חידושי רבנו חיים הלוי/מאכלות אסורות/ד

חידושי רבנו חיים הלוי ‏ מאכלות אסורות ד

פ"ד ה"ג

האוכל עוף טהור חי כל שהוא לוקה משום אוכל נבלה ואע"פ שאין בו כזית הואיל ואכלו כולו, ואם אכלו אחר שמת עד שיהי' בו כזית ואע"פ שאין בכולו בשר כזית הואיל ויש בכולו כזית חייב עליו משום נבלה. עכ"ל. והנה דברי הרמב"ם תמוהין דמאי שיאטי' דעוף חי להתחייב עליו משום נבלה, וכבר עמד ע"ז הלח"מ שם.

והנראה לומר, דבאמת הרמב"ם מיירי הכא בגוונא דהוי נבלה מחיים, וכגון בנקובת הוושט ופסוקת הגרגרת דפסק הרמב"ם בפ"ג מהל' שחיטה הי"ט דהיא נבלה מחיים עיי"ש, ולהכי הוא שפסק דלוקה משום נבלה, וכל עיקר מה דבא הכא להשמיענו הוא רק דין שיעורא, דהיכא דהוא חי עדיין דיש בו דין ברי', וכדקי"ל דשחט בה שנים או רוב שנים הרי היא כחיה לכל דבריה, וא"כ הרי הוא חשוב עוד ברי', וע"כ לוקה גם בכ"ש ולא בעינן בו כזית, משא"כ באכלו אחר שמת דלא הוי עוד ברית נשמה ע"כ בעינן בו כזית, וזהו יסוד דברי הרמב"ם הכא לאורויי שיעורא דנבלה, אבל אה"נ דלאו בכל עוף טהור חי קאמר דלוקה משום נבלה כי אם בגוונא דהוי נבלה, דכל הפרק הכא איירי רק בדין חיובא דנבילה, ובדין מה מיקרי נבלה סומך על מה שכתב בהל' שחיטה דשם מבואר כל דיני נבלה וכמש"כ. והנה לקמן בהי"ח פסק הרמב"ם דהאוכל מנבלה מן העצמות ומן הגידין ה"ז פטור ואינן מצטרפין עם הבשר לכזית. והכא הרי פסק דאפילו אם אכלה אחר שמתה לא בעינן כזית מן הבשר לבד כי אם שיהא בכולה כזית דהיינו עם העצמות והגידין ביחד, ובע"כ צ"ל דהכא שאני דשלמה הויא ברי' ובברי' מצרפינן כולה לשיעורא אף הגידין והעצמות ג"כ, אשר לפ"ז הרי צ"ע למה בעינן כזית והלא בברי' חייבין עליה בכ"ש, וגם מ"ש אכלה בחיי' לאכלה אחר שמתה כיון דבין כך ובין כך הויא ברי'. וצ"ל דס"ל להרמב"ם לחלק דבחיי' דהרי היא ברית נשמה לית בה דין שיעורא כלל וחייב עלה בכ"ש, משא"כ באכלה אחר שמתה דלא הויא ברית נשמה וכל דין ברי' שלה הוא רק משום דין איסורה דהוי כברייתה ע"כ בעינן בה כזית משום דאכילה כתיב בה, ורק דהעצמות והגידין מצטרפין להשלים שיעורא, וכמבואר כן בחולין דף ק"ב לענין אבר מן החי דהוי ג"כ ברי' דמ"מ שיעורו בכזית ורק דהעצמות והגידין מצטרפין, וס"ל להרמב"ם דהוא הדין בכל ברי' שהיא משום טעמא דאיסורו כברייתו דצריך בי' כזית משום טעמא דאכילה כתיב בי' ורק בברית נשמה הוא דשיעורו בכ"ש. ועיין בחולין דף צ"ו דמבואר שם דגיד הנשה שאכלו כולו לוקה אע"פ שאין בו כזית משום דברי' הוא, הרי להדיא דגם בברי' דלא הויא ברית נשמה ג"כ לא בעיא שיעורא. אכן התם שאני כמבואר שם בגמ' דאכילה דכתיב בי' אתי לאורויי דאי אית בי' ארבעה וחמשה זיתים ואכל חד כזית מיחייב, והיינו משום דבקרא כתיב לא יאכלו את גיד הנשה דהוה משמע כולו, וממילא דליכא קרא דאכילה להצריך כזית דוקא, משא"כ בנבלה דלזה שיתחייב על כל כזית אף בלא אכלה כולה לא צריך קרא דגוף האזהרה דלא תאכלו כל נבלה משמע בין כולה בין מקצתה, ובע"כ דהא דאכילה כתיב בה הוא דאף באכלה כולה בעינן דוקא כזית, ועיין בתוס' בחולין שם שהקשו מהא דבאבר מן החי בעינן דוקא כזית משום דאכילה כתיב בי', ואמאי לא נימא דהא דכתיב בי' אכילה הוא לחייב באכל כזית ממנו אף בלא אכל כל האבר, ותירצו דכיון דחלקו פקע מיני' איסור אבר מן החי וכמבואר בחולין דף ק"ג, ואכתי קשה לדעת הרמב"ם שפסק בפ"ה מהל' מאכלות אסורות דאף על מקצת אבר ג"כ חייבין משום אבמ"ה, וא"כ הא תשאר לדידי' קושית התוס', ובע"כ צ"ל כמש"כ דהתם שאני משום דלחייב על כזית של מקצת אבר לא צריך קרא דקרא סתמא כתיב לא תאכל הנפש עם הבשר, וא"כ ה"נ בנבלה דכוותה]. ועיין במכות דף י"ז דאיתא שם דרבנן ס"ל ברית נשמה חשובה חטה לא חשובה, והיינו משום דלענין להתחייב עליו בכל שהוא בעינן דוקא ברית נשמה, וכש"נ.

אלא דיסוד הדברים דנבילה חשיבא ברי' צ"ע, מ"ש נבילה משארי איסורין כגון חלב וטריפה וערלה וכלאי הכרם, וכבר הקשו כל הראשונים גם על גיד הנשה ואבר מן החי אמאי חשיבי ברי' ומ"ש משארי איסורין, והעלו דתלוי בהא דכל שאם יחלק אין שמו עליו כגון גיד הנשה דדוקא כשהוא כברייתו הוא דמיקרי גיד אבל חתיכת גיד לאו גיד מיקריא וכן אבר מן החי דחתיכה לאו אבר מיקריא וע"כ חשיבי ברי', משא"כ מה דכשיחלק ג"כ שמו עליו אז אין זה בכלל ברי' עיי"ש בדבריהם, אכן אם נימא דנבילה ג"כ חשיבא ברי' כשהיא שלמה א"כ הרי צ"ע מ"ש נבלה משארי איסורין דלא חשיבי ברי' והלא נבלה ג"כ שמה עליה אף לאחר שתחלק וצ"ע. והנה ברמב"ם בפ"ה מהל' מאכלות אסורות ז"ל חתך מן האבר בשר כברייתו וגידין ועצמות כזית ואכלו לוקה אע"פ שאין בו בשר אלא כל שהוא, אבל אם הפריד האבר אחר שתלשו מן החי והפריד הבשר מן הגידין ומן העצמות אינו לוקה עד שיאכל כזית מן הבשר לבדו ואין העצמות והגידין מצטרפין בו לכזית מאחר ששנה ברייתו, חלקו לאבר זה ואכלו מעט מעט אם יש במה שאכל כזית בשר חייב ואם לאו פטור עכ"ל, והוא מהסוגיא בחולין דף ק"ג דאיתא שם בעא מיני' רשב"ל מר"י חלקו מבחוץ מהו א"ל פטור, וכל הראשונים פירשו דהוא משום דכיון דחלקו פקע שם אבר מיני' ופקע איסורי', ומשום דאיסורא דאבמ"ה הוא רק באבר שלם, ובזה הרמב"ם חולק וס"ל דבעיקר איסורא דאבמ"ה כיון דבשעה שנתלש דין אבר בי' וחלה בי' איסורא דאבמ"ה א"כ שוב לא פקע מיני' דין אבמ"ה והרי הוא באיסורו לעולם, והסוגיא דחלקו פטור מפרש לה הרמב"ם דקיימא לענין דין גידין ועצמות דמצטרפי באבמ"ה להשלים לכזית, ע"ז הוא דקיימא הסוגיא לומר דכ"ז הוא רק כשהוא כברייתו כל הכזית יחד הבשר והגידין והעצמות יחדיו מחוברין אז הוא דמצטרפי הגידין והעצמות להשלים שיעורא, משא"כ בחלקו והפריד הבשר מהגידין והעצמות אז הדר דין אבמ"ה להיות שוה לשארי איסורין דאין אסור רק בשר דהוא עיקר איסורו ולא גידין ועצמות, ובעינן דוקא כזית בשר ואין הגידין והעצמות מצטרפין לשיעורא. והנה בעיקר הדין דגידין ועצמות מצטרפי לשיעורא באבמ"ה צ"ע, אם יסוד דין זה הוא דהבשר והגידין והעצמות יחד הם גוף האיסור דאבמ"ה, וכדין הבשר כן גם דין הגידין והעצמות דהן בעצמן אית בהו איסורא דאבמ"ה היכא דהויין כברייתן עם הבשר ביחד, דכך אסרתו תורה להאבר, הבשר גידין ועצמות ביחד, ומשו"ה הוא דמצטרפי הגידין והעצמות לשיעורא, או דנימא דבאמת אבמ"ה שוה לשארי איסורין, דאיסורו נוהג רק בבשר, ודין גידין ועצמות באבמ"ה הוא רק דין צירוף להבשר, והוא דין בפ"ע דכל דהוי כברייתו ואיסורא חייל על ברייתו מצטרפי בי' גם גידין ועצמות לשיעורא, אבל לא דעצם איסורא דאבמ"ה איתי' בגידין ועצמות. ונראה דזה מבואר מהא דפסק הרמב"ם דאם חלקו להאבר לשנים ואין בכל חלק ממנו כזית אינו חייב עד שיהא בהבשר עצמו כזית משניהם בלא הגידין והעצמות, והיינו משום דהגידין והעצמות של האי חתיכה לא מצטרפי להבשר שבחתיכה השני' כיון דלא הויין יחד כברייתם, ואם נימא דהא דגידין ועצמות מצטרפי הוא משום דגם הגידין והעצמות הם בכלל גוף האיסור של אבמ"ה, א"כ הא נמצא דכל דין כברייתו דצריכינן לזה הוא כי היכי דתהוויין הגידין והעצמות בכלל האיסור, והוי זה דין בעצם החפצא דבעינן שיהיו עם בשר יחדיו כי היכי דליחול עלייהו שם אבר, וא"כ הא צ"ע דמאי איכפת לן במה דלא הויין הגידין והעצמות כברייתן עם הבשר שבמקצת אבר השני, והלא מ"מ כל מקצת אבר בפ"ע הוא כברייתו, ובדין הגידין והעצמות עצמן אם הן בכלל האיסור אם לא הרי צריכין אנו לדון על כל מקצת אבר בפ"ע אם הוא כברייתו ואם חייל על הגידין והעצמות שלו איסורא דאבמ"ה אם לא, ומאחר דכל מקצת אבר בפ"ע הוא כברייתו בבשר גידין ועצמות ביחד א"כ הא נמצא דחייל על הגידין והעצמות שלו איסורא דאבמ"ה, כיון דשם אבמ"ה בי' בכל מקצת אבר, וכדחזינן דאם יש בהחתיכה האחת כזית עם הגידין והעצמות ביחד חייבין עלי' משום אבמ"ה, וא"כ אמאי לא יצטרפו גם עם הבשר שבמקצת אבר השני, כיון דיש כאן כזית שלם של איסור, ואיך מחלקינן בדין איסורא דהגידין והעצמות עצמן דביש באותו מקצת אבר עצמו כזית חייבין גם משום איסורא דהגידין והעצמות ולענין להצטרף עם עוד מקצת אבר הדר דינא דהעצמות והגידין לאו בכלל איסורא דאבמ"ה נינהו. אלא ודאי דגידין ועצמות לאו בכלל גוף האיסור דאבמ"ה נינהו, ורק דהוא דין דכל שהוא כברייתו מצטרפי בי' גם גידין ועצמות לשיעורא, ובדין צירוף שיעורא שפיר מחלקינן דלמאי דהוי כברייתו מצטרף ולמאי דאינו כברייתו לא מצטרף, וע"כ שפיר ס"ל להרמב"ם דבאין בכל חלק בפ"ע כזית וצריכינן לצרף שיעורא משתי החתיכות ביחד אמרינן דכיון דהגידין והעצמות לא הויין כברייתן עם הבשר שבחתיכה השני' ע"כ לא מצטרפי יחד וצריכינן שיהא כזית מהבשר לבד. ויסוד דברי הרמב"ם נראה דהוא מהסוגיא דחולין שם כי אתא רבין אמר חלקו מבחוץ פטור, מבפנים ר"י אמר חייב ור"ל אמר פטור, ר"י אמר חייב הרי נהנה גרונו בכזית, ור"ל אמר פטור אכילה במעיו בעינן וליכא, ואם נימא דבחלקו פקע איסור אבמ"ה מעצם החפצא, א"כ הרי גם בחלקו מבפנים פקע איסורי' ואמאי חייב, וגם דהרי הגמ' תלי לה בדין שיעורא דכזית ובדין הנאת גרונו או הנאת מעיו, ואם נימא דבחלקו פקע עיקר איסורי' א"כ הא אין כאן דין חסרון כזית, וגם דאין זה שייך כלל לדין הנאת גרונו ומעיו, כיון דעצם האיסור פקע, אלא ודאי דבעיקר החפצא לא פקע כלל איסור אבמ"ה, והבשר הוא באיסורי', ורק דאנו דנין על הגידין והעצמות לענין דין צירופן להשלמת כזית, וזה שייך שפיר לטעמא דהנאת גרונו או הנאת מעיו, ומשום דכיון דכבר בא האבר קודם שנחלק למקום שמצטרף להשלים שיעורא דאכילה, וכמבואר בסוגיא שם דשל בין החניכים מצטרף, ע"כ שוב חלה דין צירוף על העצמות ולא איכפת לן במה שחלקו, אבל אם נימא דהוי הפקעת איסורא, א"כ הרי נעשה היתר כשחלקו, ואז צריך להיות פטור גם בחלקו מבפנים, כיון דסוף כל סוף בשעת בליעתו ליכא איסורא.

ולפ"ז הרי מיושב היטב הא דפסק הרמב"ם לחלק בנבילה, דבאכלה כולה גם העצמות והגידין מצטרפין לכזית, משא"כ באכלה מקצתה דאין הגידין והעצמות מצטרפין, וכבר הקשינו ע"ז דמ"ש כולה ממקצתה, ולפמש"נ דדעת הרמב"ם היא, דהא דבאבמ"ה העצמות והגידין מצטרפין בו לכזית, אין זה משום דעצם העצמות והגידין חייל בהו איסורא דאבמ"ה, כי אם דהוי דין צירוף, ומשום דכל שחלות איסורי' הוא דוקא כברייתו עם הגידין והעצמות יחד, ע"כ מצטרפי הגידין והעצמות גם לשיעורא, א"כ הרי י"ל דהך דינא לא לבד באבמ"ה נאמר, כי אם בכל מקום דחלות איסורי' הוא דוקא כברייתו עם הגידין והעצמות ביחד, אז מצטרף כולו להשלים שיעורא, ולהכי הוא דפסק הרמב"ם דבאכלה כולה מצטרפין הגידין והעצמות להשלים שיעורא דכזית, דנראה דחלות דין נבלה הוא דוקא בהברי' כולה, אם בכל הבהמה אם בכל העוף, הא לא"ה לא הויא רק טריפה, ובשר מן החי יוכיח שפסק הרמב"ם בפ"ד שם דאין זה איסור בפ"ע, כ"א דהוי איסור טריפה ממש משום דאינה חיה, ומשו"ה פסק שם דחצי זית בשר מן החי וחצי זית נבלה מצטרפין משום דהויין חדא איסורא, ומ"מ הרי איסור נבלה לית בה ואע"ג דאינה חיה כלל, ובע"כ צ"ל דהוא משום דחלות שם נבלה צריך להיות דוקא בכל הברי' כולה, ובמקצתה לא הויא רק טריפה.

ולפ"ז הא שפיר ניחא הא דבאכלה כולה מצרפינן גם הגידין והעצמות לשיעורא, ובאכל רק מקצתה צריך דוקא כזית מהבשר לבד, ועצמות וגידין לא מצטרפי, דכיון דעיקר חלות איסורא דנבילה הוא כברייתה כשהיא שלמה, ע"כ שפיר יש בה דין צירוף גידין ועצמות כמו באבמ"ה, וכמש"כ דלאו מדין האיסור דאבמ"ה דשאני בזה משארי איסורין הוא דמצטרפי בי' גידין ועצמות, כי אם דהוא דין בכל מה דהוי כברייתו, וחלות איסורו הוא על זה שהוא כברייתו, הוי בי' דינא דהגידין והעצמות מצטרפין, וע"כ גם בנבלה מכיון דחלות דינה ואיסורה הוא דוקא כשהיא שלמה כברייתה, שפיר מצטרפי בה גם גידין ועצמות, משא"כ במקצתה דלא הויא שוב כברייתה כמו דבעינן לענין חלות איסורה, ע"כ בעינן דוקא כזית מהבשר לבד ואין הגידין והעצמות מצטרפין. ומעתה באמת נימא גם לדעת הרמב"ם דנבילה לא הויא ברי' כיון דגם כשתחלק שמה עלי', ורק דלענין צירופא דגידין ועצמות לא צריכינן כלל לדין ברי', ורק דכל שחלות איסורי' הוא דוקא כמו שהוא בחיבור בשר גידין ועצמות, אית בי' דין צירופא דגידין ועצמות, כמו אבמ"ה לדעת הרמב"ם דס"ל דגם במקצת אבר כל שהבשר גידין ועצמות יחדיו מחוברין מצטרפי הגידין והעצמות לכזית, דנראה דגם שם לא הוי ברי' כיון דהוא רק מקצת אבר, אלא ודאי דדין צירופן הוא לאו משום דין ברי', ורק דהוא דין בפ"ע התלוי בחלות איסורי', וא"כ הוא הדין בנבילה כן אע"ג דלא הויא ברי' מ"מ כל שהיא כחלות איסורה שהיא שלמה שפיר מצטרפי הגידין והעצמות, ורק בנחלקה דאז אינה כחלות איסורה אז הוא דבעינן כזית רק מהבשר לבד, ואין הגידין והעצמות מצטרפין, ומיושב היטב דעת הרמב"ם, וכש"נ.

אלא דיסוד דברינו דלחלות איסורא דנבלה צריכינן דוקא שתהא כולה כברייתה, והבאנו זאת מהא דבשר מן החי חשיבא רק טריפה ולא נבילה, אינו מוכרח, די"ל דהא דבשר מן החי לא חשיבא נבלה הוא משום דדין נבלה במיתה תליא, ובשר מן החי נהי דפסק חיותה אבל מ"מ דין מתה לית בה, וע"כ חשיבא רק טריפה, וכאשר כן משמע טעם זה ומברי הרמב"ם עצמן שכתב שם ז"ל שהרי בשר זה מבהמה שלא נשחטה ולא מתה וכו' דהוא טעם על מה דחשיבא טריפה ולא נבלה, וא"כ הרי י"ל דאה"נ דבעיקר חלות דין ואיסור נבלה כולה ומקצתה חדא נינהו, ורק דלא משכחת גוונא דמתה אלא בכולה. אכן נראה דכל זאת הפרכא היא רק לענין זה שכתבנו דהגידין והעצמות מצטרפי אף בלא טעמא דברי', דבזה הלא דינו תלוי בעיקר איסורו אם הוא על הבשר והגידין והעצמות יחדיו אם לא, ובזה שפיר יש לחלק בין שם מיתה לדין איסורו, משא"כ אם נימא כמש"כ בראשית דברינו, דטעמו של הרמב"ם הוא משום דס"ל דנבלה חשיבא ברי', א"כ תתישב היטב דעת הרמב"ם, דנראה דשם נבלה ושם מיתה חדא מילתא היא, דשם מיתה זהו עיקר דין נבלה, וממילא דכמו דשם מיתה לא שייך רק בכולה ולא במקצתה, כמו כן עיקר שם נבלה הוא מדברים השייכים רק בכולה, וא"כ י"ל דבדין ברי' לא איכפת לן כלל בדין איסורו אם הוא דוקא בכולו או גם במקצתו, כ"א דהעיקר תלוי רק בעיקר השם אם הוא מילתא דתליא בהברי' כולה אם לא, וא"כ שפיר י"ל דכיון דשם נבלה הוא מהדברים דלא שייכי רק בברי' שפיר חייל בה דין ברי' משום זה ושפיר מצטרפי בה גם גידין ועצמות לשיעורא והא דהקשינו לעיל דאיך חשיבא נבלה ברי' מאחר דגם לאחר שתחלק שמה עליה, י"ל דס"ל להרמב"ם דהעיקר תלוי רק ביסוד חלות שמו ואיסורו, דכל שחלות שמו ואיסורו מתחלה הוא דוקא כשהוא כולו כברייתו אז שוב חייל בי' דין ברי', ולא איכפת לן במה דלא פקע שמו ממנו גם לאחר שיחלק, דמ"מ כיון דלחלות שמו בעינן דוקא כולו כברייתו א"כ הא נמצא דיסוד שמו תלוי בברייתו ע"כ שפיר חשוב ברי'. ואם נימא כאופן הראשון שכתבנו בדעת הרמב"ם דס"ל דגם עיקר איסורא דנבלה לא חייל רק על שלמה, א"כ בודאי יתישב גם הך טעמא דברי', דזה דחלות איסורה הוא רק בשלמה בודאי יש להועיל להחשיבה עי"ז ברי'. ולפ"ז הרי מיושב היטב דעת הרמב"ם הא דפסק דבאכלה כולה הגידין והעצמות מצטרפין, משום דחשיבא ברי', ורק דבעינן בה כזית משום דאכילה כתיב בה, אשר בזה הלא עצמות וה וגידין מצטרפין, וכש"נ.

והנה דברי הרמב"ם תמוהין מהסוגיא דחולין דף ק"ב שם דאמר רב אכל צפור טהורה בחייה בכל שהוא במיתתה בכזית וטמאה בין בחייה בין במיתתה בכ"ש, ומוקי לה שם בגמ' דהא דבחייה בכ"ש ר"ל במשהו בשר גידין ועצמות, הרי להדיא דבמיתתה בעינן כזית מלבד הגידין והעצמות, והרי הכא באכלה כולה איירינן וכדאמרינן דטמאה גם במיתתה בכ"ש, והיינו משום דטמאה הויא ברי' דהוא באכלה כולה, הרי להדיא דבנבלה אף באכלה כולה אין העצמות והגידין מצטרפין, וכן שם בסוגיא עוד נטל צפור שאין בו כזית ואכלו רבי פוטר וראב"ש מחייב וכו' חנקה ואכלה דברי הכל בכזית, עד כאן לא פליגי אלא דמ"ס בחייה לאברים עומדת ומ"ס בחייה לאו לאברים עומדת דכו"ע מיהא לא בעינן כזית, אר"נ במשהו בשר גידין ועצמות, ומי איכא מידי דבכולי' לית בי' כזית בשר ובחד אבר אית כזית במשהו בשר גידין ועצמות, אר"ש אין בקלניתא, הרי להדיא דבחנקה ואכלה בעינן כזית מהבשר לבד אף שאכלה כולה, וזהו להדיא היפך דברי הרמב"ם דבאכלה כולה מצטרפי בה הגידין והעצמות לשיעורא אף באכלה אחר שמתה לחיובי עלה משום נבלה, וצ"ע. והנראה לומר לדעת הרמב"ם, דהנה הלא מהא דחלוק בחייה מבמיתתה יש לישב בפשיטות, דבחייה דאיסורה משום אבמ"ה א"כ הלא הוא מתחייב בצירופא דגידין ועצמות גם אם רק אבר אחד הוא כברייתו בחיבור בשר גידין ועצמות יחדיו, משא"כ במיתתה הלא אין העצמות והגידין מצטרפין כ"א כשהיא כולה בחיבור בשר גידין ועצמות יחדיו, וא"כ הא מצינו לאוקמי מילתא דרב דבחיי' בכ"ש במיתתה בכזית דקאי בגוונא דרק אבר אחד מינה הוא כברייתו בבשר גידין ועצמות יחדיו, אלא דעדיין קשה מהא דטמאה בין בחיי' בין במיתתה בכ"ש דהוא מטעם ברי', ובע"כ דמיירי כשהיא כולה כברייתה, ומ"מ בטהורה כה"ג בעינן במיתתה כזית. ואשר נראה בע"כ לומר בזה, דהנה לפמש"נ הרי באמת חלוק דין טמאים מדין נבלה, דטמאה חשיבא ברי' וחייבין עלה בכ"ש מדין ברי' משא"כ בנבלה דלאו ברי' היא, וכל דין צירוף גידין ועצמות שבה הוא מדין בפ"ע דכשהיא כולה כברייתה העצמות והגידין מצטרפי בה לשיעורא, ולפ"ז נראה דבאמת לא תליין בהדדי, ויוכל להיות גוונא דתהא נחשבת ברי' לענין איסורא דטמאים, ומ"מ לא יהא בה דין כברייתה לענין צירופא דגידין ועצמות בנבלה, והוא, דבדין ברי' הרי צריכינן רק שתהא צורת הבריה עליה, ואף אם מחוברין זל"ז באיזו חיבור שיהיה, כל שהרי היא בצורתה הרי היא בדין ברי' שלה, משא"כ לענין דין כברייתו בשר גידין ועצמות, לא סגי בהא דצורת ברייתה עליה לבד, כי אם דבעינן לזה דין חיבור, שיהיו עפ"י דין חשיבי מחוברין הבשר גידין ועצמות יחדיו בדיני חיבור, אז הוא דאית בהו דין כברייתו לענין צירופא דגידין ועצמות, אבל אם יהיו מחוברין זל"ז באיזו חיבור דלית בי' דין חיבור מדינא, אז שוב העצמות והגידין לא מצטרפי, וא"כ הא ניחא הסוגיא דחולין גם לדעת הרמב"ם, דנהי דהסוגיא מיירי באכלה כולה וכשהיא שלמה שכולה מחוברת דאלא"ה הא לא הויא ברי', אבל מ"מ י"ל דאיירי בכה"ג דאין בה דין חיבור, ומשו"ה פטור משום נבלה, דאין העצמות שבמקצתה מצטרפין לבשר שבמקצת השני, כיון דלית בהו דין חיבור, ושפיר מיפטר משום נבלה גם לדעת הרמב"ם, ומ"מ בטמאה חייבין עליה בכ"ש משום דצורת ברייתה עליה, וכש"נ.

והנה כ"ז כתבנו לדעת הרמב"ם, אבל דעת הרבה ראשונים אשר כן היא גם דעת רש"י ותוס' בדף ק"ב שם דבנבלה אין העצמות והגידין מצטרפין אף באכלה כולה, ונראה די"ל דבאמת גם אינהו ס"ל בעיקר הדין כמש"כ לדעת הרמב"ם, דחלות דין נבלה לא שייך רק בברי' שלמה, אלא דס"ל דמ"מ לא מהניא זאת לענין צירופא דגידין ועצמות, ולא דמי לאבמ"ה, דדעת התוס' הרי כבר הבאנו דס"ל דאיסורא דאבמ"ה הוא רק בכל האבר כולו וכשחלקו פקע איסורי', וא"כ הא נמצא דכל עיקר איסורי' הוא רק בהבשר גידין ועצמות יחדיו, וממילא דלא שייך למילף נבלה מיני', ואפילו לדעת רש"י דס"ל בדף ק"ג ע"ב שם דאבמ"ה שחלקו לא פקע איסורא מיני', וכל הך דינא דחלקו פטור הוא לענין צירופא דגידין ועצמות, מ"מ לא דמי לנבלה, דבאבמ"ה נהי דאחרי שחייל בי' דין אבמ"ה תו לא פקע מיני' בחלוקתו, אבל מ"מ בעיקר דין איסורי' הוי דינא דהבשר גידין ועצמות דוקא כולהו ביחד הם גוף איסורא דאבמ"ה, והבשר בלא צירוף הגידין והעצמות אין בו שם אבמ"ה, משא"כ בנבלה, הא דבעינן בה כולה הוא רק משום דבלא כולה לא חייל בה דין נבלה, וחסר במה שיחול עלה דין נבלה, אבל מ"מ כשהיא כולה אז חייל על כל מקצת בפ"ע איסורא דנבלה, והבשר בלא הגידין והעצמות הוא גוף איסורא דנבלה, וא"כ לא שייך זאת כלל לדין צירוף גידין ועצמות. ובזה הוא שחולק הרמב"ם וס"ל דזה לחוד מה דלחלות דין נבלה בעינן דוקא כולה, ג"כ מועיל שיצטרפו בה גידין ועצמות, אבל אה"נ די"ל דבעיקר הדין גם דעת רש"י והתוס' כהרמב"ם, דחלות דין נבלה הוא רק בכולה ולא במקצתה, וכש"נ.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · מעבר לתחילת הדף