מעשה רקח/מאכלות אסורות/ד

מעשה רקח ‏ מאכלות אסורות ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק ד מהלכות מאכלות אסורות

ב

אין אסור משום נבלה וכו'. הנה הרב המגיד הביא כמה ראיות לדברי רבינו ותחילה הביא מהספרא הובאה בתורת כהנים פרשת צו בפסוק וחלב נבלה וחלב טריפה יעשה לכל מלאכה ואכל לא תאכלוהו ומדכתיב יעשה לכל מלאכה משמע שאינו מטמא אף שאסרו באכילה ומכח דכתיב ברישא כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו וא"כ למה ליה למכתב וחלב נבלה וכו' הו"ל למכתב ומנבלה וכו' דהא בחלב איירי נסתפקו דאולי בבהמה טמאה קאמר וכו' ושוב הכריחו דמדכתיב טריפה שמע מינה דבטהורה איירי דבטמאה אין שייך טריפה וכיון דהפסוק איירי על כרחך בטהורה יש ללמוד מזה דטמאה לא נקראת נבלה סתמא וראיתי להרב לח"מ ז"ל שנתעצם על הרה"מ מפני שהבין דכוונתו להביא ראיה ממ"ש טהר מכלל נבלה בטמאה משמע דאין איסור נבילה בטמאה והקשה על זה מסוגיא דפרק דם חטאת דף ע' דאוקימו להא בנבילת עוף טמא דמשמע דשאר בהמה טמאה ה"ה נמי דמטמאה כטהורה וכו' ועוד הקשה דמאי מייתי הרה"מ ראיה מטמאה לנבילה אימא דאף דטהר היינו מטומאה אבל לאכילה הן הכי נמי דיש בו לאו דנבילה וכו' ומכח זה כתב דודאי הרה"מ לא ראה זאת הגמרא ועוד הקשה על מרן ז"ל שהזכיר הבקיאות של זבחים לסיוע הרה"מ ואדמסייע ליה לותיב ליה דהתם בעוף הוא דקמיירי ע"כ.

ואחרי המחילה הראויה מעיקרא קושיא ליתא ואין ספק שכל יקר ראתה עינו של הרב המגיד דעיקר ראייתו מדמסיק דנבילה דכתיב בקרא על כרחך בנבילת טהורה איירי וכו' דמשמע דנבילה סתמא לא אקרי אלא של בהמה טהורה וסמך עצמו למ"ש אחרי זה דאין אומרים באיסורי מאכלות איסור חל על איסור וכו' וכן מצאתי להרב קרית ספר עיין עליו ואף לפי דעת הרב לח"מ דראייתו ממ"ש טהר מכל נבילה בטמאה וכו' אף דאוקמוה בנבילת עוף מ"מ כדיליף וטהר מכלל חלב וכו' על כרחך היינו בבהמה טמאה דבבהמה ודאי משתעי קרא ולא בעוף א"כ לפי הבנתו יצא צדיק לו נאמר להרה"מ ז"ל ואמטו להכי מרן ז"ל לא הקשה עליו כלל אלא הביא לו כמין סמוכות ותדע דעל כרחך לומר כן דכשאמרו בברייתא טהר מכלל נבילה על כרחך בעוף קאמר דבענין אחר לא מצינו בכל התורה כולה שטהרה תורה נבילת טמאה אלא בעוף דוקא וכדתנן בריש מסכת טהרות ופסקו רבינו פ"ג דשאר אבות הטומאה מעתה בהכרח שהרה"מ הבין ג"כ דבעוף הוא דוקא דקאמר ותו דבתורת כהנים גופיה מייתי לה להאי דרשא דעוף טמא בפרשת אמור על פסוק נבילה וטרפה לא יאכל לטמאה בה וכו' והרב קרבן אהרן ג"כ (בשפ"י) [כשפי'] טהר מכלל נבילה כתב דבעוף הוא דקאמר כדמפרש לקמן וכיון דבתו"כ גופיה מפרש לה מה מקום נשאר להקשות על הרה"מ ז"ל.

אך עדיין נשאר לנו לדקדק ממ"ש רבינו פ"א דשאר אבות הטומאה דין ב' וז"ל אחד בהמה וחיה בין המותרים באכילה בין האסורין אם מתו כולן בשרן מטמא בכזית וכו' ע"כ וטומאה זו היא משום נבילה שהיא אב הטומאה ומטמא במגע ובמשא כמ"ש שם בריש הפרק הרי דגם לטמאה חייל עלה שם דנבילה א"כ תקשה על הרב המגיד דמייתי סייעתא לרבינו דמיירי באכילה וקאמר דלא חל על הטמאה דין נבלה מדין טומאה דחייל עלה שם דנבילה וגם על רבינו יש להקשות מנ"ל לחלק בין טומאה לאכילה אך לזה י"ל דטעמא דמלתא משום דבאיסורי מאכלות קי"ל דאין איסור חל על איסור כמבואר פי"ז דאיסורי ביאה וזו היא עיקר ראייתו של הרה"מ משא"כ בטומאה ותו דבטומאה לא שייך בה טומאה אלא משום נבלה דהא בחייה אינה מטמאה כלל משא"כ באכילה דבין בחייה בין במיתתה נאסרה משום אוכל בשר טמא וזה יספיק ג"כ להרה"מ ז"ל.

ואגב ראיתי לרבינו שם שכתב פ"ג דין ד' דאם תחב לו חבירו כזית נבלה בבית בליעתו שהוא טמא משום נושא ובדין י"ד פסק שם דנבילת העוף הטמא אינה מטמאה בבית הבליעה ע"כ וכיון דמשום נושא מטמא אמאי לא תטמא נבילת העוף ג"כ. וי"ל דשאני נבילת העוף דאין לה שום טומאה דדוקא נבילת בהמה הוא דטימא רחמנא אבל עוף טהור לגמרי אלא א"כ חשב עליו לאכילה דע"י מחשבה מכשירה לאוכלין ומטמאה והן הכי נמי דבבית הבליעה בין נבלת עוף טהור בין שאר נבילות בין טמאים בין טהורים מטמא אלא דבעוף טהור אינו מטמא לא במגע ולא במשא רק בבית הבליעה ומאי דקרי לה רבינו טומאה חמורה שם בדין ב' אף שבבית הבליעה היינו משום משא היא גופה קרי לה חמורה דאף דבעלמא מי שמטמא במשא מטמא בבית הבליעה עוף טהור חמור דמטמא בבית הבליעה אף שאינו מטמא במשא.

ולמה שהקשה הרב המגיד מהסוגיא דאלו הן הלוקין דף ט"ז רסק נמלות והביא אחת והשלימה לכזית וכו' נלע"ד דרבינו אינו מפרש כפי' התוס' שכתבו ואיתא כמ"ד איסור חל על איסור דלא נאמר כן אלא בשכבר הוא מתחייב משום דבר אחר אבל הכא ע"י הנמלה השלימה מתחייב על הכזית שלם והו"ל איסור מוסיף או בת אחת וכן מצאתי להרמ"ע מפאנו סי' קכ"ג.

ג

האוכל עוף טהור וכו'. פ' גיד הנשה דף ק"ב וגם רש"י ז"ל במכות דף ט"ז ד"ה משום כזית נבילה שכשבולעו הוא מת ומצטרף לכזית נבילה ע"כ. והרמ"ך ז"ל בכת"י השיג על רבינו עיין עליו גם הרב לח"מ ז"ל הוסיף להקשות על רבינו עיין עליו וכן הקשה הפר"ח יו"ד סי' ס"ב עיין עליו אך לענ"ד נראה דרבינו קשיתיה הך מימרא דרב דאכל צפור טהורה כל שהוא דאי משום אבר מן החי קאמר קשה תרתי חדא דאם איתא דרב ס"ל שיש חילוק בין אבר לכשהעוף שלם דבאבר בעינן כזית וכשהוא שלם אף דלית בה כזית מחייב בכל שהוא אמאי לא חילק בהכי במימרא קמייתא דאמר רב אבר מן החי צריך כזית מאי טעמא אכילה כתיבה ביה ולימא ואם הוא שלם בכל שהוא וכו' מדפלגינהו בתרתי שמע מינה דלא ראי זה כראי זה ותו דאי באבר מן החי איירי כיון דבתר הכי מייתי פלוגתא דרבי ור' אלעזר ב"ר שמעון מי הכניסו לרב בפלוגתא דתנאי ואם נאמר דאשמועינן פסקא דדינא אכתי הו"ל לחדש זה אפלוגתייהו דהני תנאי ותו דאנן קי"ל הלכה כרבי מחבירו והיכי פסק דלא כוותיה ותו דאי לענין איסור אבר מן החי הוא דקאמר אמאי נקט במיתתה וכו' הא פשיטא דאיסור אבר מן החי אינו נוהג במיתתה ותו קשה דאם נפרש הך מימרא לענין אבר מן החי הקושיא היא מהרישא דאמר בכל שהוא (כאן בלוי) וכי מתרץ ליה דהכל שהוא הוי בכזית וכו' נמצא דהכל שהוא דרישא לאו דוקא ודסיפא דוקא וזה דוחק ותו דהעיקר חסר דהו"ל למימר בחייה בכזית כל שהוא ובמיתתה בכזית סתם ותו דאעיקרא דמלתא אמאי אצטריך לומר דין המתה שהיא בכזית דזה ודאי אף לפירוש רש"י הוי לענין נבילה וכן דין הטמאים וכו' דכיון דלענין אבר מן החי הוא דקאמר לא הו"ל לרב לערב דין איסור אמ"ה עם הנבילות וכו'.

כי על כל אלה הוכרח רבינו לפרש דהך מימרא דרב לאו לענין אבר מן החי איירי כפירוש רש"י אלא לענין נבילה קאמר וקושית התלמוד הכי מתפרשא דודאי אכילה כתיבה באבר מן החי לא תאכל הנפש עם הבשר וגם נבילה ג"כ כתיב לא תאכלו כל נבילה ומדקאמר רב שאם אכל צפור טהורה בחייה בכל שהוא משמע ליה דמשום דהוי בריה מחייב עלה משום נבילה אף דלית בה אלא כל שהוא בשר אבל אם מתה בעינן כזית בשר שלם ובהכי ניחא דרישא וסיפא דוקא קאמר וא"כ תקשה לרב דמאי שנא גבי אבר מן החי דמחייב בצירוף גידין ועצמות וגבי נבילה בעי כזית בשר דוקא הא לשון אכילה הוא דכתיבה בתרוויהו. ומתרץ ליה דה"נ הכזית דקאמר הכוונה ע"י צירוף ונקט לשון משהו משום ליתא דלישנא דר' נחמן כדקאמר לעיל ומינה דלישנא דכל שהוא דתפס בחייה הוי נמי ע"י צירוף ואין לתמוה איך מחייב בחייה משום נבילה דדוגמתה איתא בפרק אלו הן הלוקין גבי רסק ט' נמלות ואחד חי דמחייב משום נבילה ופירש"י משום דכשבלעה היא מתה ואף דנבילה דהתם לאו דוקא וכמו שכתבתי בסוף פ"ב עיי"ש נקוט מיהא דבשעת בליעתה מתה וכו' ודו"ק ומכאן אתה למד שמ"ש רבינו לקמן דין י"ח דהעצמות והגידין אין מצטרפין עם הבשר הכוונה כשאין הבשר מאותו אבר דאם הוא מהאבר עצמו פשיטא שיצטרף דומיא דהכא וכן פסק רבינו להדיא פ"ה דין ג' גבי אבר מן החי שהיא המימרא דרב כנ"ל.

ד

האוכל כזית מבשר נפל וכו'. אין לדקדק מדכתב בשר נפל דאם אכל מן החלב של הנפל שלא יתחייב משום נבילה דהרי רבינו פסק ריש פ"ז דעל החלב של הנפל אין חייבים עליו משום חלב אלא משום נבילה גם אין לומר דדקדק לכתוב מבשר נפל לאפוקי גידין ועצמות דהא כבר הוכחנו לעיל בדין ג' דגידין ועצמות מצטרפין לענין נבילה ולענין אבר מן החי אלא י"ל דאתא לאפוקי מ"ש לקמן דין י"ח דאם אכל מן העור וכו' פטור עיי"ש אי נמי אם אכל מעט בשר עם גידין אחרים שאינן מאותו אבר ודוק. ומ"ש הרב המגיד דלא בעינן חדשים אלא לענין חלב ע"כ לא ידעתי למאי נפק"מ כתב זה דהא בין בבשר הנפל בין בחלב בפ"ז לא חילק רבינו בחדשים כלל ויש ליישב ודו"ק.

ואסור לאכול וכו'. דין זה נאמר גבי אכילה אבל גבי הקרבה אף שכלו חדשיו צריך להמתין עד יום ח' וכדאיתא פ"ק דר"ה דף ו' וכ"כ רש"י בחולין דף ע"ה ד"ה מידי דהוה אמחוסר זמן וכו' ולפיכך סתם רבינו פ"ג דאיסורי מזבח דין ח' ודע דהפר"ח יו"ד סי' קט"ו הביא דברי הגאונים שכתבו דלא אמרו בן ח' ימים אלא לקרבן אבל לאכילה אפילו ביומו מותר ע"כ ופירש דכוונתן מדאמרינן בחולין דף קט"ו מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי וליתא דהיינו בדקים לן שכלו לו חדשיו דאע"פ שאסור לגבוה להדיוט שרי אבל בדלא קים לן פשיטא דאסור משום ספק נפל אף להדיוט וכו' ע"כ. ואחר המחילה מהרב פר"ח נראה שלא כיוון בדבר דמאי דאמרינן התם דמחוסר זמן לגבוה דשרי אין הכוונה שכלו חדשיו ותוך ח' ימים כמו שהבין ז"ל דא"כ מאי מייתי לאותו ואת בנו דפריך אותו ואת בנו ליתסר (משום תעבתי לך) ומשני מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה וכו' הא מאי דאסר מחוסר זמן לגבוה אינו משום תעבתי לך משא"כ באותו ואת בנו אלא ודאי דלאותו ואת בנו קאי וכמ"ש התוס' דהכתוב נתקו לעשה וכו' ע"כ והשתא יליף שפיר דלאותו ואת בנו אמאי אצטריך לנתקו לעשה גבי קרבן תיפו"ל דאסור משום תעבתי לך וכן הקשה המל"מ פ"ג דאיסורי מזבח עיין עליו. אך אחרי העיון נראה דאין מכאן קושי ודברי הפר"ח ז"ל שרירין וקיימין וזה דאף לדברי התוס' דמחוסר זמן דקאמר קאי לאותו ואת בנו היינו משום דקושיית התלמוד לא קיימא אלא לאותו ואת בנו דהוי דבר שתעבתי לך אבל הן הכי נמי דה"ה כל מחוסר זמן על כרחך הדין שלו כן הוא דלגבוה הוא דאסור הא להדיוט שרי דלהכי לא מתרץ מדאסר רחמנא אותו ואת בנו לגבוה מכלל דלהדיוט שרי אלא נקט מחוסר זמן דנכלל בו גם זמן דיום השמיני וכדכתבו התוס' עצמן וכן פירש להדיא הרב קרבן אהרן בפרשת אמור בפסוק ושור או שה שרוע וקלוט וכו' שהיא הדרשה שהביא התלמוד בדף פ' והוא פשוט ומכיון דלמדו שם לניתק לעשה מקרא דמיום השמיני והלאה ירצה לכל מחוסר זמן בין לאותו ואת בנו בין ליום השמיני כי קאמר הכא מדאסר רחמנא וכו' על כרחך אף ליום השמיני קאי מצד עצמו וההיא דקרי לה נפל היינו בדקא כלו חדשיו כמבואר וא"כ צדקו דברי הפר"ח דעל כרחך הא דביום השמיני לא קאי אלא לקרבן אבל להדיוט אפילו ביום שנולד שרי והיינו בדקים לן שכלו חדשיו כדברי הפר"ח לדברי הגאונים ז"ל ונכון.

יא

בהמה שהיא חולה. הרמ"ך ז"ל בכת"י השיג על רבינו עיין עליו וכבר הביא הרב המגיד זה בשם הגאונים ותירץ הרמב"ן ז"ל דממדת חסידות היא ועיין להרב ב"י סי' י"ז.

יג

אבל המסוכנת וכו'. פירש הראב"ד והכלבו שהכוונה שמעמידין אותה בגערה או ע"י מקל אבל ביד לא ע"כ וטוב לחוש לחומרא ובחולין דף ל"ו ול"ז נתבארו דברי רבינו זולת ההיא דמר שמואל דבבהמה דקה אם היתה ידה פשוטה וכפפתה הרי זה פרכוס גם הרי"ף השמיטו וכתב הרב המגיד דאפשר שהם סבורים דרב פליג עליה ע"כ. וקשה דא"כ אמאי לא פסקו כרב בגועה ומטלת רעי ועוד לשון אפשר שכתב ז"ל הוא מגומגם פשיטא דריהטא דסוגיא משמע דרב פליג עליה דמר שמואל ואפשר דט"ס הוא בדברי הרה"מ וצ"ל רבא והיינו מה שהזכיר לעיל אמר רבא הלכתא וכו' ולזה אמר לשון אפשר כלומר דלפי הס"ד במתניתין כדאיתא לעיל אדברי מר שמואל לא פליגי אך אפשר דדוקא קאמר ופליג ומרן ז"ל לא הבין כן בתחילה אך הסכים כמ"ש עיין עליו גם השמיט רבינו ההיא דכשכשה בזנבה דהרי זה פרכוס דאיתא במתניתין וצ"ל דסבירא ליה דקי"ל כרבא שהוא בתרא והוא פסק כמתניתא דהכי קי"ל מכ"ש שכשכשה בזנבה אינו מוסכם במשנה דבמחלוקת היא שנויה והמפרשים ז"ל האריכו בכל זה עיין עליהם.

טו

השוחט בלילה וכו'. פסק לחומרא כנ"ל דתפס לו דברי רבא אף שבפירושו להמשנה העתיק בזה כלישנא דמתניתין.

יז

כל הנבלות וכו'. הראב"ד ז"ל השיג על רבינו מהסוגיא דפ' קדשי מזבח וכו' והרב המגיד ז"ל תמה עליו דאם כוונתו להשיג על רבינו שפסק דאין איסור חל על איסור היה לו להשיג בכל מקום שפסק רבינו כן וכו' ואם הוא סבור שאע"פ דבעלמא אין איסור חל על איסור גבי נבילות וטמאים חל איסור על איסור (והיא סברת התוס' שם מדגלי קרא וחלב נבלה וכו' ובא איסור נבילה וחל על איסור טרפה וה"ה טמאה עיין עליהם) לא משמע ודאי הכי כלומר אין לפסוק כן כלל דהא הו"ל שני לאוין חלוקין וכו' דהיינו מ"ש הרה"מ בפסקא הקודמת ואחרי זה וכו' והרב לח"מ ז"ל כמעט שעשה הרה"מ שלא ראה דברי התוס' ושלא הבין כוונת הראב"ד וכבר נתבאר היטב למעיין בקל. אך למ"ש הרה"מ ומשמע דר' מאיר ור' יהודה הוא דפליגי על אותו דבר וראיתי להרמ"ע מפאנו ז"ל סי' קס"ג בדף קכ"א שתמה עליו דר"מ ס"ל בכמה מקומות דאין איסור חל על איסור ע"כ ואולי ט"ס הוא בדברי הרה"מ ז"ל.

יח

ומן הצפרנים. בריש פרק העור והרוטב לא גרסינן צפרנים ואי רבינו הוה גריס ליה וכמ"ש התוס' שם לא ידעתי אמאי לא מנה החרטום ג"כ דאיתיה התם דף קכ"א בברייתא וכבר הזכירו רבינו פ"ד דטומאת אוכלין עיי"ש ומ"ש רבינו ומן השליא שלהם מבואר דלא קאי אעוף שהרי אין לו שליא ולעיל דין ה' כתב רבינו דשליא היא היוצאה עם הולד ופשוט.

יט

וקיבת הטמאה. אף דקי"ל חלב טמא אינו עומד וכמ"ש רבינו פ"ג דין י"ב הקיבה עצמה מעמדת החלב הטהור ועיין מ"ש שם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---