אבן האזל/מעשה הקרבנות/יד

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אבן האזלTriangleArrow-Left.png מעשה הקרבנות TriangleArrow-Left.png יד

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף

משנה תורה להרמב"ם
והשגות הראב"ד


נושאי כלים

לחם משנה
כסף משנה
משנה למלך


מפרשי הרמב"ם

אבן האזל
אור שמח
הר המוריה
יצחק ירנן
מעשה רקח
מעשי למלך
ציוני מהר"ן
קרית ספר
שער המלך
שרשי הים


לפרק זה במהדורה המנוקדת של 'משנה תורה לרמב"ם' באתר "על התורה" לדף זה באתר "תא שמע" לפרק זה במהדורה הדיגיטלית של אתר "שיתופתא"


דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[עריכה]

מתנדב אדם ונודר עולה ושלמים וכל מין שירצה מחמשה מיני מנחות הבאין בנדר ונדבה ומתנדב או נודר מנחה ממנחות נסכים לבדה מאיזה מין מג' מנחות נסכים כמו שבארנו, ומתנדב או נודר יין בפני עצמו או לבונה בפני עצמה, או שמן בפני עצמו, או עצים למערכה מפני שהן כקרבן שנאמר ולקרבן העצים.

או עצים למערכה, ברייתא הוא במנחות דף ק"ו ע"ב, אבל צריך באור דשם תניא קרבן מלמד שמתנדבין עצים וכמה שני גזרין וכן הוא אומר והגורלות הפלנו על קרבן העצים, ופסוק זה הוא בנחמיה י', וא"כ תימה למה כתב הרמב"ם פסוק ולקרבן העצים שהוא פסוק האחרון בנחמיה.

ונראה דבתענית דף כ"ו תנן דקרבן העצים דוחה מעמד בנעילה, וקרבן העצים הוא בזמן כהנים והעם, וחשיב במתני' ט' משפחות שזכו להביא עצים למערכה בט' זמנים ובאותו יום הקריבו קרבנות, ובברייתא דף כ"ח מייתי ע"ז קרא והגורלות הפלנו על קרבן העצים, והרמב"ם בפ' ו' מהל' כלי המקדש בהל' ח' ט' כתב דיום שהיו בו קרבן העצים לא היה בו מעמד בנעילה, וכתב ע"ז מהו קרבן העצים זמן קבוע הי' וכו' ויום שמגיע לבני משפחה זו להביא העצים היו מקריבין עולות נדבה וזה קרבן העצים היה להם כמו יו"ט וכו', והנה אף דפשטות הברייתא בדף כ"ח מפרשת עיקר זמן עצי כהנים, וע"ז מייתי שנאמר והגורלות הפלנו על קרבן העצים הכהנים והלוים והעם להביא וגו' על מזבח וגו', מ"מ כיון דעיקר זמן עצי כהנים הוא לפרש מה דתנן קרבן העצים, וכן הרמב"ם כתב ומהו קרבן העצים א"כ יש לומר דכיון שכבר הוקבע שביום שיביאו העצים יביאו קרבנות וע"ז תנן קרבן העצים, דממילא אין ראיה דעיקר הבאת עצים למערכה הוי קרבן, אלא דיום זה כבר נקרא קרבן העצים, בשביל שביום זה יביאו העצים למערכה, לכן הביא הרמב"ם קרא דסוף נחמיה דכתיב ואעמידה משמרות לכהנים וללוים איש במלאכתו ולקרבן עצים וגו' שהעמידו משמרות של כהנים לקבל לבית המקדש קרבן העצים, והיינו לקבל מכל מי שיביא עצים למערכה, שאף שאלו התשעה משפחות כבר זכו בהבאת עצים למערכה מ"מ יש רשות להוסיף עצים.

ג[עריכה]

הניח מנחה לשני בניו ומת הרי אלו מביאים אותה.

הלח"מ הביא סוגיית הגמ' בזבחים דף ה' דמסיק דיורשים מתכפרי מקופיא ולא מקיבעא, וכתב דמשמע דלמסקנא הא דקריבה משום דלא מתכפרי מקיבעא ולא הוו שותפים, והא דאין ממירין בה משום דמרבינן אחד ולא שנים, ולכן הקשה על הרמב"ם שכתב בפ"א מה' תמורה דאין ממירין בה משום שהם כשותפים, וכתב הלח"מ דהוו כשותפים רק במקצת ולגבי הקרבה הוו כחד, וקרינן נפש, אבל לגבי תמורה כיון דמרבינן יורש משום המר ימיר הא לא מרבינן אלא יחיד והבו דלא להוסיף עלה, ואינו מובן מה תיקן כשסיים תירוצו דהוא משום אחד ולא שנים, הא זהו שהקשה מתחלה דמשמע דלא הוו כשותפין אלא משום אחד ולא שנים, אלא דבאמת עיקר קושייתו לא קשה כלל, דגבי דין הקרבה דכתיב ונפש כי תקריב העיקר הוא בעל הקרבן וכיון דלא מכפרא על יורשים מקיבעא לא הוו בעל הקרבן ועיקר הקרבן של אביהם, אבל גבי תמורה דאמר הגמ' דגם כפרת מקופיא הוי כפרה לעשות תמורה וטעמא דכיון דיש להיורש זכות להתכפר הוא ממיר זה הזכות על בהמה שלו. ועכ"פ גבי שני יורשים הרי על זכות זה להתכפר מקופיא הם שותפים, ושותפים אין ממירים ולא צריך למה שכתב הלח"מ דכיון שרק נתרבה יורש אמרינן אחד ולא שנים, וזהו שכתבו התוס' לחלק מכה"ג דגם אחיו הכהנים מתכפרים מקופיא, ומ"מ מימר דבכפרה שלו מקיבעא אין אחיו הכהנים שותפים.

והנה האור שמח כאן הקשה במה דאמרי ר"נ ור"ש בהך סוגיא הנהו נמי ליתי ולירצי דהא בודאי יולדת גיורת שאין לה יורשים ג"כ מקריבים עולתה ונשאר בקושיא והנה במה שהתחיל דבריו בלשון נראה דגר שמת מקריבים מנחתו אני תמה דהא כל השו"ט דגמ' הוא קודם דמסיק ר"ל דילפינן ממוצא שפתיך דאף דאין מרצין מקריבים, ומה דמסיק הגמ' דמכפרא איורשים מקופיא הוא רק לתרץ למה יורש אחד מימר, וגם מה דהתחיל בדין מנחה איני יודע מה חידוש יש יותר במנחה מבשאר קרבנות, דבמנחה אין חדוש אלא דאינה באה בשותפות מדכתיב נפש, אבל זה דמקריבים לאחר מיתה אף שאינה מכפרת הא זה נלמד ממוצא שפתיך, וילפינן מזאת התורה על כל הקרבנות דכתיב נמי מנחה, ומה שכתב דאי הוי קניא ליורשים לא היו מקריבים מנחת גר דהוי של שותפים, גם זה אינו ברור כלל דנראה דקרבן גר שמת אינו מכפר על שום אדם גם מקופיא דדוקא על יורשים שבאים בכח המוריש שהורישם בשעת מיתתו מכפר הקרבן עליהם מקופיא, אבל גר שמת ואין לו יורשים אין לכלל ישראל זכות בקרבנו להתכפר בו, ולזכות בקרבנו בודאי א"א דהא המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום. והקצוה"ח בסי' ת"ו שו"ט בזה למ"ד קדשים קלים ממון בעלים אם אפשר להקנות הבשר. אבל כפרת הקרבן בודאי א"א להקנות ולא לזכות בו.

ובעיקר קושייתו לא ידעתי דמה שכתב דודאי עולת יולדת גיורת בודאי להלכה כן הוא אבל ר' אלעזר הא הוכיח לר"ל ממתני' דהאשה שהפרישה חטאתה ומתה יביאו יורשיה עולתה. ומיירי להדיא שיש לה יורשים ועל זה אמרי שפיר ר"נ ור"ש דמנ"ל לר"א דלא מכפרא איורשים. ובמתני' לא תנן עולת יולדת גיורת. ומה שהביא האור שמח ממתני' דשקלים פ"ז דגר שמת ואין לו יורשים והניח זבחים שנסכיהם קרבים משל צבור הא בעצמו כתב דמתני' בזבחים שהם נדבות אלא שכתב וה"ה בעולת חובה אבל אין לר"א מקום להוכיח מזה דכן הוא בעולת חובה דאף שאין מרצין מקריבים.

והנה בפ"ו מהל' איסורי מזבח הל' ח' בארתי מה דבעי הגמ' בדף ו' כיפרו על מה שבאו או לא כיפרו אמר רב ששת בדר"א מסתברא דלא כיפרו דאי ס"ד כיפרו שני למה הוא בא. ואלא מאי לא כיפרו למה הוא קרב אמר רב אשי ר"ש בדר"א הכי קא קשיא ליה אא"ב לא כיפרו שלא לשמו מכח לשמו קאתי ושני למה הוא בא לכפר אא"א כיפרו שני למה הוא בא וכ' התוס' במה דאמר אלא מאי לא כיפרו למה הוא קרב צ"ע דהיינו קושיא דר"ל אם כשרים הם ירצו ואם אין מרצים למה הם באים. וכקושית התוס' קשה גם דברי ר"ש אי ס"ד כיפרו שני למה הוא בא דהא כבר למדנו ממוצא שפתיך דאם לא עשה כמו שנדר יהי' נדבה ולא עלו לשם חובה. וכתבתי דהוכחת ר"ש הוא דאם נימא דכיפרו גם כששחט שלא לשמו משום דגם עולת נדבה מכפרת ולא למדנו אלא שלא עלו לשם חובה קשה עיקר טעמא דקרא דלמה הצריכה תורה שיקריב קרבן אחר כיון שכבר נתכפר הא עיקר קרבנות באים לכפרה. וע"ז פריך ליה ג"כ מעיקר טעמא דקרא דאם נימא דלא כיפרו. וא"כ גרעא מעולת נדבה דעולת נדבה מכפרת וזו אינה מכפרת, א"כ למה אמרה תורה שיקריבו אותה, וע"ז מתרץ שלא לשמו מכח לשמו קאתי והיינו כיון שכבר היה קרבן והי' אפשר לשחטו לשמו לא פסלתו התורה והוי כמו שאין לו חטא דג"כ יכול להקריב עולת נדבה.

ולפי"מ שבארנו אפשר כאן לבוא בהערת האור שמח דאיך ס"ד דכיפרו דאי לא כיפרו למה הוא קרב הא חזינן דעולת גר שמת קרבה אף שאינה מכפרת כלל ויש לומר דזה ודאי ידע גם המקשה דאפשר להקריב עולה גם כשאינה מכפרת כמו שאפשר להקריב עולה כשאין לו חטא, אבל כל זה אם אין חסרון בהעולה שלא תוכל לכפר רק שאין לה על מה לכפר שאין לו חטא או שמת בעל העולה בלא יורשים. אבל כשנשחטה שלא לשמה אם נימא שאינה מכפרת והוי חסרון בהעולה. בזה שאל דא"כ למה הוא קרב כיון דאין לעולה זו אפשרות התכלית שיש לקרבן. וע"ז משני שפיר דשלא לשמו מכח לשמו קאתי דכיון שכבר נעשה קרבן הוא קרב אף שאינה מכפרת.

ט[עריכה]

האומר קרבן מצורע זה או יולדת זו עלי' אם היה אותו מצורע או היולדת עניים מביא הנודר קרבן עני, ואם היו עשירים מביא הנודר קרבן עשיר אע"פ שהנודר עני.

אם היה אותו מצורע, בערכין דף י"ז מבואר דאם היה הנודר עשיר מביא קרבן עשיר אף שהמצורע עני, וכן פסק הרמב"ם סוף הלכות מחוסרי כפרה וכתב הכ"מ דצ"ל שהרמב"ם סמך כאן על מה שכתב שם, וגם כאן כונתו שהנודר ג"כ היה עני דדוקא אז מביא קרבן עני, והנה דחוק מאוד במה שסתם כאן לגמרי, ואף שע"כ צ"ל כן מ"מ נראה לבאר קצת בזה, והנה בפ"ג מהל' ערכין הל' ו' כתב עשיר שאמר ערכי עלי או ערך פלוני עלי ושמע העני ואמר מה שאמר זה עלי, הרי העני חייב בערך עשיר שהוא ערך שלם, אבל עני שהעריך את העשיר ואמר ערך זה עלי אינו חייב אלא בערך עני שהוא כפי אשר תשיג ידו, וכתב ע"ז הראב"ד א"א זו כרבי וחכמים חולקין עליו ואומרין שאינו נותן אלא ערך עני וכתב ע"ז הכ"מ דהרמב"ם סובר דרבי לאו לאפלוגי את"ק אתא אלא לפרש, וכן כתב בפיהמ"ש וז"ל אין בין רבי וחכמים מחלוקת אלא מבאר לנו איך יהיה הערך ג"כ דומה לקרבן כמו שאמר עכ"ל.

וכתב הכ"מ אבל קשה דאמרינן בגמ' אומר אני אף בערכי כן אלמא אמרינן בתר חיובא דגברא אזלינן והא לא צריכה קרא למעוטי, הוא למעוטי מאי, למעוטי מצורע עני ומדירו עשיר סד"א הואיל ואמר רבי בתר חיובא דגברא אזלינן קמ"ל דמשמע בהדיא דרבי פליג אדרבנן, ואפשר שסובר רבינו דנהי דפליגי בדרשא דקרא בדינא לא פליגי וצ"ע ליישב זה, וכתב הלח"מ דרבי ורבנן פליגי בעשיר שאמר ערכי עלי ושמע עני ואמר ערכו עלי דבזה איכא הפרש בין קרבנות לערכין, דבערכין בכה"ג אינו נותן אלא ערך עני אע"פ שהוא מחוייב כבר, ורבי סובר דלא דמי דכשאמר העשיר ערכי עלי ואמר העני ערכו עלי אין כונת העני על מה שנתחייב העשיר אלא כפי שויו, ובזה חולקין בדרשא דואם דל הוא דלרבנן לית להו דבתר חיובא דגברא אזלינן דהא כשאמר העשיר ערכי עלי שכבר מחוייב הוא ומ"מ אינו נותן העני אלא ערך עני, ודברי הלח"מ אין מספיקין כלל ליישב דהא כיון דמודו רבנן כשאמר העני מה שאמר זה עלי דחייב בערך עשיר משום דהוי כמו שהתחייב להדיא בדמים שחייב העשיר, ומ"מ סברי באמר העשיר ערכי עלי ואמר העני ערכו עלי דאינו נותן אלא ערך עני, וע"כ משום דאין כונת העני על חיוב דמי ערך העשיר אלא על ערכו כפי שויו, וא"כ לא שייך זה לחיובא דגברא ומה לן שהעשיר חייב בחיוב ערכו, כיון שלא היתה כונת העני להתחייב בזה, והיכי נימא דמזה מוכח דחכמים לא סברי דבתר חיובא דגברא אזלינן, ומה שייך זה לעני שאמר קרבנות מצורע זה עלי והמצורע הוא עשיר.

ונראה דזה ודאי דרבנן מודו לרבי בדין אם אמר העני מה שאמר זה עלי, וכן הקשו בתוס' דאיך אפשר שיחלוקו רבנן על רבי הא הוי כמו אמר בפי' שמתחייב בחמשים שקלים, אלא דעיקר מחלוקת רבי ורבנן הוא דרבנן לא סברי דבתר חיובא דגברא אזלינן גבי קרבנות, וסברי דכיון דאמרה תורה שאם ראובן מצורע יכול שמעון להתחייב ולהקריב עבורו קרבנות לא אמרינן דמסברא ודאי חייב שמעון בשיעור הקרבנות שהיה ראובן צריך להביא, דכיון שהקילה התורה על עני שמקריב קרבן עני וכיון שעכשיו שמעון הוא המקריב, היינו אומרים שיכול לפטור את ראובן בקרבן עני כיון דעכ"פ עכשיו שמעון הוא המקריב הקרבנות ושמעון הוא עני והיינו אומרים שלעני הקילה התורה להביא קרבן עני, אף שהמתכפר הוא עשיר, וע"ז גילה קרא דואם דל הוא דדוקא אם המצורע הוא דל הקילה התורה ולא כשהמקריב הוא דל, ורבי חולק בסברא זו על רבנן וסובר דודאי בתר חיובא דגברא אזלינן ולא צריך על זה קרא למעט כיון שהמצורע הוא עשיר, וזהו דמפורש להדיא במתני' דת"ק אמר אבל בקרבנות אינו כן, ואמר רבי אומר אני אף בערכין כן הוא כמו בקרבנות, אם אמר העני מה שאמר זה עלי דלא דמי לערכו עלי והנערך הוא עשיר כיון שאינו מחוייב ולא התחייב בחיובו, ומפרש הגמ' דקרא דואם דל הוא אתא למעוטי לרבי אם הנודר עשיר והמצורע עני דס"ד דנפטר בקרבן עני כיון דבתר חיובא דגברא אזלינן, ופירש"י דלרבנן לא צריך קרא למעוטי כיון דגבי ערכין נמי חייב העשיר המעריך בערך עשיר אף שהנערך הוא עני והיינו משום דרבנן סברי דגבי מצורע נמי לא אזלינן אלא בתר הנודר, וכיון שהוא עשיר ודאי חייב בקרבן עשיר רק דבנודר עני איכא קרא למעוטי ואם דל הוא, אבל לא קילא קרבנות מערכין, ומבואר דנכונים דברי הרמב"ם בפיהמ"ש דרבי וחכמים לא פליגי באמר העני מה שאמר זה עלי, ועיקר מחלוקתם הוא בסברא אם נדמה קרבנות לסתם ערכין שאמר העני על העשיר ערכו עלי וכנ"ל.

ועכשיו נראה דהנה יש לחקור במצורע עני שאמר העשיר קרבנותיו עלי והקריב עליו קרבנות עני שהכהן לא ידע שהוא עשיר, אם בדיעבד עולים קרבנותיו להמצורע העני, או דכיון שהעשיר הקריב לא הוו קרבנות כשרים והוי כמו שהקריב מצורע עשיר קרבנות עני דודאי הם פסולים ואינם קרבנות כלל.

ונראה דזה תליא במחלוקת רבי ורבנן דלרבנן דאמרי דקרא דואם דל הוא לא אתא למעוטי מצורע עני ומדירו עשיר משום דסברי דלא אזלינן בתר חיובא דגברא, ולכן לא גרע מערכין שאם עשיר העריך את העני נותן ערך עשיר, א"כ יש לומר דמעיקר דינא היה הקרבן כשר בשביל המצורע כיון שהוא עני, אלא שהנודר שהוא עשיר לא יוכל לפטור את עצמו מחיובו, וכמו בערכין בחייב בערך עשיר, נמצא דבדיעבד אם הקריבו הקרבנות בשביל המצורע הם כשרים דהא זה ודאי דבדין כפרת הקרבנות תלוי בהמצורע, אבל לרבי דסבר דמעיקר דינא בתר חיובא דגברא אזלינן, וגם הנודר היה בדין שיפטור עצמו בקרבנות עני אף שהוא עשיר כיון שהמצורע עני, ורק דע"ז גילה קרא דואם דל הוא דדוקא אם המצורע הוא דל יש קרבן דלות, ונמצא דאם המקריב עשיר והמצורע עני והקריב קרבן עני דנתמעט לרבי מעיקר קרבן דלות מקרא דואם דל הוא גם בדיעבד לא נתכפר המצורע והקרבנות פסולים כיון דנתמעט בעיקר דין קרבן דלות, דדוקא אם המקריב דל נפטר בקרבן דלות, ואף שהרמב"ם בפיהמ"ש כתב דאין כאן מחלוקת בין רבי וחכמים זהו בעיקר הדין כשאמר העני מה שאמר זה עלי, ואף דלפי"ז היה אפשר גם לחכמים לאוקמי לכה"ג קרא דואם דל הוא שבדיעבד לא יצא, אבל לא ניחא להו לאוקמי קרא על בדיעבד.

והנה חתן אחותי הגר"א שך שיחי' העירני ע"ז מהא דבעל מביא קרבן עשיר על אשתו אף שהיא עניה והוא לא נתחייב בפי' להקריב קרבנותיה אלא שהוא מחוייב לפטור אותה מכל החיובים שלה, וא"כ לרבנן היה בדין שיוכל לפטרה בקרבן עני כיון דלא דרשי ע"ז קרא דואם דל הוא, אכן לאחר העיון ראינו כי אדרבא מכאן נתחזקו דברי דעיקר דינא הוא במתני' דנגעים פ' י"ד משנה י"ב דתנן מביא אדם ע"י בנו ע"י בתו ועבדו ושפחתו קרבן עני ומאכילן בזבחים, ר' יהודה אומר אף ע"י אשתו מביא קרבן עשיר, וכתב הרמב"ם בפיהמ"ש וז"ל ואמרו מביא אדם ע"י בנו ע"י בתו קרבן עני ר"ל בשביל בנו או בשביל בתו אע"פ שהוא עשיר מביא בעבורם קרבן עני לפי שאין הקרבן מעצמו, ואמנם יעשה קרבן מזולתו ובתנאי שבנו ובתו עניים אולם אשתו להיותה כמהו הנה לא יקריב בעבורה אלא קרבן עשיר לפי שהיא כגופו עכ"ל, והביא הלח"מ דבריו על הרמב"ם בפ"י מהל' שגגות הל' ו' שפסק כן, ומבואר דמעיקר הדין לא אזלינן בתר המקריב אלא בתר המתחייב, אמנם אפשר לומר דזהו גם לרבי דסבר בתר חיובא דגברא אזלינן, דכיון שהוא לא נדר קודם יכול לפטור אותה, דמה דנתמעט לרבי מקרא דואם דל הוא זהו דוקא כשנדר ונתחייב בקרבנות המצורע, אכן לפימש"כ מסתבר דהוא דוקא לרבנן דליכא מיעוט ע"ז מקרא דואם דל הוא, אבל לרבי כיון דמיעט קרא דדוקא כשהמקריב הוא עני, גם המתכפר לא נפטר משום דלא מסתבר דקרא אתא למעוטי נודר שלא נפטר מנדרו, דהא לא הוזכר נודר בקרא, וקרא בפ' חיוב המצורע הוא.

ולפי"מ שנתבאר נוכל לומר דעכ"פ להלכה קיי"ל כרבנן, ואם הנודר עשיר והמצורע עני והביא הנודר קרבן עני הקרבן כשר, רק שהנודר לא קיים נדרו, אבל אין חסרון בהקרבן וכמו שמביא קרבן עני על בנו ובתו אף שהוא עשיר. ובזה נוכל ליישב מה שהרמב"ם סתם כאן משום דבדין הקרבן אם הביא קרבן עני בדיעבד אינו פסול והמצורע נתכפר, ובדין חיוב הנודר סמך על מה שכתב בהל' מחו"כ.

יג[עריכה]

אחד נדרים ונדבות עם שאר הדברים שאדם חייב בהן מערכין ודמים ומעשרות ומתנות עניים, מצות עשה מן התורה שיביא הכל ברגל שפגע בו תחלה שנאמר ובאת שמה והבאתם שמה וגו', כלומר בעת שתבוא לחוג תביא כל מה שאתה חייב בו ותתן כל חוב שעליך לשם, הגיע הרגל ולא הביא הרי זה בטל מצות עשה, עברו עליו שלש רגלים ולא הביא קרבנותיו שנדר או התנדב או שלא נתן הערכין והחרמים והדמים הרי זה עבר בלא תעשה שנאמר לא תאחר לשלמו אינו עובר בלא תעשה עד שיעברו עליו רגלי השנה כולה, ואין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה.

אחד נדרים ונדבות עם שאר הדברים, המל"מ כתב לא מצאתי מקום דין זה שיהי' באלו עשה ופשטיה דקרא לא מיירי אלא במידי דהקרבה ומאי דכתיב ותרומת ידכם היינו בכורים כמו שפירש"י וכתב בזה בהר המוריה שהרמב"ן בפירושו על התורה כתב דע"ד הפשט הזכיר שיביא שם המעשר והתרומה שיתן אותם לכהנים וללויים משרתי המקדש, אבל בזה אינו מיושב אלא על מעשרות אבל לא על מתנות עניים, ובברייתא הוזכר לקט שכחה ופאה על בל תאחר, ואין מקור על עשה דובאת שמה והבאתם שמה, ונראה דהרמב"ם הוכיח מהא דאמר שם בגמ' בטעמא דר"מ דסבר דברגל אחד עובר בבל תאחר ור"מ מ"ט דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה, ורבנן ההיא לעשה ור"מ כיון דאמר ליה רחמנא אייתי ולא אייתי ממילא קם ליה בבל תאחר, ונמצא דלר"מ כל יסוד לאו דבל תאחר הוא משום דעבר על ובאת שמה והבאתם שמה, וכיון דבברייתא תניא נמי לקט שכחה ופאה ע"כ דגם בהו איכא עשה ואף דחכמים פליגי על ר"מ זהו משום דלא סברי דבל תאחר תליא בעשה. אבל עכ"פ מוכח דהעשה איכא נמי במתנות עניים, ונראה דהמקור לזה בקרא הוא דכיון דכתיב ומעשרותיכם ואיכא נמי מעשר עני, א"כ חייבה תורה בעשה גם במתנות עניים, וילפינן מינה על כל מתנות עניים, וזהו שכתב הרמב"ם כלומר וכו' תביא כל מה שאתה חייב בו, והיינו כיון שהוזכר בכתוב כל גדרי החיובים.

אכן דברי הרמב"ם תמוהים מאוד ולא הרגישו המפרשים דבסוף דבריו לדין בל תאחר כתב עברו עליו שלשה רגלים ולא הביא קרבנותיו שנדר או התנדב או שלא נתן הערכין והחרמים והדמים, והשמיט תרומות ומעשרות ומתנות עניים, איברא דגבי צדקה כתב בפ"ח מהל' מתנות עניים דחייב בבל תאחר תיכף כשנדר וכרבא דאמר וצדקה מחייב עלה לאלתר מ"ט דהא קיימי עניים והר"נ בהלכות כתב דמה דתניא כיון שעברו עליהן שלשה רגלים עובר בבל תאחר לא קאי אכל מה דתניא, דדוקא בקרבנות וכה"ג דתליא במקדש תליא בג' רגלים, אבל מה דלא תליא במקדש כמו צדקה אין להם זמן שלש רגלים, אבל א"א ליישב דעת הרמב"ם כן דהא השמיט לגמרי דין תרומות ומעשרות ומתנות עניים, ואם נאמר כדברי הרמב"ן בחומש דגם תרומה ומעשרות שייכים למקדש הי' לו למנותם בדין ג' רגלים, אבל לקט שכחה ופאה הא בודאי לא שייכי למקדש, ולשיטת הר"נ צריך לומר דרבא אסר על צדקה בשביל שנוהג עכשיו, אבל כן הוא גם מתנות עניים, וא"כ למה השמיט הרמב"ם לקט שכחה ופאה ולא הזכיר כלל בהם דין בל תאחר לא בג' רגלים ולא לאלתר, והר"נ בהלכות הביא דברי הרמב"ם בהל' מתנות עניים בדין צדקה שאם אין עניים א"צ לחזר אחריהן, אבל לא ביאר שיטת הרמב"ם בדין שאר מתנות עניים.

ונראה לחדש דהרמב"ם סובר דלהלכה ליכא בל תאחר אלא בנדרים והדומה לנדרים, ואף דבברייתא תניא בהדיא כל מה שחשב לדין מצות עשה דעובר על בל תאחר יש לומר דסובר דהוא מחלוקת בין הברייתות דהא בברייתא קמייתא תניא אחד הנודר ואחד המקדיש ואחד המעריך כיון שעברו עליהן ג' רגלים עובר בבל תאחר, ואח"כ איתא ת"ר חייבי הדמין והערכין וכו' וחשיב כל הני בדין בל תאחר, ובגמ' אמר ע"ז מנה"מ ודריש על כל הני דאיכא בהו בל תאחר, אבל ברייתא קמייתא הא לא חשיב אלא נודר ומקדיש ומעריך, וסובר הרמב"ם דהברייתות פליגי ומוכיח כן מרבא דאמר וצדקה מחייב עלה לאלתר מ"ט דהא קיימי עניים, וקשה דלמה אמר כן על צדקה ולא על מתנות עניים דהא תניא בברייתא לקט שכחה ופאה וכן מעשר עני למה אינו חייב לאלתר, לכן מוכיח דרבא סבר דברייתא קמייתא פליגא ודוקא בנודר וכה"ג איכא בל תאחר דבזה כתיב קרא כי תדור נדר, וכן כה"ג דנודר דבא ע"י קדושת פה שהתחייב בזה, ובפ"ח מהל' מתנות עניים הל' א' כתב הצדקה הרי היא בכלל הנדרים, לפיכך האומר הרי עלי סלע לצדקה או הרי הסלע זו צדקה חייב ליתנה לעניים מיד איחר עבר בבל תאחר שהרי בידו ליתן ועניים מצויין הן, ולמה הקדים וכתב הצדקה היא בכלל נדרים, דהא בברייתא בר"ה דף ו' תניא מוצא שפתיך תשמור ועשית כו' בפיך זו צדקה, וכן בדף ה' ע"ב תניא ד' אלקיך אלו צדקות ומעשרות ובכור, וע"כ דסובר דדוקא משום דצדקה הוא בכלל נדרים, אבל לא מעשרות ולקט שכחה ופאה דאינם בכלל נדרים, ואף דתרומות ומעשרות בא ע"י פיו, אבל אינם בגדר נדר אלא שמפריש מה שצותה תורה וזהו משום דרבא אמר רק צדקה ומוכח דבשאר מתנות עניים ליכא בל תאחר וכברייתא קמייתא וממילא גם בתרומות ומעשרות ליכא בל תאחר.

ועכשיו מבואר דגבי עשה דוהבאתם שמה חשב הרמב"ם גם מתנות עניים ולדברי הר"נ דמה דלא תליא במקדש לא תלי בג' רגלים א"כ למה גבי העשה דרגל אחד יש בזה גם הני דלא תליא במקדש אך לפי"מ שבארנו מיושב דהרמב"ם מפרש דבכלל והבאתם שמה הוא כל החובות שהוא חייב ואפי' הני דלא תליא במקדש ומה דאינם בבל תאחר הוא משום דלא הוי בכלל נדרים, וצדקה דהוי בכלל נדרים חייב בבל תאחר אלא דחייב לאלתר. וה"נ בנזירות כיון דהוא נדר חייב בבל תאחר כמו שפסק בהל' נזירות פ"ה הכ"א וכדאיתא בנדרים דף ד'.

איברא דבכור אינו בא ע"י נדר ומ"מ חייב בבל תאחר כמו שכתב בפ"א מה' בכורות הל' י"ג וצריך לומר דכיון דעכ"פ תלי קרא דין בל תאחר בשלש רגלים ואיכא בל תאחר באפריש ולא אקריב וכיון דמעיקר דינא מצוה להקדיש בכור כדכתיב תקדיש. אלא דאם לא הקדיש הוא קדוש מאליו, לכן לגבי הקרבת הבכור אין חילוק מהקרבת שאר קרבנותיו שהקדיש והוי כמו אפריש ולא אקריב וגם ע"ז קאי קרא דלא תאחר לשלמו כיון דגלי קרא דלאו זה תלי במה שצריך להקריב בעזרה אלא דגם נדר שנדר לצדקה נמי עובר בבל תאחר כיון דכתיב להדיא כי תדור נדר לא תאחר לשלמו רק דלא תליא בג' רגלים כיון דלא תלי במקדש. אכן לפי"ז גם בחטאות ואשמות כל זמן שלא הפריש אינו עובר בב"ת, דבהפריש לא גרע מהתנדב, ובנדרים ד' מפורש בסוגיא דעובר, אלא דשם מייתי הך ברייתא שניה מכי דרוש ידרשנו, וראיתי בסה"מ מל"ת תקע"ד שכתב הזהירנו מלאחר הנדרים והנדבות ושאר הקרבנות שהם חובה עליו ומוכח דיש ב"ת בחטאות ואשמות, וצ"ל שכאן להלכה אינו סובר כן. ועוד צ"ע בזה.

-מלואים והשמטות-

מה שהשבתי לחתן אחותי הרב הגאון המובהק מו"ה אליעזר מנחם שך שליט"א ר"מ בישיבת פתח תקוה.

במה שכתבתי בפי"ד מהל' מעה"ק הל' י"ג במש"כ הרמב"ם דגם במתנות עניים מ"ע שיביא ברגל שפגע בו תחלה, שכ' המל"מ שלא מצא מקור דין זה, וכתבתי ממה דאמר בגמ' בטעמא דר"מ דאמר דברגל אחד עובר בבל תאחר דכתיב ובאת שמה והבאתם שמה וכיון דאמר רחמנא אייתי ולא אייתי קם לי' בב"ת, ובהך ברייתא תניא נמי לקט שכחה ופיאה, וכתב על זה דהא בצדקה חייב עליו תיכף בב"ת, וכתב הר"נ דכיון דלא תליא במקדש עובר לאלתר בב"ת, וא"כ ה"נ לר"מ דעובר ברגל אחד זהו דוקא במידי דתליא במקדש אבל בלשו"פ עובר לאלתר בב"ת, והרמב"ם שכתב במת"ע דמ"ע שיביא ברגל ראשון זהו משום דסובר דמידי דאינו בא בנדר ליכא ב"ת וכמו שכתבתי, אבל עכ"פ אינו מיושב לומר דהמקור להעשה במת"ע הוא מדסבר ר"מ דחייב בהן בב"ת דודאי ר"מ אינו חולק על רבנן בזה, ואם הי' חיוב ב"ת הי' חייב תיכף כמו בצדקה.

נראה בזה דלשו"פ לא דמי לצדקה דודאי לא חייבתו תורה להביא שקי התבואה שאסף מן השדה הלשו"פ ולהוליך לעניים, ומן הדין רשאי להמתין עד שיבוא עני ההולך ללקט שכשימצא שכבר קצר ואסף בעל השדה ילך אצלו ויקח הלשו"פ, דהא כתוב לעני ולגר תעזוב אותם אפי' אחר שעבר וליקט בעצמו, ולכן לא דמי לצדקה שהיא טירחא מועטת והעני אינו יודע כלל אם נדר לצדקה, ולכן חייב בעצמו ליתן להעני תיכף, ולכן דוקא כשעבר זמן הקציר ואסיפת הלשו"פ והוא הולך לירושלים ליראות במקדש אז חייבתו התורה שיביא כל מה שהוא חייב אפי' אם יש לו טירחא להביא עגלות עם שקים של תבואה בעד העניים, וכמו שהוכחתי שם מדכתיב והבאתם שם מעשרותיכם, ויש בכלל זה מעשר עני א"כ מחוייב להביא גם מעשרותיו לעניים כשבא ברגל למקדש, וזהו שכתב הרמב"ם אחד נדרים ונדבות וכו' ומעשרות ומת"ע וכו' שנאמר ובאת שמה והבאתם שמה וגו' תביא כל מה שאתה חייב בו וכו'.

אכן זה ודאי דצריך לפרש גבי מת"ע גבי לשו"פ כשעבר ואספם וכמש"כ הרמב"ם בפ"א מהל' מתנות עניים שנתינתו מ"ע, והי' צריך הרמב"ם לכתוב שאם לא הביא נשאר עליו הל"ת דלא תלקט או לא תכלה ואם נשרף לוקה, רק שלא כתב מפורש כאן דין זה, וכבר כתב זה שם בפ"א מהי' מת"ע, וכאן כתב זה בכלל דמים ומעשרות ומת"ע דיש בכלל זה גם מעשר עני, וגם יש בכלל זה פירות אילנות בדלית ובדקל שמצות פאה בתלוש כדתנן בפ"ד דפיאה.

ובמה שכתבתי דמה שכתב הרמב"ם בפ"א מהל' בכורות דעל בכור עובר על בל תאחר, אף שכתבתי דבל תאחר אינו אלא על מה שנדר כדכתיב כי תדור נדר משום דבכור מצוה להקדישו כדכתיב תקדיש, וכמש"כ הרמב"ם בהל' ד' שם, וממילא אף אם נתקדש מאליו הוי כמו אפריש ולא אקריב, כתב על זה שלא מצא מקום לסברא זו, וכונתו דבאפריש ולא אקריב הא תחילתו מכח נדר וקרינן בזה כי תדור נדר, אבל בכור הא נתקדש מאליו, ולכן כתב דכונת הרמב"ם הוא כמש"כ הבעה"מ בר"ה במה דאמר הגמ' מכדי תנא אלאוי קא מהדר דהכונה אאיסורא, והיינו שאם אכלו אחר שנה בשנה, וזהו מה שכתב הרמב"ם בפ"א מהל' בכורות עבר שנתו אע"פ שהוא עובר בל"ת דהכונה להעשה דשנה בשנה, וכתב דהברייתות חלוקות והך ברייתא דר"ה דף ד' ע"א אחד הנודר ואחד המעריך ואחד המקדיש חולקת על אידך ברייתות דתניא דעובר בבל תאחר, גם בחיובי קרבנות שלא בא ע"י נדר, וסברה דדוקא באלו שבא ע"י נדר עובר כדכתיב כי תדור נדר, ולכן בבכור ליכא בל תאחר, והוסיף עוד ממה שלא כתב הרמב"ם דין שנה בלא רגלים דבברייתא בדף ו' תניא אחד בכור ואחד כל הקדשים כיון שעברו עליהם שנה בלא רגלים רגלים בלא שנה עובר בב"ת, והרמב"ם כאן כתב רק הדין דרגלים בלא שנה ולא הזכיר שנה בלא רגלים, ובפ"א מהל' בכורות גבי בכור כתב דבשנה אם לא הקריב עובר בלא תעשה, ולא הזכיר הדין דרגלים בלא שנה, והוכיח מזה דהוא מחלוקת הברייתות דהברייתא דף ד' דתניא אחד הנודר וכו' כיון שעברו עליהן ג' רגלים עובר בב"ת סברה דליכא ב"ת בבכור כיון דאינו ע"י נדר, ולכן גם בשאר קדשים ליכא דין שנה בלא רגלים, דאין מקום ללמוד מבכור כיון דבבכור ליכא ב"ת, וכן ר"ש דאמר רגלים פעמים חמשה ע"כ לא סבר הא דשנה בלא רגלים כמבואר שם.

והנה אף שזה שהוכיח מדין שנה בלא רגלים הוא ודאי מוכרח דהרמב"ם אינו סובר כן, ופסק כברייתא הקודמת ולא משום דר"ש אינו סובר כן, דהא הרמב"ם לא פסק כר"ש דהא פסק דלא בעינן כסדרן, מ"מ לומר דמה שכתב בהל' בכורות דעובר בלא תעשה, דהכונה להעשה דתאכלנו שנה בשנה אינו מתקבל, ואינו דרך הרמב"ם והי' צריך לכתוב אע"פ שהוא עובר בעשה, ובודאי פשטות דבריו הוא דהוא ל"ת גמורה. ומה שכתבתי דהוי כמו אפריש ולא אקריב שכתב דאין זה בסברא, הנה מש"כ שם בסוף דברי לענין חטאות ואשמות דכ"ז שלא הפריש הי' מסתבר דאינו עובר בב"ת, והבאתי מד' הסה"מ שכתב הזהירנו מלאחר הנדרים והנדבות עם שאר הקרבנות שהם חובה עליו, ומוכח דיש ב"ת בחטאות ואשמות גם קודם שהפריש, וכתבתי דצ"ל שכאן להלכה אינו סובר כן שלא הזכיר זה, אבל לא ראיתי שגם כאן במנין המצות קודם הל' מעה"ק במצוה י"ט כתב שלא יאחר נדרו ונדבתו, ושאר דברים שהוא חייב בהן, זהו כלשון הסה"מ אלא דזה ודאי דכונתו כאן לדיני קרבנות דעל זה הוא מונה כאן המצות, ולכן ודאי כונתו גם לדין בכור שהוא קרבן והוא מחוייב להביאו למקדש כדכתיב לפני ד' וגו' שנה בשנה, ולכן אף דלא דמי לאפריש ולא אקריב דבזה כתיב כי תדור נדר, וכתיב נדבה באידך קרא מ"מ כיון דמצוה להקדישו ונתקדש מאליו שפיר קאי על זה קרא דלא תאחר לשלמו כמו שהוא חייב בבל תאחר על חטאות ואשמות קודם שהפריש, ונתרבו מקרא דמוצא שפתיך דכתיב אחר כי תדור נדר, וכתיב ביה לד' אלקיך ומרבה בברייתא חטאות ואשמות, וזהו קודם שהפריש וה"נ הוא בכור שהוא חייב להקריבו, ומה שלא הזכיר גבי בכור רגלים בלא שנה נראה דכיון דכתוב להדיא שנה בשנה אינו עובר בג' רגלים ובפרט כיון דלא סבר כהך ברייתא דילפינן קדשים מבכור ובכור מקדשים, ומשום זה לא תניא בברייתא דף ד' בכור, כיון דבכור לא תליא בג' רגלים.

ומה שכתב מדברי הרמב"ם בסה"מ הביאו המל"מ פ"א מהל' ערכין דבג' רגלים דעובר על בל תאחר, עובר גם על לא יחל דברו, והרמב"ן חלק עליו, וכתב להוכיח מזה דבמה דלא נדר ליכא בל תאחר, דאם איכא ב"ת אפי' במה שלא נדר א"כ מנ"ל דעובר על לא יחל הרי עוד לא חילל נדרו, ומוכח דב"ת לא נאמר רק בנדר ונדבה, ומשום כך סובר הרמב"ם דכיון שקבעה התורה הזמן לקיום הנדר עובר גם על לא יחל, הנה מה שבנה יסודו על דברי הרמב"ם בסה"מ הרי לא מדעתו כתב כן, והביא דברי הספרי בפ' מטות שמפורש כן, והרמב"ן מפרש דהספרי משמיענו דגם בנדרי גבוה אף דאיכא לא תאחר איכא גם לא יחל והרמב"ם אינו סובר כן דהוא חדוש, כיון דקרא סתמא כתיב כי ידור נדר לד' לא יחל דברו, מהיכי תיתי נאמר דלא קאי על נדרי קרבנות, לכן מפרש דהספרי משמיענו דבזמן שקבעה תורה לבל תאחר איכא נמי לא יחל, והמקור לזה בכתוב הביא המלבי"ם מדברי הרשב"ם שמפרש לא יחל דברו שלא יאחר נדרו, ושורש יחל מענין המתנה, ובעיקר מה שבא לצרף שיטת הרמב"ם כאן בהלכה דאינו חייב על בל תאחר אלא במה שבא ע"י נדר או נדבה, עם דעת הרמב"ם בסה"מ בדין לא יחל ודאי אין לומר כן, דהא בהלכותיו לא הביא הך דינא דהספרי לא בהל' מעה"ק, ולא בהלכות נדרים ששם עיקר דין לא יחל דברו.

ובמה שהשמיט הרמב"ם בהלכותיו דינא דהספרי יש לומר דסובר דהברייתות דר"ה דלא הוזכר רק בל תאחר ולא לא יחל דברו, חולקים על הספרי, ומכיון שאין זמן לא יחל בג' רגלים ואינו עובר אלא בשעת מיתה לא הוצרך לקבוע זה להלכה דזה נכלל בעיקר הלכות נדרים שכתב מקודם המצוות וכתב הל"ת דלא יחל דברו, וע"ז כתב בהל' א' וב' דהנדר נחלק לשתי מחלוקות חלק א' הוא איסורים חלק ב' הוא חיובי קרבנות, ואף שכתב בהל' ג' דרק החלק הא' הוא שמבאר בהלכות אלו, אבל נדרי הקדש יתבארו בהלכות מעה"ק זהו על הפרטים, אבל המצות שכתב מקודם ודאי קאי גם על נדרי הקדש, דהא תיכף בהל' ד' כתב מ"ע של תורה וכו' בין שהי' מנדרי איסור בין שהי' מנדרי הקדש, ולכן בודאי גם לא יחל הוא גם על נדרי הקדש, אבל שיהי' הזמן ג' רגלים לא הזכיר משום דסובר דלא קיי"ל כהספרי.

-מלואים והשמטות-

מה שהשבתי לחביבי הרב הג' הנעלה מו"ה נטע פריינד שי'

במש"כ בפי"ד מהל' מעה"ק הל' י"ג בטעמו דהרמב"ם שכתב דאיכא עשה דוהבאתם שמה גם בשאר חיובים שאינם בני הקרבה שתמה ע"ז המל"מ, וכתבתי דמקורו מהא דר"ה דף ד' בהא דסבר ר"מ דברגל אחד עובר בב"ת דאמר הגמ' דיליף מקרא דובאת שמה והבאתם שמה, ורבנן ההוא לעשה ור"מ כיון דאמר רחמנא אייתי ולא אייתי ממילא קם ליה בב"ת, וכתב ע"ז דלא מוכח מכאן שיהי' הלאו תלוי בהעשה, אלא דכיון דקבע קרא זמן ההבאה ממילא קם ליה בב"ת, ושכן כתב שם רש"י בפי', הנה דבריו נכונים בעיקרם אם היינו צריכים להוכיח עיקר העשה מחיוב הלאו דב"ת, וכמו שכתבתי דלר"מ כל עיקר יסוד לאו דב"ת הוא משום דעבר על והבאתם שמה, אבל באמת אין הדברים מדוקדקים, וא"צ לזה דעיקר מה שאנו דנין הוא מה שהקשה המל"מ מנין להרמב"ם דגם בחיובים שאינם בני הקרבה כמו מת"ע וכה"ג איכא עשה דוהבאתם שמה, ובזה הוכחתי שפיר כיון דעכ"פ אף לפירש"י דכונת הגמ' לר"מ דכיון שקבעה התורה זמן כשעובר על הזמן הוי איחור ועובר על ב"ת, וב"ת הא איכא גם בדברים שאינם בני הקרבה, וכיון שמוכח דגם באינם בני הקרבה קבעה התורה זמן, וזהו בקרא דוהבאתם שמה.

ומה שכתב עוד דבעצמי כתבתי שם בדעת הרמב"ם גבי חיוב אשה בב"ת דאפי' אם נימא דלא מחייבא בעשה דוהבאתם שמה מ"מ לא תליא זה בל"ת דב"ת, וכתב דלא מסתבר לומר דבזה גופא פליגי ר"מ וחכמים, לא ידעתי אמאי לא מסתבר דודאי פליגי בזה, דבקרא דכי תדור נדר לא תאחר לשלמו הא לא כתיב חילוקים, ורק דחכמים דרשי מקרא דחג המצות וחג השבועות וחג הסוכות דלבל תאחר הוא דכתיב, ורק דלר"מ דיליף מקרא דוהבאתם שמה דברגל אחד עובר, כיון שקבעה תורה זמן ממילא הוי איחור ועובר בב"ת, וע"כ דגם בחיובים דלאו בני הקרבה סבר שקבעה התורה זמן, וממילא איכא בהו עשה, אבל לחכמים א"צ לומר דב"ת תליא בעשה דוהבאתם שמה, וגם באשה דלא מחייבא בהעשה חייבת בב"ת, ובמש"כ שם במה שלא הזכיר הרמב"ם גבי חיוב ב"ת תרומ"ע ומ"ע כתב שכבר כתב מזה הטו"א במלואים לר"ה וכתב דבכל אלו עוברים לאלתר ונכלל בכלל צדקה, וע"ז תמה דעכ"פ למה לא הזכיר הרמב"ם כאן דבגמ' מצרכי לכל א' פסוקים מיוחדים, בודאי הוא תימה, ועל מה שכתבתי דאיכא מחלוקת בין הברייתות דברייתא קמייתא לא חשיב אלא נודר ומעריך, כתב בזה שכבר עמד בזה הר"נ בחידושיו לר"ה דף ו' אמאי השמיטה הברייתא לקט שכחה ופיאה, וכתב דהברייתא הזכירה הני דשייכי בהו גם אמר ולא אפריש, באמת לא ראיתי דברי הר"נ אך בכ"ז לשיטת הרמב"ם אפשר לומר דאינו סובר כתירוצו, ומה שכתב דע"כ צ"ל כן מדהשמיטה הברייתא גם בכור בזה אפשר לומר משום דבכור לא תליא בג' רגלים אלא בשנה, ומה שכתב דא"א לומר כמו שכתבתי דכיון דבכור מצוה להקדישו הוי כמו דבר הבא בנדר, דהא קיי"ל בנדרים דף י"ג דבכור אינו דבר הנדור, כתבתי בזה לח"א הגרא"מ שך שליט"א ע"ש.

ומה שכתב דעיקר היסוד דב"ת אינו אלא בחיובים שבא ע"י נדרו מבואר כן בירו' בר"ה דאמר שם וביום השמיני ימול עבר ולא מל מהו א"ל ל"ת לשלמו כתיב דבר שהוא ניתן לתשלומין ומפ' הק"ע דהוא דבר שע"י הקדישו, בודאי הוא סיוע לדברי וזהו דנאמר דהוא מחלוקת בהברייתא, ואף "דהניר" מפרש באופן אחר דדוקא לשלמו, אבל על פירושו קשה מנזירות, ובמש"כ בפכ"ב מהל' מכירה דבנדבה איכא גם התחייבות, הנה שם כתבתי מהך דינא גופא מדאיכא מ"ע בנדבה להביא ברגל ומדאיכא ב"ת, וממילא אין להקשות במה דצריך הגמ' דבאמר ולא אפריש לא קיימיה לדבוריה, משום דבלא קרא היינו אומרים דבאפריש ולא אקריב ליכא דבור מפורש להתחייב להקריב.

יד[עריכה]

הקדיש בהמה למזבח ועברו עליה שני רגלים ופדאה ע"ג בהמה אחרת אינו עובר בלא תעשה עד שיעברו על האחרת שלשה רגלים, ואחד האיש ואחד האשה עובר בבל תאחר, אבל היורש אינו עובר בבל תאחר.

אחד האיש ואחד האשה, הקשה הלח"מ דבר"ה דף ו' ע"ב בעי ר' זירא אשה מהו בבל תאחר מי אמרינן הא לא מיחייבא בראיה או דילמא הא איתא בשמחה א"ל אביי ותיפוק ליה דהא איתא בשמחה ומי אמר אביי הכי והא אמר אביי אשה בעלה משמחה, לדבריו דר' זירא קאמר, והראב"ד בפ"א דחגיגה הל' א' השיג על הרמב"ם שכתב ונשים חייבות במצוה זו, וכתב לא בקרבן אלא בשמחה שתשמח עם בעלה שתעלה עמו והוא ישמח אותה, וא"כ לשיטתו דפסק כאביי היה לו להשיג על הרמב"ם כאן במה שפסק דאשה חייבת בבל תאחר, ולד' הכ"מ שכתב שם דגם הרמב"ם סובר כאביי גם על הרמב"ם קשה ונשאר הלח"מ בצ"ע.

ונראה דמה דאמר אביי לר' זירא ותיפוק ליה דהא איתא בשמחה אין זה דוקא בשביל דאשה חייבת בשמחה, דהא אפילו אם אשה בעלה משמחה עכ"פ מחוייבת היא בשביל מצות בעלה לעלות לרגל ולשמוח עם בעלה בשלמי שמחה, וא"כ כבר ליכא טעמא דאינה חייבת בבל תאחר משום דלא מיחייבא בראיה דהא עכ"פ צריכה לעלות, וכיון שהיא כבר בירושלים שפיר חל עליה דין בל תאחר דהא יכולה להקריב קרבנותיה, ולכן צריך לומר דמה דפריך הגמ' והא אמר אביי אשה בעלה משמחה אין זה על עיקר דינא שלא תהא חייבת בב"ת, אלא על לשון אביי דאמר ותיפוק ליה דהא איתא בשמחה ומשמע דאשה איתא במצות שמחה, וע"ז משני לדבריו דר' זירא קאמר אבל לעיקר דינא דבל תאחר גם לדעת אביי חייבת מטעם זה כיון דעכ"פ צריכה לעלות בשביל בעלה.

אח"כ ראיתי בטורי אבן בר"ה בהא דבעי ר' זירא שהקשה דמאי מיבעי לר"ז כיון דסבר דאשה איתא בשמחה, וכתב דמיבעי ליה מי אמרינן דהאי ובאת שמה אביאת עזרה קפיד ואשה ליתא בראיה או אירושלים קפיד ואיתא בשמחה לאכול שלמי שמחה, ואביי סבר דודאי אביאת ירושלים קפיד, וא"כ פשוט כדברינו דכיון דעכ"פ מחוייבת להיות בירושלים גם לאביי בשביל בעלה דאיתא בבל תאחר, ואף שהטורי אבן בעצמו לא עמד בזה, וכתב שם דלאביי דאשה בעלה משמחה אינה בב"ת, ולא הזכיר דברי הרמב"ם, ובטעמא יש לומר דכיון דאשה לא מחייבא בעצמה בעשה דובאת שמה, לא מחייבא נמי בעשה דוהבאתם שמה ולכן לא מיחייבא נמי בבל תאחר.

אבל בדעת הרמב"ם והראב"ד יש לומר דאפי' אם נימא דכיון דלא מחייבא בעשה דובאת שמה לא מחייבא נמי בעשה דוהבאתם שמה מ"מ לא תליא זה בל"ת דבל תאחר, דאף דחזינן דר' זירא סבר דבל תאחר תליא בדין חיוב ראיה זהו משום דכיון דחזינן דבל תאחר תליא בג' רגלים, וזהו משום קרא דיראה כל זכורך ולכן מיבעי ליה באשה דאינה בראיה, אבל כיון דפשיט ליה אביי דכיון דאיתא בשמחה אף דאין עליה חיוב להיות בעזרה אלא בירושלים חייבת בבל תאחר, דכיון דהיא בירושלים חייבת להקריב קרבנותיה ואם איחרה היא בב"ת, ולא תליא דין בל תאחר בעשה דוהבאתם שמה, אלא כיון דעכ"פ תהיה בירושלים בשביל בעלה. ואף שאין עליה חובה להיות בירושלים לעלות עם בעלה כמש"כ הבעה"מ שם אלא דמ"מ כיון דבסתמא היא עולה בשביל בעלה שיקיים בעלה המצוה לשמוח עמה לכן שייך שתהיה גם היא בכלל הג' רגלים וישנה בבל תאחר, ועיין בגיטין דף מ"ז ע"ב בתוס' ד"ה ולביתך.


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.