מעשה רקח/שביתת עשור/ג

מעשה רקח ‏ שביתת עשור ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק ג מהלכות שביתת עשור

א

אסור לרחוץ וכו'. שם דף ע"ז ופסחים דף כ"ד ורבינו כתב שם וז"ל והרחיצה במים ע"כ. משמע דבא לשלול שאר משקין וליתא דעכ"פ הנאה איכא ותו דבגמ' יליף לה מדכתיב וסוך לא סכתי וסיכה משמן משמע לכך נראה דכוונת רבינו לשלול שאר מידי דמנקי דאע"ג דכתיב בהו רחיצה כדאיתא בברכות דף ט"ו מי כתיב ארחץ במים בניקיון כתיב בכל מידי דמנקי קמ"ל דשרי.

והמלך והכלה וכו'. משנה וגמ' שם וטעם היתר זה עיין למרן ז"ל פ"א דין ה' ומ"ש שם. ומבואר דדוקא למלך אמרו ולא למלכה וכ"כ ז"ל אנן מאי דאיכא למידק דאמאי לא התירו לו ג"כ נעילת הסנדל דאין זה כבודו של מלך לילך יחף וי"ל דאפשר לו בסנדלין של בגד או משי דאף שהם דרך נוי שרו וכ"כ הר"מ בן חביב ז"ל ולפ"ז קשיא לי לדברי הרב ב"ח סי' תרי"ד שהכריח לילך יחף ממש ודלא כמו שנוהגים העולם להקל עיי"ש אם לא שנאמר לדעתו ז"ל דעיקר היופי דקפיד קרא אינו אלא דרך ראית העין שהם הפנים א"נ אפשר ליה בבגדים ארוכים שמכסים הרגלים. גם באמת לשון הזוהר הקדוש הכי מוכח כדברי הרב ב"ח ז"ל דבפרשת תצוה דף קפ"ה ע"ב איתא וז"ל ביומא דכפור דאיהו קנוחא דכל חובין ונקיו דילהון בעאן ישראל לנקאה גרמייהו ולמהך מייחפי רגלין כמלאכי עלאין ע"כ. אמנם נראה לענ"ד דמנהג העולם הוא ע"פ הדין דכמה אמוראי בש"ס הוו נפקי בסנדלין של שעם וגמי וכיוצא ולא נתמעט אלא עץ אליבא דמאן עיי"ש. ובדין הכלה יש נוסח אחר כת"י בדברי רבינו כדי שלא תתגנה על בעלה ונמצא מגרשה.

ב

מי שהיה מלוכלך וכו'. כל דברי רבינו נתבארו שם ולא מצינו לרבינו שהתיר שום רחיצה ביום הכיפורים שחרית להעביר הרוח רעה. ובשבת (דף קט.) אמרו בת חורין היא ומקפדת עד ג' פעמים וכן אמרו שם יד לעין ויד לחוטם תקצץ וגם בפ"ד ובפ"ז דהלכות תפילה לא הזכיר דבר זה וכבר נתעוררו המפרשים ז"ל והר"מ בן חביב ז"ל כתב דרבינו ס"ל דלאו הלכתא נינהו עיי"ש ובהכי מתורץ ג"כ קושית הרב לח"מ ז"ל עיין עליו ומ"ש בספרי רבינו ונותנת פת לתינוק בנוסח אחר כת"י ונותנת פת לבנה ובנוסח אחר כת"י ונותנת פת לבנה קטן.

וכל חייבי טבילות וכו'. תענית דף י"ג א' וכת"ק. ועיין לרבינו פ"ו דיסודי התורה דין ו' ופ"ד דתפילה ומ"ש שם בס"ד.

ג

מי שראה קרי וכו'. זה דעת רבינו דלא גרע מהיו ידיו מלוכלכות ומה שהתירו בגמ' דף פ"ח לטבול אינו אלא בזמן שתקנו טבילה לבעלי קריין אבל בזמן הזה אסור וכן דעת ר"ת ודלא כר"י ברצלוני והלכות גדולות שהביא השלטי גבורים והטור סי' תרי"ג עיין עליו. ומ"ש בספרי רבינו

מפני טומאת מת בנוסח אחר כת"י כתוב מפני טומאה ומחקו תיבת מת ודו"ק.

ד

טיט שהוא לח וכו'. נתבאר שם ופי' רש"י שלחלוח הטיט הוי עונג קרוב לרחיצה ע"כ. ומבואר דדרך ישיבה אינה אלא במלבושיו ואין בשרו נוגע בטיט ואפ"ה אסור מחמת הלחלוח והטור והרב ב"י סימן תרי"ג העתיקו אסור להצטנן בטיט לח וכו' והכל הולך אל מקום אחד ודו"ק.

לא ימלא אדם וכו'. שם דף ע"ח א"ר פפא כסא דכספא מלא אסור חסר שרי. דפחדא אידי דאידי אסור משום דמשחל שחיל רב אשי אמר כסא דכספא חסר נמי אסור משום דמזדריב ופי' רש"י מלא אסור שמא ישפכו מים על הבשר, משחל שחיל פולט מים שבולע וכו', דמזדריב מחליק ונשמט מידו וישפכו המים עליו ע"כ. ולפ"ז הדבר מבואר דלשון מילוי דנקט רבינו הכא ר"ל לשים בו מים כמו לא ימלא אדם קערה שמן וכיוצא ותדע דיהיה טעמא לכלי חרס שמים נזחלין מדפניו וטעם זה שייך אף בחסר כמבואר בחוש הטבע. ומ"ש גבי כלי מתכות שמא ינתזו וכו' כן פירש הרי"ף והביאו הרב המגיד ז"ל ואפשר דנכלל בו גם פירוש רש"י ז"ל אכן מה שיש לעמוד בדברי רבינו אם מותר להצטנן בכלי חרס חסר שלא כנגד המים דמדכתב שהמים נזחלין מדפניו משמע דדוקא כנגד המים אסור ושלא כנגדן שרי וזו היא דעת הרב כנסת הגדולה שם ואף שלא כתב כן אלא בדרך אפשר עיי"ש. ולענ"ד נראה אחרי המחילה הראויה אין נראה כלל דכיון דאיכא טעמא דשמא ינתזו שכתב רבינו גבי כלי מתכת דשייך נמי בכלי חרס פשיטא דלטעם זה הכל נאסר אפילו בחסר ומבואר הדבר דהטעם שאמרו בכלי חרס שהמים נזחלין אינו אלא לאשמועינן דאיסורו בריא ואין כאן שמא משא"כ בכלי מתכת דאין טבעם ללחלח מבחוץ אמנם לענין דינא כל היכא דאיכא למיחש לשמא ישפכו בכל מין כלי יש לאסור מלבד דעינינו הרואות בכלי חרס דטבעו ללחלח אף שלא כנגד המים. והרי הביא הרב ז"ל שם דעת רבינו יונה דאסר להדיא בין מלא בין חסר בלי שום חילוק כלי עיי"ש והטור ז"ל כתב דיש אומרים דבכלי חרס אפי' רקנים לגמרי אסור [ועל כרחך היינו טעמא כמ"ש] ואף דלא קי"ל הכי אנן בדידן יש לנו לומר דבאית בהו מים מיהא יאסר כולו מלבד מה שהכרחנו ונראה פשוט. ושם בגמרא אמרו שמותר להצטנן בתינוק ובפירות ורבינו השמיט תינוק דנלמד מדין פירות שהזכיר. ומבואר דלא גזרו אלא בדבר המלחלח כגון טיט לח או כלי מלא מים משום תענוג בליתא דרחיצה.

ה

לוקח אדם מטפחת וכו'. דף ע"ח ודוקא ע"ג עיניו הותר ובכי הא ולא זולת משום חשש סחיטה דאסורה ביוה"כ כמבואר שם. ורבינו שכתב בפ"ה דהלכות תענית דין י' ואסור ברחיצה וכו' כיוה"כ הדבר מבואר דבדרך כלל קאמר דפשיטא דבט' באב אין בו איסור סחיטה ודומיא למאי דאמרינן בפרק מקום שנהגו אין בין ט"ב ליוה"כ אלא שזה ספיקו אסור וכו' ועל כרחך דלא איירי אלא במה שנאסר בשניהם דבמה שהם חלוקים כגון איסור מלאכות וכו' מלתא דפשיטא היא ובזה יתורצו קושיות הרב לח"מ ז"ל על דברי רבינו עיין עליו. ובספרי רבינו כתוב ומעבירה על פניו ובגמרא אמרו ע"ג עיניו וכ"כ הרי"ף וכן העתיק הסמ"ג לאוין ס"ט ואפשר דט"ס הוא.

ו

ההולך להקביל וכו'. ברייתא שם ופירש רש"י ואינו חושש משום רחיצה ע"כ. משמע דאין לנו לחוש אלא משום רחיצה והיא גופא שריא בכי הא דאין כוונתו לרחוץ ולפ"ז כי תנן במתניתין פרק יו"ט ופסקו רבינו פ"א דשופר דין ד' דאין שטין ע"פ המים להביאו דהגזרה היא משום שמא יעשה חבית של שייטין כדאיתא התם לעבור ברגליו בימים כי הכא משמע דשרי ותדע דזה התירו אפילו לדבר הרשות כגון לשמור פירותיו וראיתי להטור שהביא משם בעל הלכות גדולות דדוקא עובר עד צוארו התירו כאן אבל מעבר לשוט אסור והוא ז"ל תמה עליו דאפילו רחיצה החמורה דאסמכוה אקרא שריא בכי הא לשוט דאינו אלא מדרבנן לא כ"ש. ועיין להרב בית יוסף והמפרשים שם זלה"ה ולענ"ד נראה דברי בה"ג שרירין דכיון דחז"ל לא התירו אלא לעבור דרך רגלו ורחיצה אין כאן דאינו מכוין לה מכלל דלשוט דניתוסף בו איסור אחר לא דהא בשט איכא נמי הך רחיצה גופא והוו תרתי לגריעותא ותדע עוד דהסמ"ג ומהרש"ל כתבו דאם יש לו דרך אחרת אין לו לעבור במים כלל וכמ"ש העטרת זהב שם. הרי דלא הותר אלא על צד הדוחק בדלא אפשר ואיך נתיר לו עוד איסור אחר מלבד דאיכא למימר נמי דאיסור השט הוי אטו מלאכה דאורייתא להתחייב עליה כרת משא"כ רחיצה.

או מי שהוא גדול וכו'. בברייתא שם ושאלו בגמרא הרב אצל תלמיד מאי ולא אפשיטא ורבינו נראה דנקיט לה לחומרא וכ"כ הרב המגיד ז"ל. וראיתי להרב מג"א סי' תרי"ג שהקשה דכיון דמידי דרבנן הוא הו"ל לפסוק לקולא. ותו הקשה על גוף הבעיא למה יהיה עדיף ההולך לשמור פירותיו מלילך אצל התלמיד ללמוד. והלא מצוה גדולה הוא וכו' ותירץ דהטעם כאן כיון שיכול התלמיד לבא אצל רבו אבל בלא"ה שרי ודלא כהלבוש ז"ל שאסר עיי"ש ואחרי המחילה אין נראה כלל דכיון דהפוסקים סתמו דבריהם משמע דבהחלט אסור וטעמא רבא איכא במלתא דבהולך להקביל פני רבו ההליכה מצד עצמה הויא נמי מצוה דחייב אדם להקביל פני רבו וכו' משא"כ בהרב שהלך אצל התלמיד אין כאן מצוה מצד ההליכה דאדרבא זלזול הוא שהרב ילך אצל התלמיד וההיא דלשמור פירותיו שאני ושאני דמשום הפסד ממון הוא ואם לא נתיר לו יש לחוש שילך באיסור וכמה דברים התירו חז"ל משום דאדם בהול על ממונו והתורה חסה על ממונן של ישראל וגם בפסחים דף מ"ו פריך תלמודא ומשום הפסד ממונו שרינן איסורא דאורייתא א"ל אין משום הפסד ממונו גמר בלבו לאכול כזית וכו' וכמו שנתבאר בהל' שביתת יו"ט פ"א דין י"ב (הדר) דע"י קצת היתר שרינן אפילו איסורא דאורייתא משום הפסד ממון ויש לנו כיוצא באלו בתלמוד ובפוסקים טובא עיין עליהם. ומ"ש דאיסורא דרבנן הוא י"ל דיוה"כ שאני דחמירא קדושתו טפי ושוויוה רבנן כדאורייתא. ומבואר הדבר לדעת רבינו שכתב או מי שגדול ממנו בחכמה ובגמ' אמרו או מי שגדול ממנו ותו לא משמע דבשוים אסור ודלא כהרב כנסת הגדולה שם שכתב דבשוים נמי שרי עיי"ש שוב מצאתי נוסח אחר בדברי רבינו בחכמה ובמנין ודו"ק.

עובר במים. נתבאר בגמ' דהיינו דוקא בדלא רדיפי מיא אבל אי רדיפי מיא אף בחול אסור מפני הסכנה ומתבאר ממ"ש רבינו פי"ב דרוצח.

שאם לא תתיר וכו'. מבואר דעת רבינו דדוקא באלו דהוו מצוה התירו סופן משום תחילתן אבל בהולך לשמור פירותיו דהוי דבר הרשות לא לאפוקי סברת הסמ"ק שהביא הפר"ח ז"ל עיי"ש. ומ"ש בספרי רבינו

ונמצא נכשל מן המצוה וכן לשון הסמ"ג וכן בב"י ונוסח אחר יש ונמצא נמנע מן המצוה.

ז

אסור לנעול וכו'. שם ולא נתבאר בדברי רבינו אם של עץ מותר וכ"כ הרב ב"י שם ורש"י ושאר מפרשים נקטו לה לאיסור עיין עליהם. ומ"ש רבינו

דאפילו ברגלו אחת. הרב המגיד ז"ל כתב דכן מבואר בגמ' ע"כ. נראה דכוונתו מקב הקיטע שהוזכר שם ונראה עוד שיש ללמדו שפיר מדין הרחיצה שהזכיר רבינו בראש הפרק. וממ"ש רבינו

ומותר לצאת וכו'. משמע דאף לרה"ר קאמר דלא נימא דאין זה דרך מלבוש והוא מחלוקת הפוסקים ז"ל עיין עליהם. ומ"ש בספרי רבינו ושל גמי בנוסח אחר ושל גומא.

וכורך אדם וכו'. שם ואיתיה נמי בירושלמי ודין התינוקות וכו' נתבאר ג"כ שם.

ח

מותר לכל אדם וכו'. מימרא דשמואל שם. ודין החיה משנה שם וכרבי אליעזר כדמשמע בגמ' ועיין לרבינו פ"ב דהלכות שבת דין י"ג.

ט

אסור לסוך וכו'. ברייתא שם וירושלמי ושם פי' רבינו אמתניתין דסיכה היינו בשמן ומסתברא דאורחא דמלתא וה"ה בשאר דברים דשייך בהו סיכה וכמ"ש לעיל בדין א'.

בין סיכה שאינה של תענוג. משמע דהיינו כגון להעביר הזוהמא וכן מתבאר מדברי הטור סי' תרי"ד ואף דברחיצה התירו למי שהיו ידיו מלוכלכות כמ"ש בדין ב' צ"ל דהכא אפשר ליה ע"י רחיצה ואף דשוים הם לענין האיסור. בסיכה איכא הנאה טפי מרחיצה כידוע וכעין זו תירץ מהר"ם בן חביב שם. ובמה שיש לעמוד בדברי רבינו ממ"ש בהלכות אבל וט' באב בזה עיין מ"ש בפ"ה דהלכות תענית דין י' בעז"ה.

י

יש מקומות וכו'. משנה בפסחים דף נ"ג ומבואר בגמרא ונחלקו הפוסקים ז"ל אם יש לברך על הדלקת הנר ביוה"כ במקום שנהגו להדליק ולענ"ד נראה הדעת נוטה כמ"ד שאין לברך דאיך יברך וצונו כיון דחז"ל לא דברו בזה אעיקרא דמלתא דהא לא הוי אלא מנהג. השי"ת יכפר כל עוונותינו ויורינו דרכיו ונלכה באורחותיו ותהי נפשנו דבקה בו וביחודו יתברך בצאתה מן הגוף כשלהבת קשורה בגחלת אמן כן יהי רצון אמן.

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---