מעשה רקח/שביתת עשור/ב
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
האוכל ביוה"כ וכו'. משנה ביומא דף ע"ג ובגמרא דף ע"ט בעו אי כמוה וגרעינתה קאמר או בלא גרעינתה ויש פירושים שונים בבעיא זו רש"י והתוספות ומהר"ם בן חביב בדעת רש"י ופי' אחר עיין עליהםורבינו פסק במסקנא דמלתא דבכותבת הגסה שאמרו היא פחותה מכביצה מועט ולפ"ז אין לנו שום הכרע איזה מן הפירושים יסבור רבינו דאין אנו צריכין לזה. ואחרי המחילה מהפר"ח סימן תרי"ב שרצה להכריח דלא ס"ל כפי' התוספות עיין עליו. ולדברי הרב המגיד עיין להרב לח"מ. ז"ל. ומ"ש רבינו
מאכלים הראוים לאדם נתבאר ממ"ש בדין ה'.
וכל האוכלין וכו'. שם ויתבאר בדין ז' ודין המשקין ג"כ שם ומ"ש בספרי רבינו
כמלא לוגמיו של שותה כל אחד ואחד לפי לוגמיו. בנוסח אחר כתב יד כתוב מלא לוגמיו של שותה כל אחד ואחד כמלא לוגמיו. ומ"ש ויראה מלא לוגמיו בנוסח אחר מחקו תיבת לוגמיו ובנוסח אחר כתוב ויראה מלא מלוגמיו. ומשמע בגמרא שם דכמלא לוגמיו בריוח קאמר דהוי חומרא באדם בינוני ורבינו העתיק דהוי פחות מרביעית דממילא משמע הדין. ושם אמרו דאכילה ושתיה אין מצטרפין דקים להו לרבנן דבהכי לא מיתבא דעתיה.
ב[עריכה]
אחד האוכל וכו'. ברייתא שם וכתב מהר"ם בן חביב דדרשינן הני ו' איסורין מו' קראי הכתובים באחרי מות אמור ופנחס בן אלעזר.
ג[עריכה]
אכל או שתה וכו'. פלוגתא דריש לקיש ורבי יוחנן דף ע"ד בחצי שיעור דר' יוחנן אמר אסור מן התורה משום דחזי לאיצטרופי ופסק כוותיה לגבי ריש לקיש ומשמע דאפי' כל שהוא אסור מן התורה דהא חזי לאיצטרופי מ"מ והכי מוכח מקרא דמייתי וכן פירש רש"י ועיין מ"ש פ"א דחמץ ומצה דין ז'.
ד[עריכה]
אכל מעט וכו'. תוספתא פרקא בתרא דיומא ודין השתיה נתבאר ג"כ שם ומבואר מלשון רבינו דחשבינן גם השתיה עצמה לשיעור כדי שתית רביעית ויתכן קצת בהא דבאדם בנוני מלא לוגמיו הוא פחות מרביעית ובשאר איסורין שכתב רבינו פי"ד דמאכלות אסורות יתכן בשישתה מהר דאף ששוה קצת אפשר דלא ישהה כ"כ כזמן שאדם אחר ישתה רביעית לפי דרכו וכ"כ הרב לח"מ ז"ל ונפקא מינה לענין המשקה שדרך לשתותו חם כל מאי דאפשר לענין ברכה אחרונה כגון הקאפ"י לדידן דקי"ל דבעי רביעית וא"א בעולם שלא ישהא בשתייתו יותר מרביעית וכבר מפורסם המחלוקת בין האחרונים נשמתם עדן בזה דהרב שיירי כנסת הגדולה או"ח סימן ר"ד ומה"ר יוסף אישקפה [בספר ראש יוסף] והרב בני חיי שם ומהר"א לוי שהזכיר השו"ת זרע אברהם ח"א סימן ב' והלכות קטנות סי' ט' ס"ל דיש לו לברך. אמנם מהר"ר ידידיה אבואלעפיא שהביא הכנסת הגדולה משם אביו הרב ז"ל והפר"ח בתשובותיו בסוף המים חיים ושו"ת זרע אברהם שם [והרב משה בן יעקב חגיז בשם מהרמ"ג] ומהר"ם בן חביב בתוספת יוה"כ דף י"ב והרב משנה למלך פ"ג דהלכות ברכות ז"ל והרב חיים אבואלעפיא נר"ו בסוף ספר עץ החיים ס"ל דאין לברך ברכה אחרונה כלל וטעמם וראיותיהם הלא בספרתן ואין להאריך אמנם אנן בדידן רובם הסכימו בהחלט שלא לברך ונפקא מינה נמי לשותים מרק חם שזה דרכו לשתותו גמיעה גמיעה וגם לענין המשקים ששותים בתוקף הקיץ עשויים משלג וקור ומיני מתיקה והוא קרוש ממש עד שא"א בשום פנים לשתותן כי אם בשהיות רבות ולענ"ד הנכון לצאת ידי כולם ולהשתדל בחדא מתרתי או לתת ריוח בין שתיה לשתיה יותר מהנהוג דבהכי הוו תרתי לטיבותא חדא דשוהא יותר משתיית רביעית ודאי ועוד דאין דרכו בכך דנ"מ טובא כמו שבא בדבריהם נ"ע או שישתה פחות מרביעית א"נ ישתה מעט מים או יאכל פרי שברכתו האחרונה בורא נפשות רבות או מעט ירק וכיוצא ונכון לבו בטוח בה'.
ודע דרבינו בפ"ח משאר אבות הטומאות דין י"א פסק לענין פסול גויה דהצירוף הוא כדי אכילת פרס גם לענין השתיה וכבר נרגש מזה הרב המגיד ז"ל ותירץ שעשו חיזוק בטומאת גויה של דבריהם וכו' וכן כתב מרן ז"ל והקשו המפרשים ז"ל דשם בכריתות מוכח בהיפך וביומא דף פ' אמרינן באוכל חצי פרס בטומאת גויה דהקילו משום דלא הויא מדאורייתא ומאי דנראה לענ"ד דכיון דאשכחן דחז"ל החמירו במשקין יותר מהאוכלין דהא גזרו על המשקין להיות תחלה והיינו טעמא משום משקה זב וזבה דהחמירה בהם תורה וכדאיתא בפ"ק דשבת ובסוף פ"ק דפסחים להכי ראה רבינו לפסוק לחומרא לענין השתיה בטומאת גויה וההיא דפי"ט איירי לענין אכילה וכמ"ש רש"י ז"ל וההיא דכריתות כבר כתב הרה"מ שלא רצה רבינו לדחות התוספתא עיין עליו.
ה[עריכה]
אפילו אכל ושתה מהם הרבה. קצת קשה דבגמרא דף פ"א אמרו אנא דאמרי פורתא טובא מי אמרי וכו' משמע דטובא מחייב וכבר נתעוררו בזה הרב ב"י סימן תרי"ב והרב לח"מ ובספר שמות בארץ עיין עליו ולענ"ד נראה דכשאמרו אנא דאמרי פשוט הוא דכוונתו לפי טעותם וכלומר דאף דעתם לא אמרתי דאין כאן חיוב אלא במעט חומץ אבל הרבה כמו שעשו הם לא דברתי בזה וכל הני אגידי אהדדי לכתחילה ומזוג ונמצא שאין ללמוד מזה לענין דינא דכלפי טעותם קאמר להכי כלל רבינו ציר ומורייס וחומץ דכיון דאזוקי מזקי לא שנא פורתא לא שנא טובא דאם מעט מזיק מכל שכן הרבה וכמ"ש הרב מג"א שם דאיירי דוקא כשמבעבע כשמשליכים אותו בארץ ע"כ. אם כן כל שכן בהרבה אלא דבחומץ מזוג מסתברא לחייבו דהרי ראוי לשתות דכבר הותש כחו וכדברי רב גידל אף דהרב ב"י שם הביא דברי רבינו יונה והכלבו ז"ל ס"ל דבהרבה חומץ חי חייב עיי"ש וכ"כ בסי' ר"ד בשם הרבינו יונה ונראה דבר רחוק מהשכל. אלא שיש לדקדק שרבינו פ"י דתרומות פסק או גמע את החומץ הרי זה משלם קרן וחומש וכבר השיגו הראב"ד ומרן ז"ל הליץ בעד רבינו עיי"ש ומכל מקום רבינו נראה כסותר את עצמו דכיון דהחומץ חי אזוקי מזיק ופטור ביוה"כ היכי מחייב קרן וחומש בחומץ סתם דמשמע אפילו חי ונראה שיתורץ בדקדוק לשונו ז"ל שכתב תחילה והסך יין ושמן כאחד או ששתה שמן וחומץ כאחד או שכסס את החיטים או גמע את החומץ הרי זה משלם קרן וחומש ע"כ. הרי שבשמן וחומץ נקט לשון שתיה ובחומץ לבדו נקט לשון גמיעה דהיינו מעט דרך טועם בעלמא משא"כ אם שתה ממנו דרך שתיה אה"נ דאינו משלם אלא הקרן וכן תירץ הרב שמות בארץ עיי"ש ומ"ש רבינו פ"ח דברכות דשותה את החומץ מברך שהכל יש מי שתירץ דאיירי במזוג קצת עיי"ש ונראה לענ"ד דוחק דעל המלח נמי דאינו ראוי כלל לשתות ואפילו הכי כתב רבינו שם דיברך שהכל עיי"ש.
ו[עריכה]
הכוסס פלפלין וכו'. בלשון זה כבר נתעורר הרב המגיד ז"ל וכתב דעיקר הנוסחא אבל רטובים חייב דקאי אכולהו וכמשמעות הש"ס. ובדין אם הפלפלין חייבים בערלה עיין להרב שמות בארץ שם אלא שמ"ש שם למ"ש על הרי"ף והרמב"ם ז"ל הוא קצת דוחק עיי"ש.
כל שלבלבו בארץ ישראל. כן הוא בגמרא. וקצת קשה מאי איריא ארץ ישראל אם לא שנאמר דרגילות הוא להיות כן בארץ ישראל טפי משאר ארצות ואה"נ דהוא הדין בשאר ארצות והטור סימן תרי"ב כתב סתם נראה כמו שכתבתי.
ז[עריכה]
אכל צלי וכו'. מימרא דרב פפא דף פ"א ודין הציר ג"כ שם ומשמע דרבינו מפרש ציר דעלמא דהיינו המים ומלח שמשימים בירק למתקו כעין כבוש שעושים גם בזמנינו וכן נראה ממ"ש מפני שמכשירי האוכל המעורבין עם האוכל וכו' אמנם רש"י ז"ל פירש בחולין דף ק"כ שהוא משקה היוצא מן הירק לישנא אחרינא ציר שהיו מטבילין מאכלם בציר ע"כ. ולפי זה הציר שכובשים אותו בו אינו בכלל כל אלו דגזרו עליהם מן היוצא מן הירק וכן נמי גרע מציר שמטבילים בו מאכלם דפשוט יותר שיצטרף שהרי דרכו בכך. ומ"מ נראה דלפי האמת צ"ל דכולם שוים להצטרף תדע דמסיק תלמודא התם משום יתובי דעתא הוא בכל דהוא תיתבא דעתיה וכו' ופירש רש"י ומשני התם ביוה"כ טעמא לאו משום אוכל הוא דאי נמי לאו אוכלא כיון דמייתבא דעתו מחייב דהא לא תעונה כתיב וזה לא התענה וכו' ע"כ. ותו מההכרח שכתבנו דכל אכשורי אוכלא אוכלא הוא כדאמרינן בגמרא ועיי"ש בחולין לא נחית לדיוקי לענין דינא אלא דבר בהווה יותר וק"ל.
היה שבע מאכילה גסה וכו'. נראה דרצה לומר אכילה גסה ממש הרבה עד שמזיק לו לגמרי ולזה כפל הלשון והיא סברת ר"ת בפסחים דף ק"ז ובב"ק דף ק"י דמחלק בין אכילה גסה לאכילה גסה עיי"ש וקשה קצת דאמאי לא אשמועינן הך דינא גם בעלמא בשאר איסורין שבתורה ומאי איריא ביוה"כ דנקט וכן הקשה בספר שמות בארץ ז"ל עיין עליו ולענ"ד נראה דבשאר איסורין לא איצטריך ליה דכיון דאין לו שום הנאה אדרבא אזוקי מזיק ליה הרי קיימא לן דכל איסורין שבתורה אינו חייב עליהם עד שיאכל אותם דרך הנאתן כדאיתא בפרק כל שעה ופסקה רבינו פי"ד דמאכלות אסורות דין י"א וז"ל כיצד הרי שהמחה את החלב וגמעו כשהוא חם וכו' או שאכל חלב חי או שעירב דברים מרים וכו' ע"כ. הרי דאפילו דרך אכילה ממש אם לא נהנה גרונו הוא פטור והיינו טעמא משום דאכילה כתיב בהו. ומשו"ה בבשר וחלב וכלאי הכרם דלא כתיב בהו לשון אכילה אפי' שלא כדרך הנאתם אסור כמ"ש שם. ואמטו להכי ביוה"כ דלא כתיב לשון אכילה הוה אמינא דדינו כבשר וחלב וכלאי הכרם להכי אשמועינן דכיון דלא כתיב אלא לשון עינוי הא נמי עינוי הוא וכמ"ש רש"י ז"ל וממ"ש רבינו שם בהלכות מאכלות אסורות דתלי טעמא בנהנה גרונו יש ללמוד שאם בלע איזה מאכל על ידי כריכה בסיב או בדבר אחר שלא נהנה לא החיך ולא הגרון מהאיסור כלל שהוא פטור ועיין בספר שמות בארץ בש"ס דף פ"ב.
ח[עריכה]
חולה שיש בו סכנה וכו'. כל דברי רבינו נתבארו שם דף פ"ב ופ"ג. ובמ"ש רבינו הולכים אחר הרוב וכו'. מדברי הרב המגיד ז"ל נראה דהכוונה אחר הרוב אפי' להחמיר וכו' ולהקל אף במחצה על מחצה דספק נפשות להקל [כ"כ בפירוש המשנה] ואחר הבקיאים שכתב ז"ל רוצה לומר דכל זה איירי בשוים אבל אם יש בהם יותר בקיאים מהאחרים אפילו שהם שוים במנין הולכים אחריהם אפילו להחמיר וכל זה כשהחולה אינו אומר כלום וכו' ע"כ. ויש לדקדק אם ג' בקיאים אומרים צריך וג' שאינם בקיאים כמותם והחולה עמהם אומרים אינו צריך דמצד הבקיאים איכא תרי למעליותא חדא שהם בקיאים ועוד שאומרים צריך דאפילו בשוים אזלינן לקולא. ולאידך גיסא נמי כיון שהחולה עם אותם שאומרים אינו צריך הוו להו רבים לגבי הבקיאים ולא חיישינן בעלמא לבקיאים נגד הרוב וכן נמי אם שנים בקיאים אומרים שאינו צריך והחולה עמהם אומר שאינו צריך וג' שאינם בקיאים אומרים צריך שאם נלך אחר הדעות של הרופאים פשיטא שמאכילים אותו ואם נשער החולה כאחד מן הבקיאים אף ששוים הם פשיטא שאין מאכילים אותו מפני בקיאותם. ונראה ודאי דהחולה נחשב כרופא בקי אפילו להחמיר וזה מדיוק דברי רבינו שכתב גבי אמר החולה איני צריך והרופא אמר צריך מאכילים אותו על פיו והוא שיהיה רופא בקי עד כאן. כלומר שאם אינו רופא בקי עדיף טפי איני צריך של החולה ואין מאכילים אותו אם כן בהכרח צריך לומר דהחולה כרופא בקי דיינינן ליה מצד שהוא מרגיש החולי תדע דאזלינן בספיקו דהיינו בשיווי הדעות להחמיר כשאומר איני צריך וא"כ כשהחולה עם שני בקיאים אומרים שאינו צריך נגד ג' אחרים שאומרים צריך פשיטא שאין מאכילים אותו ומכ"ש אם החולה עושה הרוב כאמור בספק ראשון וק"ל.
אבל אם אמר צריך וכו'. קצת קשה דזה כבר ביארו בתחילת הדין דאם אמר החולה צריך אני אע"פ שהרופאים הבקיאים אומרים אינו צריך מאכילים אותו על פי עצמו וכו' ומשמע דאפילו שכל הרופאים אומרים אינו צריך אפ"ה מאכילים אותו על פי עצמו דלב יודע מרת נפשו א"כ כ"ש הכא דליכא אלא רובא וכלומר דהיא גופא קמ"ל דהוה אמינא דהכא כיון דאיכא רופאים שאומרים צריך סמיך החולה עצמו עליהם לומר צריך אני והוה אמינא דלא צייתינן ליה והכי קי"ל גבי גיטין בכתובות דף כ"ב מה שאין כן לעיל שכל הרופאים אומרים אינו צריך ואפ"ה הוא אומר צריך אני פשיטא דצייתינן ליה דכיון שרואה שכל הרופאים אומרים אינו צריך ואפילו הכי הוא חולק עליהם פשיטא דמשום שהוא מרגיש בעצמו החולי כבד הוא אומר כן ואמת הדבר. וליכא למידק נמי דאמאי איצטריך לפרש אבל אם אמר וכו' דכיון שכתב ובלבד שלא יאמר החולה צריך אני מינה דאם החולה בעצמו אומר צריך מאכילים אותו דיש לומר דהוה אמינא דהחולה שותק ובלבד וכו' הייתי מפרש דר"ל שהחולה אומר איני צריך אך האמת נראה דמעיקרא קושיא ליתא וק"ל.
ט[עריכה]
עוברה שהריחה וכו'. פרטי דין זה הביאם רבינו בפי"ד דמאכלות אסורות אמנם השמיט שם מה שאמרו בברייתא דתחילה תוחבים לה כוש ברוטב ומניחים לה על פיה ומרן ז"ל ציין הברייתא שם ולא נרגש מזה והוא תמוה ואפשר עם מ"ש רבינו שם ואם לאו מאכילים אותה פחות מכשיעור ואם לא נתיישבה דעתה מאכילים אותה עד שתתיישב דעתה וחלוקא זו לא הוזכרה בברייתא ששם לא אמרו אלא מאכילים אותה השומן בעצמו ובזה יתורץ שרבינו מפרש הברייתא דתוחבים לה כוש לאו דוקא אלא ר"ל (ממנו) [מעט] מזער וכן בכולם עד שתתיישב דעתה ולהכי הוצרך להוסיף על הברייתא להורות לנו כוונתה ואיך הוא הדין ונכון.
וכן מי שאחזו בולמוס וכו'. משנה דף פ"ג והקשה הרב שמות בארץ דאמאי השמיט רבינו מה שאמרו בברייתא מנין היו יודעים שהאירו עיניו משיבחין בין טוב לרע אמר אביי ובטעמא ופי' רש"י מי שיודע להבחין בין טעם תבשיל יפה לטעם תבשיל רע ע"כ. ואפשר דרבינו מפרש הברייתא דלאו דוקא לענין דינא קאמר אלא לסימנא בעלמא כדי לידע מתי הבריא ולכך העתיק המשנה כצורתה ולא חש לסימן זה וכן בפירוש המשנה עיי"ש.
י[עריכה]
קטן ובן תשע שנים. [נוסח אחר קטן בן] עיין להרב לח"מ ובס' שמות בארץ שהאריך בזה ושם הקשה קושיא חזקה להרב המגיד ז"ל במ"ש דיש מי שאומר שיש השלמה בתינוקת מדבריהם בשנת י"ב ואין השלמה בתינוק מדבריהם כלל והקשה ז"ל דסברא זו לא מצאה לא באמוראים ולא בשום פוסק ושהוא דבר פלא ועיי"ש שהצריך עיון ואפשר קצת דכוונת היש אומרים אלו דעל האב מוטל דבר זה לחנכו במצות והיא מצוה כללית המוטלת עליו ולא הוצרכו חז"ל לתקנה זו ודו"ק.
יא[עריכה]
בת י"ב וכו'. עיין לרבינו פ"ב מהלכות אישות ובפירוש המשנה כתב ז"ל טעם לזה וז"ל כי הנקבות סובלות התענית יותר מהזכרים לפי שמזג הזכרים חם ונמס הגוף יותר וכו' ע"כ. ולכאורה הם דברים מגומגמים הרבה דכיון שכך חייבה תורתינו הקדושה בכל המצות בכלל איך שייך טעם זה ומה צורך לו ויש להתיישב ועיין מ"ש בזה בפ"ב דהלכות תענית דין ה'. ויש נוסח אחר בדברי רבינו הרי הן גדולים לכל המצות. ודין קטן פחות מט' שנים נתבאר שם ומכאן תוכחת מגולה לאותם המניחים בניהם להתענות בפחות מט' שנים דאיסור גמור הם עושים דבקל גמור יכול הנער להסתכן חלילה והוי מעוות שאינו יכול לתקון כי מה לנו בהתפארות הנער בדבר שיכול לסבב לו המיתה ודי לנו במה שחייבה תורה ורבותינו הקדושים זלה"ה ועיין עוד להכלבו שהביא הרב ב"י ס"ס תרי"ב.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |