מעשה רקח/קרבן פסח/ט
|
< הקודם · הבא > משנה תורה להרמב"ם נושאי כלים מפרשי הרמב"ם אור שמח
|
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
כל האוכל מן הפסח וכו'. בדפוס מגדל עוז כתוב הפסח אינו נאכל אלא בחבורה אחת. ונראה שגירסא מוטעית היא דזה כר' שמעון ואנן קי"ל כר' יהודה וכסתם מתני' שם ופרק האשה גבי הממנה אחרים על חלקו וכו' ופסקא רבינו לעיל סוף פ"ב דמשם באר'ה דרבינו פוסק כר' יהודה דהפסח נאכל בשתי חבורות ולא אסר כאן אלא האוכל שלא יאכל בשתי חבורות וכמ"ש מרן ז"ל ולכך לא ביאר להדיא דנאכל בשתי חבורות מפני שכבר ביארו שם ולמ"ש רבינו שהחלונות ועובי החומה כלפנים עיין מ"ש בסוף פ"ב דמעשר שני:
ב[עריכה]
שהכל בשריפה. מרן ז"ל הגיה שצ"ל בטריפה וכ"ה בנוסח אחר והיינו מ"ש רבינו פי"א דמעשה הקרבנות הל' ו' אך אין הלשון מיושב שהכל בטריפה ותו דהו"ל ליה כמו שביארנו וכו' ודי בזה לכך היה נראה לישב הגירסא שהכל בשריפה כגירסתינו דכיון שהוא בשר קדשים שנפסל נראה פשוט שדינו בשריפה על פי מ"ש בסוף פסולי המוקדשין דבשר קדש שנפסל דינו בשריפה עיי"ש שוב ראיתי לרבינו אמתני' דפרק כיצד צולין, הפסח שיצא ישרף שפי' שיצא מן הבית ע"כ הרי דקתני ישרף:
אבר שיצא מקצתו וכו' אם היה שאר קדשים. הקשה הרב לח"מ ז"ל דבשאר קדשים שאין בו משום שבירת עצם למה לי קולף יחתוך הבשר עם העצם להדיא והניחו בצ"ע. ולענ"ד נראה בהכרח צ"ל דכוונת רבינו בקולף לא קאי אלא אפסח דבשאר קדשים פשיטא דלא בעי קליפה כמבואר ודו"ק בלשונו:
ד[עריכה]
ומותר לכלה וכו'. מכאן אתה למד כמה גדול כחה של בושה שהתירו לכלה ולא התירו לשמש וכמ"ש בפי' המשנה:
ה[עריכה]
שתי חבורות וכו' אינן אוכלין. בדפוס מגדל עוז מוסיף עד שתחזור שאין הפסח נאכל בשני מקומות וכן אם היתה וכו' שאין הפסח נאכל וכו':
ז[עריכה]
המאכיל כזית וכו'. על מ"ש מרן ז"ל דאי לשאינו ממונה עמו מלפי אכלו תכוסו נפקא וכו' הקשה הר"ח אבולעפיה ז"ל פרשת בא דתמוהים דבריו דמתכוסו לא יש מלקות ולא לאו גם מ"ש דלגבעוני וערבי מהול אתא ליתא דקי"ל הנודר מהמולין מותר במולי אומות העולם ואסור בערלי ישראל ע"כ וחס לן לחשוב על מרן הקדוש דאיכא אפילו לאו בהך קרא אלא כוונתו כלפי דברי הראב"ד ז"ל וקאמר דשאינו ממונה עמו לא הוצרך ללמדינו דמתכוסו נפקא כלומר בדינו דאין בו אלא עשה וכאן למדנו הלאו דבן נכר לא יאכל בו ולאידך קושיא דהנודר מהמולין וכו' כבר ביאר רבינו הטעם בסוף פ"ט דהל' נדרים שאין כוונתו של זה אלא למי שהוא מצווה על המילה וכו' וידוע דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכוונתן וקרא דכל הגוים ערלין דרך גנות בעלמא הוא. אך הרואה יראה דעדיין הקושיא במקומה ותוקפה עומדת שהרי ביבמות דף ע"א אמרו להדיא דהני לאו מולין נינהו וצ"ל דכיון דרבינו הוציאו מהמכילתא שהביאו התוס' שם ד"ה אלא לאפנויי וכו' שדרשו תושב ושכיר זה הנכרי וכו' מוכרח דבמהול קאמר דאי ערל תיפו"ל מכל ערל ומעתה לפי המכילתא לשון נדרים לחוד ובאו דברי רבינו בדיוק עצמי שכתב בהל' נדרים שאין כוונתו של זה וכו' לרמוז מ"ש ז"ל דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם וכוונתן וכדברי מרן כ"כ המבי"ט בקרית ספר ז"ל עיי"ש ומ"מ עדיין דברי מרן ז"ל מגומגמין במ"ש כדאיתא בפ' הערל דכלפי לייא הוא:
ובן נכר האמור בתורה וכו'. עיין מ"ש מרן ז"ל דס"ל לרבינו דקרא דכל בן נכר לא יאכל בו לישראל מזהיר שלא יאכילוהו וקרי ביה לא יאכל ומ"מ כיון דלא כתיב בהדיא לא תאכילום אין לוקין עליו ע"כ. ודבריו תמוהים לכאורה דכיון דקרי ביה לא יאכל מעתה הו"ל ללקות וכמ"ש רבינו פ"ה דנזירות הל' י"א אחד המגלח ואחד המתגלח מקרא דתער לא יעבור על ראשו קרי ביה לא יעבור ולא יעביר. גם בסוף הלכות כלאים פסק דהלובש כלאים והמלביש אם הם מזידין וכו' לוקין גם פרק ג' דאבל הל' ה' פסק כן גבי מטמא את הכהן הרי דדרשינן הקרי והמשמעות ללקות וי"ל דהכא שאני דא"א לאוקומי פשטיה דקרא דהא ודאי לגוי לא קמזהר כמ"ש מרן ז"ל אמנם בס' החינוך הביאו הרב לחם יהודה ז"ל וכתב הטעם דאינו לוקה מפני שאין בו מעשה וכיון שכן אין בו אלא משום לפני עור וכו' וכן נראה מדברי המבי"ט בקרית ספר ז"ל עיין עליו:
שנאמר תושב ושכיר לא יאכל בו. על מ"ש הראב"ד ז"ל הקשה הרב לח"מ ז"ל דלא אתי לא כר' אליעזר ולא כר' עקיבא דלר"א קרא לאו להכי אתא דא"כ לא אייתר ליה דהא איצטריך לדרשא דהראב"ד ז"ל ואי לר"ע מוקי ליה לגר וקטן ע"כ והיא קושיא חזקה. אך אפשר דכוונת הראב"ד ז"ל למ"ש שם דמתרומה למדנו דבין קנוי קנין עולם בין קנין שנים אינו אוכל מעתה גבי פסח נמי אף שהוא משועבד תחתיו אינו אוכל אא"כ נתמנה כיון שהוא ברשות עצמו לענין זה כשאר ישראל וממילא אייתר. עוד תמה הרב לח"מ ז"ל על הכ"מ שהליץ בעד רבינו דאית ליה דקרא אתא לקטן וגר דהא רבינו כתב דאתא לגוי וגר תושב ושכיר ע"כ. ואיני רואה תמיהא דמרן ז"ל לא הזכיר קטן דמאן דכר שמיה ורבינו לא כתב גוי אלא כותי משום דשייכי בקצת מצוות א"כ היא היא ולשאר תמיהותיו ז"ל כבר כתבתי הנראה לענ"ד פ"ז דתרומות הל' י':
ח[עריכה]
ערל שאכל וכו'. בס' מעיל שמואל למהר"י פלורינטין ז"ל תמה על רבינו דאמאי לא מנאו בפי"ט דהל' סנהדרין עיי"ש. וגברא חזינא וכו' דהתם מנה להדיא ערל שאכל בשר קדש או תרומות ופסח ידוע שהוא קצת קשה כדתנן בשלהי איזהו מקומן וכלל תרומות עמו משום דמיניה נפיק כדאיתא בריש פ' הערל. אך מאי דאיכא לתמוה למה לא הזכירו רז"ל דין טומטום ואנדרוגינוס דהא איכא למאן דאמר בריה בפני עצמו היא. ולרבינו שפוסק בכל מקום דהוו ספק לא קשיא הא, אך קשה דטומטום יש לפוסלו מטעם דאם הוא איש הוי ערל והתורה פסלתו להדיא ואף שהתוס' ביבמות דף ע"ב כתבו לחד שינויא דסתם ערל מאיס משא"כ הטומטום דאף אם הוא ערל לא מאיס עיי"ש מ"מ י"ל דהתם דוקא כתבו כן משום דגבי ראיה כתיב כל זכורך וערל לא כתיב בהדיא משא"כ גבי פסח דכתיב כל ערל לא יאכל בו שפיר י"ל דאפילו טומטום קאמר וכל שכן אי ביציו ניכרין מבחוץ כמו שאמר אביי שם וכעת צל"ע:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |