א"כ מנ"ל דכופין.


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.