מעשה רקח/מכירה/א

מעשה רקח ‏ מכירה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק א מהלכות מכירה

א

המקח אינו נקנה בדברים וכו'. ומ"מ אם מנהג המקום לקנות באיזה ענין, כגון ברשימה נקנה המקח ואין אחד מהם יכול לחזור, ועיין לקמן הל' ד'. ובשו"ת תרומת הדשן סי' שי"א נתבאר, דכשאין קנין אלא בדברים בעלמא ותקיעת כף יכולין לחזור בהם ואף אם עשו קנס לצדקה אין הגבאי זוכה אם חזרו בהם, ואם נגמר המקח כדינו אז לא מיבעיא דלא מהני חזרה אלא אפילו החזיר השטר אינו כלום כל עוד שלא חזרו שניהם, ועיין להרב בית חדש חו"מ סי' קפ"ט.

ב

ואינן צריכין לעדים כלל. היינו מה שאיתא בקידושין דלא איברו סהדי אלא לשקרי, ופסקו רבינו פרק ג' דזכיה הל' ד' עיי"ש.

ג

באחד משלשה דברים וכו'. רבינו לא הזכיר קנין, מפני שדרכו להעתיק המשנה והגמרא, אך האמת הוא דגם קנין מהני, דבכמה מקומות בתלמוד משמע דמועיל קנין וכמו שכתבו התוספות שם ד"ה הכי גרסינן וכו', וכן העתיק הטור חו"מ סי' ק"צ, ויתבאר בדברי רבינו לקמן פרק ה' הל' ה'.

ה

ונתן הכסף על תנאי זה וכו'. מדהפסיק רבינו בחלוקא דאין קרקע נקנית בפחות משוה פרוטה משמע שהוא מפרש ההיא דרב בקידושין דף כ"ו [ע"א], דלאו דווקא קאמר דהא קאמר רב התם, לא שנו אלא במקום שאין כותבין את השטר, אבל במקום שכותבין את השטר לא קנה, ואי פריש פריש, כההיא דרב אידי בר אבין כי זבין ארעא אמר אי בעינא בכספא איקני, אי בעינא בשטרי איקני וכו', ע"כ, משמע דהא דאי פריש דקאמר רב קאי על החילוק דבמקום שכותבין את השטר דווקא, וטעמא רבה איכא במלתא, דכיון דדבר תורה מעות קונות דווקא באתרא דנהיגי בשטר דווקא קני, לא מקרי דעבר אדאורייתא כיון שכך קבלו עליהם, משא"כ במקום שאין מנהג אי פריש וכו', מחזי דעבר אדאורייתא אם נתן הדמים, ונאמר דעדיין לא קנה, וזו נראית דעת הטור והרב בית יוסף ז"ל חו"מ סי' ק"צ, וכן כתב הרב בית חדש ז"ל שם, אמנם לדעת רבינו יש לומר, דכיון דהא דמייתי מעובדא דרב אידי בר אבין הוי סתמא ולא ביאר דבאתריה הוו נהיגי למקני בשטרא דווקא, משמע דבכל גווני אי פריש פריש, דכל תנאי שבממון תנאו קיים וכמו שכתב הרב ז"ל.

ו

כיון שנתן קנה וכו'. קידושין דף ז' [ע"א], וכבר ידוע מה שתמה הר"ן ז"ל ומה שהליץ הרב המגיד ז"ל בעד רבינו, והרב בית יוסף חו"מ סי' ק"צ כתב, דרבינו הוה גריס הא דאמר רבא וכן לענין ממונא, סמוך לתן מנה לפלוני וכו', והוא דוחק גדול לשבש כל הסוגיא, דהרי שקלו וטרו טפי בהא דתן מנה לפלוני, ובתר הכי מייתי ההיא דהילך מנה, ומוקים לה באדם חשוב, ובתר הכי קאמר רבא וכן לענין ממונא, ואיך נאמר כדברי הרב ב"י ז"ל, והרב ב"ח ז"ל כתב, דרבינו ס"ל דבבא קמייתא דלמדו מדין ערב למה יגרע ממון מקדושין, משא"כ אינך תרתי בבי דלמדין מעבד כנעני דווקא לענין קדושין דגמר עבד לה לה מאשה אמרינן הכי, משא"כ לגבי ממונא דמספקא ליה אי ילפינן מדין קדושין או לא, לכך השמיטם עיי"ש, ולענ"ד לכולהו איכא למפרך מההיא דקאמר התם, וצריכא דאי אשמועינן קדושין משום דהא איתתא ניחא לה בכל דהו כדריש לקיש, דאמר ריש לקיש טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו, אבל ממונא אימא לא, ואי אשמועינן ממונא משום דאיתיהיב למחילה, אבל קדושין אימא לא, צריכא, ע"כ. הרי דאכולהו קאי דאיתקוש ממונא לקדושין, ומזה אני תמיה על הרא"ש ז"ל שהשמיט הא דוכן לענין ממונא והצריכות של הגמרא, אמנם הרי"ף ז"ל הביא ההיא דוכן לענין ממונא, ואין עליו שום תפיסה, ואולי דהר"ן ז"ל והנמשכים אחריו לא היו גורסין לה בדברי הרי"ף ז"ל עוד אני תמיה על הרא"ש ז"ל, מההיא דפרק השוכר את הפועל דף ס"ג [ע"ב], דפריך עלה דאין חנוני מקיפו דלא משתעבד ליה, מהא דרבא האומר לחבירו תן מנה לפלוני ויקנו כל נכסי לך קנה מדין ערב וכו', ע"כ, והן הן דברי רבינו, ואיך השמיטה הרא"ש ז"ל בסוגיין, אמנם לדעת רבינו יש לומר בחדא מתרתי, או דהוא מפרש וכן לענין ממונא דלא קאי אלא אהך דתן מנה, מכח אידך מימרא דרבא דפרק השוכר את הפועל, או דחדא מינייהו נקט, והוא הדין לאידך, וסמך אמה שכתב בפרק ה' דאישות ששם הזכיר כולם, ותדע דהך דוכן לענין ממונא סמיכה לההיא דאדם חשוב, ואפ"ה השמיטה רבינו בהלכות מכירה, והרב ב"י בשו"ע חו"מ סי' ק"צ הזכיר כולם בהלכות מכירה בשם יש אומרים, ולענ"ד ההכרח של הצריכותא האמור מורה דאכולהו קאי, ועיין מה שכתבתי לקמן סוף פרק ד'.

ז

ואפילו היו בו עדים לא קנה עד שיתן את הדמים. בשו"ת מעיל שמואל ז"ל בנמוקיו על רבינו, הקשה, דלמה השמיט הדין דאפילו נתן לו הכסף על מנת שיחזירנו לו דקנה, כדאיתא פ"ק דקידושין, אלא אמר רב אשי בכולהו קנה לבר מאשה וכו', משמיה דרבא כוותיך, והביאו הר"י בעל הטורים חו"מ סי' ק"צ עכ"ל, ואין כאן קושיא, דכיון דמסיק רב אשי התם דף ו' [ע"ב], בכולהו קני לבר מאשה, מעתה כיון שפסק רבינו פ"ג דהלכות זכיה ומתנה ה"ט במתנה על מנת להחזיר שמה מתנה וכו', ואוכל הפירות כל זמן המתנה עיי"ש, מעתה ודאי דהוא הדין בכולהו, תדע דהא איכא התם מכר, ואשה, ופדיון הבן, ואתרוג, ורבינו הביא דין האשה דאינה מקודשת בפ"ה דאישות, ופ"ח דלולב, הזכיר דין האתרוג לאשמועינן דאם לא החזירו לא יצא, ופרק י"א דהלכות בכורים הל' ח', אגב שכתב דבעי שיגמור בלבו שיתן לו מתנה גמורה, כתב, דאם פירש על מנת להחזיר שפיר דמי, וכיון שכן ברור הוא דבכולהו הוי נתינה גמורה כל אחד לפי דינו וק"ל.

ח

כיצד בחזקה וכו'. המשנה למלך ז"ל, הביא שחכמי הדור שלפניו נסתפקו, במשכיר בית לזמן קצוב ושוב רצה להשכירה או למכרה לאחר לאחר שיכלה הזמן הראשון, אי מהני לשני קנין חזקה דנעל גדר ופרץ, כיון שזה הבית קנוי לראשון, (דהא קיימא לן שכירות הוי מכירה ליומיה), וגם נסתפקו אי מהני נתינת רשות דשוכר ראשון כדי שיקנה השני וכו', ע"כ, וספיקות אלו הביאם הרב כנסת הגדולה ז"ל חו"מ סי' קצ"ב בהגהת הטור אות ב', ודעתו ז"ל דמהני, אמנם רבנים אחרים חלקו עליו, וכיון שכן חזרנו להכלל דהמוחזק יכול לטעון קים לי וכו', והמוציא מחבירו עליו הראיה.

בד"א כשהחזיק בפני המוכר וכו'. הרב כסף משנה ז"ל דקדק, דממה שכתב רבינו במה דברים אמורים במקום שאין כותבין שטר קודם כיצד בחזקה, משמע שסובר כדברי האומרים דחזקה לחודה קניא בלא כסף ושטר, אפילו במקום שכותבים שטר ע"כ, וזה נראה היפך מה שכתב הרב המגיד לקמן הל' כ', דאמה שכתב רבינו המוכר לחבירו עשר שדות בעשר מדינות, כיון שהחזיק באחת מהם קנה כולם וכו', במה דברים אמורים שנתן דמי כולם וכו', הרגיש הרה"מ ז"ל, דאי נתן דמים למה לי חזקה, ותירץ דבמקום שכותבים את השטר קאמר, עיי"ש, הרי (דאפילו במקום) [דבמקום] שכותבים בעי תרתי חזקה וכסף, ואם תאמר שלא כתב הרב המגיד כן אלא לומר דכסף לחודיה לא סגי, אבל חזקה אף בלא כסף סגי אפילו במקום שכותבים, א"כ תימה על עצמך שהרי רבינו הקדים שם החזקה, שהרי תחילת דבריו שם, כיון שהחזיק באחת מהם, ושוב כתב, במה דברים אמורים שנתן דמי כולם, הרי בפירוש נראה דחזקה לחודה לא מהניא (אפילו) במקום שכותבים, אלא שיש לדחות דהתם לא החזיק בכולן אלא באחת מהם עיי"ש, ואיך שיהיה הפוסקים ז"ל תפשו דברי הרב כסף משנה, ודקדקו עוד ממה שכתב רבינו בהל' י"ח, כשם שהקרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה, כך שכירות הקרקע נקנה בכסף לבדו או בשטר לבדו או בחזקה ע"כ, ומדלא הוסיף בחזקה תיבת לבדו, שמע מינה דחזקה לחודה קונה אף במקום שכותבים את השטר, וכמו שכתב הרב כנסת הגדולה סי' קצ"ב בהגהת הב"י אות כ"ז, אלא דתמיה לי קצת בדבריו שם שכתב, דמהראב"ד ז"ל כתב, דכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא אוקי ארעא בחזקת מריה קמא, ונמצא דלא קנה הלוקח בחזקה לחודה וכו' ע"כ, אלא שראיתי הסכמת רוב הגדולים שכתבו דקנה חזקה לחודה וכו' ע"כ, ומה לנו להסכמת רוב הגדולים כיון שכבר הקדים שם כמה פוסקים אחרים דס"ל דלא קנה, ואוקי ארעא בחזקת מריה קמא. הרי ודאי אלים כח הקים לי כידוע, אלא דאפשר דנפק"מ בדלא טעין הבעל דין ע"פ מה שכתב [שם].

ט

ומסר לו את המפתח וכו'. נראה פשוט דהך דינא דמסירת המפתח דהוי ליה כלך חזק וקני, אינו קונה אלא בישראל עם ישראל, אבל ישראל עם הגוי לא מהני חזקה, דהא אינו קונה אלא בשטר עם נתינת הכסף כמו שכתב רבינו לקמן הל' י"ז, ובפרק א' דזכיה ומתנה הל' י"ד פסק, דבין לענין קניה הוא עצמו, בין לענין להקנות לישראל, דאינו קונה אלא בשטר, וכן פסק השו"ע חו"מ סי' קצ"ד, ומזה קשיא לי על הרב בנימין זאב בתשובה סי' רצ"ז שנשאל על ראובן ששכר בית מגוי במסירת המפתח, ולא קצב עם הגוי בכמה, ובא אחריו שמעון ושכר הבית של הגוי לעצמו ופסק עמו בכך וכך כל שנה, והשיב ז"ל דאותו שקיבל המפתח מיד הגוי הוא שזכה, והביא ראיה מהא דפרק הפרה דף נ"א [ע"ב], דקאמר ר' יהושע בן לוי וכו', ואחרי המחילה הראויה אין זו ראיה, דההיא דר' יהושע בן לוי בישראל מישראל דקונה בחזקה, ומסירת המפתח הוי ליה כאילו אמר ליה לך חזק וקני, משא"כ נידון דידיה דהוי ישראל מגוי, לא מהני מסירת המפתח ולא מידי, דישראל מגוי אינו קונה אלא בשטר או בדינא דמלכותא כמו שכתב רבינו סוף פרק א' דזכיה ומתנה, ופרק י"ד דטוען ונטען הל' ה'.

וכן המוכר את הבור וכו'. יש ספרים שאין כתוב בהם חלוקא זו, כמו שכתב השלטי גבורים פרק הספינה, הביאו הכנסת הגדולה ז"ל חו"מ סי' קצ"ב בהגהת הטור אות י"א עיי"ש, ונראה דמוכרח להגיהו, שהרי בפרק י"ב דנזקי ממון הל' ז' הביאו גבי עבר הראשון ולא כסהו וכו', ושני הדינים הם דברי ר' אלעזר בן יעקב בבבא קמא דף נ"א [ע"א] סמוכין זה לזה.

י

שהרי נשתמש בה שימוש המועיל. נראה דהוצרך לטעם זה, מפני שפעמים שסגירת הפתח או נעילתו אינו שימוש המועיל, שהרי יתכן שצריך הוא להיות פתוח ופעמים להיות סגור, משא"כ כשעשה שתי פעולות ודאי שהוא שימוש המועיל, וזה מסכים לדברי הרב המגיד והרב כסף משנה ז"ל, דלרבינו צריך שתיהם, ונכון, ואין לדקדק מדין הגדירה והפריצה שהזכיר רבינו אח"ז דבכל שהוא קנה, דהתם עשה מעשה בפועל בגוף הדבר, משא"כ בנעילה וסגירה דלא הוסיף ולא גרע בגוף הדבר וק"ל.

יב

נתן צרור והועיל וכו'. בגמרא [בבא בתרא] דף נ"ג [ע"א], אמרו מאי נתן ומאי נטל, אילימא נתן צרור וסכר מיא, נטל צרור ואפיק מיא, האי מבריח ארי מנכסי חבירו הוא, ורבינו לא ביארו, מפני שסמך על מה שכתב נתן צרור והועיל כגון וכו', וסיים וכן כל כיוצא בזה, דבא לרבות כל שהוא לתועלת השדה, ולאפוקי מבריח ארי דאף דגורם שלא יוזק מ"מ אינו תועלת לגוף השדה, וכן כתב ז"ל.

יג

כיון שדש את המצר וכו'. רש"י ז"ל בבבא בתרא דף ק' [ע"א], פירש ההיא דדש בי מיצרי שאמרו בבבא קמא דף ט' [ע"א], דהיינו בהגבהת המצר ודש הקרקע לתקן את המצר ולחזקו דהיינו נעל וגדר ע"כ, ומדברי רבינו שכתב ונעשו שתיהם כשדה אחת, משמע דמפרש כפשוטו דאין שם שום הגבהה לחזקה, אלא אדרבה אם היתה שם הגבהה הוא דש אותה ומשוה לקרקע, אמנם הטור ז"ל חו"מ סי' רכ"ו ביאר, כגון שהלך סביב מצרי השדה לראות ענין השדה עיי"ש, ולדבריו קשה קצת דבגמרא קרו לה חזקה, שאמרו משהחזיק בו אינו יכול לחזור בו וכו', מאימתי מחזיק בה מכי דייש אמצרי ע"כ, משמע שעושה איזה מעשה וההליכה לחודה לא מקריא מעשה, ויש ליישב.

יד

אם היה מסויים במחיצות קנה וכו'. פשט דברי רבינו כשמוכר אדם לחבירו שביל של כרמים ולא רצה לקנות באחד מדרכי ההקנאה שתקנו חז"ל, הקילו בו שיקנה ע"י הילוך, משא"כ בשאר קרקעות, ועכשו הוא מבאר התנאים שהצריכו חז"ל לקניה זו, שאם השביל מסויים במחיצות, דידוע דסתם מחיצה היא גבוהה עשרה, קנה כדי שיגביה רגל ויניח רגל בצדה, כלומר כדי שיעור הליכתו לבד, ואם אין שם מחיצות אז קנה ברוחב הדרך יותר, דהיינו כדי שתהיה על ראשו חבילה וכו', זהו מה שתקנו חז"ל באם מכר לו סתם שביל של כרמים, אבל אם פירש לו שביל זה אני מוכר לך כולו, והוא רחב הרבה, בין יש לו מחיצות בין אין לו, צריך שיחזיק כמו שתקנו חז"ל בנעל או גדר או פרץ, אי נמי אפשר שיועיל ע"י שיהלך את כולה לאורך ולרוחב, ופירוש זה שלל אותו הרב המגיד, והרב כסף משנה הקשה עליו עיין עליו, והמשנה למלך ז"ל כתב דבירושלמי פרק קמא דבכורים נחלקו רבנן ור' יהודה, אם מכר לו עד התהום או דווקא מקום הדריסה, דרבנן סבירא להו דמכר לו עד התהום, ור' יהודה ספוקי מספקא ליה ושלא ראה לראשונים ז"ל שהזכירו דין זה עיין עליו, ולענ"ד נראה דלא הוצרכו לבארו לרוב פשיטותו, דכיון דחפירת בורות שיחין ומערות הויא חזקה כמו שאיתא בבבא בתרא דף נ' [ע"ב]. אם לא קנה עד התהום אלא מקום הדריסה אין יכול לחפור בה בורות עמוקים.

טו

הרי החזקה שקונה אותה וכו'. ידוע דהראב"ד ז"ל, השיג על רבינו דאכילת פירות לא מהני אלא כנגד טענה, אבל למקני בה ארעא לא קני וכו', ע"כ. ורבינו לשיטתיה אזיל דאכילת פירות הויא חזקה, כמו שכתב להדיא ריש פ"ב דזכיה ומתנה ופי"ב דטוען ונטען הי"ג, והרב בית יוסף בשו"ע חו"מ בסי' קצ"ב קצ"ו ורע"ה נמשך [אחר] דעת רבינו, אמנם בטור ז"ל נמצא שם סתירה עצומה, דבסי' רע"ה פסק הטור [ויש] שהיא חזקה בלוקח ואינה חזקה בנכסי הגר כגון אכילת פירות, דבלוקח הוי חזקה וכו', והם דברי רבינו בפ"ב דזכיה ומתנה, ואילו בסי' קצ"ב הביא סברת רבינו דאכילת פירות מהני גבי לוקח, ושהראב"ד חולק עליו, וסיים דמסתברא כהראב"ד, וכן פסק בסי' קצ"ו גבי עבד, והמשנה למלך ז"ל כתב דאפשר דבסי' רע"ה מיירי בחזקה דג' שנים, וכדבריו כתב הדרישה ופרישה ז"ל שם, אמנם הרב בית חדש כתב דבסי' רע"ה הכי קאמר, דאפילו למאן דסבירא ליה דבלוקח הויא חזקה באכילת פירות, בגר מודה דלא הויא חזקה וכו' ע"כ, והרב כנסת הגדולה ז"ל סי' קצ"ב בשם ספר משאת בנימין ז"ל כתב, דבסי' רע"ה לשון הרמב"ם העתיק ולא דק, והסמ"ע ז"ל כתב דבסי' רע"ה מיירי בשטען שקנה השדה בשטר ובחזקה, ודאכילת פירות אינו אלא לראיה על הקניה, ודברי תימה הם, וכבר עמד עליהם הרב ז"ל, ויותר נראה מה שכתבו בדרישה ופרישה והמל"מ דמסיים דבנכסי הגר אפילו אכלה כמה שנים, משמע דבחזקת שנים קאמר, אף שהאמת הוא שהדברים סתומים וצ"ע.

טז

וזרעה או נרה וכו'. זריעה ונירה אינה חזקה לענין ג' שנים, כמו שכתב רבינו פרק י"ב דטוען ונטען הל' ט' י', א"כ הכי נמי במחזיק לאלתר, ומדסיים רבינו ואין אחד מהם יכול לחזור בו, משמע דאין שם הכחשה אלא חזרה מכח החזקה, ולפי זה לא זכיתי להבין דברי הרב המגיד ז"ל שכתב, וכן הוא האמת וכו', וכבר ידוע דבאכילת פירות כנגד טענה מודה ואזיל הראב"ד ז"ל, כמו שכתוב בהשגה הקודמת.

אם אסף המוכר סל של פירות וכו'. מדברי הטור ז"ל חו"מ סי' קצ"ב נראה שהיה גורס בדברי רבינו, וכן אם אסף המוכר כל הפירות, ומדברי הגמרא שהזכיר הרב המגיד ז"ל, נראה שגירסתינו עיקר, שהרי אמרו דלי ליה צנא דפירי לאלתר הוי חזקה, משמע דבסל בעלמא סגי, וגם בפרק י"א דטוען ונטען הל' ט' כתב רבינו סתם, ולא כתב תיבת כל עיי"ש.

יז

העכו"ם אינו קונה בחזקה וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל, הטעם שאם היה קונה בחזקה מתוך אלימותו היה מחזיק וכו', ע"כ. ובשו"ת מהר"ם גאלנטי ז"ל סי' צ"ג, נשאל על ראובן שנתן במתנה קרקע לשופט העיר, והשופט מכרו לגוי אחר, והגוי מכרו לישראל, ושוב קמו יורשי לוי על ראובן שהוא לא היה אלא פקיד על הקרקע ואיך נתן מה שאינו שלו, והרב ז"ל זיכה את ראובן דמה שנתן לגוי הויא מתנה, ומכירת הגוי לגוי אחר מכירתו קיימת וכן מכירת הגוי לישראל וכו', עיי"ש, ולא זכיתי להבין דבריו, דכיון דהגוי הראשון לא קנה הקרקע בשטר ולא בכסף אלא בחזקה, שהרי במתנה הוא שנתנה לו א"כ איך קנאה הגוי הראשון, מכל שכן שהיה שופט העיר שהדברים מראין שמפחדו סמר ונתנה לו במתנה, מכל שכן שהיה עשיר וירא פן יעליל עליו ויקח כל עשרו, סוף דבר כיון שהשופט לא קנה קרקע זה אלא בחזקה איך נאמר שמכירת השופט לגוי ומכירת הגוי לישראל היו מכירות קיימות, וצריך לזה עיון.

כגון ענבים העומדות ליבצר וכו'. משנה וגמרא פרק שבועת הדיינים, וכתב הרב המגיד ז"ל, ומה שאמרו שם דאפילו ענבים העומדים ליבצר הרי הן כקרקע, ופירשה הרב ז"ל כשהן צריכין לקרקע וכו', ע"כ, וכן כתב הרב רבינו נסים להדיא שם עיין עליו, עוד כתב ז"ל, ואי נמי דשבועה שאני, וכן נראה דעתו פ"ב מהלכות שכירות ע"כ, האמת הוא דהכי דייקי דברי רבינו שם, שהרי סיים שם, הרי הן כקרקע בדין השומרים ע"כ, וכן כתב להדיא בפירוש המשנה, והקשה עליו המל"מ ז"ל, שדבריו חתומין וסתומין, דמשמע מדבריו דאפילו דנימא כמו שאיתא בפרק שבועת הדיינים, דאפילו ענבים העומדות ליבצר הרי הן כקרקע כשאין צריכין לקרקע כלל, שבועה שאני, אבל בעלמא כמטלטלים דמו, וזה אין הדעת סובלתו, דהא בהדיא כתב רבינו פ"ה דטוען ונטען, דענבים העומדות ליבצר הרי הן כבצורין לענין כפירה והודאה, וכו', וצ"ע ע"כ. ולענ"ד דברי הרב המגיד ז"ל שרירין ומבוארין, שהרי רבינו עצמו כתב כן בפירוש המשנה, וכוונת הרב המגיד ז"ל דלענין שבועת השומרים לא מחלקינן ובכל גווני הרי הן כקרקע, משא"כ בשאר דברים כגון קנין והונאה וכפירות והודאות בהא הוא דמחלקינן בין צריכין לקרקע לאין צריכין, תדע שסיים, וכן נראה דעתו פ"ב מהלכות שכירות ע"כ, וכן נראה שהבין דבריו הרב כסף משנה ז"ל, שהרי הזכיר דברי רבינו פ"ה דטוען ונטען עיין עליו, ולפי זה הכא בענין קנין לא איירי אלא באין צריך לקרקע כלל, והן הן דברי הר"י הלוי ז"ל, שהזכיר הרב כ"מ ז"ל, ואתי שפיר ההיא דפרק נערה שנתפתתה וההיא דכל העומד לתלוש דבעלמא איירי, חוץ משבועת השומרים.

ומה שכתב הרב המגיד בפרק ב' מהלכות שכירות, [וז"ל] ויש לדקדק בזה במה שכתב פ"ה מהלכות טוען ונטען ע"כ, כוונתו היא דהן אמת שרבינו בשבועת השומרים אינו מחלק, אמנם בהלכות טווען ונטען חילק בשאר שבועות, ולא ידע ז"ל טעם הדבר, וכן כתב ז"ל להדיא שם בטוען ונטען, וזה לשונו: נראה שהוא מחלק בין שומרין לדין אחר ולא ידעתי בזה טעם נכון עכ"ל, וכמדומה שלא ראה דברי הר"י הלוי שהביא הטור, או שראה ולא ערבו לו, הכלל העולה דכיון שכבר גילה דעתו במקום אחר, יש לנו לכוין דבריו כאן באופן המועיל ונכון, אך עדיין נשאר לנו בעיקר החילוק שדין השומרים משונה משאר הדינים, דהיינו פלוגתייהו דר' מאיר ורבנן בפרק שבועת הדיינים, דא"כ היכי קאמר הרב כ"מ לעיל דבאין צריך לקרקע אפילו רבנן מודו דכמטלטלין הוו, הא פלוגתייהו בשומרין היא, ובשומרין לא חילק רבינו בהלכות שכירות, דמשמע דאפילו באין צריך לקרקע הוו כקרקע, הן אמת דמדפריך בפרק נערה שנתפתתה דף נ"א [ע"א], סוף סוף כל העומד ליגזז כגזוז דמי, ומתרץ דצריכא לדיקלא קאמינא, משמע דאין שום חולק דבאין צריך לקרקע הרי הוא כתלוש, אך אינו מוכרח דלכו"ע קאמר, כלומר דאין חולק בדבר, שהרי התוספות כתבו שם, דאע"ג דפלוגתא דר' מאיר ורבנן וכו', מ"מ פריך בפשיטות מכח ההיא דפרק הכונס דף נ"ט, דפסיק התם הלכה כר' שמעון, דפירות העומדים ליתלש כתלושין דמו וכו', הרי דדעתם ז"ל דפלוגתא דר' מאיר ורבנן היא אפילו באין צריך לקרקע, וכן כתבו התוספות בסנהדרין דף ט"ו [ע"א], בתירוץ שני עיי"ש. ותו קשה, דכיון דלפי פירוש הרב כ"מ באין צריך לקרקע אין שם מחלוקת, ומחלוקתם אינה אלא בשומרין, מעתה היכי כתב דדין השומרין משונה משאר הדינין, הא לפי זה שוה הוא, דאם בשומרין איירי בצריכין לקרקע הרי דינן שוה, ואי אף באין צריך דהוו כקרקע הא ליתא, דהרי הקדים הרב כ"מ דבאין צריך לקרקע אפילו רבנן מודו, והלא היא בשומרין, וכבר נתעורר בתמיהה זו התוס' יו"ט ז"ל עיין עליו.

וכיון דתורה היא לא ידעתי למה לא בחרו הרבנים הנ"ל בדרך התוספות, והוי להו למימר דגם רבינו מפרש דכח הקושיא דנערה שנתפתתה היא מדברי ר' שמעון דפרק הכונס, ומצאנו לרבינו דפסק כמותו להדיא, בפ"ד דנזקי ממון הי"ד וזה לשונו: אכלה פירות גמורין שאינן צריכין לקרקע משלם דמי פירות גמורין, וכו', וכן כתב בפירוש המשנה שם, ומשם הוליד רבינו כל הדינים האחרים, הן הדין שלפנינו, הן הדין דפ"ה דטוען ונטען, חוץ מדין השומרין דפלוגתא דר' מאיר ורבנן, דבההיא פסק כרבנן דאפילו באין צריך לקרקע הוו כמחוברין, מהטעם שכתב הר"י הלוי ז"ל, ובהכי ניחא בההיא דפ"ק דסנהדרין דף ט"ו [ע"א], דמייתי הני תנאי כהני תנאי, מהא דר' מאיר ורבנן וקאמר אפילו תימא ר' מאיר, עד כאן לא קאמר ר' מאיר התם כל כמה דשבקא להו מיכחש כחשי, אבל שערו כל כמה דשבקי להו אשבוחי משבח, הרי דפלוגתא דר' מאיר ורבנן בענבים אף שאין צריך לקרקע, דאף דאי שביק להו מכחש כחשי, אפ"ה סבירא להו לרבנן דכקרקע חשיבי, מטעמא דלאו למיתלשנהו מסרינהו ניהליה, ודייקי טפי דברי חכמים במתניתין דשבועת הדיינים, דקתני, וחכמים אומרים כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע, דאי אמרת בשלמא דלא פלוג חכמים בין צריכין לקרקע לאין צריכין אתי שפיר תיבת "כל", אלא אי אמרת דבאין צריך מודו חכמים לר' מאיר דכמטלטלין נינהו, כל לאתויי מאי.

ובדין החזקה כתב הרב המגיד ז"ל שנתברר פרק המוכר את הספינה, על מתניתין דהלוקח פשתן מחבירו ותלש כל שהוא וכו', ותמה עליו הרב כסף משנה ז"ל דזה על פי פירוש רשב"ם, אבל רבינו כתב שם, (סוף פ"ג דמכירה) דהוי באינו צריך לקרקע, וכתב הרב המגיד שקנה הקרקע בשכר היפוי וכו', וא"כ אין דין הפשתן ענין לחזקה כלל עכ"ל, ואני שמעתי ולא אבין, דכיון שהודה לפירוש הרב המגיד ז"ל שקנה הקרקע בשכר היפוי וכו', הרי כתבו התוספות שם דף פ"ז [ע"א], דע"י היפוי הוי כעין נעל וגדר וכו', א"כ שפיר ילפינן דמהני חזקה כנעל וגדר.

יח

או בחזקה וכו'. מדלא סיים לבדה כי אינך, משמע דסבירא ליה דחזקה לבדה קניא אף במקום שכותבין שטר, ע"פ מה שכתב לעיל הל' ד', ועיין מה שכתבתי לעיל הל' ח'.

יט

כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן וכו'. נראה פשוט דדוקא במוכר עשרה שדות בעינן נתינת דמי כולן, אבל בשדה אחת גרידא כיון שהחזיק בה אפילו שעדיין לא נתן שוה פרוטה קנה, וכמו שכתב הסמ"ע חו"מ סי' קצ"ב, ובשו"ת הגאונים סי' קל"ג כתוב, במי שקנה עשר שדות בעשר מקומות שכיון שהחזיק באחת קנה כולן עיי"ש, ולכאורה הוא היפך הש"ס שבפרק [קמא] דקידושין דף כ"ז [ע"א], אמרו להדיא במה דברים אמורים שנתן לו דמי כולן אבל לא נתן לו דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו עיי"ש, וצריך לומר דודאי באותו נדון נתן דמי כולן וקיצר במובן, וכן משמע להרב כנסת הגדולה חו"מ סי' קצ"ב בהגהת הבית יוסף אות כ"ג, והוסיף עוד דאפשר דמיירי בדאמר ליה לך חזק באחד מהם בשביל כולן עיי"ש, והאמת יורה דרכו דמדלא ביארו משמע דבסתמא איירי.

כ

בד"א שנתן דמי כולן וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל, אם תשאל אי בשנתן דמים למה לן חזקה כלל, והא אמרינן דקרקע נקנה בכסף וכו'. איכא למידק דלמה לא שאל בהיפך דכיון דאיכא חזקה כמו שהקדים רבינו, כיון שהחזיק באחת מהם וכו', כסף למה לי, דהא אמרינן דקרקע נקנה בחזקה, ואף למה שתירץ ז"ל, דבמקום שכותבים את השטר הוא, אכתי מיבעיא לן בחזקה דנימא דוקא בהקדים הדמים בעינן חזקה נמי, דדמים לחודייהו לא קנו, אבל אם הקדים החזקה דנראה דעדיפא מדמים, שהרי היא בגוף הקרקע מהני בלא דמים אף במקום שכותבים, או דילמא לא שנא, אך יש לומר דהכא שאני שלא החזיק בכולן אלא באחת מהם כנ"ל, ולפי מה שכתבתי לעיל הל' ח' לדברי הרב כסף משנה, שכתב לרבינו דחזקה לחודה מהניא אף במקום שכותבים, אתי שפיר טפי. ובשו"ת מהר"ר בצלאל ז"ל בסי' י"ח הוכיח ממה שכתב רבינו לקמן פרק ה', הקרקעות והעבדים והבהמה ושאר כל המטלטלין כל אחד מהם נקנה בחליפין וכו', הרי דהשוה הרב הקרקעות למטלטלין בדין הקנין, אלמא דס"ל דכי היכי דבמטלטלין קני בקנין אפילו במקום שכותבין, דמטלטלין לאו בני שטרא נינהו, הוא הדין בקרקעות בקנין לחודיה סגי, ואפילו במקום שכותבים ע"כ, והוא דבר חידוש לפירושו ז"ל, שהרי קנין לא הוזכר במתניתין, כדקתני כסף שטר וחזקה, דמשמע דקנין גריע טפי, ואפ"ה קני לחודיה במקום שכותבים, וכבר הכנסת הגדולה סי' קצ"ה הביא חולקים בזה בדעת רבינו עיי"ש, וכמו שכתבתי לקמן פ"ה ה"ה.

וכן בשכירות וכו'. תיבת "וכן" מורה דדומיא דמתנה קאמר, כי היכי דבמתנה אין שייך דמים כן בשכירות, דהא הלכה רווחת היא דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, ודלא כהרא"ש ז"ל דסבירא ליה דמתנה כמכר, ומכל מקום מודה הוא דבשכירות אפילו בלא דמים, וכמו שכתב הסמ"ע ז"ל שם.

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---