לחם משנה/שביתת עשור/ב

לחם משנה ‏ שביתת עשור ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

האוכל ביוה"כ מאכלין הראויין לאכול לאדם ככותבת הגסה וכו' הרי זה חייב. כתב ה"ה בגמרא שאלו באיכות הכותבת וכו' בנסחא דידן ליתא להך בעיא אלא במאי דקאמר עצם כשעורה אי הוי כגרעיניה אבל לא ככותבת ובגמרא אמרו דמאן דבעי ככותבת לא בעי ההיא משום דלחה שבולת מיקרי שלא בקליפתה חושלא מיקרי אלא שהיה לו להרב המגיד הנסחא האחרת:

ג

אכל או שתה פחות משיעור זה וכו'. ואע"פ דחצי השיעור אסור מן התורה פסק רבינו ז"ל בהלכות שבועות פ"ד דחייל עליה שבועה וכבר אמרו התוס' ז"ל שם בשבועות דטעמא משום דכיון שאינו מפורש בתורה חייל עליה שבועה. ומוכרח הוא שם בגמ' (שבועות כ"ג:) כן דאמרו דר' יוחנן לא מוקי מתניתין בחצי שיעור כריש לקיש משום דבעי לאוקמי מתניתין ככ"ע משמע אי לאו הך טעמא מצי לאוקמי ולא חייל שבועה אע"ג דאית ליה חצי שיעור אסור מן התורה וטעמא כדכתיבנא. ואע"ג דבפרק יוה"כ (דף נ"ג:) הוה ס"ד דמקשה דאפילו על איסורא דרבנן לא חייל שבועה מ"מ צ"ל במסקנא דאפילו על אסור תורה שאינו מפורש לא חייל דמוכרח לומר כן מכח סוגיא דשבועות:

ד

כדי אכילת שלש ביצים וכו'. פ"ח מהלכות שאר אבות הטומאה גבי חצי פרס לפסול הגויה כתב שם רבינו ז"ל דהוי כביצה ומחצה שוחקת והכי איתמר בגמרא בעירובין וא"כ קשה דכאן היה לומר שלש ביצים שוחקות כיון דבחצי ביצה ומחצה שוחקות. ושמא י"ל דהחצי דהוי התם לאו חצי מדוייק אלא יותר מחצי מעט:

שתה מעט וחזר ושתה וכו'. קשה כיון דשיעורא הוי רביעית היכי שייך לומר מתחלת השתייה עד סופה הא כיון דפסק עבר השיעור דהשתיה רביעית הוי ובשלמא הכא אינו קשה דמלא לוגמיו הוי פחות מרביעית באדם בינוני. ואפשר דהך שיעורא הוי לאדם בינוני. אבל בפ' י"ד ממאכלות אסורות דיהיב הך שיעורא לשאר איסורים דשיעורם רביעית היכי שייך. וי"ל דשייך היכא דשתה מהרה ופסק ואחר כך שתה דאנו משערים אם יש מתחלת השתיה עד סופה כשיעור שתיית רביעית בריוח כדרך שבני אדם שותים ודוחק:

שתה מעט וכו'. כתב ה"ה וי"ל דעשו חיזוק בטומאת הגויה של דבריהם. קשה דבפרק יוה"כ (דף פ':) אמרו מתקיף לה רבא ככותבת בכדי אכילת פרס חצי פרס בכדי אכילת פרס א"ל רב פפא הנח לטומאת גויה דלאו דאורייתא היא ע"כ. משמע דאע"ג שהיה ראוי להצטרף חצי פרס ביותר מכדי אכילת פרס משום דככותבת שהוא פחות ממנו הוא בכדי אכילת פרס מ"מ לא רצו חכמים להחמיר בשיעור ההצטרפות מפני שהוא מדרבנן. ולפי דעת ה"ה ז"ל קשה דא"כ איך החמירו בשיעור צירוף השתיה מפני שהוא מדרבנן אדרבה מזה הטעם היה להם להקל כמו שהקלו באכילה וכן קשה הראיה שהביא מכריתות משמואל דמחמיר טפי בשיעור דרבנן וכו' כלומר דשם אמר דחצי פרס דאוכלין ומשקין מצטרף אפילו כל היום כלו ובלבד שיאכל כל כזית וכזית בכדי אכילת פרס ואין זו ראיה דאין הטעם התם משום חומרא דטומאת גויה אלא מפני ששיעור חצי פרס הוא גדול לכך אמרו שההצטרפות הוא כל היום כלו אבל בעלמא שהשיעור כזית די שיהיה שיעורו בכדי אכילת פרס ראיה לדבר זה שהרי גם כאן הצריך שבכל כזית וכזית יהא בכדי אכילת פרס. מיהו לזה י"ל דמ"מ כפי חשבון כזית בכדי אכילת פרס בחצי פרס שהוא ביצה ומחצה לא היה הצטרפותו חצי היום וא"כ היה להם לחכמים לתת שיעור ההצטרפות כפי חשבון כזית בכדי אכילת פרס אלא ודאי שבטומאת הגויה החמירו ולקושיא ראשונה י"ל דבטומאת הגויה הקלו מצד והחמירו מצד בענין צירוף האכילה הקלו ואמר שאע"פ שהוא חצי פרס מ"מ אין הצטרפותו אלא בכדי אכילת פרס כמו כזית של שאר איסורין אבל בענין צירוף השתיה ראו חכמים להשוות שיעור השתיה עם צירוף האכילה מפני שכיון שטומאת הגוייה היא מדבריהם אתו לזלזולי ואם יראו שהקלו בשתייה שהוא כדי שיעור רביעית אתו לזלזולי ג"כ באכילה להקל בה דומיא דשתייה אבל בשאר אסורין שבתורה אע"פ שיקלו בשתייה לא יקלו באכילה כיון שהוא מן התורה ואם כן טעם זה דקאמר ה"ה שהוא מדבריהם אהני להחמיר מצד ולהקל מצד: כתב ה"ה וי"ל שעשו חיזוק בטומאת הגויה שהיא מדבריהם וכן קשה על זה תרתי דהא במתניתין ובברייתות תני נמי שתה רביעית יין ונכנס למקדש וקאמר דהצירוף הוי בכדי אכילת פרס והא התם דהוי איסור תורה ומ"מ בעי צירוף בכדי אכילת פרס ולא רביעית א"כ משמע דמתניתין לא סבירא ליה כדברי התוספתא ואין לחלק כמו שחילק ה"ה ואע"ג דר' יוסי פליג אהא דשיעור שתייה בכדי אכילת פרס גבי שתה רביעית יין ונכנס למקדש הלכתא כותיה דר' יוסי ולא משום הך טעמא פליג דר' יוסי נמי סבר דאי הוה צירוף הצירוף יהיה בכדי אכילת פרס אבל לית ליה צירוף כלל כדנפיק ליה התם מקרא ותו קשיא דבגמרא בפ' יוה"כ הקשו דאמאי לא יהבו רבנן בטומאת הגויה יותר משיעור בכדי אכילת פרס כיון דהוי שיעורו חצי פרס ותירצו משום דהוי של דבריהם הקילו והוא הפך דברי ה"ה ז"ל שעשו חיזוק. מיהו לזה י"ל דלמיהב ליה שיעור חדש יותר מכדי אכילת פרס סמכינן אטעמא שהיא של דבריהם והקילו אבל בהא דיהבי בשתייה אכילת פרס אין זה שיעור חדש דהא מצינו הך שיעורא באכילה:

ה

אכל אוכלין שאינן ראויין למאכל אדם וכו' או ששתה משקין שאינן ראויין לשתייה וכו' אפילו אכל ושתה מהן הרבה הרי זה פטור מן הכרת אבל מכין אותו מכת מרדות. שם על משנה דשתה ציר או מורייס פטור אמרו בגמרא (דף פ"א:) הא חומץ חייב וכו' מתניתין רבי היא דתניא רבי אומר חומץ משיב את הנפש דרש רב גידל וכו' אין הלכה כרבי לשנה נפקו כ"ע מזגו ושתו חלא שמע רב גידל ואקפיד אמר אימור דאמרי אנא דיעבד לכתחלה מי אמרי אימור דאמרי אנא פורתא טובא מי אמרי אימור דאמר אנא חי מזוג מי אמרי ע"כ. ולכאורה נראה דה"ק אפילו כשאמרתי אני דיעבד לא אמרתי אלא מעט ואפילו מעט לא אמרתי אלא חי אבל מזוג מי אמרתי דודאי חייב ולכך פסק רבינו ז"ל דחייב במזוג. אבל תימה שהיה לו לפסוק בהרבה שחייב וא"כ איך כתב אפילו שתה מהן הרבה פטור וכבר הוקשה זה להרב בית יוסף ז"ל ותירץ שם תירוצים יפים ואני אתרץ דרבינו נראה לו דפשט דברי רב גידל משמע דהכי קאמר אימור דאמרי אנא אין הלכה כרבי בפורתא אבל בטובא אפילו רבנן מודו דחייב דאין לפרש דמאי דקאמר אבל טובא מי אמרי שר"ל אבל בטובא ודאי דהלכה כרבי דחייב אע"ג דרבנן פליגי עליה אפילו בטובא דודאי רב גידל היה לו לפסוק כרבי לגמרי או כרבנן לגמרי ומפני שנראה לרבינו ז"ל פשט דברי רב גידל כך לכך הוקשה לו בגמרא דכיון דאמר רב גידל דרבנן מודו בטובא דחייב א"כ אמאי קאמר בגמרא הא חומץ חייב מתני' רבי היא וכו' דמשמע דה"ק מדנקט מתניתין ציר או מורייס ולא נקט חומץ משמע דחומץ חייב וא"כ מתניתין אתי כרבי ואמאי מוקי מתניתין כרבי אפילו כרבנן נמי מצי אתי דהא רבנן מודו בטובא דחייב וא"כ להכי נקט במתניתין ציר או מורייס ולא חומץ לומר דבציר או מורייס בין מעט בין הרבה פטור אבל בחומץ כשיהיה הרבה הוא חייב ומכח קושיא זו אפרש פשט דברי רב גידל כך אימור דאמרי אנא דיעבד לכתחלה וכו' אימור דאמרי אנא פורתא טובא מי אמרי כלומר רב גידל אקפיד ואמר אני לא אמרתי שמותר אלא בדיעבד אבל לכתחילה לא אמרתי ואפילו לפי דבריהם שהבינו לי שאמרתי אפילו לכתחלה אם אמרתי שמותר לכתחלה לא אמרתי אלא בפורתא אבל בטובא מי אמרתי שלכתחלה מותר ואפילו כדבריהם שהשיבו לי שאמרתי בין רב בין מעט אימור דאמרתי אני כן בחי אבל במזוג מי אמרתי ולפי זה לא נפקא לן איסור בהרבה לרבנן אלא לכתחלה אבל בדיעבד אית להו לרבנן דמותר ולהכי מתניתין דקאמר בדיעבד שתה ציר או מורייס דפטור בדיעבד דמשמע חומץ לא ודאי דאתיא דלא כרבנן דאית להו דאפילו טובא מותר ומשום הכי קאמר מתניתין מני רבי היא ולא רבנן. ופסק רבינו ז"ל כן דבהרבה בדיעבד מותר כרבנן אבל לכתחלה אסור וזהו שאמר אפילו שתה וכו' אבל במזוג פסק רבינו ז"ל דאפי' בדיעבד חייב משום דמשמע ליה דמאי דקאמר גמרא מזוג מי אמרי ר"ל דאפילו בדיעבד אסור משום דלא פירש רבינו ז"ל בפורתא וטובא דטובא בדיעבד לרבנן מותר אלא כדי לתרץ הקושיא דהיכי קאמר מתניתין ר' היא כדפרישית אבל במזוג אפילו יסבור רבנן דחייב אין כאן קושיא נוקמא מתניתין כרבנן ואימא ציר או מורייס פטור אבל חומץ מזוג חייב דציר ומורייס לא שייך ביה מזוג כדי שנאמר דמתניתין במזוג איירי ולכן לא נקט חומץ וא"כ כיון שאין קושיא כלל כשנפרש במזוג מי אמרי דר"ל אפילו בדיעבד אסור לכך פירש רבינו ז"ל כן כפשטו. זה נ"ל לתרץ לדעת רבינו ז"ל:

ח

מקצת הרופאים וכו' אחר הרוב או אחר הבקיאים וכו'. כתב ה"ה ז"ל נ"ל פירוש דבריו או אם שוים במנין וכו' כלומר דלעולם אזלינן בתר המנין ועדיף טפי מנין מבקיאות ודלא כהרמב"ן ז"ל ואם אין שם מנין הולכים אחר הבקיאות והטעם שפירש כן מפני שרבינו ז"ל הזכיר הרוב תחלה דכיון שכתב הולכים אחר הרוב משמע בתחלה צריך אתה לבקש הרוב ואם לא תמצא מנין זיל בתר הבקיאות ואם היה דעתו כדעת הרמב"ן ז"ל היה לו לומר איפכא הולכים אחר הבקיאות או אחר הרוב:

מקצת הרופאים אומרים צריך ומקצת אומרים אינו צריך הולכין אחר הרוב וכו'. טעמו דסבר דאית ליה דאזלינן בתר רוב דעות משום דס"ל דלרב אשי (דף כ"ג) ליכא פירכא דפשיטא דספק נפשות להקל דאיצטריך סד"א כיון דכשהוא אמר צריך עדיף ממאה ה"ה היכא דאמר לא צריך קמ"ל. כן כתב הרב בית יוסף ז"ל בטור א"ח בשם הרמב"ן ז"ל. וקשה א"כ לעיל נמי לר' ינאי דאית ליה דחולה כשאמר איני צריך עדיף מרופא משום דלב יודע וגו' מאי פריך פשיטא נימא דאשמעינן דס"ד דעדיף מרופא כשאמר אינו צריך. וי"ל דלאו משום דעדיף מרופא כשאמר צריך מאכילין אותו דטעמא דלב יודע מרת נפשו לא עביד ליה אליבא דר' ינאי אלא כחד רופא והוי כחד לגבי חד וספק נפשות להקל ולהכי פריך דהיכא דאיכא אחרינא בהדיה ואיכא תרי רופאים כנגדו הוו תרי לגבי תרי דאיהו לא הוי אלא כחד רופא פשיטא דמאכילין אותו דספק נפשות להקל. ולסברא שהביא הטור ז"ל שם דחאה הרמב"ן ז"ל שם דאפילו היכא דאיכא רוב אזלינן בתר הבקיאות דמדקאמרה מתניתין מאכילין אותו על פי בקיאים משמע דאזלינן בתר בקיאות א"כ אמאי הוצרך הגמרא לומר דלא אזלינן בתר רוב דעות נימא דאזלינן ואע"ג דאיכא תלתא אזלינן בתר בקיאות וזהו שאמרה משנתנו מאכילין אותו ע"פ בקיאין כלומר דאם השנים בקיאים עדיף איהו ותרי אחריני דהיכא דאיכא בקיאות לא אזלינן בתר רוב דעות:

י

קטן בן תשע שנים או בן עשר מחנכין אותו לשעות וכו'. כתב ה"ה ונראה לי דדעת ההלכות ורבינו ז"ל וכו' שאל"כ נמצאת השלמה בתינוק שלש שנים לפני חיובו ע"כ. ולעמוד יפה על כונת רבינו ז"ל עיין בהרי"ף והר"ן ז"ל שבכל הולך רבינו ז"ל כפי אותו הגירסא ואותו הפירוש. ונראה דלאותה הגירסא ולאותו הפירוש לא גרסינן בגמרא (דף פ"ב) בשלמא לרב הונא ור"נ לפני שנה ולפני שתים לפני שנה לדבריהם ולפני שתים לדבריהם כדאיתא בספרינו וגם רש"י ז"ל נראה דלא גריס ליה אלא הכי גריס בשלמא לרב הונא ור"נ ניחא וכן גורס הרא"ש ז"ל וצריך להתיישב בפירוש הסוגיא לדעתו ואין כאן מקומו. וכלל הדבר שרבינו הולך בשיטת הרי"ף רבו ז"ל. ומה שאמר שאל"כ נמצאת וכו' כלומר דבגמרא תירצו לרב הונא ור"נ מאי חינוך השלמה וקאמר דשנה או שתים סמוך לפרקן משלימין דהיינו שתי שנים לפני חיובו מן התורה ואם אנו פוסקים כר' יוחנן דתינוק לי"ג שנים משלים מדאורייתא וכרב הונא ור"נ דמשלימין מדרבנן בן י"א וכדכתב הרי"ף ז"ל א"כ לא יתישב המשנה דקאמרה שנה אחת או שתים בשום פנים דהא הוי שלש שנים לפני חיובו שחיוב התינוק הוא מבן י"ג ויום אחד ושנת י"א וי"ב וי"ג משלימים מדרבנן א"כ הרי שלש שנים. אלא ודאי שר"ל בן י"א שנשלמה שנת י"א והשתא הוי שתי שנים שהם י"ב וי"ג שמשלים מדרבנן ושנת י"ד מדאורייתא:

קטן בן תשע שנים ויום אחד וכו'. הרב רבינו נסים ז"ל כתב בפירוש ההלכות על דברי הרי"ף ורבינו ז"ל ולרב הונא לפרושי דמתניתין דקתני מחנכין אותו וכו' מאי חינוך השלמה וכדאסקינן בסוגיין בגמרא ופרקן היינו שנת י"ג וכו'. ונ"ל דהך פירוש דפירש הר"ן ז"ל לדברי הרי"ף ז"ל ורבינו ז"ל אינו אלא כפי האמת שאמרו מאי חינוך השלמה אבל למאי דס"ד מעיקרא שאמרו תנן התינוקות וכו' ואמרו בשלמא לרב הונא ור"נ ניחא וכו' הוי הפירוש כדברי רש"י דלרב הונא ור"נ מוקמינן מתניתין דהוי לפני שנה דדבריהם וה"ק מתניתין לפני שנה דדבריהם דהוי לפני שתים דדברי תורה אלא דלדברי הרי"ף ורבינו ז"ל לר"נ מתניתין איירי בבריא ולא בחולה כיון דלהרי"ף ורבינו בן י"ב הוי ההשלמה מדברי תורה לדידהו דהיינו שנת י"ג דסבירא להו דתוך זמן כלאחר זמן א"כ החינוך של חולה שהוא בשנת י"א לא היא לפני שתים דדברי תורה דצריך שיהיה שלש שנים ואינו כן אלא י"א י"ב לבד אבל שנת י"ג דהשלמה מדברי תורה בשלמא לרש"י ז"ל דלר"נ בהשלמה מדברי תורה בתינוק הוי בשנת י"ד ניחא אבל לרבינו א"א ליישב אלא בבריא (והוי שנת שהוא שנת תשע י"ב) והשתא עשר וי"א וי"ב שהם שלש קודם ההשלמה דדבר תורה דהיינו שנת י"ג שהיא ההשלמה מדברי תורה אבל לרב הונא איירי בחולה כדברי רש"י ז"ל דבן תשע דהיינו שנת עשר הוי חינוך נמצא דאיכא שלש שנים שהם עשר ואחת עשרה ושתים עשרה קודם השלמת התורה שהיא שנת י"ג וקאמר שפיר לפני שתים זה נראה לי בפירוש דברי הר"ן ז"ל שמפרש דברי ההלכות ורבינו ז"ל דאי מאי דכתב הרב רבינו נסים ז"ל הוי לפי מאי דס"ד א"כ דהוה ידע דפירוש דמתניתין הוי חינוך השלמה מאי מקשה בתר הכי מברייתא דרבה בר שמואל התם נמי הוי חינוך השלמה כמתניתין אלא ודאי לא פירש הר"ן ז"ל כן אלא לפי המסקנא. וא"ת למה לו להר"ן ז"ל לפרש דמתניתין הוי פירוש לרב הונא ור"נ דחינוך השלמה הא לא אמרו כן בגמרא אלא בברייתא דרבה בר שמואל אבל מתניתין לדידהו הוי כפשטא דה"ק לפני שנה של דבריהם דהיינו לפני שתים של דברי תורה כדהוה סבר המקשה ומאן נייד מההיא אוקימתא דאוקימנא לרב הונא ורב נחמן ואמאי הוצרכו לידחק ולומר דמתניתין הוי חינוך השלמה וכ"ת הר"ן לא פירש כן על דברי המשנה זה אינו דודאי מפשט דברי הר"ן ז"ל מוכיח דעל מתניתין קאי ולא הזכיר הברייתא כלל. וי"ל דכיון דהר"ן ז"ל ראה דברייתא דרבה בר שמואל מתרץ לה במסקנא דסוגיין הוי חינוך השלמה משמע ליה דלפום מאי דמסקינן מתניתין נמי הוי חינוך השלמה והדרינן ממאי דהוה פרשינן מעיקרא דלפני שנה דדבריהם דהוי שתים של תורה משום דמסתמא ברייתא לפרושי מתניתין אתא וכיון שכן ודאי דפירוש מתניתין הכי הוי. זה נ"ל טעם לדברי הר"ן ז"ל והוא ביאור דברי ההלכות ורבינו ז"ל. עוד כ' ה"ה ז"ל ונ"ל שדעת ההלכות ורבינו לומר דשנת י"א אינה בדין ההשלמה מדבריהם ואע"פ שאין נראה כן מלשון רבינו ז"ל וכו'. מ"ש שאין נראה כן מלשון רבינו ז"ל הוא מפני שכתב בת י"ב שנה ויום אחד ובן י"ג ויום אחד וכו' ולמעלה כתב בן י"א ולא הזכיר יום אחד כמ"ש למטה ומ"ש מוכרח מן הגמרא שאל"כ נמצאת השלמה בתינוק שלש שנים לפני חיובו מן התורה קשה דאפילו יהיה חיוב התינוק שלש שנים לפני חיובו מאי איכפת לן אי משום דבגמרא אמרו שנה או שתים סמוך לפרקן דמשמע דוקא שתים אבל לא שלש קשה דנימא דהאי סמוך לפרקן הוי שנת י"ג וקרי ליה פרקן משום דהוי פרק לעונת נדרים כדכתב הר"ן ז"ל בפירוש הלכות וע"כ אנו צריכים לומר כך ליישב מתניתין לרבי יוחנן דאל"כ מאי סמוך לפרקן הא הפרק הוי שנת י"ג בתינוק אלא על כרחין קרי פרקן לעונת נדרים דהיינו שנת שלש עשרה כדכתב הרב רבינו נסים ז"ל א"כ גם כן נימא הכי לדידן. ואולי יש לומר דהכרח הרב המגיד הוא דהא מצינו דפליגי בהשלמה בדרבנן בגמרא ואי איתא דרבי יוחנן לית ליה השלמה דדבריהם כלל אם כן מאי דאיתמר דהשלמה דרבנן איתמר והבו דלא לוסיף עלה ור"נ כשהזכיר לעיל השלמה דדבריהם וכן רב הונא לא אשכחן בהו אלא שתי שנים לפני ההשלמה של תורה ואין לחדש ולהוסיף עוד ולומר דהוי שלש:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף