משנה למלך/מכירה/א

משנה למלך ‏ מכירה א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ד

אבל במקום שדרכן לכתוב שטר כו'. בפ"ק דקדושין מבואר דבמקום שכותבין את השטר לא קנה בכסף עד שיכתוב את השטר ואי פריש פריש. וכתב מהריב"ל בח"א סוף כלל י"ג דהיכא דאיכא שבועה הוי כפריש וקנה בכסף לבד או בשטר לבד. ויש לדקדק בסברת הרב הלזו דאית ליה דכיון דנשבע אי אמרינן דלא סמכא דעתיה בקנין זה נמצא דעביד איסורא מש"ה אמרינן דהוי כאילו פירש שדעתו לקנות באותו קנין לבד מהא דאמרינן בפ"ק דקדושין (דף י') איבעיא להו תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה נפקא מינה כגון שהערה בה ופשטה ידה וקבלה קדושין מאחר וא"נ לכ"ג דקא קני בתולה בביאה מאי אמר אמימר משמיה דרבא כל הבועל דעתו על גמר ביאה ע"כ. והנה על סוגיא זו תמהו ראשונים ואחרונים דהיכי מסיק דסוף ביאה קונה ובפ' הבא על יבמתו אמרינן דאשה נקנית לבעלה בהעראה אתיא קיחה קיחה, והרמב"ן והריטב"א בחדושיהם מלבד מה שתמהו על הפשטן תמהו ג"כ על הבעיין והוא שאם שאלתו היתה שנסתפק דאשה לבעלה אינה נקנית בהעראה אלא בעינן גמר ביאה היכי אמרינן למאי נפקא מינה ולא אשכחן נפקותא אלא לכ"ג או לפשטה ידה וקבלה קדושין דלא שכיחא לימא דעדיפא מינייהו כגון שהערה בה ופירש ולא גמר ביאתו ומכח קושיות אלו כתבו שעיקר הפירוש הוא דההיא דיבמות מיירי בשהערה בה בלבד ופי' א"נ שגמר ביאתו ואמר בפירוש שדעתו לקנות בהעראה והשתא קני בהעראה והא דהכא כשגמר ביאתו סתם דכיון שכן מסתמא אין דעתו לקנות אלא בסוף והיינו לישנא דאמרינן הכא כל הבועל דעתו על גמר ביאה הא אילו לא גמר או שגמר ואמר שדעתו על תחלת ביאה קונה בתחילת ביאה ע"כ. והנה כפי סברת הרמב"ן והריטב"א הלזו דאית להו דגם הבעיין היה יודע הדין שתחלת ביאה קונה האשה לבעלה מדלא קאמר דנפקא מינה להיכא דהערה בה ופירש ולא גמר אלא שנסתפק דאפשר דהא דקני בהעראה היינו דוקא כשלא גמר ביאתו או שגלה דעתו שדעתו לקנות בתחלת ביאה אבל אם גמר ביאתו בסתם אפשר שאין דעתו לקנות אלא בגמר ביאה היכי קאמר דנ"מ לכ"ג דאי סוף ביאה קונה אסירא ליה משום בעילת עצמו הא אף דנימא דבעלמא כל הגומר ביאתו בסתם אין דעתו לקנות אלא בסוף ביאה הכא גבי כ"ג כיון דאם נאמר דדעתו ג"כ הוא שלא לקנות כי אם בגמר ביאה נמצא דעביד איסורא שבועל בעילת עצמו וא"כ כיון דאיכא איסורא נאמר דגבי כ"ג אפי' בסתם הוי כאילו פירש ואמר שדעתו לקנות בתחלת ביאה דכי היכי דלמוהריב"ל כל היכא דאיכא שני קנינים ומן הדין קנה בקנין אחד אלא דמשום אומדנא אמרינן דלא גמר לקנות אלא עד שיעשה ג"כ הקנין האחר היכא דאיכא איסורא אי אמרינן דלא גמר לקנות אלא עד שיעשה הקנין האחר אמרינן דהו"ל כאילו גלה דעתו דכוונתו לקנות בקנין הראשון ה"נ כיון דמדינא קנה בתחלת ביאה אלא דמשום אומדנא אמרינן דאין דעתו לקנות אלא עד סוף ביאה היכא דאיכא איסורא אם אין דעתו לקנות עד גמר ביאה נימא דהוי כאילו גלה דעתו שרוצה לקנות בתחלת ביאה. הן אמת שראיתי לרבינו בפי"ט מהל' איסורי ביאה הלכה ד' שכתב אם בעל בעילה בלא נשואין לא חללה ע"כ. וכתב שם ה"ה ז"ל שאם בא על הבעולה שלא ע"י נשואין אינו מוזהר בה יותר מאדם אחר ואינו איסור כהונה בלבד ע"כ. ויש להסתפק אם מ"ש רבינו בלא נשואין הוא דוקא נשואין דס"ל דהקפדת הכתוב הוא דוקא על הנשואין דכל שלא בנשואין אינו מוזהר עליה ואם קדש בביאה את הבעולה לא עבר על עשה דבתולה מעמיו ויש סעד לזה מההיא דאמרינן בפרק הבא על יבמתו (דף ס"ח) כ"ג שקדש את הקטנה ובגרה תחתיו מהו בתר נשואין אזלינן וכו' ופשטינן דבתר נשואין אזלינן ואיסורא דבוגרת מעשה זה נפיק וכמבואר. ולפ"ז דליכא איסורא כי אם בנשואין ליכא קושיא למוהריב"ל משום דמוהריב"ל לא אמרה אלא היכא דעביד איסורא אם דעתו שלא לקנות אלא בסוף אבל הכא גבי כ"ג אף שאין דעתו לקנות כי אם בסוף אכתי לא עבד איסורא עדיין כי אם כשישאנה ובעיית הגמ' היא דאי תחלת ביאה קונה מותר לנושאה ואי סוף ביאה קונה נמצא שקדש את הבעולה ואסור לנושאה. אך מדברי ה"ה שכתב אינו מוזהר בה יותר מאדם אחר נראה שכוונתו היא דלא מיעט רבינו ז"ל אלא בבא על הבעולה דרך זנות וזהו שכתב יותר מאדם אחר שכל העולם מוזהרים על הביאה שלא ע"י קדושין וכמ"ש רבינו בריש הל' אישות. והראיות שכתבנו לסברת רבינו הלזו (א"ה נתבאר בהלכות איסורי ביאה) אינו אלא להוכיח שאם בעל דרך זנות את הבעולה דלא עבר אעשה דבתולה מעמיו אבל לעולם דאפילו שלא ע"י נשואין עביד איסורא ונשואין שכתב רבינו לאו דוקא אלא לקדושין קרי נשואין ומצינו בפי"ט מהל' סנהדרין שכתב ממזר שנשא בת ישראל ובעל פצוע דכא שנשא בת ישראל ובעל גר עמוני שנשא בת ישראל ובעל גר מואבי שנשא בת ישראל ובעל ובריש פט"ז מהל' איסורי ביאה כתב פצוע דכא וכרות שפכה שנשאו בת ישראל ובעלו לוקין ואין ספק שכל אלו הלשונות של נשואין שכתב רבינו לאו דוקא אלא הכוונה היא על הקדושין שהרי ליכא קפידא כי אם על הקדושין וכמ"ש בפט"ו מהל' איסורי ביאה דין ב' ומלבד כל זה סברת רבינו הלזו אינה מוכרחת שהרי הרשב"א ס"ל דאפילו ביאה בלא קדושין אסור לכ"ג בבעולה וכמ"ש. וא"כ חזרנו למ"ש דיש לדקדק מסוגיא זו על סברת מהריב"ל. ונראה דיש לחלק בין היכא דהוא בדא האיסור להיכא דהאיסור בא מעצמו דבשלמא בנדון הרב מוהריב"ל שנשבע לקיים המקח הוי כאילו באותה שבועה שנשבע כאילו גלה דעתו שרוצה לקנות באותו קנין שעשה אבל הכא גבי כ"ג ליכא שום גלוי דעת שרוצה לקנות בתחלת ביאה:
ודע שמוהריב"ל בח"ב בסוף הספר חזר בו מסברא זו ואית ליה דאפילו דאיכא שבועה לא חשיב כאילו פירש ועיין בל"ר סימן קנ"ב ובמהר"א ששון סימן ר"ו יע"ש: כתב הר"ב פ"מ ח"ב ס"ס פ"א וז"ל ועוד אחרת דאעיקרא דדינא אם ראובן זה בשעה שכתב קנין הקרקע הנזכר על שם לוי לא אודעינהו לבעל השדה ולסהדי כו' אפשר דזכה לוי באותו קרקע אף שנקנה ממעות ראובן כיון דבשעת קנין נעשה ע"ש לוי אפשר דלזכות הקרקע ללוי נתכוון ראובן ומשעת הקנין זכה לוי אע"ג דלא מטא שטרא לידיה כדאמרינן בשטרי אקנייתא דקנה אף דלא מטא שטרא לידיה וסברת ר"ח והרי"ף דכתבו דכי מטא שטרא לידיה הוא דקנה משעת קנין למפרע כו' כבר נדחה סברא זו וקי"ל דמשעת קנין זוכה כו' יע"ש. וכתב עליו הרב דודי מהר"א רוזאניס וז"ל אין צורך בכאן לדחות סברת ר"ח והרי"ף דכיון שמי שנכתב על שמו הוא מקבל מתנה לכ"ע לא בעינן דלימטי שטרא לידיה אלא כל שקנו מידו קנה ולא איפליגו אלא גבי מוכר ולוקח מטעמא דלא סמכא דעתיה דלוקח עד דנקיט שטר וכן קבלתי מרבותי זלה"ה גבי ההיא דאמרינן בקדושין דבשטר במקום שכותבין שטרא לא קנה עד שיכתוב השטר דדוקא איירי תלמודא במוכר ולוקח אבל במקבל מתנה דלא יהיב זוזי סמכא דעתיה בכל דהו, זהו מה ששמעתי מפיהם ז"ל ומהם יש ללמוד בכאן זהו הנלע"ד עכ"ל. ואף שאין משיבין את הארי לאחר מיתה תורה היא כו' שהרי ה"ה ז"ל בסוף הל' גזלה עלה דההיא דמצא שטר מתנה דלא יחזיר לא לזה ולא לזה הביא מחלוקתן של ראשונים ז"ל דלהרמב"ן מיירי דוקא בדליכא קניין ולהרי"ף ור"ח מיירי אף בשטרי אקנייתא משום דבעינן דמטא שטרא לידיה ודברי רבינו צריכין תלמוד:

ז

בד"א במוכר שדהו מפני רעתה. כתב מרן בכ"מ ול"נ שאפשר לומר על פי הקדמה זו שרבינו מפרש דרב אשי לא לחלוק על דברי רב המנונא בא כו'. ולפי פירוש זה הו"ל לרבינו להביא דברי רב אשי היכא דכתב לו שדי מכורה לך ונתונה לך דקנה ואפשר דאין כאן מקומו ודוק: אבל בשאר קרקעות וכו' לא קנה עד שיתן הדמים. היכא דלית ליה ראיה דיהיב דמי כתבו דהוא בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן כמו שהביא מרן הב"י ס"ס קצ"א. וכתב מהר"ש לוי ז"ל הובאו דבריו בתשובת מהרימ"ט ח"א סימן קנ"ב דע"כ לא אמר הרשב"א דעל הלוקח להביא ראיה אלא כשנגמר הדין בקנין ומעות נשארו בידו גבי קונה כו' יע"ש (דף ר"ד ע"ד). וזה סותר מ"ש הרב למעלה דטעמא דרבינו אפרים הוא דכיון דטוען דלא נתן לו את הדמים לדבריו לא קנה את הקרקע וכו' וא"כ הרשב"א דפליג עליה מיירי אף היכא דתלי קניית קרקע בדמים ודוק. (א"ה עיין לקמן פ"ז מהלכות אלו הלכה ד'):

ח

כיצד בחזקה מכר לו בית כו' כיון שנעל או גדר וכו'. בפ' חזקת הבתים. ושמעתי שחכמי הדור שלפני נסתפקו במשכיר בית לזמן קצוב ואח"כ רצה להשכירו או למוכרו לאחר לאחר שיכלה הזמן הראשון אי מהני לשני קנין חזקה דנעל גדר ופרץ כיון שזה הבית קנוי לראשון לכל תשמישיו וגם נסתפקו אי מהני נתינת רשות דשוכר ראשון כדי שיקנה השני ומטו בה מאותה שכתב הריב"ש סי' תק"י הביאה מרן סי' שי"ב ושמעתי שנחלקו בזה חכמי הדור: אבל שלא בפני המוכר וכו'. כתוב בתשובת הל"ר סי' ק"ן וכן מטעם חזקה לחודה כו' אבל מ"מ אם נתן דמים מהני ליה הך חזקה דהחזיק בבתים אי א"ל לך חזק וקני או שהחזיק בפניו אפי' לא אמר לו לך חזק וקנה וכו'. וזהו סותר מ"ש בסי' קנ"ב דחזקת שוכר לא מהני כל שלא אמר לו לך חזק וקנה וצ"ע. מהרא"ש סי' ר"ו נסתפק אי הא דמהני בפניו אם הוא דוקא במוכר למי שלא היה דר שם אבל במוכר לשוכר אפשר דלא מהני החזקה כיון שכן הוא דרך השוכרים לבנות ולהרוס ומדברי הר"ב ל"ר סי' קנ"ב נראה דס"ל דלא מהני חזקת השוכר בפני המוכר כל שלא אמר לו לך חזק וקנה. ועיין במ"ש מרן סי' קצ"ב דבקונה בית שהוא דר בו לא קני עד שינעול ויפתח ועיין ל"ר סי' ק"ן ודוק:

יד

וכמה שיעור רוחב הדרך וכו'. בפרק המוכר פירות. וראיתי בירושלמי פ"ק דבכורים הל' א' דנחלקו רבנן ור' יהודה אם מכר לו עד התהום או דוקא מקום הדריסה דרבנן ס"ל דמכר לו עד התהום ור"י ספוקי מספקא ליה אם מכר לו עד התהום או לא וכעת לא ראיתי לראשונים ז"ל שהזכירו דין זה:

טו

הרי החזקה שקונה אותה שטיחת פירות כו'. הראב"ד בהשגותיו חולק על רבינו בזה וס"ל דאכילת פירות גבי לוקח לא מהני. וראיתי להטור סי' הע"ר ס"ט שכתב וז"ל ויש שהיא חזקה בלוקח ואינה חזקה בנכסי הגר כגון אכילת פירות דבלוקח הוי חזקה כו' ותימה דבסי' קצ"ב סי"א הביא סברת רבינו דאכילת פירות מהני גבי לוקח ושהראב"ד חולק עליו וכתב דמסתברא כהראב"ד ואיך כתב כאן דבלוקח הוי חזקה אכילת פירות, ואפשר לדחוק ולומר דהטור כאן לישנא דגמרא דפ' חזקת (דף נ"ז) נקט דאמרינן התם והרי אכילת פירות דבנכסי חבירו קנה ובנכסי הגר לא קנה. והתם מיירי לענין חזקת שלש שנים דמהני אכילת פירות וכדאוקמה הראב"ד בפרקין. וראיתי לרבינו ז"ל בפ"ב מהל' זכייה שכתב יש דברים רבים שאם החזיק בהם הלוקח לא קנה וכו' וכתבו גדולי המורים דמ"ש שאם החזיק בהם הלוקח מיירי לענין חזקת ג' שנים וע"ש בדברי מרן והלח"מ וא"כ אפשר שגם כוונת הטור היא בחזקת ג' שנים וצ"ע:

יז

כל המחובר לקרקע כו'. כתב ה"ה ז"ל וא"נ דשבועה שאני. ודבריו סתומים וחתומים וכוונתו היא לומר דאפילו דנימא כמ"ש בפ' שבועות הדיינים דאפילו ענבים העומדות ליבצר הרי הם כקרקע כשאין צריכין לקרקע כלל שבועה שאני אבל בעלמא כדין שאין צריכין לקרקע כמטלטלין דמו ומש"ה כתב רבינו כאן דהר"ז כמטלטלין. וזה אין הדעת סובלתו דהא בהדיא כתב רבינו בפ"ה מהל' טוען ונטען דענבים העומדים ליבצר הרי הם כבצורים לענין כפירה והודאה ולא מצאתי חילוק בדברי ה"ה בגוונא אחריתי וצ"ע:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

· הבא >מעבר לתחילת הדף