אבן האזל/מאכלות אסורות/ד

אבן האזל ‏ מאכלות אסורות ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ג

האוכל עוף טהור חי כל שהוא לוקה משום אוכל נבלה ואע"פ שאין בו כזית הואיל ואכלו כולו, ואם אכלו אחר שמת עד שיהי' בו כזית ואע"פ שאין בכולו בשר כזית הואיל וש בכולו כזית חייב עליו משום נבלה.

המ"מ הביא דברי הגמ' בחולין דף ק"ב אמר רב אכל צפור טהורה בחייה בכל שהוא במיתתה בכזית, ודעת הרמב"ם שאפי' בחייה הוא משום נבלה, אבל רש"י פי' משום אבר מן החי, וכ' המ"מ דכן נראה מן הסוגיא והיינו דהא פריך מינה על רב דאמר אמ"ה צריך כזית, ואף דנוכל לומר דפריך במכ"ש כיון דנבלה בכ"ש א"כ אמ"ה לא כש"כ, אבל זה אינו דהא אמר להדיא במיתתה בכזית אף דהיא שלימה, וע"כ צ"ל דדוקא בחי' בכ"ש וא"כ מאי פריך על אמ"ה אפשר בשביל דלית לי' חשיבות חי הוא בכזית, ובזה יש לומר דמרב פריך דעכ"פ חזינן דהיכי דהוא חשוב אז אפי' בנבלה בכ"ש וא"כ מנ"ל לרב להוכיח דמדכתיב אכילה הוי בכזית אף דהוי ברי', דהא מצינו בעוף טהור חי שהוא בכ"ש משום נבלה אף דכתיב אכילה, ומה דבמיתתה בכזית הוא משום דנבלה לא חשיב בריה, אלא דקשה לפ"ז דא"כ צריך לומר דמה דמשני בכזית בשר גידים ועצמות היינו על רישא על עוף טהור חי, ובמיתתה בכזית היינו בכזית בשר, וא"כ זה אינו כמו שפסק הרמב"ם כפשטה דרב דבחייה בכ"ש ובמיתתה בכזית בשר גידים ועצמות.

והנה הלח"מ מפרש דהרמב"ם מפרש הסוגיא כמו שפרש"י ורק דפסק הלכה כרבי דבהמה בחייה לאו לאברים עומדת וכר' יוחנן אליבא דרבא לקמן ולכן אינו חייב באוכל בחייה משום אמ"ה, ורק דקשה מנ"ל זה דמשום נבלה חייב בכ"ש.

ובפשוט צריך לומר בדרך הלח"מ דהגמ' הוי מפרש מימרא דרב לגבי אמ"ה, ולפ"ז ע"כ דרב סבר לאברים עומדת אבל למסקנא דמסקינן לאו לאברים עומדת ע"כ דרב קאי לענין נבלה ורבי מיירי לענין אמ"ה נוכל לומר דלא דמי לדין אמ"ה, דאמ"ה כיון דתמיד הוא ברי' ומ"מ כתוב אכילה דהוי בכזית שמעינן מינה דאף דחוי בריה צריך כזית אבל נבלה כיון דעיקר נבלה אינה ברי' דכל חתיכה אינה נקראת נבלה לכן לא שמעינן מקרא דכתיב אכילה דזהו על חתיכת נבלה, אבל נבלה שהיא בריה חייב במשהו, והיה אפשר לומר דחייב גם על בהמה מתה במשהו, ורק דכיון דעיקר האיסור נולד לאחר מיתה אין לה חומר יותר מאמ"ה דנמי הוי בריה ומ"מ צריך כזית, אלא דמתה הוי דוקא שלמה בכזית בשר גידין ועצמות אבל אבר מן הנבלה לא חשיב כלל וצריך דוקא כזית בשר דלא חשיב כלל, ומצאתי שכתב כן הפר"ח על הרמב"ם.

ועכ"פ לפ"ז מוכרחין אנו לומר דנבלה נמי מקרי בריה, אבל זה א"א דאי הוי ברי' היו חייבין בפחות מכזית כמו גיד הנשה, והיינו אומרים דמה דאמרה תורה בלשון אכילה היינו לחייב על כל כזית וכדאמרי רבנן בגיד הנשה, ע"כ יותר נראה לומר דנבלה לא מקרי בריה ורק דגם אבמ"ה לא נקרא ברי' וכמו שהקשה בראש יוסף דכיון דקיי"ל לאו לאברים עומדת א"כ לא נוצר באיסור ומ"מ אשכחן דאחשיב רחמנא בי' בשר גידין ועצמות כיון דהוא בשלמותו לכן זהו דילפינן בנבלה דכיון דהיא נבלה שלמה חייב על בשר גידין ועצמות.

ונראה דמכאן הוא מקור דברי הרמב"ם דהפריד הבשר אין לו שם אבר כיון שאינו כברייתו דאם נימא דגם הפריד הבשר יש לו שם אבר א"כ אין לו שום דין בשלימות כלל כיון דחלקו חיים וא"צ שיעור וא"כ מנלן לדמות נבלה שלמה לדין אמ"ה דחייב על בשר גידין ועצמות דהא על כזית מן הנבלה אינו חייב על בשר גידין ועצמות וע"כ דאמ"ה יש לו ג"כ דין שלימות דהוא שלם בדין אבר שהוא בשר גידין ועצמות ונמצא דמכאן מקור לדברי הרמב"ם בדין הפריד הבשר.

והנה אכתי קשה מה שהקשה הפר"ח מהא דקתני בסיפא דברייתא חלקה ואכלה דברי הכל בכזית וכיון דלרב צריך לאוקמי מה דמחייב ראבר"ש באוכל צפור פחות מכזית במשהו בשר גידין ועצמות.

ונראה דלפי האמת דמוקמינן ברייתא בב"נ משום דבישראל לא היה פוטר רבי דאכתי חייב משום נבלה וכיון דהוא בב"נ א"כ חייב אפילו במשהו דלא ניתנו שיעורים לב"נ וא"כ לא צריך לאוקמי במשהו בשר גידין ועצמות, והגמ' דמוקים הכי הוא בשביל דמוקים כולה ברייתא בישראל, וע"כ דרב דלא כרבי. אבל לדידן מוקמינן ברייתא כפשטה דתוספתא בב"נ, ובתוספתא דקתני פטור מיושב בפשיטות אלא אפילו ברייתא דקתני דהוא בכזית צריך לומר דאיירי בישראל ואשמעינן הך דינא גופא דבכזית לחוד סגי אף שאין בו כזית בשר וזהו דינא דרב.

המנ"ח מצוה קס"א כתב בדין נבלת עוף טהור דמטמא בגדים בבית הבליעה וז"ל ונראה דלגמרי דינו כאכילה ואם לא אכל הכזית בב"א ושהה בכדי א"פ מצטרף ובמשהו האחרון שנשלמה הכזית נטמא ונטמאו הבגדים והכלים שנוגע וכו' ע"ש. ונ"ב בזה"ל נראה לי דהוא דבר שאי אפשר דבפי' איתא להדיא בכל דוכתא דהיא מטמאה בבית הבליעה וכן הוא בלשון הרמב"ם בפ"ג מהל' אה"ט ולא דמעשה האכילה מטמאה וא"כ איך אפשר שיתטמא אם יאכל חצי כזית, ומה דאמר בזבחים דצריך אכילה בכא"פ היינו אם יאכל חצי זית ויחזיק בבית הבליעה ואח"כ יאכל עוד חצי זית ויהי' אז בבית הבליעה כזית שלם, ואף שהוא אופן רחוק מ"מ ע"כ צריך לומר דכן הוא, ואפשר דמשום זה השמיט הרמב"ם כיון דזה אמר רק ר"מ דלא קיי"ל כותי', ולכן אף דכפי המבואר משמע דר"י לא פליג עליו בזה רק דלא צריך קרא כמש"כ הרהמ"ח מ"מ כיון דלא שכיח כלל לא הביא זה דכבר כתבו המפרשים דאין דרכו להביא דבר דלא שכיח כלל רק לר"מ כיון דעכ"פ יש קרא מיותר ע"ז הי' לו להביא להך דינא אבל כיון דלא קיי"ל כר"מ לא הי' צריך להביא כיון דלא שכיח כלל.

ומה שכתבתי דפשוט דאי אפשר להתטמא באכילת חצאין אף דקיי"ל חולין קכ"ד דיש נוגע וחוזר ונוגע היינו לענין אם נגע בבת אחת בב' חצאין כמש"כ הרמב"ם בפ"ד מהל' טומאת מת הל' י"ד וכ"כ בס' תפארת יעקב בחולין שם, ועי' מה שציינתי בד' הרמב"ם בפ"א מהל' אה"ט.

ומה שהקשה לדעת הרמב"ם דטומאת משא אפי' בלא זז ממקומו איך משכחת לה דנבלת בהמה אינה מטמאה בבה"ב דהא מטמאה משום משא, יש לומר דמשא צריך דוקא שיהי' נישא ע"ג הנושא ולא שיחזיק הטומאה איש אחר, וכן כתב הרמב"ם בפ"א מהל' ט"מ הלכה ו' וז"ל או שנשאה אחר והניחה למעלה מזה הואיל ונשאת עליו מ"מ נטמא אבל אם לא הניחה והוא מחזיק בה ע"י הכוש שתוחב את הנבלה בבית הבליעה אינו טמא משום משא.

איברא דלכאורה אי אפשר לומר דנ"מ לענין אם תוחב לו חברו בכוש בבה"ב משום דבפשוטו משמע דצריך דרך אכילה ואף דאם תחב לו חברו חלב בבה"ב הוי אכילה ופטור רק מטעם אונס היינו משום דסוף שבולע לתוך מעיו אבל כ"ז שחבירו מחזיק בכוש הא אינו דרך אכילה מ"מ אפשר לצייר שחבירו תחב בכוש והוא סייע לבלוע והוי דרך אכילה ומ"מ כ"ז שחבירו מחזיק בכוש לא הוי משא דבעי שיהי' הדבר נישא על ידו וזה שמסייע לבלוע אינו גדר משא ולא גדר דחיפה שדוחף הדבר בכחו למטה, אכן באמת מדברי הרמב"ם בפ"ג מהל' אה"ט הל' א' משמע דלא תלוי כלל בגדר אכילה ע"ש היטב וצ"ע טובא ליישב דלפ"ז הו"ל לטמא אפי' שלא בכא"פ.

והנה באמת מה דלהמנ"ח פשיטא דלר' יהודא נמי צריך בכא"פ ורק דר"י סבר דלא צריך קרא להכי, מדברי התוס' לא משמע כן שהתוס' שם בזבחים דף ע"א ע"א ד"ה לשיעור אכילה כתבו אפשר דר' יהודא נמי אית לי' ואע"ג דלא מיותר, ומוכח דמספקא להו בעיקר דינא, ואי אפשר לומר דמספקא להו בעיקר שיעור דכזית שהיא משנה מפורשת בריש מס' טהרות דצריך כזית ולא משמע דהוי דוקא כר"מ וכן הדבר פשוט בכמה מקומות, וע"כ דכונת התוס' לענין בכא"פ משום דלענין אכילה בכזית איכא למילף מקרא קמא כדאמר בגמ', וא"כ אפשר דבאמת ר"י לית לי' כלל הך דינא דבכא"פ דלית לי' כלל דצריך להיות בדרך אכילה.

וראיתי בקרן אורה שם שכתב דדוקא ר"מ לשיטתו צריך קרא משום דאית לי' בכריתות דדוקא בלא הפסק, אבל לר' יהודא דצריך הפסק א"כ ע"כ צריך שיעור דאל"כ אין שיעור לדבר, אבל כ"ז הוא אם היינו מפרשים כהמנ"ח דהכונה אפילו בלע לגמרי וחזר ואכל אבל לפמש"כ דצריך דוקא שיהיה מונח בבית הבליעה א"כ אין שום ראי' ואה"נ דמהני אפי' לזמן מרובה ע"כ.

ו

האוכל כזית מבשר בהמה או חיה או עוף טהורים שנטרפו לוקה שנאמר ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו. טרפה האמורה בתורה זו שטרפה אותה חית היער כגון ארי ונמר וכיוצא בהן, וכן עוף שטרף אותו עוף הדורס כגון נץ וכיוצא בו, ואין אתה יכול לומר שטרפה אותה והמיתה אותה שאם מתה הרי היא נבלה, ומה לי מתה מחמת עצמה או הכה בסייף והמיתה או שברה ארי והמיתה הא אינו מדבר אלא בשנטרפה ולא מתה.

במה שכתב הרמב"ם דמקרא דובשר בשדה טרפה וגו' לכלב תשליכון אותו למדנו דאינה טרפה עד שיעשה אותה בשר הראויה לכלב, והקשה הט"ז בסי' כ"ט דהא בגמ' יליף מזאת החיה, ותי' הט"ז דמקרא דזאת החי' לא הוי שמעינן טרפה דהו"א נטרפה ע"י ארס שאני והוא בכ"ש, ומקרא דלכלב לא הוי שמעינן דבעינן טרפה ומסוכנת סגי לאסור לכן צריך זאת הי' דדוקא אינה חיה, אלא דקצת קשה נימא דבאמת בטריפת ארי סגי מסוכנת כיון דמעיקרא הוי סבר דטריפת ארי שאני.

והלב ארי' תירץ דטריפת ארי בודאי צריך דוקא אינה חיה מקרא דלכלב, וכי פליג המ"ד טרפה חיה דוקא בשאר טרפות, אכן בפשוטו קשה הדבר דהא טרפות שע"י דריסה לא עדיף מנקבו בני מעים ממש כיון דכל טריפות דדריסה הוא משום גדר דדמי לנקובה, ואולי כונתו דבאמת דרוסה לא דמי לנקובה, והטרפות הוא דמשום כאב הדריסה ודאי אינה חיה אבל אין מקור לזה, דכל המקור הוא דאלא"ה א"כ אפי' טרפה בזנבה, וא"כ נימא דדרוסה הוי כמו נקובה, אבל לא יותר מנקובה וכיון דגילתה התורה דבדרוסה הוי דוקא משום שאינה חיה א"כ אמאי בשאר טרפות צריך קרא דאינה חיה.

ונראה ליישב דשיטת הרמב"ם כמו שכתבתי על הגליון בהרמב"ם דדריסת בשר מטריף א"כ יש לומר דבזה דוקא משום שאינה חיה כיון דלא הוי חסרון אבר.

ובאופן אחר נראה דאפשר לומר דמקרא דלכלב לא הוי שמעינן אלא היכי דע"פ רובא דרובא אינה חיה וכשיטת המהרש"ל דאז היא ראויה כבר לכלב, קמ"ל קרא דזאת החי' דאינה חיה כלל, ומקרא דזאת החי' לא הוי שמעינן טרפת ארי דהו"א אפי' טרפה בזנבה, אך נתיישבתי דזהו כעין תי' הט"ז, ובאמת מה שהקשיתי על הט"ז ל"ק דבלא לכלב הו"א אפי' טרפה בזנבה, אבל כיון דשמעינן דצריך לכלב א"כ בודאי לא שאני מקרא דזאת החי'.

אכן אף דזה שכתבתי הוא כדברי הט"ז נ"ל דכן צריך לומר דמש"כ הט"ז מסוכנת אם הכונה דבאמת לא תחיה בודאי לא דמי למסוכנת, דהא כתב ברמב"ם ולא אירעה מכה באבר מאבריה, וקשה לומר דטרפת ארי הוא באופן זה דגם נפילה היא טרפה, ואף דשם הוי עכ"פ ריסוק אברים, מ"מ קשה הדבר שע"י הכאה תהי' אינה חיה בודאי ולא תהיה טרפה, והרמב"ם פסק דין מסוכנת בחולה שתשש כחה, אבל לפמש"כ מיושב דנ"מ בטרפה שתהי' טרפה מחמת רובא.

והלב ארי' סיים בדבריו דאי הוי כתוב לכלב לא הוי ידעינן שאר טרפות כיון דא"א ללמוד מנבלה דנבלה הוא משום דאינה חיה וטרפה הוא מטעם אחר, ובאמת לא ידעתי כלל מה צריך לזה כיון דכתב דטרפות דרוסה בודאי אינה חי' א"כ בודאי לא הוי ידעינן טרפות שהיא חי' א"כ צריך קרא דטרפה אינה חי' וממילא ילפינן מטרפת ארי כמש"כ הרמב"ם.

ב]. במה שכתב הלב ארי' דאפי' למ"ד טריפה חי' בדרוסה מודה דאינה חי' מקרא דלכלב, יש לומר דזהו כונת התוס' בדף מ"ב ד"ה דרוסת שכתבו אלא טעמא דדרוסה שהארס שורף וסופה למות, והיינו דלא דמי לחזותא בריאה וכן בלקותא דהוי מטעם נקובה כמש"כ רש"י בדמ"ג בד"ה לא תיפוק, אלא דרוסה הוא טרפות מיוחדה דהאבר נשאר שלם ורק דזיהרא של הדריסה סופה להמית, אלא דקצת יש לעיין מהא דאמר בדנ"ד גבי קנה דנקובתו במשהו ואמר מ"ט זיהרא מקלי קלי ואזיל, וכיון דלא הוי משום נקב אלא דכח הארס שורף וממית, ולשיטת הרמב"ם גם בהאדים בשר נגד בני מעיים אינו משום דסוף בני מעיים לנקוב, וכן צ"ל לשיטת התוס' א"כ למה צריך לומר משום דזיהרא מקלי קלי ואזיל והיינו דישרוף יותר, וצריך לומר משום דבאמת הכי הוא שהארס הולך ושורף ומשום משהו נקב לא היתה מתה, ובבשר כנגד בני מעים ה"נ כן הוא דלא משום שריפת המשהו בשר אלא דהולך ושורף, ואפשר דאה"נ דישרוף גם הבני מעיים אבל לא ינקוב וכמש"כ התוס', אלא דא"צ לזה דכיון דנימא דהארס מתפשט א"כ גם הבשר שכנגד הבני מעיים מחובר יחד עם הבשר החופה את רוב הכרס שגם בו יש טרפות.

אכן מלשון הרמב"ם בפ"ה משחיטה ה"ט שכ' ואם נמוק וכו' רואין אותו הבשר כאילו חסר וטרפה, מוכח דסובר דזה לבד סגי שיהי' טרפה ולא משום שיתפשט הטרפות יותר ולפ"ז קשה למה בקנה צריך לטעמא דמתפשט יותר, אכן עינתי בדקדוקי סופרים וליתא בכ"י תיבת ואזיל וזה הגהה שנדפס מפרש"י כדאיתא ברש"י להדיא תיבת ה"ג וכן העיר המפרש בדק"ס והגי' בכ"י מקלי קלי לי' ומבואר דטעמא דגמ' הוא רק לומר דלא דמי לנקב דהארס שורף וממית, וכמו שכתבו בתוס' שהבאנו אח"כ מצאתי דהרי"ף ג"כ אינו גורס ואזיל אלא מקלי קלי ופי' הר"ן דכיון דשורף אסור במשהו ע"ש.

במש"כ לענין דרוסה יש להוכיח דאם נימא דדרוסה הוי כמי נקב דהארס שורף א"כ גבי סימנים בדריסת הושט היל"ל נבלה, ולהדיא מבואר ברמב"ם דהוא טרפה ומוכח דאינו נקב.

יג

השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהן דם הרי אלו מותרין ואין אומרין שמא מתים היו, וכן השוחט את הבריאה ולא פרכסה הרי זו מותרת, אבל המסוכנת והיא כל שמעמידין אותה ואינה עומדת אע"פ שהיא אוכלת מאכל בריאות אם שחטה ולא פרכסה כלל הרי זו נבלה ולוקין עליה, ואם פרכסה הרי זו מותרת, וצריך שיהיה הפרכוס בסוף השחיטה אבל בתחלתה אינו מועיל.

וצריך שיהיה הפרכוס בסוף השחיטה, כתב המ"מ שם אמר רב חסדא פרכוס שאמרו בסוף שחיטה וכו' שאני אומר כל שאינה עושה כן בידוע שנשמתה נטולה ממנה קודם לכן, ומבואר שם לרבא דאמצע שחיטה לא סגי ופסקו כן בהלכות וכן דעת הפוסקים, ומקודם עמש"כ הרמב"ם אבל המסוכנת וכו' אם שחטה ולא פרכסה כלל הר"ז נבלה כ' המ"מ וכן נראה שם דכל שלא פרכסה אין שחיטתה כלום ואינה בת שחיטה ומסוכנת תחילת נבלה היא וכל שלא פרכסה ונשחטה הרי היא כאילו גמרו מיתתה בכוס ופי' כוס כתב המ"מ בהל' י"ב ופירוש כוס שחוט, ומבואר מדברי המ"מ שאם נגמר שחיטתה עם גמר מיתה אסורה והיא נבלה, וכפי הנראה סובר פשוט דלשחוט צריך שתהיה עליה דין חיה אפילו לאחר שחיטה וכדין שחט שנים או רוב שנים אמנם אינו מבואר מנלן דצריכה הבהמה לחיות אחר שחיטה.

והנה ממתני' יש לדייק ממה דקתני פשטה ידה ולא החזירה אסורה דאינה אלא הוצאת נפש, וכבר עמדו בתוס' דמה איכפת לן דאינו אלא הוצאת נפש עכ"פ חיתה עד גמר שחיטה ומזה דייק רב חסדא דפרכוס הוא באמצע שחיטה, לפי פי' התוס' דמסיפא דייק רב חסדא, אכן יש לעיין דמה השיב רבא דכל שאינו כן בידוע שנשמתה נטולה הימנה קודם לכן ומשמע דבאמת מודה רבא דאם השחיטה נגמר עם גמר מיתתה דהוי שחיטה מעליא, אלא דיש לעיין בביאור דברי רבא דהא במתני' קתני שאינה אלא הוצאת נפש ולא קתני שכבר יצאה נפשה, ואולי הפירוש הוא דהוא סימן על הוצאת נפש בשעת פשיטות יד והיינו דכבר הוי הוצאת נפש קודם פשיטות יד והפשיטות יד כבר היתה בזמן שאינה כבר חיה ודחוק.

ולכן מחוור יותר לפרש דרבא מחלק בין יציאת נפש ליציאת נשמה דהיינו אפילו בבעלי חיים שאין להם נשמה רוחנית מ"מ יש להם נפש והוא רתיחות הדם כי הדם הוא הנפש, ונשמה זו היא נשמת האף מה שנושם רוח מאפיו וכמו דכתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו דקאי על כל בעלי חיים, ולענין דין חי לא אזלינן בתר נפש שהוא רתיחות הדם אלא בתר נשמת רוח חיים, וכדאמרי' גבי מפולת דבודק עד שהגיע לחוטם, ולכן מתרץ רבא דיציאת נפש הוא אחר ביטול הנשימה דיש לו כבר דין מת, ואיברא דמהא דבודק עד שהגיע לחוטם אין ראיה דנוכל לומר דכיון דעכ"פ כבר בטלה נשימתו לא שייך הצלה, אך עכ"פ נוכל לומר כן בעניננו דלא הוי חי אף שיש לה כח נפש כיון שאין לה נשמת רוח חיים.

והנה המ"מ כתב מקור לדברי הרמב"ם במה שכתב דמסוכנת שלא פרכסה הוי ודאי נבלה ממה דאמר כל שאינה עושה כן בידוע שנשמתה נטולה הימנה מקודם לכן, והנה לכאורה היינו מפרשים דהיינו דוקא בפשיטות יד ונאמר דפשיטות יד הוא חסרון, אכן המ"מ כנראה אינו מפרש כן אלא דכל שאינה עושה כן היינו דכיון דאינה מפרכסת כהוגן ראי' שנטולה נשמתה קודם לכן, ולכאורה לפ"ז למה לן למימר קודם לכן אם נאמר דזהו רק כללא דכל שאינה מפרכסת ראי' שנטולה נשמתה א"כ היינו רק על שעת חסרון הפרכוס, וכיון שמפרש להדיא דנטולה קודם לכן א"כ מוכח דממה שאינה עושה כן היינו ממה שאינה מחזירה ידה אחר הפשיטות יד ראי' שנשמתה נטולה קודם לכן היינו בשעת הפשיטות יד.

והנה אם נאמר דעיקר דין הפרכוס הוא עם גמר השחיטה א"כ לא שייך כלל להוכיח מזה שאינה מחזירה ידה אחר שחיטה דהא אז כבר אינו שעת הפרכוס, וכל הראיה אינה אלא ממה שבסוף שחיטה היינו עם גמר השחיטה לא עשתה פרכוס, ובאמת קשה לומר דהראיה הוא ממה שלא החזירה אז ידה דמי לא עסקינן שעשתה פשיטת יד וחזרה פשיטות וחזרה עד גמר שחיטה ממש ובשעת הגמר נתכון אז שנגמר השחיטה עם הפשיטות יד דבודאי פסולה דהא לא נעשה בשעת הגמר מעשה פרכוס, ובאמת מזה הוא ראיית רב חסדא דאמר אילימא בסוף שחיטה לעולם תיתי ותיזל והוא לפירש"י, ותירוץ רבא נוכל לפרש דעכ"פ מכיון דמסוכנת צריכה ראי' של פרכוס ובלא ראי' של פרכוס היא בחזקת נבלה, ולא דהיא נבלה בשביל ההוכחה מדלא פרכסה, אלא להיפוך מכיון דאין ראי' של פרכוס היא בחזקת נבלה, דהא בבריאה א"צ פרכוס וכיון דעכ"פ בסוף דהוי ממנו ראי' על חיותא דפשיטות יד אינה ראי' לכן היא בחזקת נבלה, אבל א"כ לא היה צריך לומר דמדלא החזירה לכן נשמתה נטולה קודם לכן דהא אחר שחיטה אינה צריכה להחזיר כלל אלא להיפוך מדלא עשתה בסוף שחיטה פרכוס מעליא דיהיה ממנו ראיה א"כ היא בחזקת נבלה, א"כ אינו צריך לומר שנשמתה נטולה קודם לכן אלא נשמתה נטולה עכשיו מדלא פרכסה עכשיו.

והנה אם לא היינו מפרשים כהמ"מ אלא דפשיטות יד הוא ראיה א"כ ביאור דברי רבא ניחא דאמר דכל שאינה עושה כן פי' שעשתה פשיטות יד בלא חזרה הוי ראי' שהפשיטות יד הזה הוא ראיה שנשמתה נטולה בשעת הפשיטות יד ואז אולי אפשר ליישב מה דאמר קודם לכן, כיון דלא מחסרון פרכוס אנו דנין אלא דמחדש דפשיטות יד בלא חזרה היא הוכחה על מיתה, ואף דהחזרה נזדמן שהיא צריכה לעשות אחר שחיטה זה לא איכפת לן דהא אנן לא מחסרון הפרכוס אנו דנין אלא מהראי' שגמרה בפשיטות בלא חזרה ובאמת גם אחר שחיטה יכולה לחזור דהא תוכל לפרכס גם אחר שחיטה דאחר שחיטה יש לה דין מפרכסת אלא דלא איכפת לן אם אח"כ אינה יכולה לפרכס כיון דלא נצרך לן סימן אלא עד שחיטה אבל על פשיטות יד כיון דנימא דפשיטות יד בלא חזרה הוא סימן על מיתה א"כ אנו יכולין להוכיח גם מזה שאינה מחזרת אחר שחיטה, אבל כ"ז אם נימא דהוא טעם דוקא על פשיטות יד משום דפשיטות יד הוא הוכחה על מתה אבל אם נימא כפי' המ"מ דהוא רק חסרון פרכוס א"כ אין בדברי רבא אלא דחסר כאן פרכוס ולא הו"ל למימר לשון זה דמשמע דאנו עושין ראי' מדלא החזירה אח"כ, ואולי נימא דאין כונת רבא בתורת ראי' אלא רבא בא לפרש המשנה דקתני פשטה ידה ולא החזירה פסולה דמקשה על זה רב חסדא דכיון דהפשיטות יד הי' בגמר א"כ למה לן החזרה של אחר כך וע"ז משני שכל שאינה עושה כן פי' אם לא החזירה אחר כך ולא נשארה אלא הפשיטות יד אנו אומרים בידוע שנשמתה נטולה קודם לכן משום חסרון פרכוס בשעת הפשיטות יד ואין הכונה מדלא החזירה אלא אם לא החזירה אז אמרינן דהפשיטות יד אינה כלום ובידוע שלפני שעת אי החזרה היינו בשעת הפשיטות יד כבר היתה נשמתה נטולה.

אכן ברווחא יותר נוכל לומר דלשיטת הרמב"ם לפי' המ"מ עיקר הפרכוס הוא אחר שחיטה ולא משום שיטת רש"י דצריכה להיות אחר שחיטה אלא דעיקר דין פרכוס הוא אחר שחיטה דדרך הבהמה לפרכס אחר שחיטה ועכשיו שפיר אמר שכל שאינה עושה כן היינו חזרה אחר הפשיטות יד נשמתה נטולה קודם גמר השחיטה משום דדרך הבהמה לפרכס אחר השחיטה, ואין חילוק אם נגמר השחיטה באופן שאחר הגמר נעשה החזרה מהני משום דהחזרה הוי פרכוס ואם אחר הגמר נעשה פשיטות יד כיון דפשיטות יד לחודי' לא הוי פרכוס אנו אומרים דדרך הבהמה לפרכס ולעשות אח"כ גם חזרה כיון דדרך הבהמה לפרכס אחר שחיטה ואם אינה עושה כן בידוע שנשמתה נטולה קודם גמר השחיטה, ופי' זה ניחא לי יותר משום דברי המ"מ שכתב על זה דפסק הרמב"ם דבהמה שלא פרכסה הוא ודאי נבלה, וכתב על זה ד' הגמ' שכל שאינה עושה כן בידוע שנשמתה נטולה קודם לכן, ומשמע דהוא מכוין בזה לבאר דברי הרמב"ם ובאמת על דברי הרמב"ם אם נפרשם על גמר שחיטה בודאי א"צ לומר קודם לכן, ונוכל לומר שהמ"מ הביא דברי הגמ' אף שאינם שייכים לדברי הרמב"ם והוא רק להוכיח דאמרינן בידוע אבל אינו משמע כן רהיטת לשונו ולפי מש"כ מיושב דבריו שפיר דבאמת עיקר מה דאמרינן דהוי נבלה הוא משום שנשמתה נטולה קודם לכן משום דהפרכוס צריך להיות אחר גמר שחיטה וזהו בסוף שחיטה היינו אחר גמר שחיטה.

והנה בגמ' דף ל"ח רבא אמר פירכוס שאמרו בסוף שחיטה אמר רבא מנא אמינא לה דתניא שור או כשב פרט לכלאים, או עז פרט לנדמה, כי יולד פרט ליוצא דופן, שבעת ימים פרט למחוסר זמן, תחת אמו פרט ליתום, האי יתום היכי דמי אי דילידתי' אמי' והדר מתה, לעולם תיחי ותיזיל, אלא דמתה והדר ילידתי' מכי יולד נפקא, אלא פשיטא זה פירש למיתה וזה פירש לחיים אי אמרת בשלמא בעינן חיותא בסוף לידה, היינו דאיצטריך קרא למעוטיה אלא אי אמרת לא בעינן חיותי' בסוף לידה, למה לי מכי יולד נפקא, ופרש"י אי אמרת בשלמא אחר סוף לידה אשמעינן דבעינן חיותא שיצא כולו מחיים ולמעוטי מתה בגמר לידה, היינו דלא אמעיט ליה מתה בסוף לידה מכי יולד פרט ליוצא, דהאי נמי לאו יוצא דופן הוא כי מתה בגמר לידה, אלא אי אמרת לא בעינן חיותא בסוף לידה וקרא למעוטי מתה באמצע לידה אתא למה לי קרא מכי יולד נפקא דאכתי הו"ל יוצא דופן ש"מ כל מילתא דבעו בה רבנן חיותא בעינן שיהא חיות בגמר דיליה עכ"ל ודברי הגמ' אין להם ביאור במה שמביא רבא ראי' דפרכוס שאמרו בסוף שחיטה בבהמה מסוכנת ולא סגי הפרכוס של תחלת שחיטה או של אמצע מהא דבעינן חיותא בסוף לידה מגזה"כ דתחת אמו פרט ליתום דלא הוי רק בקדשים מגזה"כ דיתום פסול, ובעינן שאמו תחיה עד סוף לידה, ומאי ראיה הוא דבהמה מסוכנת לא סגי בשחיטה הפרכוס של תחילת שחיטה, ונפלאים דברי רש"י שכתב אלא ש"מ כל מילתא דבעו בה רבנן חיותא בעינן שיהא חיות בגמר דילי', דהלא זהו דוקא גבי לידה ילפינן מקרא דתחת אמו פרט ליתום בקדשים ומנלן מזה דבעלמא בעינן חיות בגמר דילי'.

ונראה לבאר דברי הגמ' והוא עפ"י שיטת התוס' דלא בעינן פרכוס אחר שחיטה, דהנה מחלוקת דרבא ור"ח ורנב"י אי פרכוס שאמרו בסוף שחיטה או בתחילת שחיטה הוא דלכו"ע בעינן שהבהמה תחיה עד גמר שחיטה, ואם תמות באמצע שחיטה במסוכנת כו"ע מודו דאין השחיטה מטהרתה, אלא דפליגי בזה אם ראינו שעשתה הבהמה פרכוס עתה בתחילת השחיטה, אם הוא הוכחה שעוד תחיה איזה רגע אח"כ כשיעור גמר השחיטה דזהו דרך של פרכוס שאינה עושה פרכוס בגמר חיותא, והפרכוס מוכיח שתחי' אח"כ עוד כשיעור גמר השחיטה, זה למ"ד פרכוס שאמרו בתחילת שחיטה או באמצע שחיטה לכל חד כדאית לי', ורבא ס"ל דבעינן שתעשה הפרכוס בסוף שחיטה דאז נראה שחיתה עד גמר שחיטה ואם תעשה הפרכוס רק בתחילת שחיטה או באמצע אין מזה ראי' שחיתה עוד כשיעור גמר השחיטה, ובזה הוא דנחלקו ר"ח ורנב"י דרנב"י ס"ל דמפרכוס שעשתה בתחילת שחיטה יש הוכחה שתחיה עד גמר סוף השחיטה ורב חסדא דס"ל פרכוס שאמרו באמצע שחיטה היינו דבזה שעשתה פרכוס באמצע הוי הוכחה שתחי' עוד בגמר השחיטה אבל מפרכוס שעשתה בתחילה אין ראיה שתחיה עד סוף השחיטה.

ומביא רבא ראי' לזה מהא דתניא כי יולד פרט ליוצא דופן תחת אמו פרט ליתום היכי דמי אי דילדה ומתה וכי לעולם תיתי ותיזל אלא ע"כ זה פירש למיתה וזה פירש לחיים. והנה מכי יולד ילפינן דבעינן שאמו תלד אותו בחיותה בכח לידה, שאם תלד אותו אחר מיתתה הוי הלידה לא מכח האם והוי בכלל יוצא דופן כדאיתא שם בגמ', וע"כ דילפינן מקרא דכי יולד שבעינן שאמו תחיה עד סוף לידה ותוליד אותו בכח לידה, דהו"ל בכלל כי יולד ובל"ז הוי פסול מדין יוצא דופן.

והנה זה פשוט דהבירור דילדה מכח האם לא גרע מפרכוס כיון דהוי לידה מכח האם, דבלא ילדה מכח האם הוי יוצא דופן אף שיצא דרך הרחם, וכיון שעשתה לידה שכשר הולד למזבח הרי דהלידה מכח האם כפרכוס גמור, וא"כ למה לי קרא דתחת אמו פרט ליתום דע"כ לא מעטיה אלא בזה פירש למיתה וזה פירש לחיים, דבמתה אח"כ כשרה הולד דכי לעולם תיתי ותיזל, אלא ע"כ בזה פירש למיתה תיכף לאחר הלידה ואי נימא דלעולם כשעושה הבהמה פרכוס הוי הוכחה שחיה עוד רגע אחר הפרכוס כשיטת רנב"י ורב חסדא, א"כ למה לי קרא דתחת אמו פרט ליתום דהיינו בזה פירש למיתה וזה פירש לחיים, דהא ע"כ בעינן שאמו תחיה רגע אחד אחר הלידה ומקרא דכי יולד נפקא, דבעינן שהלידה תהיה מכח האם כל זמן הלידה ובל"ז הוי יוצא דופן וא"כ הוי כפרכוס גמור, וכיון שע"כ חיתה עוד איזה רגע א"כ ממילא לא הוי גם יתום ולא נמעטו מקרא דתחת אמו, ומוכח מזה דלעולם אפשר שלא תחיה אחר הפרכוס אפילו רגע קטן ומהפרכוס אין ראיה רק שחיה בשעת הפרכוס ואין ראיה שתחיה גם אח"כ איזה זמן לכן אפשר שתהיה כל הלידה מכח האם דבזה לא נתמעט מקרא דכי יולד ובכ"ז שפיר ממעטינן לי' מקרא דתחת אמו פרט ליתום כיון דפירש זה למיתה וזה פירש לחיים, ומוכיח רבא על יסוד זה שכבר הוכיח דע"כ יתום הוא בזה פירש למיתה וז"פ לחיים, וע"ז הוסיף להוכיח דע"כ בעינן חיותא היינו כח לידה עד המיתה דאם נימא דכבר כלה כחה רגע קודם א"כ מכי יולד נפקא, ומוכח דגמר הכח וגמר המיתה באין כאחד.

כב

נאמר בשור הנסקל ולא יאכל את בשרו והאיך היה אפשר לאכלו אחר שנסקל והרי הוא נבלה אלא לא בא הכתוב אלא להודיעך שכיון שנגמר דינו לסקילה נאסר ונעשה כבהמה טמאה, ואם קדם ושחטו שחיטה כשרה הרי זה אסור בהנייה ואם אכל מבשרו כזית לוקה.

נאסר ונעשה כבהמה טמאה, נ"ב מוכח דסובר דלא נאסר מחיים וכן הוא בפי"א מנז"מ הלכה ח' ע"ש ובהל' ט"ז קא חשיב לשור הנסקל בין כל בע"ח חשיבי דלא בטלי משום דאיסורו מחיים, ואולי משום דאסור כבהמה טמאה, אבל בגמ' מוכח דהוא משום איסור הנאה וצ"ע.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.