מעשי למלך/מעשה הקרבנות/טו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מעשי למלך מעשה הקרבנות טו

א

אע"פ

שחזר בו בתוך כדי דיבור וכו' שאין חזרה בהקדש אפי' תוך כדי דיבור. עיי' ש"ך חו"מ סי' רנ"ה ומשל"מ מה שתמהו בזה וקצה"ח שם מביא מש"ס נזיר י"א מוכח בתמורה דהו' בטעות תכ"ד לאו כדיבור דמי וא"כ אידחי גמ' דמרובה דאמרו בתמורה תוכ"ד כדיבור דמי דהרי רבינו פ"ב מנדרים כתב לכך כדיבור דמי משום דהו' טעות בדבריו שכ' וז"ל כל שהו' פיו ולבו שווים ובתוך כדי דיבור חזר הו' כטעות וא"כ בתמורה דאף בטעות מהני ה"ה כדי דיבור ל"מ ועפי"ז רצה להעלות ארוכה שגם בהקדש לא הו' כדיבור עיי"ש שנדחק.
אולם אני אומר לתת טעם נכון דע"כ לאו כדיבור בהקדש דרבינו כאן כתב דבהיקש לא בעינן שיצא בפ"א אלא כל שגמר בלבו הו' הקדש ולפי"ז ניחא מאוד מה דהוציא בשפתים ע"ז שייך תכ"ד כדיבור אבל מה דהו' הקדש בלב מה מהני תוך כדי דיבור כיון שכבר נגמר בלב וזה נכון מאוד בסברא ולפי"ז דוקא היכא דצריך להוציא בשפתים שייך תכ"ד כדיבור ומעתה בתמורה יש ליתן טעם דאפשר בתמורה ג"כ במחשבה הו' תמורה ובזה יהא ניחא לי מה דכתב רבינו פ"א מתמורה דהו' לאו שאין בו מעשה ותמהו עליו בגמרא אמרו בדיבור עשה מעשה ותי' בכ"מ דריוה"ג סובר חוץ ממימר משמע דלא הו' מעשה ונראה דטעמו דבמחשבה ג"כ נעשה תמורה ולא שייך עקימות שפתיו מעשה ולפי"ז תכ"ד ע"כ לאו כדיבור דמי ועפי"ז העלתי בפ"ד דבתנאי ע"כ מהני דכל תנאי דלא גמר בלבו וכל שלא גמר בלבו לא הו' הקדש עוד לכן מהני תנאי או תוכ"ד עיי"ש ועיי' מש"כ בפ"ד דמעילה עוד בסברא ליישב דלא שייך בהקדש בל יחל יען דכבר נעשה במחשבה לא חל אח"כ איסור בל יחל רק בהקדש קטן דלא הו' במחשבה שייך בל יחל וכבר ישבתי על מדוכה זו ב"ה בהיותי טליא בתשובתי להגאון דשעבעש דרשהו משם ולדעתי זה שאמרו אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דההדיוט תחילה הו' הדיבור להמסירה הוא הגמר הקנין ובהקדש המחשבה התחלה והאמירה הוא הגמר והו' כמסירה להדיוט ולכן תוכ"ד לאו כדיבור דמי.
והנה לכאו' הא אפשר דרק בקדושת הגוף סובר רבינו תוכ"ד כדיבור אולם בפ"ד דמעילה הוכחתי מרבינו פ"ה דערכין דע"כ תוכ"ד לא כדיבור דמי אף בהקדש גוף דשאלה ודאי מהני והקדש דמים בטעות לא הו' הקדש ולא שייך תי' של קצה"ח אבל סברתינו א"ש דבמחשבה נגמר ל"מ תוכ"ד ולכן אפי' קדושת דמים לאו כדיבור דמי ומוכח כך דאל"כ יקשה מה דהקשתי שם למה מעכשיו ולאחר ל' יום לא הו' הקדישו הקדש למזבח ושחטו אסור הא חזר בו דמעכשיו ולאחר ל' ספק חזרה הו' וא"כ יהא הקדש מס' קדוה"ג ע"כ דל"מ תוכ"ד אף בהקדש דמים ודו"ק.
אין חזרה להקדש אפי' תוכ"ד. הנה לכאו' יש ראי' לדבריו מביצה דף כ' נזיר ואינו מגלח ופירש"י משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ולא מחלק בין תוכ"ד או לא חזרה אלא דא"כ קשה הא מייתא שם דאמר ארבעה מאה זוזי שקיל וברתי' אי בעי נסיב וכו' ואמאי לא יכול לחזור תוכ"ד דבדבר שבממון יכול לחזור תוכ"ד ומה שהקשו מש"ס בב"ק מוכח בהקדש מהני ג"כ חזרה תוכ"ד נראה ליישב דגמרא דתמורה מבואר דאף אם המיר על שנים על הג' דנוכל לתלות דלא המיר תלינן דלא המיר דהא עבר אלאו לפי"ז יש לומר דוקא בהקדש דגמר והקדש תוכ"ד לאו כדיבור דמי אבל בתמורה דאיכא לאו לא אמרינן דגמר והקדש כנ"ל לכן יכול לחזור תוכ"ד וראי' דמייתא שם מסיפא מתמורת עולה ולא מייתא מרישא הוא שלמים וולדה חולין דעלי' נאמרה עיקר מימרא דר"פ וע"כ משום דס"ל בהקדש לא מהני חזרה תוכ"ד.

ב

האומר

ידה וכו' הואיל ודבר שהנשמה תלוי' בה כולה עולה. והקשה הלח"מ הא רבינו פסק טרפה אין חי' ל"ב אבר שנשמה תלוי' בו וסגי בדבר שנעשה טרפה ונראה ליישב דהנה תוס' הוק' דסוג' סותרת מתמורה לבכורות דבתמורה דף י"א סובר ר"ה דבר שעושה נבילה ורבא אמר דבר שעושה טרפה ורב ששת אמר בדבר שעושה טרפה ופליגי בטרפה חי' וסובר טרפה א"ח ובבכורות איתא איפכא ואמרתי ליישב דהנה בחיה"ר חולין דף נ"ח עמד בזה איך פליגי אי ט"ח במידי דמציאות ומתבאר מדבריו דהענין כך דכ"ע מודין דמיעוט או חצי אין חי אבל סובר דליכא רוב דאין חיין מכח טרפה ואף דחזינן רובן מתין אין לתלות זה בטרפות דהו' מת אפי' לא הי' טריפות כמו בריאין שמתין ומ"ד טרפה א"ח סובר דתלינן דמת מכח טרפות ויש רוב א"ח ואמרתי דתליא זה אי ספק מה"ת להחמיר או להחמיר א"כ תלינן מה שמת מיעוט אחד הוא מכח טריפות ומיעוט מת לא מפני הטריפות שאין יכול לחיות אלא דמת מסיבה אחרת כמו כשרות שמתין אבל מ"ד דספק מה"ת להקל אזלינן לקולא ותלינן שמת מכח טרפות א"כ רובן א"ח וכיון שזה שחי תלינן שכשר מספק כיון דהספק אין אסור מה"ת:
ומעתה בהא פליגי מ"ד דבעינן דבר שמת בו משום דסובר ט"ח דסובר דרק מיעוט א"ח מכח טרפות ולכן הקדיש אבר כזה ל"א פשטה בכולה ומ"ד טרפה א"ח סובר רוב אין מתין ואולם לענין בכורות סובר אם מכר אבר כזה לגוי ל"ה בכור משום דטרפה אין חי' דהיינו דע"פ יש מיעוט או חצי דאין חי ומ"ד דבר שמתה בו סובר טרפה חי' היינו משום דע"פ יש מיעוט דחי ואין לומר אכתי סברת הפוכות הוה יש לומר דהסברא כך דכל אחד לשיטתו אזיל מ"ד בהקדיש אבר שנעשה בו טרפה ל"א פשטה בכולה משום דאין רוב דא"ח וסובר דלכן אין הקדושה מתפשטת כן י"ל לענין בכורה להיפך שלא יהא קדוש אי נאמר יען דע"פ מיעוט אין חי' אין קדוש בבכורה דתמיד אזלינן בתר הסברא שלא יחול הקדושה ומ"ד דסובר דהקדיש אבר שנעשה טרפה דמתפשט בכולה וסובר דרוב א"ח היינו דסמכינן ארוב א"ח כדי שיחול הקדושה א"כ לענין בכור אמרינן אדרבא כיון דמיעוט חי' מה שמכר אבר אחד שנעשה טרפה לגוי לא מהני והקדושה חלה ואזלינן תמיד בתר הצד דנשמע מיני' דהקדושה חלה ודו"ק:
וגם כי יש לומר לגבי בכור יש להחמיר דהקדושה חלה ממילא אפי' אם טרפה לכן אמרינן דאף שמכר אבר שנעשה טרפה חלה הקדושה משום דאפי' אי נוטל אבר זה קדוש הבכור לאסור בגיזה ועבודה וטעון קבורה משא"כ בקדשים דלא חלה אטרפה ול"ה סברת הפוכות ובזה ניחא דרבינו דפסק דבעינן דבר שנשמה תלוי' בו אף דסובר טרפה אין חי' משום דרבינו סובר כיון דלענין בכורה סובר האי מ"ד איפכא דל"ב דבר שנשמה תלוי בו רק דבר שנעשה בו טרפה א"כ סובר לעולם טרפה אין חי' ולכן לא חלה עליו קדושת בכורה רק לענין קדשים סובר דבעינן דבר שנשמה תלוי' בו דאי אין נשמה תלוי' בו אף שהוא דבר שנטרף בו לא פשטה קדושה בכולה משום כיון דע"פ מיעוט חי' אזלינן בתר הצד שנאמר שלא חלה עליו הקדושה ומפרש רבינו דהאי דבכורות עיקר דהיינו מ"ד התם דסגי בטריפות משום דכיון דנעשה טרפה אמרינן שלא חלה עליו הקדושה ה"ה כאן יש לנו לומר דלא חלה עליו הקדושה דתמיד אזלינן בתר הצד דלא חלה הקדושה ולכן דוקא בדבר שנשמה תלוי' בו פשטה בכולה ודו"ק היטב:
ובמש"כ ניחא מה דקשה לי דבחולין דף נ"ז מוכח לר"מ טרפה א"ח כמש"כ תוס' זבחים דף ס"ט ובח"ס או"ח ויור"ד ה' פדה"ב הוכיח כן מנדה דלרבי ט"ח א"כ ע"כ גרסינן ר"מ ויקשה א"כ איך פליגי הכא אליבא דר"מ דיסבור טרפה חי' ולפמש"כ ניחא דבאמת חזינן דהאי מ"ד דסובר כאן ט"ח סובר בבכורות א"ח וע"כ לומר כמש"כ דסובר בבכורות טרפה א"ח שלא יחול עליו קדושת בכורה ורק כאן דאי נאמר טרפה א"ח יחול עליו כל הקדושה אמרינן להיפך כיון דמיעוט חי לא חלה הקדושה דתמיד אזלינן בתר הצד שלא יחול הקדושה ולא יתפשט בכולה והבן:

הואיל

ודבר שהנשמה תלוי' בו. ובלח"מ הקשה כיון דרבינו פסק כרשב"ל בפ"ב משאר אבות הטומאה הו' לי' לפרש דבדבר שהי' עושה אותה נבילה הנה דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר שכתב רבינו להדיא בפ"ב מערכין דכן בכל אבר שאם ינטל מן החי וימות נותן ערך כולו א"כ סמך רבינו כאן על מש"כ בה' ערכין דכל דבר דע"י נטילתם ימות משלם דמי כולם ה"נ לגבי הקדש ולא דוקא ראש ולב אלא דכל דע"י נטילתם ימות משלם דמי כולו.

הקדיש

אבר אחד מן העוף הרי זה ספק. ובכ"מ הקשה הא בגמרא איתא בדבר שאין הנשמה תלוי' בו ואיבעיא קאי אליבא דר' יוסי ורבינו הא פסק כרי"ו וכ' דמפרש דהאיבעיא קאי באבר שהנשמה תלוי' בו דמודה ר' יודא ובלח"מ כתב דמ"מ מקראי ילפינן באבר אחד חייל קדושה באותה אבר ופשטה בכולה וכתב בחק נתן דלפי"ז צדדי האיבעיא הכי בהמה אמר רחמנא דדוקא בבהמה גלי קרא דקדוש אותה אבר וממילא כשהנשמה תלוי' בו יחול על כולה אבל גבי עוף אפי' אותו אבר אינו קדוש דלא גלי בי' קרא או דילמא קרבן אמר רחמנא והא נמי קרבן הוא וא"כ כיון דגלי קרא דקדוש אותה אבר כשהנשמה תלוי' בו יחול על כולו רק דמדברי רבינו לא משמע הכי ע"כ הביא מה שתי' בלח"מ פ"ה מערכין דהכי קמבעיא לי' דמדברי ר"י בברייתא דקאמר יכול האומר רגלה של זו עולה תהא כולה עולה ת"ל וכו' משמע דאי לאו קרא גלי קרא דאינו קדוש אלא אותו אבר היתה סברא מבחוץ דקדשה כולה אלא דגלי קרא ולכך בעי דוקא כי מיעט רחמנא דאינו קדוש אלא אותו אבר דוקא בבהמה אבל עוף קדוש כולו דלא מיעטה קרא וא"כ נימא דקדוש כולו כמו שהוא הסברא מבחוץ א"ד קרבן אמר רחמנא והאי נמי קרבן הוא וא"כ גם בעוף מיעט קרא דאינו קדוש אלא אותו אבר ואתיא לי' האיבעיא שפיר אליבא דהלכתא.
ונראה להביא ראי' לפירוש זה דהנה קשיא לי לכאו' לכל הפירושים דמאי קמבעיא לי' דכתיב קרבן גם עוף בכלל הא במנחות דף ק"א איתא דעופות אין להם פדיון דכתיב בהמה בקרא והא שם כתיב נמי קרבן בקרא ואם בהמה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לד' ואפ"ה עופות אין להם פדיון ולא מרבינן מקרא דכתיב קרבן בשלמא לפירוש של לח"מ ניחא דדרשי' דקרבן אתי לאלומי קדושתה שפיר איתמעט גם עופות דלא קדוש כולו שפיר מרבינן עופות דלגרוע אתיא אבל לענין פדיון ל"א מדכתיב קרבן משמע אפי' עופות אלא ממעטינן מבהמה דקדושתה שלה לא אלומי כשל בהמה לאתפוסי פדיון אבל לפירוש רש"י וכן לפירוש הכ"מ דקרבן אתי לאלומי קדושת עופות קשיא מהך דמנחות ג"כ נרבה מדכתיב קרבן דעוף ג"כ אלומי קדושתן לאתפוסי פדיון וראיתי בשיטה מקובצת שהקשה מאי קא מבעיא לי' הא תנן אין ממירין בעופות מדכתיב בקרא בהמה ותי' דהכי קאמר משום דכתיב נמי קרבן וא"כ בודאי יקשה הא בפדיון בע"מ כתיב נמי קרבן וממעטינן עופות מפדיון מדכתיב בהמה אעכ"ח כמוש"כ רק יש לומר דאי אפשר לרבות עופות מקרבן דהא בבכורות דף ט"ו יליף מקרא דממפריסי פרסה טמא הוא לכם דקאי על פסהמ"ק א"כ לא מצי קאי אעוף דהא כתיב מפריסי פרסה דליתא בעוף.
ובהכי ניחא לי הא דאיתא שם במנחות דהו"א טמא כבע"מ קמל"ן וקשה אף אי טמא כבע"מ הא בע"מ גופי' אין פודין אלא בעופות כדתנן שאין פודין אלא בבהמה להנ"ל יש לומר דהו"א דבאמת מרבינן עופות ג"כ מדכתיב קרבן לאותו ס"ד דטמא איקרי בע"מ ובע"מ איקרי טמא ולא שייך לומר דהא כתיב מפריסי פרסה טמא הוא לכם דטמא דהכא היינו כשאר טמא זה שפיר מרבינן מקרבן.
ובספר מרכבת המשנה כתב דהספק אם נתקדש כולו או לא יען דממיעוטא דממנו איתמעט בין אבר שהנשמה תלוי' בו ובין אבר שאין הנשמה תלוי' בו אלא דמודה ר"מ משום שא"א למוכרה הלכך כיון דמספקא לן בעוף אי דרשינן ממנו גם איכא לספוקי אפי' באבר שאין הנשמה תלוי' בו שמא פשטה בכולו ולא דרשינן ממנו גם איכא לספוקי אפי' באבר שהנשמה תלוי' בו שמא תפסה קדושה כלל כפי מה דס"ד יכול תצא לחולין ת"ל יהי' קדוש דדילמא לא קדוש כלל כיון דלא גלי קרא יהי' קודש אבל אלו הו' פסיקא לן דפשטה קדושה באבר שהנשמה תלוי' בו ממילא הוא כל עולה אמנם במקדיש אבר שהנשמה תלוי' בעוף קד"ד כיון דאין לעוף פדיון ה"ט הו' נמי דמקרב ולא תפדה.

הקדיש

אבר אחד מן העוף הרי זה ספק וכו'. וע"כ דרבינו מפרש דקאי האיבעיא על אבר שהנשמה תלוי' בו ולח"מ תמה דבגמ' בעיא משום דכתיב בהמה ואי באם נשמה תלוי' בו לא יליף מקרא רק מסברא ותי' רק אחר דידעינן דחל מקרא אז אמרינן מסברא באבר שנשמה תלוי' בו דפשטה בכולה ובשעה"מ ה' עירוכין תמה ע"ז דבגמ' משמע דקאמר יכול יהא כולה עולה משמע מסברא כולה עולה וכ"כ לח"מ בעצמו בפ"ה מעירוכין ולי נראה דע"כ מוכח דלא מסברא אמרינן דכולה עולה דא"כ לר"י ור"ש דילפינן מקרא דהוה כולה עולה יקשה אטו פליגי ר"ש ור"מ בסברת הפוכות:
ועוד אי ס"ד דמסברא אומר רגלה של זו עולה כולה עולה הוה א"כ מנא לי' למעט מקרא דממנו כאשר יבואר דהנה הלימוד דאמרו ר"מ ור"י יען דכתיב ממנו ולא כולה צריך ביאר דאיך מוכח מזה דעולה כולה דהרי כיון דקרא איירא במקדיש אבר אחד ע"כ צריך קרא למינקט ממנו אך ע"כ לומר כן כיון דחל מקצתה ומסברא פשטה אמרינן דפשטה בכולה א"כ איך קאמר קרא ממנו הרי מיד שהקדיש מקצתה הרי הוה כולה דפשטה בכולה מסברא [וכמו שאכתוב להלן סברת מקנה בקידושין בהא דאשה ולא חצי אשה דא"א פשטה ל"ש כלל חצי אשה דמיד יש כאן כולה אשה] וא"כ מדכתיב ממנו ע"כ גלי קרא דל"א פשטה בכולה דאי אמרינן פשטה א"כ ל"ש למינקט ממנו דהרי ליכא כלל ממנו דמיד פשטה בכולה:
והנה לפי"ז יקשה אי מסברא דפשטה בכולה א"כ דילמא באמת פשטה בכולה והא דכתיב ממנו בא קרא לומר בכהא"ג דל"ש פשטה דהיינו בהמת שותפין שהקדיש אחד חצי דדעת אחרת מעכב בא קרא לומר דאף דליכא כולה דלא פשטה ורק מקצת ממנו הוה וקדוש אותו החצי וא"ל דל"צ קרא לזה דלא קדוש כולה חדא דילמא קרא בא לומר דקדוש חצי' ע"פ ועוד דהרי נפ"מ בחזר ולקחה דס"ד ג"כ דנאמר פשטה [כמו שהוק' המפורשים בהא דקאמר בקידושין חזר והקדישה ל"ל חזר והקדישה נאמר כיון שלקחה פשטה] לזה גלי קרא דרק ממנו קדוש המקצת דל"א כהא"ג פשטה בכולה ורק צריך להקדישה אח"כ כולה בשלמא אי מסברא ל"א פשטה בכולה א"כ אי מוקי קרא לכהא"ג א"כ ע"כ לא ידעינן בבהמה שלו דפשטה בכולה וכן אי ס"ד דיש סברא דפשטה יקשה לר"ש מנא לי' דקרא אתא לכהא"ג דילמא אתא לבהמת שותפין וגלי קרא דאפ"ה בחזר ולקחה קדוש כולו אף דל"ש מסברא פשטה:
ולכן האמת יורה דרכו דבלא קרא לא ידעינן דחל אפי' אאותו אבר כמש"כ הלח"מ ורק בהא פליגי ר"מ סובר אי ס"ד דנדרוש קרא כמו דדריש ר"ש דאף דהקדיש ממנו כולה יהי' קודש ל"ש למכתב לשון דממנו דהרי מיד שחל על מקצת הרי פשטה [ולא סובר ממנו שהי' כבר] והיינו דכיון דבאמת קדוש כולי' א"כ היינו מטעם פשטה ול"ש למיכתב ממנו דהרי מיד שהקדיש חצי' פשטה בכולה וליכא מקצת כלל ולומר דבאמת קדוש כולה מטעם פשטה רק קרא בא לומר בבהמת שותפין דג"כ קדוש כולי' זה לית להו לת"ק דהיינו ר"מ דהוא סובר א"א קדוש כולה רק מטעם פשטה בכולה וזאת ל"ש בבהמת שותפין אפי' בחזר ולקחה וע"כ דקרא דרשינן דבאמת רק עצמו קדוש ולכן דריש ממנו יהי' קודש רק אותו אבר דלא פשט בכולה אבל אי נדרוש יהי' קודש דכולה קדוש א"כ ע"כ מטעם פשטה א"כ ל"ש לכתוב ממנו דאין זה ממנו וא"כ הא דקאמר יכול יהא כולה עולה רק אמר כלפי מה דדריש ר"ש יהי' קודש כולה קודש ע"ז קאמר יכול דהו"א דנדרוש כדר"ש לכן מפרש דלא כר"ש דממנו גם לר"ש משמע ולא כולי' אלא דדרשי יהי' קודש ע"כ לכולה דאל"כ למאי אתא אבל ר"מ סובר דיהי' קודש בא לומר דלא תיפוק לחולין דס"ד דיצא לחולין משום דא"א לדרוש יהי' קודש על כולה דא"כ ל"ש ממנו דהרי פשטה בכולה וכמש"כ למעלה אבל ר"ש דריש שפיר דכולה קודש דהוא סובר דלאו משום דפשטה בכולי' אמרינן כן אלא דתורה אמרה דיהא קודש כולה א"כ שייך שפיר ממנו דהוא רק הקדיש מקצת אבל תורה אמרה שיהא קדוש הכל ולא משום דפשטה בכולה כן נראה לי לפרש הפלוגתא דר"מ ור"ש אמנם בגוף הדבר א"צ לכל זה אלא בקצרה י"ל דר"מ דקאמר יכול יהא עולה רק אמר כלפי דרשת ר"ש דדריש כולה עולה בא לדרוש הפסוק דלעולם רק מקצת קדוש וזה ברור אבל מסברא לא ידעינן דאפי' קדוש במקצת ורק מקרא דקאמר אשר יתן ממנו ידעינן דמקצת קדוש ושוב הו"א דנדרוש דקדוש כולה ע"ז קאמר דהאי ממנו רק בא לדרוש דממנו מקצת קדוש לא כולה דאי איתא דנדרש כולה ל"ש למכתב ממנו דהרי מיד נעשה כולה ודו"ק. וא"כ אחר שקיימנו דרק מקרא ידעינן דחל כולה שפיר דברי הלח"מ קיימין דאף בנשמה תלוי' רק שייך לדרוש דע"פ קדוש מקצת ושוב פשטה בכולה ודו"ק:
וראיתי בשעה"מ שכתב ליישב עפ"י הלח"מ תוס' דקידושין דהקשו הרי בעוף ג"כ לא דרשינן דפשטה בכולה וא"כ ה"ה באשה לא דרשינן דפשטה בכולה ודבריהם תמוהים דהרי בנשמה תלוי' לא מקרא דרשינן וגם בעוף פשט בכולה וה"ה באשה וכתב שעפ"י דברי לח"מ דבריהם נכונים דגם בנשמה תלוי' מקרא יליף ובעוף לא דרשינן ה"ה באשה לא דרשינן:
ולדעתי לא דיבר נכונה בזה דאכתי דברי תוס' לא מיושבין דהנה בעוף לא דרשינן לומר דחל ושוב דלא חל ל"ש פשטה אבל כאן באשה אטו אנו רוצין לילף דחל מבהמה אלא אנו רוצין לילף דפשטה אחר שכבר יודעין דחל נאמר דפשטה וא"כ מה הוק' בתוס' ל"א פשטה היינו משום דמקרא דכתיב בבהמה לא ילפינן דחל אבל ע"פ היכא דחל שפיר פשטה בכולה אפי' היכא דל"ה בהמה דבוודאי אין לפרש דרק אנו ילפינן דחל מבהמה וע"ז מקשו תוס' דגם עוף דחל לא ילפינן מבהמה דהרי משמע בגמ' דידעינן דחל למקצת אלא דרוצין לילף דיחול על כולה וא"כ ל"ש קו' תוס' וכן מבואר בריטב"א להדיא דלא כתוס':
ואולם לי נראה להכריח דע"כ בלאו קרא ל"א כלל דחל אפי' בנשמה תלוי' דהנה בתמורה דף י"א מבואר דאף דלר"י דסובר דבנשמה תלוי' חל אפ"ה לענין תמורה אין יכול להמיר דבר שנשמה תלוי' בבהמה שלימה של הקדש דלא מיקרי בהמה בבהמה ומעתה אי נאמר דמסברא דבר שנשמה תלוי' כולה עולה א"כ מ"ש תמורה הרי ג"כ כולה תמורה וע"כ דגם דבר שנשמה תלוי' רק מקרא ילפינן דחל וכיון דחל ע"כ כולה עולה כאשר יתבאר:
דהנה בפנ"י בקידושין מבואר ב' טעמים בהא דפשטה בכולה אי משום דממילא פשטי' בכולי' מטעם דאברים ינקו מהדדי או מטעם דבהקדיש דבר שנשמה תלוי' ע"כ דעתו שיתפשט בכולה והכריח שם מדמחלק הגמ' בין דע"א מעכב ע"כ משום דדעתו להקדיש כולה ובדע"א מעכב ל"מ דעתו משא"כ אי פשטי' בכולי' יען דינקי מהדדי לא תלוי בדעתא:
והנה לפי"ז אי נאמר מסברא פשטי' בכולה ע"כ חד מב' טעמים הנ"ל והנה אי מסברא שדעתו להקדיש כולה מ"ש דבתמורה ל"מ ואולם לטעם שני דינקי מהדדי פשטה בכולי' א"כ לכן בתמורה באותה רגע עדיין לא קרינן בי' בהמה בבהמה דכיון דעכ"פ הוא לא המיר רק חצי בהמה אף שע"כ הי' נעשית כולה תמורה מטעם פשטי' וינקי מהדדי אפ"ה שייך למעט מבהמה ולפי"ז רק שייך לומר דפשטי' בכולי' מסברא דינקי מהדדי וכיון דמוכח מהך דקידושין דל"א סברא זו א"כ גם בעוף ל"מ והנה לפי"ז הי' אפשר לומר דהך יכול דיהא כולה עולה היינו אי לאו קרא הו"א באמת מטעם פשטי' בכולי' ונעשית כולה עולה מטעם דינקי מהדדי אבל כיון דגלי קרא דלא פשטה ע"כ דל"א ינקי מהדדי ולפי"ז אפי' בעוף ל"מ וא"כ מוכח דל"א לא מטעם דינקי ולא מטעם דדעתו להקדיש כולה מדלא מהני בתמורה וע"כ רק מקרא ילפינן דעכ"פ חל אמקצתה ואחר שחל אמקצתה שוב אמרינן בהקדיש דבר שנשמה תלוי' דכולה עולה ולא משום דינקי דא"כ גם ברגלה עולה ג"כ אלא אמרינן כיון דגלי קרא בהקדיש רגל דעכ"פ חל שוב שפיר י"ל בהקדיש דבר שנשמה תלוי' כולה עולה דעתו שיהא כולה הקדש אבל אי ל"ה הקדש חל ארגל אמקצת בהמה ל"ש לומר בהקדיש דבר שנשמה תלוי' שפשט בכולה משום דדעתו שיהא כולו הקדש דילמא רק הקדישו שיהא עצמו קדוש לכן אמר בדבר שנשמה תלוי' אבל אי ברגל ג"כ קדוש ע"כ הקדיש דבר שנשמה תלוי' לענין שיהא כולו קודש ולפי"ז בתמורה דאם אמר רגל זה יהי תמורה דל"מ שוב ל"ש באמר דבר שנשמה תלוי' דיהא דעתו שכל בהמה יהא תמורה אלא לומר שזה האבר שנשמה תלוי' או שהחצי יהא תמורה ולכן ל"מ וכן אחר דגלי קרא דחל ארגל י"ל בדבר שנשמה תלוי' פשטה בכולי' מטעם דינקי מהדדי אבל אי לא חל ארגל א"כ גם בדבר שנשמה תלוי' לא חל אם לא נאמר פשטה ופשטה ל"ש לומר כ"ז שלא ידעינן דחל אמקצת אבל יותר נכון הדרך הראשון שכתבתי:
והנה בתוס' תמורה דף כ"ו רצו לחלק בחצי' באמת מהני לענין תמורה ולפי"ז הי' מקום אתי ליישב קו' תוס' בקידושין הנ"ל דהוק' דבר שנשמה תלוי' ג"כ רק מקרא דהרי חזינן בחצי' מהני גם לענין תמורה דליכא בו קרא א"כ ה"ה לענין אשה וזהו תירוץ נכון ועיין ריטב"א שפי' דאף דכר"מ ג"כ לא אתיא משום דכתיב קרא ע"פ בדבר שנשמה תלוי' ל"ב קרא ושפיר מדמי כן יש לומר לפי דרכו עכ"פ בחצי' בודאי מהני אבל לתי' הראשון תוס' תמורה הנ"ל דגט בחצי ל"א דהוה תמורה א"כ איך רצה לילף מדבר שנשמה דהרי חזינן דלענין תמורה ל"א פשטה בכולה ה"ה דלא נאמר כן בקידושין אלא דיקשה לדבריהם דחצי' מהני א"כ גם בהקדיש עוף בחצי' נאמר דהקדש כולה דזהו מסברא קדוש כולה:
אולם על רבינו לא קשה דרבינו לא מחלק בין חצי' בתמורה ג"כ לכן לא מחלק ג"כ בעוף ותמיד ל"מ ואולם ההוכחה שכתבתי מתמורה יש לדחות דל"א פשטה בכולי' בתמורה לפמש"כ השעה"מ פ"ה מעירוכין במקדיש בע"מ דיש איסור ל"א פשטה א"כ ה"ה בתמורה ל"ש פשטה ובפרט לסברתינו דנאמר דדעתו אכולה י"ל כיון דתמורה דבר עבירה ל"א דעתי' אכולי':
והנה עכ"פ יצא לנו תירוץ נכון על דברי רבינו והיינו כי בגוף הסברא גם אני אומר כמו שכ' הלח"מ והכ"מ דאיבעיא קאי גם אמקדיש דבר שנשמה תלוי' בו אבל אופן תי' הוא על דרך אחר ממש"כ בלח"מ דלפמש"כ הוא כן יען דילפינן מקרא דחל ארגל אז בהקדיש דבר שנשמה תלוי' בו אמרינן דעתו אכולי' ודו"ק משא"כ בעוף דארגל לא ילפינן דחל שוב בהקדיש דבר שנשמה תלוי' ל"א דדעתו אכולי' והיינו ה"ס דאיתא בגמ' דאי אמרינן עוף קרבן הוה וחל אמקצת שוב באמר דבר שנשמה תלוי' אמרינן דעתו אכולי' והנכון בדברי רבינו דהנה בלח"מ כתב ב' דרכים חדא כאן דבעיא אף בדבר שנשמה תלוי' וחדא בפ"ה מערכין דה"ס להיפוך אי קרבן הוה אז אין פשטה ואי בהמה דוקא אז מסברא פשטה בכולה ואני אומר לשון רבינו הקדיש אבר משמע כדבריו בה' עירוכין ומסידור דבריו שכתב אחר דין שנשמה תלוי' משמע כדבריו כאן לכן נראה דרבינו סובר ד"ס בעוף בעי בין באבר אחד בין בדבר שנשמה תלוי' דבשניהם חל אלא דה"ס פשטה ואז אפי' בדבר שאין נשמה תלוי' פשטה בעוף דבעוף ל"ש המיעוט דלית בהו פדיון ורק לענין דחל מרבינן עוף או דנאמר דל"א פשטה ואז אפי' בדבר שנשמה תלוי' ג"כ לא פשטה ודו"ק:
ודע דקשיא לי דבדף י"ד ממעטינן מבהמה עוף אין עושה תמורה והרי בתמורה כתב ג"כ קרבן דהרי ממעט בדה"ב מקרא דקרבן וצ"ע וכן יקשה יותר דאי מרבינן מקרבן עוף א"כ גם גבי' תמורה נרבו עוף מדכתיב קרבן עיין תמורה דף י"ד עוד יש להקשות על רבינו א"כ אי ספק הוה גם לדידן דהיינו אי עוף קרבן הוה וחל אמקצת א"כ הא דדריש יכול תצא לחולין והכונה ע"י פדיון ת"ל יהי' קודש יקשה עוף אין לו פדיון וצ"ע:

ג

האומר

בהמה זו חציי' עולה וכו' הי' מחוייב חטאת ואמר חציי' חטאת וכו'. וכתב הכ"מ יען דא"א לו להתכפר ובה"ז הקשה א"כ במחוייב חטאת איירא א"כ אמאי שווין בה הא לר"מ כהא"ג תפוס לשון ראשון וחטאת הו' ונראה ליישב דלכאו' קשה דלעיל פי"ד כ' רבינו במחוייב חטאת אם לא אמר לחטאתי לא אמר כלום א"כ אמאי תמות ולכאורה יש לומר באמר לחטאתי בפירוש א"כ בודאי יקשה א"כ מ"ט דמודה ר"מ לכן יש לומר לפמש"כ שעה"מ פ"ד מפסה"מק הא דחטאת אין בא בנדבה היינו להקריב אבל תמות א"כ לפי"ז שפיר תמות אף שלא אמר לחובתי וא"ש דמודה ר"מ משום דל"א לחטאתי לכך מודה דל"ש תפוס לשון ראשון דאפי' אמר הר"ז חטאת לבד ג"כ תמות ואין רשאי להקריב א"כ לא אמר כלום היינו לענין שיהא ראוי' להקרבה אך קשה לי ממש"כ רבינו בפ"א מתמורה שכל המשנה בחטאת לא נתקדשה כלל ואפי' קד"ד אין קדוש הרי דלא קדוש כלל וצ"ל דשם גרע דביחיד אין מביא שעיר לחטאת אבל חטאת נדבה עכ"פ שייך בדידי' חטאת אם אמר לחטאתי והי' מחוייב חטאת כהא"ג שפיר קדוש שהוא במיתה והבן:

ד

בהמת

השותפין שהקדיש אחד מהן חציי' שלו וחזר ולקח חצי האחר והקדישו וכו' ואעפ"י שהוא קדוש דמים הואיל והוא בע"ח אין בע"ח נדחים וכו'. הנה בכ"מ כתב דפסק כרב יען דמתניתין דייקא כוותי' ואע"ג דמתניתין דפ' מי שהי' טמא דייקא כרי"ו י"ל דההיא כר"י דיחידאה הוא ובלח"מ הקשה הא רבינו פסק כמשנה דפסחים בפ"ב מק"פ וכ' יביא בדמי' שלמים ושם בה' ק"פ הוסיף הלח"מ להקשות עוד כיון דהוא סובר בע"ח אינן נדחים הי' לו לפסוק דהוא עצמו קרב שלמים וכן יש לתמוה על הראב"ד שהשיגו אדרבא כאן הי' לו להשיגו שהי' לו לכתוב דהוא עצמו קרב שלמים עוד הקשה שם כיון דאיהו פסק כהך מתניתין דדיחוי מעיקרא הו' דיחוי ובה' מעה"ק כתב אעפ"י שמתחילתו דיחוי היתה אין הדיחוי מעיקרא דיחוי וקשיא דידי' אדידי' ובס' ע"א תי' דהא דאמרינן לרי"ו בע"ח נדחים היינו לומר שנדחה מאותה קדושה שהקדישה כגון שהפריש לפסחו אינה קריבה לאותו שם שהפרישה כגון אם נפל בה מום לא ימכרנה ויביא בדמי' שלמים משום דמותר פסח לשלמים אלא צריך לשנות אותה הדמים לשם קרבן אחר ומשו"ה קתני במשנה דפסחים ירעה עד שיסתאב ויפלו דמיו לנדבה וכמפורש בפ"י המשנה שכן היתה גי' אמנם רבינו דס"ל בע"ח אינן נדחים כתב בפ"ד מק"פ דיביא בדמיו שלמים ולא כתב שיפלו דמיו לנדבה ע"כ דמשנה דלא כהלכתא דס"ל בע"ח נדחים והא דלא כתב דיקרב הוא גופא שלמים כיון דא"ר לפסח הו' כאלו הקדיש בע"מ קבוע דאינו אלא לדמיו דל"ד לאבד פסחו ונמצא דכ' רבינו בפ"ד דהשני יקרב שלמים משום דהוא עצמו הי' ראוי ליקרב לשם פסח לכל כשניתותר יקרב לשם שלמים ומיושב קו' הראב"ד וניחא נמי דלא יקשה ממש"כ הוא בבהמת השותפין שהוא גופא הי' ראוי ליקרב לאותו שם שהקדישה בתחילה אלא מצד החולין שבה לא הי' ראוי ליקרב וכשחזר ולקח החצי השני והקדישו לשם אותה הקדושה בת הקרבה הוא דדיחוי מעיקרא לא הו' דיחוי משא"כ לגבי המפריש נקבה לפסחו דהוא גופא לאו בת הקרבה הוא לשם שהקדישה מעיקרא לא תקרב הוא גופא לעולם אלא יביא בדמי' והא דכתב רבינו הטעם דבע"ח אינן נדחים כיון דכתב דדיחוי מעיקרא לא הו' דיחוי יש לומר דרבינו סובר דל"א דיחוי מעיקרא לא הו' דיחוי אלא כשיקדש דבר הראוי להקריבו כגון המקדיש מנחה או בהמה בזמן דליכא מזבח הואיל דאותו דבר ראוי מצד עצמו להקרבה והא דאינו מקריבו משום דעדיין לא נבנה המזבח הו' דיחוי מעיקרא ולכשיבנה המזבח יקריבו דבשעת הקדישו הקדיש אותו לקדוה"ג ולא לקדושת דמים ודיחוי מעיקרא לגבי קדושת הגוף לא הו' דיחוי אבל גבי בהמת השותפין שבתחילת הקדישו כשיקדיש חציי' לא הקדיש לקדוה"ג ולא קדשה אלא קד"ד הו' דיחוי משוה"נ הוצרך רבינו הכא לכתוב טעמא דבע"ח אינן נדחין ועמש"כ רבינו אעפ"י שהוא קדושת דמים כתב הכ"מ בשם המאירי דלשון זה קשה דאדרבא בשאין זה אלא קדושת דמים ראוי לומר יותר שלא ידחה כדאיתא בסוגי' ש"מ דיש דיחוי בדמים משמע דלמ"ד אין קריבה סובר א"ד בדמים אך א"ש דבמידי דלאו בע"ח קייל"ן כר"א דק"ד נדחים אבל בבע"ח אפי' לא הקדישם אלא לדמים כאן דבע"ח אינן נדחים אפי' כשהקדישן לדמיהן אין נדחין:
הנה בכ"מ תמה בשם המאירי מה שכתב אע"פ שהוא קד"ד הואיל והוא בע"ח א"נ משמע אי ק"ד הי' לנו לומר שידחה אף אי דיחוי מעיקרא ואיפכא מסתברא [והנה בפי' משגגות כתב רבינו אעפ"י שהוא ק"ד אפ"ה דיחוי מעיקרא ל"ה דיחוי והקשה בלח"מ שם ג"כ כקו' המאירי ולדעתי לק"מ דשם וודאי שייך לומר דהכונה דאעפ"י שהוא קד"ד שג"כ נדחה וכש"כ אי הוה קדה"ג וכמש"כ בלח"מ שם אבל כאן א"א לפרש כן דא"כ למה צריך לטעם דאבח"נ הרי סגי בדיחוי מעיקרא ובאמת כאן כתב בלח"מ טעם אחר ול"נ כמש"כ להלן:
ונראה ליישב דהנה לכאורה אפשר לפרש דברי רבינו עד"ז ואקדים לך סוג' הגמ' דקידושין שם קאמר הגמ' הא לא דמיא אלא להא דבהמה שהקדיש חצי' וחזר ולקחה והקדיש' דהוה דיחוי ע"פ מוכח בדע"א מעכב ל"א פשטה בכולה ולכן הוה דיחוי מעיקרא ובפנ"י תמה דא"כ מנא לי' כלל דל"א פשטה דילמא פשטה אף דדע"א מקנה אלא משום דהוה דיחוי מעיקרא דע"פ א"א מקדיש ומקריב דבר שא"ש והנה לכאורה לק"מ דא"כ אי ס"ד דפשטה ל"ל חזר והקדישה הרי כבר פשטה אך לזה י"ל דנהי דפשטה רק פשטה לחול ק"ד ולכן צריך חזר והקדישה דאף דמקדישה אפ"ה כיון דהוה דיחוי אין קדוש אבל אי הוה אמרינן אין דיחוי הוה מהני מה שהקדיש אבל אם לא הקדישה שנית ל"ש כלל הקרבה דרק פשטה הק"ד כמו שיבואר ושפיר הקשה בפנ"י ותי' בפנ"י דבאמת הוא גופי' קו' הגמ' דמוכח בדע"א לא אמרינן פשטה דאי בדע"א ג"כ פשטה והיינו מטעם דינקי מהדדי א"כ גם חלק חבירו ע"כ קדוש ולא חזי לי' והוה כגוזלה ורק דמים חייב לו [וכתב דאם הקדיש בהמת חבירו וחזר ולקחה לא שמענו דנאמר דהוה דיחוי הנה אם כונתו דהקדיש מהני למפרע לדעתי ז"א דעי' נדרים ל"ד סבר הרשב"א אפי' בהפקר אין יכול להקדיש ואם זכה אח"כ אין קדוש למפרע מכש"כ כאן דאין בידו ליקח אולי לא ימכור לו ואי כונתו דרק דיחוי ל"ה וצריך לחזור ולהקדישו א"כ אין ראי' לכאן דכאן אין מקדישו שנית לפמש"כ הפנ"י רק מהני ההקדש שפשט תחילה ודו"ק ודבריו צ"ע] וא"כ כשחזר ולקחו שפיר מהני ול"ש כלל דיחוי דבכהא"ג לא אשכחן כלל דיחוי מעיקרא בשגזל בהמה והקדישה וחזר ולקחה וע"כ מדחשיב דיחוי ע"כ דל"א פשטה בדע"א מקנה דל"א ינקי מהדדי אלא דדעתו אכולי' וזה לא מהני בדע"א ושפיר הוה דיחוי והנה דברים אלו כהוייתן אין מתוקנין במחכ"ת דהרי באמת כאן צריך חזר והקדישה והיינו מטעם שכתבתי דבוודאי אין סברא כלל דנאמר פשטה בכולי' שיהא עליו קדה"ג מטעם ינקי דעכ"פ לא הקדישה אלא דאמרינן ינקי מהדדי ונאסר דע"פ קדוש קד"ד וא"כ דל"ה קדוש קדה"ג שוב יש כאן דיחוי וצריכין אנו לפרש דבריו שג"כ זהו בכלל הקו' אי ס"ד פשטה בכולי' דינקי מהדדי ל"ה דיחוי כלל וגם ל"ה צריכין כלל הקדישה אח"כ דהרי פשטה וליכא דיחוי ומדסובר דהוה דיחוי וגם צריך חזר והקדישה ואפ"ה ל"ח מוכח דל"א פשטה כלל ודו"ק:
וא"ל כמש"כ לעיל דילמא פשטה ע"פ לק"ד ושפיר הוה דיחוי ז"א דאי אמרינן פשטה משום דינקי מהדדי אפי' לקדה"ג נאמר פשטה כמש"כ פנ"י ואי ל"א פשטה משום דינקי אלא משום דדעתי' אכולי' א"כ בדע"א ל"ש דעתו אכולי' ואפי' ק"ד ליכא ומוכח דל"א פשטה והיינו כ"ז לדעת הפנ"י ומעתה יתפרשו דברי רבינו ככה דחזר והקדישה והיינו דרבינו סובר דבאמת יש כאן פשטה בכולי' משום דינקי מהדדי וסובר כסברתינו דאי אמרינן ינקי מהדדי ג"כ ליכא קדה"ג רק ק"ד ופשטה בכולי' לענין ק"ד וא"ל אי פשטה בכולי' רק לענין ק"ד הוה דיחוי ע"ז קאמר רבינו כך דדיחוי מעיקרא ל"ה דיחוי והנה אי הוה קדוש קדה"ג אלא דאפ"ה יש כאן דיחוי משום דעכ"פ ל"ח להקרבה דעכ"פ אין שלו נהי דנעשה גזלן הוה מה"ב והוה דיחוי לזה אמר דיחוי מעיקרא ל"ה דיחוי ושוב קאמר אעפ"י שזהו ק"ד והיינו דבוודאי אי הוה קדה"ג הו' באמת אמרינן כסברת הפנ"י דכהא"ג ל"ח דיחוי וחזו להקרבה אבל כאן שהוא ק"ד כסברת דינקי מהדדי לא אהני רק שיהא קדוש ק"ד וא"כ נדחה אפ"ה דיחוי מעיקרא ל"ה דיחוי משום דבע"ח אין נדחין ודו"ק:
אלא דא"א לפרש כן דהרי רבינו בה' תמורה כתב בהמת חצי' תולין ולא משכחת רק בהקדיש חצי ולקחה ולא הקדישה הרי דל"א פשטה בכולי' אפי' לענין ק"ד לכן נראה לפרש בדרך אחר דהנה במקנה הקשה ל"ל הקדישה נאמר פשטה בכולה והיינו לדעת רבינו דחזי להקרבה והנה כ"כ במק"א דל"ש פשטה בכולה לענין חזי לגבוה רק לענין ק"ד נאמר פשטה וכן אפי' לר"י דסובר דהוה דיחוי יקשה ג"כ נאמר פשטה וא"ל כמש"כ במקנה יען דל"ח לגבוה הוה כמו ראש חמור למזבח כ"כ ג"כ לעיל דל"ד לראש חמור דעושה איסור במקדישו למזבח והנה א"א כסברת שכתבתי לעיל דלא כפנ"י דבאמת פשטה אפי' קודם שלקחה רק לענין ק"ד ומטעם יניקה ובאשה ל"ש זה ורק צריך הקדישו לאשמעינן דאף דמקדישו קדה"ג אפ"ה ל"ח לגבוה משום דהוה דיחוי א"ש אבל כ"כ דרבינו סובר דל"א דפשטה קודם שלקחה וכן אפי' אחר שלקחה מוכח דלא פשטה מדכ' בה' תמורה חצי' חולין אבל א"כ טעמא צריך אמאי לא פשטה וצריך לומר יען דלא חל בשעת הקדש גם אח"כ ל"א פשטה כשחזר ולקחה והנה יש לראות אחר שלקחה והקדיש החצי נאמר פשטה בכולה גם על החצי שהקדיש כבר וצריך לומר דל"א פשטה דהוה כמו ראש חמור כיון דנדחה ל"ח למזבח ל"ש פשטה ויהא חזו למזבח:
אולם לדעת רבינו דחזי להקרבה א"כ נאמר פשטה על החצי הראשון וצריך לומר דבאמת כן דתחילה הו' רק קדושת דמים כמש"כ רבינו ועי' שהקדיש עתה החצי שלקח פשטה הקדה"ג בכולה והיינו כיון דל"ה דיחוי אבל אי הוה דיחוי ל"א פשטה כיון דל"ח למזבח ועל קד"ד ל"צ פשטה דהרי כבר קדוש ק"ד ומעתה מדוקדק דברי רבינו תחילה כתב חזר ולקחה החצי אחר והקדישו זה מורה שרק החצי הקדיש וקרבה ואעפ"י שנדחה החצי הראשון מתחילה הוה דיחוי מעיקרא ודיחוי מעיקרא ל"ה דיחוי אבל יש לדחות נהי דדיחוי מעיקרא ל"ה דיחוי היינו אם הי' קדה"ג א"כ א"צ אתה לומר שפשטה על קדושה ראשונה אלא צריך עתה להקדיש החצי אחר ולזה ל"א דנדחה אבל כאן שצריך להקדיש החצי האחר קדה"ג ולומר שפשטה על קדושה הראשונה שהי' ק"ד עד עתה זה ל"א ע"ז כתב רבינו דבע"ח א"נ ולכן אף דצריך לומר פשטה אמרינן כיון דנראה עתה הקרבה אמרינן פשטה וקרב כולה ודו"ק:
והנה במה שכתבתי לעיל דתרי מיגו ל"א לכן ל"א פשטה כקו' מקנה לכאורה ז"א דהרי בהקדיש דבר שנשמה תלוי' אמרינן תרי מיגו כמוש"כ רבינו פ"ה מעירוכין וכש"כ בהקדיש חצי' אך י"ל דזה ע"פ אם אפשר לבוא ביחד דהיינו עתה מקדישו לדמיו אמרינן דנחית קדה"ג וגם פשט בכולה אבל כאן שק"ד כבר הי' עתה שלקח נאמר שיהא נחית קדה"ג לזה וק"ד על הכל זה ל"א ועוד בשלמא במקדיש דבר שנשמה תלוי' י"ל דל"ה תרי מיגו כלל כמש"כ לח"מ שם דבדבר שנשמה תלוי' ממילא פשטה בכולי' רק צריך מיגו אחת דנחית לדמיו אבל כאן כיון שלא חל בשעת הקדש אף שנשמה תלוי' צריך עתה באמת תרי מיגו זה ל"א ודו"ק:
והנה בזה אפשר לומר דבר נעים דלכאורה קשה להבין הדמיון דמייתא מבהמת שותפין לאשה דע"פ נתרצת עיין בראשונים אך י"ל דמייתא כך דר"י קאמר דק"ד מדחה משמע גם עתה הוה ק"ד ואמאי נאמר עתה שהקדיש החצי פשטה בכולה והוה קדה"ג גם החצי הראשון וע"כ יען דחצי הראשון כבר קדוש ל"א פשטה וא"כ לפי"ז אף דהכל להקדש אפ"ה ל"א פשטה יען דכבר קדוש כן ל"ש לומר פשטה אצלה דג"כ ע"פ הוה דע"א וא"ל דאכתי ל"ד דגם כאן אין שלו דכבר קדוש משא"כ אצלה הכל ברשותה ורצונה להתקדש י"ל דבאמת גם שהקדיש כבר ל"ש דאין שלו דהרי עומר למכור לצרכי עולתו אלא דל"א פשטה משום דעכ"פ שייך לומר גם דע"א דעת הקדש עליו א"כ ה"ה ל"ש פשטה באשה ודו"ק:
והנה בפנ"י כתב לפי דרכו מיושב קו' תוס' דלא נקט בבהמה שני שותפין והקדישו שניהם כ"א חציו ותי' יען דאין עושה תמורה ובפנ"י כתב דלפי דרכו מיושב וכונתו דהא גופי' קמל"ן דהו"א בלקחה הוא קדוש וקרב יען דכבר פשט בכולי' מהני חזר ולקחה ורק בבהמת שני שותפין דל"מ להקריבו יען דהחצי הראשון כבר פשט בכולה וכ"ז שלא לקחה ע"פ ל"ח להקרבה לכן קמ"לן אפי' חזר ולקחה ל"מ ולפי דרכו הדבר יותר פשט דהרי עיקר טעמו של רי"ו לאשמעינן דהוה דיחוי משמע הא אי ל"ה דיחוי הוה קרב יען דהקדיש אח"כ החצי וכ"כ דהטעם דאחר שהקדיש החצי השני נתפשט על חלק שהקדיש כבר וא"כ זה שייך בחזר ולקחה אבל אם השני הקדיש אח"כ חלקו ל"ש דנתפשט על חלק הראשון וא"כ חלק הראשון עדיין רק ק"ד הוה ואפי' למ"ד אין דיחוי ע"פ ל"ש דיהא אח"כ קדוש קדה"ג אם לא ע"י פשטה ולומר דנחית עתה קדה"ג על חצי הראשון זה ל"א דרק בשעת הקדש אמרינן דנחית קדה"ג כיון דנחית לדמיו וא"כ לכ"ע אין קדוש ולכן נקיט דוקא בחזר ולקחה ודו"ק:
וראיתי במקנה בק"א סי' ל"א כתב למה לא נקט בהקדיש זא"ז בשני שותפין ואפי' בב"א לא אפשר שלא יהא אחד קדום והוכיח דע"כ כיון שהקדיש אח"כ אמרינן מתחילה הי' דעתו להקדיש ג"כ והוה בהמת שותפין וחזי להקרבה ואולם מתוס' דהוק' לינקט בב' שותפין היינו ע"כ הקו' בגונא דידעינן דשני לא הי' מתחילה להקריב ג"כ דאל"כ אין כאן דיחוי כלל וא"כ דאיירא בכהא"ג שפיר כתבנו ליישב דאז ק"ד הוה ובהקדישו בפ"א ורצו מתחילה להקדיש שניהם בלא"ה לק"מ דאז חצי להקרבה דהרי ע"כ משכחת גונא דשותפין מביאו קרבן וע"כ בכהא"ג שהי' דעתם מתחילה להקריב שניהם אולם משכחת שותפין שהקדישו ע"י שליח כדאיתא תמורה דף י"א וא"כ נדחו דברי המקנה בק"א וכן יש לומר דמהא"ט ג"כ עושה תמורה כיון דקדוש גם חלק הראשון קדה"ג אף דאין קרב יש כאן קדה"ג אלא דלענין הקרבה הוה דיחוי אבל אי הוה נקיט ב' שותפין א"כ הראשון שהקדיש חלקו נשאר ק"ד וק"ד אין עושה תמורה כמש"כ הרשב"א בקידושין ודו"ק:
ואין לומר איך יכול להקדיש ולהתפשט על חלק שהקדיש תחילה הא כבר קדוש ק"ד ז"א דהרי באמת הפנ"י כתב דהוה אמרינן דאפי' על חלק חבירו אמרינן פשטה בכולה וחזי להקרבה אף דאין מקדיש ומקריב דבר שא"ש כיון שמעצמו נתפשט כן י"ל כאן הרי מעצמו מתפשט על חלק שהקדיש תחילה ועוד דהרי גם בלאו דברינו ע"כ תאמר דחלק קדה"ג מעצמו חל שכבר הקדיש כיון דחזו ונהי דלדידי ל"א סברא זו אבל עכ"פ לא יפלא אם נאמר כך בצירוף זה שהקדיש עתה החצי מתפשט וחל גם אחלק שהקדיש כבר ומטעם מיגו דחל אדמיו תחילה חל עתה קדה"ג ודו"ק:
והנה במקנה בקידושין הקשה למה צריך חזר והקדישה נאמר פשטה בכולה וכתב דלכאורה י"ל כיון דהוה קדושה דחוי' ל"א פשטה והוה כמו הקדיש ראש חמור למזבח דלא אמרינן פשטה ודחי זאת דהרי רבינו כתב דאם הקדישה קרבה הרי דל"ה דיחוי ואפ"ה בעי הקדישה וע"כ משום דלא חל אח"כ והנה מה שהביא מרבינו אין הוכחה דבוודאי לענין ליקרב ל"ש לומר פשטה כיון דתחילה ל"ה הקדש גמור ל"ש פשטה דהרי צריכין לומר ג"כ תרי מיגו חדא דנחית למחצה לדמיו נחית לקדה"ג ושוב גם מיגו דחל אחצי חל אכולי' וזה ל"א וקדושה ראשונה לבדה ל"ש לומר דפשטה ליקרב דהוה רק קדושת דמים כמש"כ רבינו להדיא כאן לענין בע"ח נדחים ולכן צריך רבינו הקדישה אבל לעולם אפשר דאם לא הקדישה ע"פ הק"ד פשטה בכולה אולם רבינו פ"א מתמורה כתב בהמה חצי קודש חצי חול אין עושה תמורה והנה זה לא משכחת רק בהמת שותפין שהקדיש חצי ולקחה אח"כ דבהמת שותפין אין עושה תמורה וא"כ מוכח אפי' קד"ד לא פשטה ועיין פ"ה מעירוכין קד"ד פשטה בכולי' ול"ש דדיחוי לכן אין פשטה דהרי לרבינו אם יקדישנה יהא חזי למזבח וע"כ משום דלא חל בשעה ראשונה ל"א פשטה ולפמש"כ יש לומר טעם אחר דל"ש פשטה דפשטה רק דדעתו אכולי' וכיון דבשעת הקדש אין שלו ל"ש דעתו אכולי' ופשטה ממילא ל"א דל"א ינקי מהדדי לכן פשטה כמש"כ לעיל ודו"ק:
ואולם אף לפי' התוס' דהוה קדושה דחוי' ע"כ לומר משום דלא חל אז ל"א פשטה אח"כ או כמש"כ דל"א כהא"ג דעתו אכולי' דמש"כ מקנה משום דהוה קדושה דחוי' ממזבח כמו הקדיש ראש חמור למזבח לדעתי לא דמי דראש חמור אסור להקדיש למזבח לכן ל"א פשטה כסברת שעה"מ משא"כ בהמת שותפין רשאי להקדיש חצי' רק ע"כ גם לתוס' כיון דלא פשטה אז בשעת אמירה לא פשטה גם אח"כ והנה דברי רבינו שהבאתי דבהמה חצי' חולין הוא תוספתא לדעתי מזה מוכח דאין חילוק בין הקדיש דבר שנשמה תלוי' בין הקדיש חצי' ויתבאר אי"ה עוד:

אעפ"י

שקדושת דמים אינן נדחים שבע"ח אנ"ד וכו'. ובשו"ת דברי חיים כתב לפרש שקשה לו דניהו דדיחוי מעיקרא לא הו' דיחוי היינו במקום שלא הי' עליו שום הקדש ונדחה שפיר לומר דיחוי מעיקרא לא הו' דיחוי כיון שלא נדחה מעולם רק דלא הו' ראוי' אז לשום הקדש והו' כמו מחוסר זמן דילפינן מקראי דלא שייך בי' דיחוי אבל היכי דשייך בו שם הקדש ונדחה ממקצתו שפיר שייך בו דיחוי במה שנדחה בהקדש הגוף ולזה אמר בע"ח אנ"ד ול"ש עליהם שום דיחוי כיון דראוין להיות עדיין ראוי שוב לא הו' אידחו כלל את"ד.

ה

האומר

דמי בהמה זו עולה וכו' נתקדשה קדושת הגוף וכו'. הנה דעת רבינו דהא דאיתא בשמעתין דרבא אמר המקדיש זכר לדמיו קדוש קדוה"ג רק בזכר ולא באבר אחד מנקבה כיון דהאי אבר לא חזי לקרבן לא פשטה בהאי אבר כלל קדוה"ג וא"כ קשה ממש"כ רבינו בפ"ה מה' עירוכין דפשטה קדושה בכולה אף בהקדש שאין הנשמה תלוי בו ועוד דא"כ דס"ל דבעיא דרב אפי' באבר שאין הנשמה תלוי' בו מ"ש אבר שאין הנשמה תלוי' בו דמספקא לי' לרבינו ואבר שהנשמה תלוי' בו דפסיקא לי' לרבינו כמוש"כ הלח"מ שם ותו כיון דקדושת דמים מספקא לי' אי פשטה קדושה בכולה האיך דמי' חולין חוץ מדמי אותו אבר ועוד דבאמת אליבא דר"י נראה דאפי' הקדיש אבר שהנשמה תלוי בו ק"ד לא פשטה קדושה בכולה דכפי הנראה אפי' הקדיש אבר אחד שהנשמה תלוי' בו קדוה"ג נמי לא פשטה קדוה"ג בכולה מצד העצם דודאי כיון דדרשינן ממנו לד' ולא כולו לד' אימעט אפי' אבר שהנשמה תלוי' בו אלא דהא דפסיקא להו לאמוראי דמודה ר"י באבר שהנשמה תלויה בו היינו משום דלא אפשר למכרה לצרכי עולות למי שנדר הרי עלי עולה בחי' שהרי הוא מחוסרת אבר שהנשמה תלוי' בו וכן מוכח מדברי רבא בתמורה דף י"א הקדיש חד אבר מהו בגיזה דהך בעיא בודאי לא אזלא אליבא דר"י דכיון דפשטה קדושה בכולה ודאי דאסור בגיזה אלא האיבעיא לר"י מדנקט סתם חד אבר משמע דאף באבר שהנשמה תלוי' מספקא לי' והיינו משום דבאמת לא פשטה קדושה בכולה אלא דהואיל דאי אפשר למוכרה בהכרח הוא עולה ומשו"ה דקדק רבינו בפרקין הל' א' וכ' לשון כל העולה ולא כתב דפשטה קדושה בכולה א"כ הא תינח בהקדיש אבר שהנשמה תלוי' בו קדושת הגוף דאינו יכול למכור אותו אבר כדין המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום אבל המקדיש אבר שהנשמה תלוי' בו ק"ד אפי' תימא דפשטה בי' קדוה"ג בודאי לא עדיף מהקדיש זכר לדמיו דאע"ג דקדשה הבהמה קדוה"ג רשאי למוכרה דאינו בכלל עולתו ושלמיו של הבעלים וכן דייק לשון רבינו כאן כיצד הוא עצמה תיקרב ומדלא כתב יקריב משמע דרשאין הבעלים למוכרה למחוייבין עולה ודמי' חולין חוץ מדמי אותו אבר כיון דכ' ממנו לד' ולא כולה לד' ולא פשטה קדושה בכולה אלא שאם הקדש אבר שהנשמה תלוי' בו קדוה"ג דאי אפשר למכור אותו אבר כדין עולתו ושלמיו הוא דהו' כולה עולה ובזה נדחה מה שנדחק הכ"מ והלח"מ דבעי דרבא בתמורה מי נימא דכי ממעט קרא ממנו בקדושת הגוף אבל בקד"ד לא דודאי סברא זו לא ניתן להאמר כלל ובאמת סובר רבינו דהא דבעי רבא בתמורה הקדיש אבר לדמיו מהו דתהוי' לי' קדוה"ג היינו אליבא דר"י מספקא לי' דלא דריש ממנו ופשטה קדושה בכולה מי נימא כיון דקדשה כולה קד"ד קדשה נמי כולה קדוה"ג ואמרינן תרי מיגו א"ד דתרי מיגו לא אמרינן והלכך ממילא אף אותו אבר לא קדוש קדוה"ג כדין המקדיש נקבה לדמי' עולה דלא קדשה קדוה"ג וזהו שדקדק רש"י בתמורה לסדר המיגו הראשונה מיגו דקדוש האי אבר ק"ד קדשה נמי כולה בהמה לדמי ומיגו דנחית לכולה קד"ד נחית לה קדוה"ג דודאי הך מיגו לחודא מיגו דנחית להאי אבר ק"ד נחית להאי אבר קדוה"ג אין לה מקום להאמר כלל כנ"ל אלא כשאנו אומרים בראשונה מיגו דנחתה קד"ד פשטה בכולה שפיר יש לומר דנחתה קדוה"ג לכולה בהמה ואסור למוכרה ולהביא בדמי' עולה אלא הוא עצמה תמכר להמחוייב עולה כנ"ל וכן משמעות לשון הגמרא מהו דתהו' לי' קדוה"ג דנקיט לי' לשון זכר דמשמע דמספקא לי' נמי אי האי אבר לחודא קדוש קדוה"ג דהאי מיגו לחודא אין מקום לאומרה אא"כ אמרינן תרי מיגו ובעיא זו דוקא לר"י אבל לר"מ אין מקום לבעיא זו דהשתא דמיעט קרא בהקדיש אבר א' קדוה"ג דלא פשטה קדושה בכולה כש"כ בהקדיש אבר לדמיו דלא פשטה קדוה"ג בכולה אפי' באבר שהנשמה תלוי' בו דאימעט כמו מדרשו דממנו ולא הוציא רבינו דין זה כלל מסוג' דתמורה אלא מסוג' דערוכין דאיתא התם והי' ערכך לרבות טומטם ואנדרוגינוס לדמים ופריך לדמים ל"ל קרא לא יהא אלא דמי דיקלא אמר רבא לומר שנידן בכבודו פי' שאם אמר דמי ראשו ניתן דמי כולו א"ל אביי והתניא ראש עבד זה הקדש הוא והקדש שותפין בו ראש חמור זו הקדש הוא והקדש שותפין בו והא חמור ליתא בעירוכין ואינו נידון בכבודו ולטעמיך תקשה לך עבד דאיתא בעירוכין ואינו נידון בכבודו אלא התם בקדשי מזבח אבל בקדשי בדה"ב דהו"ל קדושת דמים באבר שהנשמה תלוי' בו ופריך במאי אוקימתא בקדשי מזבח אימא סיפא ולא עוד אלא אפי' אמר ראש פרה זו הקדש אין להקדש אלא ראשה אמאי תפשוט קדושה בכולה כיון דהו' אבר שהנשמה תלוי' בו אפי' לר"מ והוא כולה שלמים כיון שא"א למכרה והאיך אמרת אין למזבח אלא ראשה ותי' הא בקדוה"ג דכיון שאיננו יכול למוכרה פשטה קדוה"ג בכולה אבל קד"ד סובר ר"מ דלא פשטה בכולה אפי' קד"ד אע"ג דבקדשי ב"ה נידון בכבודו שאני קדושת דמים למזבח דכי היכא דמיעט קרא ממנו לד' בקדוה"ג דלא פשטה בכולה ה"נ בקד"ד למזבח דלא תפשוט והלכך אין למזבח אלא דמים ופריך והא מר הוא דאמר הקדיש זכר דמיו קדוש קדוה"ג הלכך ה"נ נימא מיגו דנחתה ק"ד לראשה של פרה נחתה קדוה"ג וממילא תקרב כולה למזבח כיון שא"א למוכרה ומשני ל"ק הא דאקדשי' כולה דחזיא למזבח נחתא קדוה"ג משא"כ הכא דאקדיש חד אבר א"א לחול קדוה"ג על ראשה דלא עדיף מהקדיש נקבה לדמי עולה הלכך כיון דדרשינן ממנו לד' דלא נחתא ק"ד בכולה ממילא א"א לחול אהאי אבר קדוה"ג ודלא כרש"י ופריך חדא אבר נמי איבעיא לן דבעי רבא הקדיש אבר לדמיו ואין זה הך איבעיא דמ' תמורה כמו שפירש"י דהתם גרסינן הקדיש אבר לדמיו מהו דתהו' לי' קדוה"ג והיינו אליבא דר"י דפסיקא לי' דחד מיגו אמרינן דפשטה קד"ד בכולה כיון דלא דרש ממנו אלא מספקא לי' בתרי מיגו והכא קבעיא רבא הקדיש אבר לדמיו מהו דתפשוט קד"ד בכולה מי אמרינן כי היכא דאימעט ודרשא דממנו דלא תפשוט קדוה"ג בכולה ה"נ אימעט קד"ד פשטה בכולה אפי' אליבא דר"מ אבל ודאי פסיקא לי' דהקדיש אבר לדמיו לא פשטה קדוה"ג בכולה כיון דדרשינן ממנה וממילא כיון דלא פשטה קדוה"ג בכולה אף בהאי אבר לא פשטה קדוה"ג ומסיק כי איבעיא לן בתר הכא בפרה בעלת מום דאפי' הקדיש ראשה שהנשמה תלוי' בו לא פשטה בכולה קד"ד למזבח ומסיק דאי פשטה בעיא דרבא בהקדש אבר בעלת מום לדמיו לבתר דשמעה להאי ברייתא לפי"ז נראה דאי פשטא האי בעיא בהקדיש אבר שהנשמה תלוי' בו בתר כיון דבברייתא איירא בבע"מ דומיא דחמור מכלל דבתר פשטה קדושת דמים בכולה אבל אכתי ליכא למיפשטא במקדיש אבר שאין הנשמה תלוי' בו בתר דאפשר לומר דלא פשטה קד"ד בכולו והא דאיירא בברייתא בבע"מ דומיא דחמור לאשמעינן דאפי' באבר שהנשמה תלוי' בו לא פשטה קדושה בבע"מ:
ובזה נתבארו דברי רבינו דמ"ש ה"ז ספק אם פשטה בכולה היינו אם פשטה קד"ד בכולה אבל קדוה"ג בודאי לא פשטה בכולה ולא באותו אבר ומה שסיים רבינו לפיכך תקרב ולא תפדה לאו משום דשמא פשטה קדושה בכולה אין לה פדיון דאדרבא כיון שאין בה אלא קד"ד אי פשטה בכולה תפדה כנ"ל דקדושת דמים נפדית ממש ע"מ להקריבה ומיהו בשעת פדיון יוצא לחולין ממש אלא נהפוך הוא דהואיל דמספקא לן שמא לא פשטה קדושה בכולה א"א לפדות האבר כדאיתא בעירוכין ד"ד בערכך ערך כולו הוא נותן ואינו נותן ערך דמי אברים יכול שאני מוציא אף דבר שהנשמה תלוי' בו ת"ל נפשות כמוש"כ רבינו בה' עירוכין שם כל שישנו בכלל העוה"ע יש לו פדיון וכל שאינו בכלל העוה"ע אין לו פדיון הלכך כיון שהאבר הזה אין לו פדיון שאיננו בכלל העוה"ע בהכרח תקרב הבהמה ולא תפדה וסיים כיצד עושין וכו' מוכרין אותה כולה למי שיקריב אותה פי' אפי' למחוייבי עולה בלא דמים קצובים וכו' והא דכ' רבינו ודמי' חולין חוץ מדמי אותה אבר היינו משום דאע"ג דפשטה קד"ד בכולה היינו לענין שכל הבהמה קדושה קד"ד ומועלין בכולה אבל הא ודאי דהנודר שהקדיש א' מאברי לדמיו א"ח בדמי כולה דכי היכי דהמקדיש זכר לדמיו דקדוש קדוה"ג היינו לענין הבהמה שאין לה פדיון אבל אין הבעלים מחוייבין עולה ואינן מחוייבין אלא דמי בהמה ורשות בידם למכור הבהמה למחוייב עולה כנ"ל ה"נ לא פשטה קדושה בכולה אלא לענין בהמה שמועלין בכולה אבל אין הבעלים חייבין יותר ממה שנדרו דמי רגלה של פרה אבל בהקדיש אבר שהנשמה תלוי' בו דאיפשטא דפשטה קד"ד בכולה מועלין בכולה ויש לה פדיון ויכול לפדותה ע"מ להקריבה ותצא לחולין מיהו אפשר דאם מוכרה כולה למחוייבי עולה המעות שבידו חולין חוץ מדמי ראשה ואולי כיון שהוא מין הראוי ליקרב למזבח נידון בכבודו ואבר שהנשמה תלוי' בו וחייב בדמי כולה וכן מסתבר:
ובהכי ניחא מש"כ רבינו פ"ד מה' מעילה ה"ב דהמקדיש אבר שאין הנשמה תלוי' בו לדמיו אם נפדה אין מועלין בפדיונו ע"ש בהשגות והכ"מ נדחק שם לפרש דברי רבינו שאין מועלין בדמיו חוץ מדמי אותו אבר והרי"ק כתב משום דאי פשטה קדוה"ג בכולה לא תפוס פדיון ולפמש"כ ניחא דודאי אע"ג דלא קדוש קדוה"ג מ"מ אין מועלין אפי' בדמי אותו אבר דדילמא לא פשטה קדושה בכולה ולא תפוס האבר פדיונו דאין האבר בכלל העו"ה וכל ספק מעילה פטור כ"ז מספר מרכבת המשנה:

ו

אמר

על בהמה טמאה וכו' מאסורי קרבן שאין קדושה חלה עליהן וכו' כמו שבארנו בהל' אימ"ז. הנה במשנה איתא על בעלת מום ורבינו שינה וכתב איסורי קרבן ונראה משום דקשיא לי' לרבינו דקתני דלא עשה כלום והא קייל"ן מקדיש בע"מ מה שעשה עשוי כמוש"כ בפ"א מאימ"ז על כן ליישב זה כ' רבינו איסורי קרבן לרמז דהכא איירא בבע"ח קבוע שמילתא דפסיקתא דהוא איסורי מזבח משא"כ במקדיש מום עובר ל"ש איסורי מזבח דהא יש לו היתר למזבח אחר שיעבור המום ע"כ חל ההקדש אח"ז ראיתי שבמרכבת המשנה עמד ע"ז שכתב ג"כ דאתי למיעוט בע"מ עובר ורובע ונרבע וכדומה אולם מדבריו נראה שבהא לא ניחא לי' ליישב הך דפ"א מאימ"ז דמה שעשוי עשוי רק כ' לחלק דשם איירא רק באומר לעולה דקדשי לדמים עכ"פ והכא איירא באמר הר"ז עולה דלא קדשי אפי' לדמים עיי"ש:

אמר

על בהמה טמאה ועל בעלת מום הרי זה עולה לא אמר כלום. הנה זהו משנה בבכורות ומבואר בסוגיא דזהו דלא כר"מ דס"ל דאין אדם מוציא דבריו לבטלה דלר"מ הו' מפרשינן הרי זו לעולה דאינו אלא תיקון מלה ולא בא להוסיף כלל דיבור ואמנם קשה הא רבינו בפ"ו מה' ערכין ה"כ כ' המקדיש את עצמו לא הקדיש אלא דמיו ובגיטין דף ל"ט מוקי לה כר"מ דס"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה וכונתו הי' לדמים והיינו דאף דלא קיימל"ן כר"מ דא"א מוציא דבריו לבטלה כבר כתב בצאן קדשים בערכין דף ה' היכא דאין אנו מוסיפין על דבריו רק אמרינן דכונתו לדמיו ואין אנו אלא מפרשין דבריו בזה קייל"ן שפיר דאין אדם מוצא דבריו לבטלה דגם לרבנן כהא"ג מתקנין דבריו אכתי קשה מדברי רבינו כיון דאין אנו באים להוסיף אלא לתקן דבריו שכונתו הי' לעולה אפ"ה ס"ל לרבינו דלא אמר כלום.
הנה בסברת רש"י יבמות מ"ט כי היכי דלא פקעי קידושין תפסה קידושין יש להשיב ממש"כ רבינו פ"ו מגזילה ה"ח וז"ל הואיל וחצירו של אדם קונה לו מדעתו אמאי לא זכה את המטלטלין מפני שאינו ידוע לו ולאחרים והרי זה המטלטלין אבוד ממנו ומכל אדם אמרה תורה אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומכל אדם קו"ח למטלטלין זה שלא הי' שלו מעולם והוא אבוד ממנו ומכל אדם לפיכך הרי הוא של מוצאו עכ"ל ושפתיו ברור מללו דאיזה כח מרובה אם בדבר שכבר הי' שלו או בדבר שלא הי' מעולם שלו והוא רוצה לזכות בו וכן אמרו בקידושין מכירה כבר יצאה שאינו מכירה אין דין שלא תמכור וא"כ יש מזה תשובה לפירש"י דשפיר יש לומר דלא פקעו קידושין אפ"ה לקדשה בתחילה לא תפסי קידושין.
ובבכורות דף ד' איתא דס"ל לר"י דאס"ד דפסק קדושתייהו הך דמעיקרה נמי פקעו להו קדושתייהו וקשה לי טובא הא קדושה לא פקעה בכדי אעכ"ח לומר כסברת רש"י דאפי' קידושין דמעיקרא היכא דלא תפסו קידושין ושפיר גם בהקדש פקעו הקדושה ולא דמי לשאר קדושה דלא פקעו בכדי.
הנה רבינו פסק דלא כבר פדא דס"ל קדושת דמים לא פקע בכדי אלא כאביי ורבא דס"ל קדושת דמים פקעה בכדי עפי"ז העלה בשו"ת שומ"ת ח"ג סי' קמ"ו ליישב הא דכתב רבינו בפ"ד מתרומות באומר לשליחו צא ותרום והביא האוקימתא דירושלמי כגון שאמר צאו תרום מן הדרום והוא תרם מן הצפון והראב"ד תמה דזה לר"ל אבל לר"מ דאתי דיבור ומבטל דיבור אין צריך לזה האוקימתא והעלה הא באמת קשה גם לרי"ו דמצד אמירה לגבוה כמסירה להדיוט הו' לן למימר דלא מצי הדר ולמה יכול לבטל השליחות והא האומר לשליחו צא ותרום עדיף מאמר מעכשיו ושייך אמירה לגבוה ותקשי גם לרי"ו אעכ"ח דיש לומר דגמרא קאי דחייל בעולה לאחר שלשים וא"כ ס"ל אמירה לגבוה אף בלאחר שלשים ה"ה באומר לשליחו צא ותרום וע"כ דס"ל לש"ס לחלק בין עושה שליח לתרום לאומר לשליחו צא ותרום לאחר שלושים יום כמוש"כ הפנ"י שם ולכן פריך רי"ו לר"ל דלדידי' דבכ"מ לא אתי דיבור ומבטל דיבור מכש"כ בתרומה וא"כ ניחא דבאמת הא יש לחלק בין תרומה דשייך אמירה לגבוה לקידושין רק דבש"ס דילן לא אזלינן כן אבל רבינו דפסק דקדושה פקע בכדי א"כ באמת אין קו' הש"ס לר"ל דגם לרי"ו קשה ולכן הביא האוקימתא דירושלמי דגם לרי"ו צריך לאוקמא כן דבמשנה בשליחות איירא עייש"ה שתי' בזה למה נקט כתירוצו של הירושלמי ולא כתב כמסקנת הגמרא דידן בקדם ותרם.
בענין חוזרת וקדושת לכאו' כהא"ג איתא בערכין דף ל' המוכר שדהו בשנת היובל עצמה רב אמר מכירה ויוצאת ושמואל אמר אינה מכירה ופירש"י כגון שמכר עמה מטלטלין והחזיק לוקח בקרקעות ולא משך המטלטלין דקייל"ן נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף בשטר ובחזקה ואין צריך משיכה לרב דאמר מכירה ויצאה שדה הדרא ומטלטלין מיקנו ושמואל דאמר אינה מכירה ומעות מתנה לא מיקנו מטלטלי דחזקה דקרקע לא הו' חזקה עיי"ש ה"נ דפדאה חוזרת וקדושה נראה דתליא בפלוגתא זו דעכ"פ הפדיון חלה אלא דחוזרת וקדושה ולשמואל לא חלה הפדיון כלל כיון דחוזרת וקדושת.

ז

האומר

דמי פרה זו לעולה וכו' או שאמר דמי' וכו'. הנה רבינו פסק כרבא דרק בקדה"ג לא פקע בכדי ותמהו דהא איתותב רבא ונראה ליישב דהנה בשמעתין פריך מאומר ל' יום עולה לאחר ל' יום שלמים מוכח דקדה"ג פקעה בכדי וקשה לי דבקידושין דף י"ג איתא דס"ד לומר דמיתת הבעל פקע איסור לאו ומיתה דידי' אבל נשאר עשה דומיא דפסהמ"ק א"כ יש להקשות דילמא הכוונה כך היא דפשיטא לי' בהא דלמחר אי את אשתי דלא פקע בכדי היינו דעכ"פ נשאר איסור עשה והיינו דמתרץ רבא קדושה"ג שאני דלא פקע לגמרי דומיא דפסהמ"ק דהא בפסהמ"ק קשה ג"כ דנאמר אדעתא דהכי לא אקדשי' כדהקשה הגאון בטיב גיטין בתשובה אפ"ה חזינן דאיסור עשה איכא [ולא יצא לחולין לגמרי דאף אחר פדי' אסור בגיזה ועבודה] כן באשה נשאר איסור עשה וחזינן דנקלשה האיסור א"כ מאי הקשה אביי מהא דאומר לאחר ל' יום עולה או שלמים דפקע די"ל דשפיר יכול לעשותו קרבן אחר כיון דנקלשה הקדושה ועוד קשה דהא בהא דאיתא בשמעתין למ"ד קדושת דמים לא פקעה בכדי היינו משום דחוזרת וקדשה ולפי"ז בקדושת הגוף נמי אי נימא דלא פקעה היינו דחזרת וקודשת ול"ה אלא כקדושת דמים דלקדושת מזבח בעינן קדושת פה ואי קדושה ראשונה קדושת פה פקעה אף דנאמר דלא גרע מקד"ד דלא פקע היינו דחוזרת וקדשה ואיכא בי' קד"ד אבל לא שייך חוזרת וקדשת קדה"ג דזה ל"ה קדושת פה ולא חזי להקרבה [ודמיא למקדיש בהמה תמימה לקדושת דמים דנהי דלא יצא מידי מזבח לעולם אבל אינה קדושה קדושת הגוף ואין חזי להקרבה עד שיחזור ויקדשה קדושת פה עמש"כ בפ"א מה' איסורי מזבח] וכן לענין מעילה אין מועל היכא דפקעה קדושת פה אף דחוזרת וקדשה מטעם דחצר הקדש חוזר וזוכה בו ובהא ליכא מעילה כמוש"כ הרמב"ן ב"ב דף ע"ט וא"כ באמת ליכא רק קדושת דמים ודמיא שפיר לפסהמ"ק וא"כ מאי פריך אביי דילמא ליכא קדושת דמים ויכול לעשותו קרבן אחר אך יש לומר דהנה הרא"ש הקשה דקאמר לימא תיהוי תיובתא דב"פ וקשה דהא כש"כ דיקשה לב"פ ונראה דבאמת מהאי טעמא לא פריך לב"פ די"ל כיון דלדידי' ק"ד לא פקעה א"כ יש לומר בקדה"ג נמי דקדה"ג פקעה אבל קדושת דמים נשאר דחוזרת וקדושת קדושת דמים דומיא דפסהמ"ק ולכן חלה עליו קדושת קרבן אחר והא דבאמת לא משני הכא וקאמר לימא תיהוי תיובתא דמשמע דמסופק אי מתרצתא אליבא ד"פ או גם לב"פ קשיא לזה אני אומר דהנה בתמורה דף י' פליגי בר פדא סובר קדושה אין חלה על עוברין והמקדיש עובר אינו קדוש ורי"ו סובר דקדוש ליקרב והוקשה בתוס' מהא דתנן בתמורה דף כ"ד דאומר היא שלמים וולדה עולה לא אמר כלום בשלמא לרי"ו סובר דקדושה חלה מצ"ע אבל לב"פ אמאי וולדה עולה ותי' דב"פ עכ"ח סובר דקדוש מכח האם ואם אמה חטאת הוא וולד חטאת שתמות ואם אמה שלמים הוא ג"כ שלמים דהיינו משום דסובר שיורי אין משוייר ואם הניחו חולין קדוש מכח האדם [רק רי"ו ס"ל אם שיורי משוייר ולכן אין קדוש האם רק מכח עצמו כדאיתא בתמורה דף כ"ה] והוק' א"כ הא דתנן בתמורה דף כ"ה ברישא וולדה עולה והיא שלמים דבריו קיימים הא קדושה אין חלה על העוברין ותי' לדמי וקשה לי עכ"פ יקשה כיון שיורי אין משוייר א"כ אם הקדיש אח"כ האם הוולד שלמים מכח האם ואין דבריו קיימים [דהא בתכ"ד איירא א"כ נאמר דחזרה הו' וא"כ כשאמר שלמים נאמר דוולד שלמים דשיורי אין משוייר ושם משמע דר' יוסי מודה ברישא] ועכ"ח לומר כיון שאמר תחילה עולה ל"א שיורי אין משוייר ורק בהשאיר חולין אין משוייר דחל ע"כ וכן אף כשאמר אח"כ וולדה עולה כיון דבאותה שעה שאמר היא שלמים כבר נתפס הוולד בקדושת האם ולא יכול להקדישה עולה [ולרי"ו דאמר אם נתכוון מתחילה לכך מהני הנה באמת סובר דרק שיורי אין משוייר באם דעתו שתהא חולין אבל אם מקדישו אח"כ קדוש לדמי דלהקריבה א"א דאין קדושה חלין על עוברין או אולי סובר אם האם כבר קדשה חל שפיר קדושה אחרת על עוברין אם פירש ונתכוון מתחילה לכך] עכ"פ חזינן דיש הבדל בין אמר תחילה וולדה עולה דאין חלה על עוברין ובין אמר תחילה היא שלמים ואח"כ וולדה עולה דולד עולה כמו באם אמר וולדה חולין דאין משוייר:
מעתה לפי"ז אם איתא דקדוה"ג לא פקע לגמרי דיש עליו קדושה רק לענין הקרבה פקע קדוה"ג לכן יכול לעשותה עולה או שלמים אחר ל' יום א"כ יקשה דתני לא זו אף זו דנקט ברישא עד ל' עולה ואח"כ שלמים ובסיפא נקט אחר ל' עולה ומעכשיו שלמים ויקשה הא כש"כ הוא דפקע אם אמר מתחילה אחר ל' עולה דהו' כמו אם אמר תחילה וולדה עולה דכהא"ג הי' ראוי לומר אפי' אי קדוה"ג ל"פ בכדי כיון שאמר תחילה לאחר ל' עולה הי' ראוי לן לומר דפקע בכדי הקדושה שאמר אח"כ עד ל' שלמים [וכמוש"כ הר"ן באמת לקמן בתירוצו של ב"פ ובפרט אי תוכ"ד לא מהני בהקדש ע"כ פקע וכמו דאמרינן שיורי לא משוייר אם אמר תחילה וולדה עולה דל"א דקדושה קדושת שלמים מכח האם ויהא כמו חזרה ואפי' לר' יוסי משמע שם דברישא אין חולק דוולדה עולה] וא"כ הו' לא זו אף זו וקשיא גם לפ"ב כמו דפריך בגמרא לעולא מכח לא זו אף זו דהשתא מחמירה לקלה פקע כדאיתא לקמן אך הי' אפשר לומר דהנה באמר עד ל' עולה ואח"כ שלמים ל"פ הק"ד אמנם אם אמר תחילה היא עולה אז אפי' הק"ד ג"כ פקע ולכן נקט תחילה היא עולה לאחר ל' שכבר חל הקדושה דעולה דאז גם ק"ד של שלמים פקע אבל באמר תחילה היא שלמים ואח"כ לאחר ל' עולה לא פקע הק"ד שפיר נקט רבותא בסיפא באמר תחילה לאחר ל' עולה כך הי' אפשר ליישב אליבא דפ"ד אלא דאפי' הכי קאמר לימא תיהוי תיובתא יען דעל ב"פ לא מפורש בסיפא דפקע כל הקדושה:
אלא דקשיא לי א"כ בגמרא דקאמר השתא מחמירתא לקילתא פקע מקילתא לחמירתא לכ"ש ואמאי לא פריך עדיפא מינה אפי' אי הו' מחמירתא לקילתא כיון דאמר עולה תחילה הו' כש"כ דפקע וכסברת הר"ן דלקמן ונראה דבודאי אי בק"ד איירא ל"ש הסברא יען דאמר עולה תחילה כיון דסובר בעלמא דקדה"ג לא פקע רק בק"ד סובר דפקע וכאן איירא בק"ד לכן פקע א"כ אין זה עדיפתא מה דאמר תחילה עולה אבל הר"ן דקאי בקדה"ג דשפיר הו' זה רבותא והסברא מבוארת דבק"ד באמר לאחר ל' יכול לחזור דעכ"פ לא חל למפרע וא"כ אין זה רבותא מה דהוציא דבריו תחילה לאחר ל' עולה דוקא לב"פ דאיירא בקדה"ג א"כ א"י לחזור הו' רבותא דאפ"ה לא פקע ועוד דכיון דקדוה"ג לא פקע הו' כאמר מעכשיו כמוש"כ רשב"א לחד מ"ד בירושלמי פ"ג דקידושין ג"כ הו' רבותא דאפ"ה לא פקע [והנה עוד אפשר לחלק דבודאי אם נאמר דאשמעינן דלא פקע הו' חידוש אף דנמצא דחוזר ממה שאמר תחילה לאחר ל' עולה אפ"ה חל יען דתוכ"ד כדיבור דמי אבל להיפוך אם נאמר דאשמעינן דפקע לא יקשה דכש"כ הו' דפקע יען דאמר תחילה לאחר ל' עולה דכיון דתוכ"ד כדיבור דמי ויכול לחזור אין זה כש"כ יותר דפקע כהא"ג דמה איכפת לן במה שאמר לאחר ל' עולה אלא דבזה נסתר דברינו דלעיל וע"כ דהו' כש"כ ואולי יש לומר דבזה מסופק אי לימא דתיהוי תיובתא דב"פ] אלא דקשה לי טובא לפירוש הר"ן דיש בזה רבותא במה שאמר תחילה לאחר ל' עולה למה לא מתרץ דבאמת לא פקע רק שאני הכא דפקע יען דאמר לאחר ל' עולה וכיון דתוכ"ד לאו כדיבור דמי וא"י לחזור לכן פקע ונראה דסובר אם איתא דלכן פקע א"כ הו' לן למימר אדרבא דלא חל כלל מהא"ט כיון שאמר לאחר ל' עולה וכדאמרינן באמת בירושלמי לחד מ"ד אמר לאחר ל' עולה מעכשיו קדוש הקדישו אינו קדוש וע"כ דבאמת לא פקע והיינו משום באמר לאחר ל' עולה לא חל מעיקרא ונהי דא"י לחזור אבל אם הקדישו למזבח לא פקע ומפקיע הקדושה שאמר תחילה וכן כתב רבינו בפ"ה מה' עירוכין אמר לאחר ל' הקדש הקדישו הקדש וע"כ שוב לא פקע ונהי דשם איירא בק"ד אפ"ה גם בקד"ד לא חל קודם ל' והנה בבה"ז כתב דהא דכ' רבינו בלאחר ל' עולה הו' וה"ה כשאמר שור זה הקדש דמים אף דלב"פ אמרינן דאין יכול לחזור אבל לעולא יכול לחזור וכמש"כ הר"ן ורשב"א ולכן כשהקדיש למזבח הרי זה קדוש ואולם בס' אמרי בינה הקשה דמשמע לרבינו ג"כ א"י לחזור דאלים דיבורו שיהא כמעשה ולא אתי דיבור ומבטל מעשה רק שהקדישו או למכור או שחטו דהו' מעשה מהני לבטל הדיבור אף דהו' כמסירה ולכך העלה הוא ז"ל דבאמת סובר רבינו דחזרה לא מהני רק מעשה מבטל וסובר רבינו דלב"פ ג"כ יכול לבטל ע"י מעשה ואך הקשה כיון דרבינו ס"ל תוכ"ד לא כדיבור דמי א"כ א"א לומר דחל ולא פקע כקו' הר"ן דזה רק אי תוכ"ד כדיבור דמי אבל לרבינו קשה ורצה לתרץ כיון דאמר מעכשיו שלמים ג"כ אמירה חשוב כמעשה ואתי מעשה ומבטל מעשה ושוב תוכ"ד כדיבור דמי ולדעתי דבריו דחוקים המה דא"כ היא שלמים וולדה עולה נאמר ג"כ דמעשה מבטל מעשה ואף דאפשר לחלק לא נהירא לי וא"כ ע"כ דב"פ סובר תוכ"ד כדיבור דמי וקשיא לרבינו וע"כ כמוש"כ הבה"ז דלב"פ א"י לחזור אבל לדידן דיכול לחזור תוך ל' שוב שפיר יכול להקדישו אלא דא"כ קשיא למה נקט הקדישו או שחטו ולא נקט ומכרו לכן נראה לי דהנה רבינו כתב דאם מתחילה נתכוון לכך דבריו קיימין דכהא"ג ל"ה חזרה ומהני תוכ"ד ומעתה יש לומר הנה המקדיש אין חוזר רק דעתו שיהא חלין השני הקדישות זה אחר ל' וזה עד ל' ולכן שפיר חל ומה דאמרינן דלא פקע ולא יכול לחול לאחר ל' הקדושה אחרת לא חשוב חזרה דהוא לא חזר רק הדין כן דלא פקע [והדבר מוכרח דהרי בירושלמי מוכיח ק"ד פקע בכדי משדה מקנה ויקשה שם שאני דאין מקדיש דבר שאינו שלו וע"כ אי ק"ד לא פקע לא הו' פקע גם בשדה מקנה אף דאין שלו וא"כ כש"כ דלא פקע מכח הקדש אחר אך לכאו' ב"פ לא יליף משדה מקנה ע"כ משום דא"א מקדיש דבר שאינו שלו אולי באמת לב"פ תוכ"ד כדיבור דמי אבל לדידן שפיר ילפינן מדמהני הקדש בשדה מקנה אף שאין שלו ולא פקע ה"ה דלא פקע מכח הקדש אחר] ולכן אתיא שפיר כמ"ד הקדישו בתוך ל' קדוש כדאיתא בירושלמי בקידושין אמנם לחזור א"י ונראה דאפי' למכור א"י ולכן גם רבינו לא כתב מכרו רק הקדישו ושחטו:
אמנם יש לומר דרך אחרת בזה דהנה רבינו בה' עירוכין הנ"ל הם תוספתא פ"ג מתמורה ואיירא מק"ד ושם איתא כלשון רבינו ממש הקדישו לאחר ל' בתוך ל' שחטו מותר בהנאה לפי"ז יש לומר דרבינו לא כתב כן רק בק"ד וכמ"ד דפקע בכדי אבל בקדוה"ג דלא פקע בכדי אף לעולא א"י לחזור [וזה דלא כדברי הבה"ז דלדידי' למ"ד ק"ד פקע בכדי גם בק"ד אף דלא פקע אפ"ה יכול לחזור וכמוש"כ הרשב"א רק שכבר הקשה עליו באמרי בינה מנ"ל להקל כ"כ דלמ"ד ק"ד פקעה בכדי דיוכל לחזור ג"כ וכן קשה ממש"כ הלח"מ בשמעתין שתי' של ר"פ קאי גם לרבא הרי דאין יכול לחזור ולפמש"כ רק בק"ד כן אבל בקדה"ג ל"מ חזרה] והנה כיון שמדברי רבינו דנקט שחטו מוכח אפי' בק"ד א"י לחזור ולפי"ז בקדה"ג אפשר תוך ל' אם שחטו אסור בהנאה וראיתי בריטב"א שהרגיש בקושיא שהקשיתי וכתב דע"כ יכול לחזור והיינו כאידך מ"ד בירושלמי שהביא הרשב"א ולפמש"כ זה רק בקד"ד אבל בקדה"ג דתוכ"ד לאו כדיבור ל"ה חל כלל וא"כ נתיישבה שיטת רבינו דגמרא כאן קאי אי תוכ"ד כדיבור אבל רבינו דס"ל לאו כדיבור דמי שפיר פסק כרבא דלא פקע בכדי וא"ש:
ובהכי ארווח לן הא דפסק רבינו בפ"ד מה' מעילה דחוזרת וקודשת ולא כתב כאוקימתא דגמרא דהיינו בדאיכא זיקא ונראה דהנה קייל"ן אין תנאי בהקדש משום דא"א ע"י שליח וא"כ אמאי מהני כאן תנאי דאם אין נקצצות היום וכבר הקשה כן בריט"א וכתב ליישב דכאן מסתמא דעתו למפרע כי רוצה שיהא הקדש דלכן מקדישו לכן הו' כמעכשיו א"צ דינו תנאים והקשה דבירושלמי פליגי אי מכאן ולהבא או למפרע קודש וא"כ למ"ד דקדוש רק מכאן ולהבא יקשה איך מהני כלל תנאי והנה תי' זה תמוה דהרי גמרא משני דהו"א דאדעתי' דהכי לא אקדשי' אם יצילו וא"כ איך נאמר אנן שכונתו להקדיש כדי שיצילו אך יש לומר דהרי בגמרא משני דהו' כנדרי שגגות וא"כ ל"ש דתנאי בטל כיון דהו' שוגג ונדר בטעות וע"כ לומר כן דאל"כ כשאמר בגמרא דס"ד דלא אקדשי' א"כ יקשה שוב א"כ איך מהני תנאי לבטל הקדש וע"כ דשגגות שאני אך אי קשיא הא קשיא בס"ד בגמרא דפריך פשטה דילמא אשמעינן דהו"א דתנאי בטל והקדש חל קודם שנקצצות קמל"ן דרק כשנקצצות חל ההקדש ולכאו' יש לומר דלמ"ד למפרע קדוש פשיטא דתנאי מהני דהו' כמעכשיו דלא מהני חזרה כלל וכמוש"כ הרשב"א להלן דלחד מ"ד בירושלמי פ"ג דקידושין דקדיש למפרע באומר לאחר ל' יום דהו' כמעכשיו ולכן פריך פשיטא אמנם למ"ד דמכאן ולהבא קדוש צריך שפיר לאשמעינן דתנאי מהני וכיון דרבינו פסק בפ"ה מעירוכין דבלאחר ל' יום הקדש אם שחטו מותר בהנאה א"כ טובא אשמעינן דתנאי מהני ולא צריך לאוקימתא דגמרא ולכן השמיטו רבינו אך לכאו' עדיין קשה דהרי אף למ"ד למפרע קדוש דהו' כמעכשיו ומהני תנאי עכ"פ הא גופי' איצטריך לאשמעינן דהו' כמעכשיו וכן להיפוך יקשה למ"ד מכאן ולהבא איך שייך כלל לפרש דאשמעינן דתנאי מהני מ"ט באמת מהני תנאי כיון דא"א ע"י שליח ואין תנאי בהקדש והנה קושיא ראשונה יש ליישב לב"פ דלא פקעה בכדי א"כ קדוש למפרע והו' כמעכשיו והא דאמר לאחר ל' הכונה לשייר גיזה וכמוש"כ הרשב"א בשם ירושלמי וא"כ מסיפא ידעינן לה דלא פקע ממילא נשמע דקדוש למפרע וכמעכשיו דמי ומהני תנאי ע"כ פריך שפיר פשיטא אבל לעולא דפקע בכדי א"כ רק מכאן ולהבא קדוש [כמוש"כ הרשב"א לענין חזרה] לכן לדידי' צריך לאשמעינן טובא דתנאי מהני וכי תימא מ"ט מהני תנאי כמו שהקשיתי לעיל יש לומר בהקדש לכ"ע קדוש למפרע ולכן מהני תנאי [ורק החילוק דלמ"ד דהו' כמעכשיו א"כ חל בודאי מעתה אבל למ"ד דפקע בכדי ל"א דהו' כמעכשיו אבל עכ"פ ספק הו' אי קדוש למפרע ונפ"מ לענין התראת ספק כאשר יתבאר] והיינו לפמש"כ הר"ן בתשובה בהא דאמרינן בשבועות שבועה שלא אוכל זו אם אוכל זו למ"ד ה"ס שמי' התראה לוקה הא האיסור אין חל למפרע כשנתקיים התנאי דהרי תנן בפ' בתרא קונם פירות עולם עלי אם ארחוץ למה לה הפרה לא תרחוץ ולא ליתסר וכן מוכח מהרי זה גיטך אם לא באתי עד י"ב חודש דאין גיטו גט דאל"כ הי' כמעכשיו ותי' הר"ן דדוקא שם שאפשר שיתקיים האיסור על פירות אחר שתרחוץ אבל כאן אם יאכל איסור תחילה לא יאסר אף אם יתקיים התנאי דהיינו אם אכל איסור תחילה לכן אמרינן שדעתו שיתקיים תנאי ואפי' בסוף שיחול נדרו ורק גבי גט יען שבקישוי מגרש אמרינן דעתו דלא רצה שיחול הגט עד שיתקיים התנאי את"ד והנה בשו"ת נוב"י מד"ק הקשה איך חל תנאי בשבועה שלא אוכל אם אוכל זו הא א"א ע"י שליח לפמש"כ בשם הר"ן א"ש דכיון דחל למפרע ל"ב דיני תנאים ומעתה גם כאן ניחא דיש לומר דהא דחל למפרע כדאיתא בירושלמי הוא אפי' למ"ד דפקעה בכדי אפ"ה קדוש למפרע כמו בשלא אוכל ככר זו אם אוכל זו ומטעם זה עצמו דהרי אם לא יחול למפרע אפשר שיתקיים התנאי ואפ"ה לא יהא הקדש כגון אם ימית ויפול הנכסים לפני יורשים דלא קדשי וע"כ כונתו שיהא קדוש למפרע ושוב מהני תנאי ולא יקשה קו' הגמרא פשיטא דהא קמל"ן אף לעולא דפקע בכדי קדוש למפרע ולכן חל התנאי וא"כ אין צריך לאוקימתא דגמרא בדאיכא זיקא ולכן לא הביאו רבינו:
אך לכאו' עדיין קשה דהא רבינו בפ"ח מה' גירושין כתב דתנאי דאם ג"כ חל למפרע מס' ואם נשאת קודם התנאי לא תצא וכבר תמהו עליו ונראה שדעת רבינו כדעת הר"ן הנ"ל שבאמת בגט יש לנו לומר דמגורשת למפרע כמו בלא אוכל ככר זו אם אוכל זו ומה שכתב הר"ן דבגירושין דבקישוי מגרש לית לי' לרבינו דהא לא הביא הא דאמרו לא מקדים פרענותא לנפשי' בגיטין י"ז עיי"ש ואפ"ה חזינן דבעי דיני תנאים ולא דמי לאוכל ככר זו דשם איסור על נפשי' לא צריך דיני תנאים דאין מגיע לאדם אחר טובה או רעה מזו אין כאן דיני תנאים א"כ הדרה קו' לדוכתי':
ונראה ליישב דהנה בשעה"מ כתב לתרץ יען דרק דיבור ל"ח אם לא נתקיים התנאי דדיבור מבטל דיבור ואולם לדעתי לא הועיל דהא רבינו סובר תוכ"ד לא כדיבור דמי ולא אתי דיבור ומבטל ההקדש ועוד דהא הו' מעשה קודם לתנאי דהדיבור קמא הו' כמעשה ומסירתו להדיוט ועוד קשה דהא אף במעכשיו דל"ב דיני תנאי אפ"ה אפשר לעשות ע"י שליח בעינן כמו שהוכיח הר"ן מהא דמהני תנאי בחליצה אף דאיירא במעכשיו משום דהו' חסרון בגוף התנאי אך לזה יש לומר דכיון דרק לכן א"א לעשות ע"י שליח מחמת גריעותא דהו' דיבור לכן מהני התנאי אף בא"א לעשות ע"י שליח והיינו במעכשיו אבל בתנאי דאם כיון דיליף מבני גד בעינן דומיא דבני גד דאפשר לעשות ע"י שליח דאין לומר דכיון דרק דיבור הו' ואתי דיבור ומבטל דיבור אין צריך לילף מבני גד זה אינו דהא לדעת רבינו בהקדיש תוכ"ד לאו כדיבור דמי דנחשב הדיבור כמעשה וא"כ בעינן שפיר דומיא דבני גד וא"כ אכתי הקו' הראשונה קשה ונראה לפמש"כ רבינו בפ"ו מה' אישות בנתן הקידושין ותוכ"ד התנה מהני וקשיא ג"כ הא בקידושין ג"כ תוכ"ד לאו כדיבור דמי ותי' דזה רק לענין חזרה אבל לענין תנאי הו' כדיבור דמי ואתי דיבור ומבטל דיבור ולא צריך דיני תנאי וא"כ גם כאן לענין תנאי הו' כדיבור ואתי דיבור ומבטל דיבור ולא צריך דיני תנאי אך בפי' המשנה דתמורה כתב רבינו גבי וולדה עולה דל"מ תנאי תוכ"ד בקידושין לזה יש לומר דלכן תוכ"ד לאו כדיבור דמי בהקדש דכבר נגמר במחשבה והדיבור כמסירה וא"כ בתנאי דמוכח דלא גמר בלבו שוב שפיר דיבור מבטל דיבור ודו"ק:
ובהכי ניחא דהנה רבינו בפ"ה מה' עירוכין כ' מעכשיו ולאחר ל' יום אין קדוש והקשה באמרי בינה בשמעתין הא הו' ס' תנאי ס' חזרה כדאיתא בקידושין פ' האומר ותי' עפ"י לח"מ דרבינו סובר דתנאי הו' אלא דלחומרא בקידושין אית לי' דס' חזרה הו' יקשה ג"כ אי תנאי הו' הא אין תנאי בהקדש וע"כ במעכשיו ל"ב דיני תנאי ואכתי יקשה הא אפשר לעשות ע"י שליח בעינן אף במעכשיו ולהנ"ל יש לומר כיון דרק דיבור הו' אתי דיבור ומבטל דיבור ל"ב אפשר ע"י שליח כנ"ל וא"ש דתוכ"ד לאו כדיבור דמי דיש לומר דהיינו לענין חזרה אבל לענין תנאי לא הו' אלא דיבור.
והנה בהא דפריך מאומר לאחר ל' יום עולה וכתב הר"ן דהקושיא לרבא אבל לעולא גם קדוה"ג פקעה ומגט לא קשיא דלא מצינו קידושין לזמן דלא מצינו קנין פירות באשה אבל בהקדש יש ק"ד וקשיא לי לפי"ז מאי פריך רב חסדא במעילה דף י"ב לעולא ור"י [דרי"ו ג"כ סובר בירושלמי כאן דפקע בכדי] אקדשים שמתו קדושה שבהן להיכן הלכה הא עולא ורי"ו סברו קדוה"ג פקעה בכדי ואולם יש לומר דהרי באמת במעילה מבואר דרב חסדא הודה דאין בו מעילה ופקע בכדי והיינו ע"כ דאין בו מעילה ופקע בכדי א"כ יש לומר למסקנא ס"ל דבאמת בכל קדוה"ג אמרינן קדושה פקעה בכדי והה"ד בקדשים שמתו דמסתמא ג"כ אין מקדישו רק כ"ז שהוא בחיים ויהא ראו' להקריב [וא"ל דמקדישו גם אלאחר מיתה לדמיו דז"א דאפ' להאכילו לכלבים כמבואר ברש"י מעילה שם] אלא דלפי"ז קשיא לאידך גיסא לפי' הרא"ש והר"ן בפי' השני דלעולא ג"כ קשיא וכן לרבא דסובר קדוה"ג ל"פ רק ק"ד א"כ באמת נשאר הקו' דר"ח במעילה קדושה שבהן להיכן הלכה וצ"ע:
ולכאורה יש לומר לרבא דסובר קדוה"ג לא פקע סובר במתה איכא טעמא אחרינא דאדעתא דהכי ודאי לא אקדשי' רק דא"כ קשיא קו' אחריתא דכל הטעם דרבא מחלק בין קדוה"ג דמדמי לאומר הרי את אשתי למחר אי את אשתי דבודאי לא פקע בכדי בלא גט א"כ קשה הא דאיתא בקידושין דף י"ג דפריך מיתה מנ"ל דמתרת יקשה פשיטא דבמת הבעל פקע האישות כמו במתה בקדשים לרבא דמדמי להדדי ואין לומר דיותר יש לדמותו לחטאת שמתו בעלי' דל"א דפקע קדושתי' ז"א דהרי גם בחטאת שמתו בעלי' איתא בב"ק דף ק"י דמצד הדין יצאה לחולין דאדעתא דהכי לא אקדשי' אלא הלכתא דמתה וא"כ הה"ד בבעל נאמר כן כיון דמדמי להדדי אך לזה יש לומר דזהו בכלל תי' הגמרא הוא אסרה הוא שרתה ורק הגמרה דחי לה דחזינן בערוה ל"א הוא אסרה הוא שרתה אלא דאכתי קשה הרי חזינן עכ"פ דל"ד אישות לקדוה"ג דבהמה ועוד דהרי בגמרא דקידושין אמרינן דעכ"פ בעשה תהא ופריך ממנ"פ אי אהני מיתת הבעל תשתריא לגמרי ומסיק מידי דהו' אפסהמ"ק דנשאר בעשה באיסור גיזה ועבודה וא"כ לפי"ז נאמר כמו דבמיתת הבעל לא פקע לגמרי מסברא ונשאר עשה כמו בפסהמ"ק כן נאמר גם במתה בהמת קדשים דנשאר עכ"פ איסור עשה דהרי הא דמדמי הגמרא אישות לפסהמ"ק לכאו' היינו משום דגם בפסהמ"ק קשה דנאמר אדעתא דהכי לא אקדשי' כמו שהקשה הטיב גיטין בתשובה שהבאתי לעיל וע"כ לומר דקדושה לא פקעה בכדי לגמרי ולכן גם באשה פריך דנאמר דלא פקע בכדי לגמרי ונשאר עשה ומעתה אי קדוה"ג דבהמה דמי לכל מילי לאישות א"כ ג"כ נאמר דנשאר איסור עשה מעתה אי קדוה"ג דבהמה יש לדמותו לאישות א"כ גם במתה נאמר דעכ"פ איסור עשה נשאר א"ו דלא דמי לפסהמ"ק אלא אדרבא יש לדמותו לבהמת קדשים שמתה דאפי' איסור עשה ליכא דפקע קדושתה ה"נ במת הבעל פקע קדושתה ומאי פריך דיהא אסורה באיסור עשה כנ"ל:
עוד קשה לי דאיתא ביבמות דף נ"ד דיליף מושכב שכבת זרע דמשמש א"א שמתה פטור דס"ד יען דאשתו מיקרי שארו גם לאחר מיתה ליחייב משום א"א קמל"ן וקשה הרי בהמת קדשים שמתה פקעה בכדי ול"ל קרא וע"כ דאישות עדיפא מקדושת הגוף דבהמה דהרי מיקרי שארו גם לאחר מיתה ואיך מדמי בשמעתין קדוה"ג דבהמה לאישות דלא פקע בכדי ובהא ניחא הא דפריך בקידושין מנ"ל דמיתת הבעל היינו ג"כ כיון דחזינן במתה היא עדיין הו' שארו ה"נ במת הבעל לא פקע בכדי אבל יקשה עדיין מגמרא דב"ב דף קי"ד דאמרינן שם דכמו דבעל שמת אין יורש את אשתו להנחיל לאחיו כן אם הבן יורש את אמו להנחיל לאחיו מן האב והקשו תוס' מאי פשיטות יש יותר דבעל דאין יורש כשהוא בקבר ותי' דפשיטא שפקע ע"י מיתה כמו ע"י גט והקשה במרש"א א"כ למה צריך קרא דאין יורשת אשתו שמתה ושנפלו לה לאחר שמתה הא כיון שמתה פקע שארות ותי' דיותר פשיטות דפקע שארות ע"י מיתת הבעל משפקע ע"י מיתתה א"כ מוכח דבאישות ע"י מיתת בעל פקע יותר מע"י מיתת האשה א"כ מאי פריך מנ"ל דמיתת הבעל מתיר דע"י מיתתו פקע שארות לגמרי הן אמת דקשה לי לפי"ז דהנה תוס' ב"ב שם דהוק' דמיבמות מוכח דלאחר מיתה דידה נמי מיקרי שארו ופי' מהרש"א שם דהקו' דחזינן דמיקרי שארו ורק לענין א"א ממעט קרא ומוכח דשארות לא פקע והכונה אף דשם במיתת אשה עכ"פ חזינן דשארות לא פקע ואפ"ה אין יורשה בקבר כשהיא מתה ונפלו לה נכסים אח"כ חזינן דלא תליא בשארות ומינה דאף דפקע שארות במיתה דידי' אפ"ה מצי יורשה כשהוא בקבר ודברים דחוקים הם דכש"כ הוא עכ"פ אם שארות פקע דאין יורשה אמנם תוס' ביבמות כתבו דמוכח מהך דב"ב באמת דשארות פקע והיינו כמו דבמיתה היא פקע שארות דידה הה"ד במיתת הבעל פקע שארות וא"כ יקשה מאי פריך בקידושין מנ"ל מיתת הבעל מתיר הא תינח ממיתה דידה דפקע שארות דידה מעתה הדרה קו' לדוכתי' ארבא דמדמי אישות לקדוה"ג דבהמה:
והנה בברכ"י סי' י"ז חאהע"ז חקר במי שמת ונעשה לו נס וחי אי צריכה קידושין והביא מירושלמי פ' מי שאחזו דאין צריך קידושין וכתב הטעם כיון דחי אח"כ מוכח דל"ה מיתה [וכן מוכח ב"מ קי"ד אלי' דהחי' הוולד כיון דחי אח"כ מעיקרא אין לטמא לגוסס דו"ק] עוד הביא בשם כנה"ג במתה אשתו וחי דלא פקע זיקת הבעל ונראה לפמש"כ הא"ט דעדיין שארו ושארה קרינן בהו וכן באם נעשה אשתו טריפה חקר בברכ"י סי' ט"ו אי משתריא באחות אשתו כיון דהו' כמתה וכן באשת איש אם הי' טריפה אם חייב משום א"א ולפמש"כ הא"ט דקדוה"ג לא פקע אפי' בבהמה ואם נעשית טריפה בכ"ז לא אמרינן אדעתא דהכי לא אקדשי' ופקע הקדושה כמו שחקר בשו"ת טיב גיטין הנ"ל וע"כ משום דקדה"ג לא פקע מכש"כ בזה:
והנה בהא דמייתא מהיום את אשתי ולמחר אי את אשתי מי נפקא בלא גט קשה לי עוד מאי פריך מאישות לקדושת דמים הא עכ"ח לא דמי דהנה בק"ד אי מעל בו יצא לחולין משא"כ באישות אף אי מעלה בו מעל כגון שזינתה לא פקעה הקידושין כדאיתא ביבמות דף מ"ט דקידושין תופסין בסוטה ובנדה ופירש"י דהא חזינן דלא פקעה הקידושין אף דהי' סברא לומר דאי זינתה פקעה הקידושין דאדעתא דהכי לא קידשה אפ"ה לא פקע הקידושין ע"כ דשאני אישות משאר קדושת ולכאורה יש לומר דהיינו דמשני קדוה"ג שאני דכמו דקדושת בהמה שיש בה קדוה"ג לא יצאה לחולין ע"י מעילה דיש מועל אחר מועל בקדוה"ג כן באשה נמי אף דזינתה לא פקעה ואי תזנה שנית עבדה עוד איסור ומעלה מעל בבעלה פעם שנית אך א"כ יקשה הא כאן קאי לר"מ ור"מ הא ס"ל בקידושין נ"ד הקדש קדוה"ג במזיד מתחלל א"כ הדרה קו' לדוכתי' דמאי מדמי אישות לקדוה"ג ונראה לומר בזה פרפרת דהר"ן כתב דאביי סובר דל"ד לאישות דלא מצינו אישות בקנין פירות רק בקנין הגוף ולהנ"ל יש לומר דאביי הוא דקאמר ביבמות דכ"ע מודים בבא על סוטה דאין הוולד ממזר יען דקידושין תופסין ולא פקע בזינתה מרצונה לפי"ז אביי לשיטתו דסובר קדוה"ג ג"כ פקע דל"ד לאישות דהרי באישות אף דמעלה מעל בבעלה לא פקעה הקידושין ובקדוה"ג כשמעל במזיד פקע ההקדש ויצא לחולין לר"מ אבל רבא לשיטתו יש לומר דסובר דלית לי' הסברא דאדעתא דהכי לא קידשה א"כ אין לדמות מעילה בבעלה למעילה בהקדש אבל באמת למחר אי את אשתי דגם באישות איכא סברא לומר דפקע אפ"ה לא פקע ע"כ דקדוה"ג שאני א"כ הקדש קדוה"ג לא פקע רק בקד"ד פקע בכדי אלא דאכתי יקשה לר"מ דס"ל דבמזיד הקדש מתחלל דיליף מעילה מסוטה דהו' במזיד וקשה לכאו' אדרבא אי מסוטה באת ללמוד הרי בסוטה ל"א דכיון דמעלה פקע הקידושין ולכן אמינא ליישב הכל בחדא מחתא דיש לחלק דרק בהקדש דידי' דאף בקדוה"ג ס"ל לר"מ דאין מועל אחר מועל ופקע הקדישו דאין נוגע לאחר אבל בקדוה"ג דאחרינא במזיד אין מתחלל דלא מצי להפקיע זכות של הבעלים שרוצה שיהא הקדש [וכהא"ג כתבו התוס' תמורה דף כ"ז לחלק דקדושת בדה"ב יכול אחרים לפדות וקדוה"ג רק הבעלים יכולין לפדות וא"כ דומיא דהכי בסוטה דהיא קנינה של בעל ומשועבדת ל"ש ע"י שמעלה בו תצא מרשותו א"כ שפיר דמי קדוה"ג לאישות דהא דע"י מעילה בבעלה לא פקע הקידושין משום דהוא קנינה של בעל כהא"ג באמת גם קדוה"ג דבהמה דאחרינא לא פקע וא"י לחולין ע"י מעילה וא"ש:
אמנם יש לומר עוד דהנה על קו' הר"ן מ"ט דאביי הא ודאי באומר למחר את אשתי לא פקעה הקידושין יש ליישב עוד בדרך הזה לפמש"כ הריטב"א דקונם כללי לא פקעה בכדי יען דאסור אכ"ע אף על עצמו רק בקונם פרטי ס"ל דפקעה בכדי והקשה הרי בקידושין שרי לי' ובהקדש שרי להקדש אפ"ה הו' קידושין והו' הקדש לגבוה ותי' דהקדש שאני דבעי שיהא חזי לגבוה וקידושין שיהא חזי לדידי' א"כ אי הו' אסורה לי' ל"ה קידושין ולא הקדש אי הו' אסורה לגבוה ולכאו' קשה הרי קידושין תופסין בחייבי לאווין הרי דאיכא קידושין דאיסורא לי' ואפ"ה קידושין תופסין וצריך לומר דשה' דבלא"ה אין חזי לי' אבל אכתי יקשה מהא דקידושין שאין מסורין לביאה שכתבו תוס' בקידושין דף נ"א דהיינו היכא דע"י קידושין נאסרה אפ"ה הו' קידושין אך הדבר נכון מאוד דהרי אביי הוא דסובר קידושין שאין מסורין לביאה הו' קידושין לדידי' באמת לא דמי לאישות כלל דחזינן דיש קידושין דאסורה גם לו אבל הקדש ל"ש רק בחזי לגבוה א"כ כיון דלא אסרה אכ"ע פקעה בכדי אבל רבא לשיטתו דס"ל דקידושין שאין מסורין לביאה לא הו' קידושין באמת היינו טעמא דקידושין רק בא להתיר על עצמו לא לאיסור כסברת הריטב"א וכל שבא לאיסור לא הו' קידושין א"כ לדידי' שפיר בקדוה"ג יש לן לומר ג"כ דלא פקע כמו באישות כיון דאידי ואידי ע"כ אין בא לאסור אבעל והקדש לכן רק ק"ד פקע בכדי ולפי"ז ב"פ דסובר פקע בכדי אי איירא בקונם והוקשה לו א"כ דחזי לדידי' אמאי יש פדיון הרי גם הקדש וקידושין לא אסור אגבוה כקו' הריטב"א וע"כ לומר כתי' דלהתיר לעצמו ולגבוה בא וס"ל קידושין שאין מסורין לביאה ל"ה קידושין אמנם עולא דסובר דפקעי יש לומר דהא"ט דסובר קידושין שאין מסורין לביאה הו' קידושין א"כ אף באסרה על עצמה חל ואפ"ה היכא דלא אסרה על עצמה ג"כ חל ואפ"ה לא פקעה ע"כ דקדוה"ג שאני או דאישות שאני לפי"ז פליגי אביי ורבא אליבא דעולא ודו"ק:
והנה מה דקשיא לי' בדברי רבינו הא קשיא איך פסק רבינו כאן כרבא דיש חילוק בין קדה"ג לק"ד דלכאורה נראה דרבא בזה לטעמי' דמבואר בכמה דוכתי' דרבא סובר דהקדש מפקיע מידי שיעבוד וכתבו בתוס' גיטין מ' שזה בקדה"ג אבל בק"ד מוכח דאין מפקיע ורק צריך פדיון ומוכח בפסחים דף ל"ב דכן סובר ג"כ רבא ולפי"ז הוא אזיל כאן לשיטתו דהרי בירושלמי בקידושין איתא דקה"ג מפקיע יען דמצינו דהקדש יוצא בלי פדיון ואמנם רבא מחלק ע"כ דזה רק בק"ד כמו שכ' תוס' בגיטין שם והביאו ג"כ הך דשדה מקנה יצא לחולין ולא כתבו כן מירושלמי רק סתמא ובל"ס כונתם לדברי ירושלמי וא"כ הרי רבא לא יליף משדה מקנה לקדה"ג דא"כ גם קדה"ג לא מפקיע מידי שיעבוד ולכן סובר גם כאן דהבדל בין קדה"ג לק"ד ואולם רבינו פ"ז מעירוכין סובר גם ק"ד מפקיע מידי שיעבוד וא"כ גם לענין פקעה בכדי אמאי פסק דפקע בכדי ואשר ע"כ אני אומר דרבינו ג"כ סובר דאין מפקיע מידי שיעבוד רק כ"ז שביד ההקדש א"א לגבות מכח ההקדש אבל כשפדאו גובה וכמש"כ רבינו שם אבל בקדה"ג פקע לגמרי ואפי' כשפדאו אין חוזר וגובה וכ"ת איך משכחת בקדוה"ג פדיון הרי משכחת בנעשה בע"מ דנפדה וא"כ הי' לנו לומר דיפקע וע"כ יען דבשעת הקדש פקע לגמרי אין גובה משא"כ ק"ד לא פקע שיעבוד שעליו כמש"כ רבינו להדיא בפ"ז מעירוכין ורק מהקדש א"א לפדות מטעם שמא יאמרו וצריך אחר לפדות כמש"כ הלח"מ וביאר יותר בתומים סי' קי"ז אם אחר פודה ומשלם לבע"ח נראה כאילו פודה בשויו:
ולפי"ז שפיר פסק רבינו דק"ד פקעה בכדי וקדה"ג ל"פ בכדי והנה לפמש"כ בהקדיש למזבח על ל' יום ונעשה בע"מ לא פקע כיון שמיד הקדישו חל ההקדש באופן שלא יפקיע לעולם וא"כ יקשה לכאורה בתמורה כ"ז אמרינן יש בק"מ מה שאין בק"ד בדה"ב ויקשה הא יש אם הקדיש לזמן או עשה שורו אפותקי דק"ד פקע וקדה"ג לא פקע והנה הי' אפשר לומר דמוכח במשנה דחשוב מה שיש בק"מ והיינו אפי' אחר שהוממו וליכא בקבדה"ב וכאן אחר שהוממו ג"כ פקעי בכדי ולכן לא חשבו אבל לפי דברינו בהוממו ג"כ לא פקעי יקשה:
והנה לפמש"כ בחי' לגיטין זה כמה שנים דבקדשי בדה"ב בתמימים ג"כ מפקיע מידי שיעבוד א"ש די"ל גם בהקדיש לזמן לא פקעי קדה"ג ולכן לא חשב במשנה דגם בקדה"ג לא פקע בכדי והנה ראיתי בקצה"ח שהרגיש קצת במה שכתבנו ורצה לתרץ דכאן שאני דהקדיש לזמן אבל שם הקדיש סתמא לעולם ואולם כפי אשר הצבתי הקו' אין תי' עולה יפה דהנה בירושלמי יליף דפקע אפי' קדה"ג לזמן משדה מקנה והנה באמרי בינה כתב טעמא דב"פ משום דל"ד לשדה מקנה דשם א"א להקדיש דא"א מקדיש דבר שאין שלו וא"כ לדידן דפקע בכדי וע"כ דיליף משדה מקנה ול"א משום דאא"מ דשא"ש גרע דא"כ לא מצי יליף ק"ד דפקע בכדי רק סובר הא דפקע בשדי מקנה היינו יען דק"ד פקע בכדי כשעושה לזמן לכן גם שם פקע יען דאין שלו הוה כמו הקדיש עד אותו זמן אבל אי ק"ד ל"פ בכדי ל"ה פקע בשדה מקנה אף דאין שלו [והיינו כעין מש"כ הפנ"י בקידושין בהקדיש חצי בהמה פשטה בכולה ורק דמים חייב לשותף עייש"ה] וא"כ איך כתב הקצה"ח דרבינו סובר פקע בכדי ורק בהקדיש לעולם אף דמשועבד לאחר לא פקע דהרי מירושלמי מוכח אי פקע בכדי אז בשדה מקנה ג"כ פקע ומטעם דבאמת אין אוסר דשא"ש ממילא הוה כהקדיש לזמן וא"כ איך כתב רבינו דזה גרע:
והנה הראב"ד סובר דק"ד לא מפקיע מידי שיעבוד וסובר דמספקא לן אי הלכה כב"פ וכבר הקשה כן בקצה"ח ע"כ דראב"ד יסבור דכיון דא"א דשא"ש עדיף פקע יותר מלזמן ולכן סובר ב"פ דא"א לילף משדה מקנה אבל לרבינו קשה כנ"ל אמנם לפמש"כ באמת אין מפקיע השיעבוד א"ש דכיון דפקע בכדי גם אין אוסר דשא"ש וע"כ הקדש חל רק עד הזמן שאחר יגבה ודו"ק:
והנה בחי' לגיטין הבאתי דעת ר' האי גאון ז"ל דקדה"ג ג"כ אין מפקיע מידי שיעבוד באין לו נכסים אחרים ולכאורה יקשה עליו הא קדה"ג לא פקע בכדי לרבא ולכאורה י"ל דסובר יען דא"א מקדיש דשא"א גרע מלזמן דלזמן לא פקע וכאן פקע אך כ"כ דאין הסברא נותן כן אלא נראה שדעתו כדעת רש"י דהקדש לא חל כלל דאין ברשותו ורק רש"י סובר קדה"ג מפקיע וביאר בקצה"ח יען דבקדה"ג קדוש אף שאין ברשותו אבל לר' האי לית לי' סברא זו אלא דבאמת כהא"ג בליכא נכסים הוה כאין ברשותו ולא חל כלל:
וראיתי בקצה"ח וריט"א פילפלו בקונם כללי דיש פדיון יהא גרע מקונם פרטי דאין מפקיע אבל לדעתי לא נהירא דהרי לב"פ דקונם כללי לזמן ל"פ בכדי אבל בקונם פרטי לזמן פקע בכדי לכ"ע כמבואר בראשונים מכמה מקומות דמוכח כן ובשמ"ק בשם כתובות כתב דהא דקדה"ג מיקרי קונמות ומפקיע היינו למ"ד אין לו פדיון ואין מועל ואין יוצא לחולין אבל למ"ד דמועל ויוצא לחולין אין מפקיע ואולם הר"ן בנדרים דף ל"ה מסופק אי קונם כללי יש מא"מ ועיין רש"י נדרים נטיעות אלו קרבן קדה"ג נינהו כיון שאמר קרבן אין לו פדיון הנה אי בק"ד איירא פשיטא דיש פדיון וע"כ איירא רש"י מקונם ואתיא כמ"ד אין לו פדיון ולרש"י אין זה גריעותא אלא יען דחשוב קדה"ג ולפי"ז יש מא"מ ג"כ דהיינו דאין יוצא לחולין כיון דליכא מעילה ומיושב בזה מה שהקשתי דנאמר חוזרת וקודשת לענין אם מעל ולכאורה לפירש"י דמעצמו אין לו פדיון דכקד"ג נאמר ג"כ דכונתו שיהא קדה"ג ולא יהא בו מעילה לצאת לחולין ולפי הנ"ל באמת הוא כן:
אולם אפשר כונת רש"י קדה"ג ג"כ למ"ד יש לו פדיון אלא שחוזר וקדוש וכן במעילה נצטרך לומר שחוזר וקדוש והא דיש מא"מ הכונה כך שיהא חוזר וקדוש אחר מעילה ובפ"ו דמעילה כתבנו סברא זו דיש מא"מ הכונה חוזר וקדוש:
והנה לפמש"כ קצה"ח קונם כללי ל"ה קדה"ג הי' אפשר לחלק בקונם כללי אין מא"מ ובקונם פרטי יש מא"מ אבל באמת מוכח מגמ' דאדרבא בקונם פרטי אמא"מ רק בקונם כללי יש להסתפק וכן ראיתי בנדרי זריזין לגאון מוהרש"ק והוא העלה כמש"כ דקונם כללי חשוב יותר קדה"ג וכמש"כ:
והנה באמרי בינה הביא גמ' דחולין דפליגי אי ק"ד אמרינן במרדו פקע קדושתן וביאר שם רשב"א למ"ד פקע היינו דרק שיעבוד יש להקדש עליו ואם נתיאש פקע השיעבוד [והן כי לדעתי לכאורה א"צ לדברי רשב"א בזה רק נראה הטעם דפקע יען כיון דנתיאש בעלים אין לזה בעלים והוה כמו חטאת שמתו בעלי' דאמרינן ב"ק דף ק"י דמסברא יצא לחולין אלא דז"א דבקדבדה"ב ל"צ בעלים ואין להם בעלים אך יצא לנו מזה להבין מה דס"ד גם ק"מ פקע בנתיאש וכמש"כ רשב"א והטעם נראה לי דהוה כמתו בעלי' דמהדין יצא לחולין והבן זאת] וא"כ בלזמן פשיטא די"ל דפקע שיעבוד וכתב דבזה פליגי ב"פ דסובר דיש קנין גוף בק"ד ג"כ וכתב באמרי בינה כמ"ד דגזבר מצי להוציא עבדים לחירות אם נותנן דמי עצמן לרבי ואף ת"ק לא פליג לדעת התוס' בגיטין וע"ש ברמב"ן עכ"ד ולכן ס"ל ק"ד ל"פ בכדי ועולא ס"ל רק שיעבוד בלבד יש וממילא כשכלה הזמן פקע שיעבוד הקדש וכתב עוד שם דלפי"ז הא דיליף משדה מקנה י"ל שם רק קנין פירות יש אבל כאן הוא קנין הגוף ולכן לב"פ לא פקע ולא ילפינן משדה מקנה משא"כ עולא יליף משדה מקנה דהרי כל ק"ד רק שיעבוד הוה והוסיף עוד משום דקנין פירות כקנה"ג דמי א"כ בשדה מקנה ג"כ יש קדה"ג אפ"ה פקע מוכח דק"ד פקע ומעתה יקשה לרבינו דסובר ק"ד לא מפקיע מידי שיעבוד ע"כ דהוה קנין הגוף דאי גם להקדש יש רק שיעבוד איך שיעבוד זה יפקיע שיעבוד שקדמו וא"כ הרי סובר ק"ד פקעה ע"כ סובר דרק שיעבוד יש לו בו ולכן פקעה א"כ סותר עצמו ולכן נראה כמש"כ דבאמת אין מפקיע וגם לרבינו הפדיון רק משום שמא יאמרו ורק אחר יכול לפדות כמש"כ הלח"מ ותומים סי' קי"ז מילתא בטעמא ועיין פירש"י כאן במשנה דנדרים פי' דהוה קדה"ג הנטיעות וא"כ אי לעולא חוזר וקדושת ע"כ גם הוה קנין הגוף ואפ"ה פקע א"כ מוכח דלא כאמרי בינה והנה אי ברש"י הכונה יען דאיירא מקונם דהוה כקרבן קדה"ג מוכח ג"כ דאף בקדה"ג פקע:
ואולם הי' מקום לדברי אמרי בינה לדעת ר"מ מקורטבי דלעולא אין חוזרת וקדושת ע"כ דל"ה קדה"ג לכן פקע וא"כ לרבינו דסובר חוזרת וקדושת ואפ"ה פקעה בכדי ע"כ סובר אף דהוה קנין הגוף פקע א"כ נסתרו דברי אמרי בינה והנה רצה להוכיח מזה דלכן פסק כעולא דכיון דבחולין משמע דבלזמן פקעה בכדי א"כ לכן פסק כעולא והוכיח ע"כ כשיטת רשב"א דהרי ר' יוחנן פליג רק בחולין דלא פקעה במרדו משום דבגזא דרחמנא הוה אבל בלזמן דל"ש זה ע"כ פקע ואפ"ה סובר בירושלמי וכן בגמ' דידן גבי פדיון אחרים דחוזרת וקדושת והנה לפמש"כ ליתא דהרי כיון דסובר חוזרת וקדושת ע"כ הוה קנין אגוף ואפ"ה פקע בכדי דא"ל לרי"ו חוזרת וקודשת מטעם שכתב הרא"ש דהוה כמו מקדיש שדה לכשיפדנה תיקדש דכיון דסובר פקע בכדי א"כ מה שאמר עד שיקצצו אין הוכחה שחוזרת וקדושת:
ועוד קשיא לדבריו דרשב"א דכתב גם בקדה"ג ס"ד דפקע ביאוש והרי בקדה"ג לא פקע בכדי בלזמן ולכן נראה דאין מכאן הכרח די"ל בלזמן לא פקע דאין הקדש נפקע כל זמן שיכול להתפשט אבל שם אתיאש ההקדש לכן פקע:
והנה הא דאמר בירושלמי תפתר בשדי מקנה ודברי הכל משמע דיכול להיות כיחדאי אפי' בקדה"ג וביאר באמרי בינה דהיינו ר"ש בעירוכין דף כ"ה במקדיש שדה אחוזה דיוצא לכהנים ביובל בחנם ויליף מכבשי עצרת מוכח דקדה"ג פקעה בכדי ג"כ ושם יש קנין עולמית ג"כ אפ"ה פקע ביובל והביא ירושלמי בקידושין דאמר היכן מצינו כר"ש דאמר נכנסין ולא יוצאין ועייש"ה והנה אנן לא קיימ"ל כר"ש אמנם אף לר"ש י"ל קדושה"ג שראוי למזבח לא פקע בכדי כן נראה לי:
אמנם לפמש"כ הר"ן דבאשה ל"פ בכדי לאביי יען דלא מצינו לזמן דכל זמן רק קנין וקנין פירות ליכא באשה א"כ משמע בהקדש יען דהוה חלק קנין פירות לכן הקדש לזמן לכאורה משמע כסברת אמרי בינה כיון דמוכח בחולין דרק שיעבוד הוה ע"כ משכחת לזמן וא"כ לעולא דלא פקע ע"כ דהוה קנין גוף אלא דיקשה הרי לירושלמי אביי סובר בקדה"ג פקע אף דהוה קנין הגוף אך לפמש"כ בהלכות אלו לאביי קדה"ג משכחת ג"כ רק לדמי דלית לי' מיגו דנחית ק"ד נחית קדה"ג וא"כ ג"כ רק קנין פירות לכן כל לזמן קנין פירות הוה ושפיר פקע ודו"ק:
אמנם עוד קשיא לי מאי פריך מהיום את אשתי דהנה בקידושין דף ה' מבואר בקידש חצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה פשטה בכולה ורק בחצי אשה לא פשטה קדושה בכולה יען דדעת אחרת מעכב לכן גם באמר למחר אי את אשתי לא פ

ח

קדושה חלה על העוברין. לכאו' קשה לי לפי מה שבארתי בפ"א מה' אימ"ז דבהקדש קייל"ן אין לך אלא מקומו ושעתו לכן אין קדוש בדבר שלב"ל א"כ אמאי קדושה חלה על העוברין אך א"ש דכבר העלה בנתיבות המשפט סי' ר"ט דרק היכא דמקדיש לכשיבוא לעולם הו' דבר שלב"ל אבל היכא דחייל עתה הקדושה כמקדיש אבר מבהמה הו' שפיר כמקדיש דבר שב"ל א"כ ניחא גם קושיתנו דהא שפיר הו' מקומו ושעתו עתה.
וקו' המשל"מ מתוס' חולין כ"ב כיון דאינו ראוי' להקרבה האיך יצא ידי נדרו נראה לי עפ"י דאיתא בירושלמי יבמות דולדות שנתערבו דבעי מהו שיעידו שניהם בב"א דממנ"פ אחד כשר וראוי' להצטרף עם אחר מן השוק ודחי משום דהו' עדות שאין יכול להזימה לפי"ז יש לומר ה"נ מיקרי ראוי' להקרבה דראוי' להצטרף עם אחר או יונה ויתבטל האחד בתרי וממילא ראוי' להקרבה מיקרי דאחד עכ"פ כשר ויצא ידי נדרו כיון שבאם יתערב שלא בכונה עם אחרת הו' בטיל כהך דירושלמי אך אין צריך כלל לומר דהו' ראוי' להקרבה אם הוא מתערב דהא רבינו בפ"ג מאמ"ז כתב דתורין שלא הגיע זמנן הפסול משום בע"מ והא בע"מ שנתערב בטיל מה"ת חד בחד אך יש לומר כיון דמדרבנן לא בטיל בחדא שוב אין סופו להקרבה א"כ הדרה קו' לדוכתי' דסוף סוף אין קרב אפי' אחת איך יצא ע"י שמסרו לכהן אבל אם יתערב בתרי שפיר הו' ראוי' להקרבה אמנם יש לומר דאין ראי' מירושלמי דאפשר לפרש דברי הירושלמי דבעי אי מתכשר בעדות אחת דתרווייהו כחדא מיחשב ומהני העדות ממנ"פ בלא צירוף עם אחר מן השוק כיון דכופין לשחררו זה את זה והו' ראויים להעיד אחר שישתחררו ואף דבכתובות ע"ה איתא דעבד א"י להעיד מה שראה קודם שנשתחרר היינו משום דלא יהיב דעתי' אבל הכא דכופין להשתחרר יהיב דעתי' שיכול לכשישתחרר וא"כ אין ראי' מהך דירושלמי לכן נראה ליישב אי אמרינן כשיטת רבינו דמחו"ז דתורים הו' כבע"מ והרי בבע"מ אף בנתערב חד בחד לר"א מקריבין לשם עצים א"כ אפשר לאוקמא הך דחולין דשפיר ראוי' להקרבה ויוצא עם אחד ממנפ"ש.

היתה

לו בהמה מעוברת וכו'. והנה בלח"מ פי"ב מה' נדרים עמד להקשות מדכתב הי' מעוברת דהו' דבר שלב"ל אבל אם אינה מעוברת לא קדוש כלל א"כ מוכח דסובר דאף קדוה"ג לא חל אדשב"ל ובה' נדרים כתב אם נדרה שלא יהנה במעי' אינה נאסר במעשה ידי' אבל צריך הוא להפר שמא יגרשנה ותהא אסורה עליו ואמאי הא הו' דבר שלב"ל כמו שהקשה באמת הר"ן על רבינו דא"ל דשאני קונם דהו' קדוה"ג כמוש"כ הב"י בסי' רל"ד דהא מוכח דסובר דאפי' קדוה"ג לא חל אדבר שלב"ל ולכאו' יש לומר דנפ"מ דאי ילדה אח"כ בע"מ דל"ה קדוש אלא בקדושת דמים וקדושת דמים הא לא חל כמוש"כ רבינו בפכ"ב מה' מכירה משא"כ אי היתה מעוברת קדוש הולד אף אי נולד בע"מ דהו' דבר שבא לעולם ועוד יותר יש לומר דכאן איכא תרי מי יימר מי יימר דמתעברי ואי מתעבר דילמא יהא בע"מ או טומטום ואנדרוגינוס כהא"ג אף קדוה"ג לא חלה אולם כדי דייקת לא עלתה בזה ארוכה לקו' הלח"מ דהא גם בהקדישה מעי' הא ל"ה אלא קדושת דמים א"כ נהי דקונם הו' כקדוה"ג וחל על דבר שלב"ל כגון אם אמר קונם מה שתעלה מצודתי מן הים דחייל על דשלב"ל אבל הכא דנדרה שלא יהנה ממעשה ידי' אינה אלא כקונם לדמיהן לא חל אדבר שלב"ל אך הנה כבר כתב בשמ"ק ליישב זה וז"ל דרב יוסי קאי לשנויי עיקר קושיין דשמואל והכי קאמר קונמת קאמרת שאני קונמת דקדוה"ג נינהו פי' כיון דקדוה"ג נינהו ומפקיעו מידי שיעבוד הני נמי אלימא למיתפס דבר שלב"ל דהא מידי דמשעבד לאחרינא הו' לי' כמו שאינה ברשותו ואפ"ה מפקיע מידי שיעבוד הכי נמי אלים קונם לאסור דבר שלב"ל דמה לי אינו ברשותו ומה לי אינו בעולם ה"נ דמשעובד לאחרינא לגבי דידי' הו' לי' אינו בעולם הרי דמפורש יוצא מגמרא דאף קונם כזה שאין אלא לדמיהן ג"כ חל אדבר שלב"ל כיון דחל אדבר שאינו ברשותו:
והנה על קו' הפנ"י שהקשה דרי"ו אדרי"ו דבב"ב דף קמ"ב ס"ל המזכה לעובר ל"ק ובתמורה דף י' ס"ל קדושה חלה על העוברין והא א"א מקדיש דבר שלב"ל ומה שתי' בנתיבות דעכ"פ הא האברים בעולם במעי בהמה ז"א כיון דאי הו' שוחט לבהמה הו' הולד יתום א"ר לקרבן כמבואר בבכורות דף נ"ו [ואף לרי"ו דסובר בבכורות נ"ז אי השלח קיים לא הו' יתום הא אין יודע אם יהא קיים ולא יהא ראוי' משום יתום] וא"כ אין הקדש חל רק אחר הלידה והו' דבר שלב"ל ואין חל הקדושה על העוברין והנה לפמש"כ לעיל דקדוה"ג חל אדבר שלב"ל ניחא והא דא"י להקדיש אם לא נתעברה היינו משום דילמא לא תתעבר ואי תתעבר שמא יהא בע"מ מעיקרא או טומטום ולא יהא אלא קדושת דמים אבל בעוברה חל קדוה"ג אדבר שלב"ל אמנם בקצה"ח סי' ר"ט הקשה מהא דתמורה דף כ"ד כיצד מערימין על הבכור מבכרת שהי' מעוברת אומר מה שבמעי של זו אם זכר עולה והאיך קדוש הא א"א מקדיש דשלב"ל לכן נראה ליישב בפשיטות בבהמת קדשים או במבכרת אין ענין לדבר שלב"ל דהא סופו שיהא קדוש כשיצא לעולם אף דאז יהא קדוש קדושה אחרת כבר יש להקדש זכות בו ואין אלא רק איסור הקדש בעלמא שפיר חל אדבר שלב"ל ומה שהקשה עוד בקצה"ח מתמורה דף כ"ה הפריש חטאת מעוברת וילדה רצה מתכפר בוולדה דקסבר שיורי משוייר והו' חולין גמורין והא אין אדם משייר דבר שלב"ל ובזה ל"ש התי' שכתבתי אך א"ש דלענין שיור הא שפיר יש לומר מה דמשייר חלק הולד הוא כבר בעולם דרק לענין להקדיש ל"ש לומר כן דא"כ הוא יתום יפסול לקרבן אבל לענין שיורי הא יש חלק וולד שכבר בעולם א"ש משייר לכן שפיר שיורי משיור:
והנה בשבת דף קל"ה איתא הא דמקנת כסף נימול לאחד היכי משכחת לה בלוקח זה שפחה וזה עוברה דאין לו חלק באם לא קרינן בי' לכם ולרבנן מקנת כסף נימול לאחד איך משכחת לה בלוקח שפחה דנימול לאחד משום דאין לה חלק באם ולכן אף דהטבילה נימול לאחד ופריך הניחא אי קנין פירות לאו כקנה"ג אבל למ"ד דכקנה"ג דמי הא יש לו חלק באם ומשני בלוקח שלא ע"מ להטבילה והקשה בשעה"מ ובקצה"ח הא למאי דקייל"ן דעובר הו' דבר שלא בא לעולם וא"י לקנות עובר אלא בלוקח שפחה לעוברה א"כ יקשה אמאי לא פריך הניחא אי קנין פירות לאו כקנה"ג אבל אי כקנה"ג דמי הא יש לו חלק באם א"כ הו' כמו לוקח שפחה מעוברת וילדה דנימול לשמונה ואיך משכחת דנימול לאחד ונראה ליישב דהנה בחידושי הר"ן מפרש הא דמוקי בלוקח שפחה לעוברה היינו בלא הטבילה ישראל ולכן נימול לאחד דל"ה לכם וע"ז פריך הניחא אי קנין פירות לאו כקנה"ג דמי א"כ לא יכול להטבילה בעכ"ח ולא הו' כקונה שפחה מעוברת וילדה בבית ישראל דהו' יליד בית כיון דעכ"ח הטבילה ומשני בלוקח ע"מ שלא להטבילה דאין צריך להטבילה וא"כ לא דמי ללוקח שפחה מעוברת דהו' מקנת כסף הנימול לח' אולם קשה לי לפמש"כ תוס' בב"ק דף פ"ח וכן ביבמות דף ל"ז דנהי דקנין פירות כקנה"ג היינו דיש לו חלק בגוף אבל לא דנאמר דקנין פירות יבטל קנה"ג שיהא יכול לשחרר קנה"ג של חבירו וא"כ לפי"ז לא מצינן למימר דאי כקנ"ג דמי יכול להטבילה בעכ"ח דהא אי מטבילה בעכ"ח מפקיע כל קנה"ג דנעשית שפחה כנענית והו' כמו קניינו כבהמתו של ישראל ולכן לא רצה לפרש כן רק דהטבילה ישראל והא דנימול לאחד היינו משום דאין לו חלק בגוף לא הו' דומי' דלכם ולכן שפיר פריך דלמ"ד כקנה"ג א"כ שפיר יש לו חלק בהגוף וא"כ זה ניחא בלוקח שפחה ועוברה מישראל אבל לעיל לר"ח דמוקי בלוקח מנכרי זה שפחה וזה עוברה א"כ אף דעכ"ח איירא בלקח שפחה לעוברה ל"ש לומר דא"כ למ"ד כקנה"ג הי' כלקח שפחה מעוברת בנימול לח' דז"א דדוקא בלקח שפחה מעוברת שקנה הגוף ויכול להטבילה בע"כ לכן שפיר נימול לח' אבל בלוקח זה שפחה וזה עוברה אף דקנה שפחה לעוברה ויש לו קנ"פ אף דנאמר כקנה"ג דמי כיון דאינה יכול להטבילה בעכ"ח ל"ד לקונה שפחה מעוברה ואין לו קנין הגוף ממש ולכן נימול לאחד.
ובזה נראה ליישב קו' המרש"א על תוס' שהקשו לרש"י דבלוקח זה שפחה וזה עוברה בודאי קרינן בי' לכם והקשה מרש"א דהא בלוקח שפחה ועוברה אמרינן דאי כקנה"ג דמי לא מיקרי לכם ותי' דכאן קנה העובר משא"כ בלוקח שפחה לעוברה דל"ה העובר בעולם והנה לפמש"כ ז"א דהא גם בלקח זה שפחה וזה עוברה איירא ע"כ בקונה שפחה לעוברה דגם זה ל"ה דבר שבא לעולם וכקו' השעה"מ וקצה"ח הנ"ל אך נראה ליישב קו' המרש"א דתוס' שפיר הקשו דהא באמת קשה קו' קצה"ח הנ"ל בלוקח זה שפחה וזה עוברה ע"כ איירא בלוקח שפחה לעוברה וא"כ קשה אמאי לא קאמר הניחא אי לאו כקנה"ג דמי אבל אי כקנין הגוף דמי אמאי נימול לאחד ומדלא פריך הכי מוכח דאף למ"ד כקנין הגוף ג"כ אית לי' לר"ח דנימול לאחד דלא מיקרי לכם וזה לא מסתבר להו דאמאי לא יהא מיקרי לכם כקו' האחרונים למ"ד כקנה"ג לכן לא ניחא להו בגי' זו וניחא להו בגי' שאלתות דאיירא בלוקח שפחה וולדה עמה א"כ נתיישב על נכון קו' מרש"א דלא מיקרי לכם למ"ד לאו כקנה"ג דקו' התוס' הוא ממ"ד דכקנה"ג דמי דהא אי גרסינן כגי' רש"י זה שפחה וזה עוברה ע"כ איירא ג"כ בלוקח שפחה לעוברה ואפ"ה לא פריך הניחא מוכח דלגי' זו גם למ"ד כקנין הגוף דמי אפ"ה אין נימול רק לאחד דל"ה דומיא דלכם וזה אינו דהא למ"ד דכקנה"ג שפיר מיקרי לכם כדמוכח בגמרא והיינו כקו' האחרונים הנ"ל ולכן בחרו בגי' השאלתות ודו"ק.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.