לחם משנה/מאכלות אסורות/ד

לחם משנה ‏ מאכלות אסורות ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

אין אסור משום נבילה אלא מינים טהורים בלבד מפני שהן ראויין לשחיטה ואם נשחטו שחיטה כשרה יהיו מותרין באכילה. ה״ה הביא סיוע לרבינו מהברייתא משמע דכוונתו להביא ראיה ממ״ש שם טהר מכלל נבילה בטמאה משמע דאין איסור נבילה בטמאה. וקשה על זה דבס״פ חטאת העוף (זבחים דף ע') אוקמוה להא בנבילת עוף טהור אבל שאר נבילת בהמה טמאה מטמא כטהורה וא״כ היכי מייתי ראיה לנבילת בהמה טמאה שלא יהא בה איסור נבילה הא בהא לא איירי ברייתא ותו קשיא מאי מייתי מטומאה לנבילה אע״ג דברייתא קאמרה דטהר הטמאה היינו לענין טומאה אבל לענין אכילה אפשר דיהיה בו לאו דנבילה דומיא דחלב דנבילה דאע״ג דאינו מטמאה באכילתו יש בו איסור נבילה. וכמדומה לי ודאי שלא ראה ה״ה ברייתא זו מקומה בגמרא אלא בספרי ראה אותה ולכך הביא ראיה ממנה דסבור דטהר מכלל נבילה בטמאה שאמר שם הוי לענין אכילה, אבל תימה על הרב בעל כ״מ שמצא מקומה בגמרא איך לא סתר ראיית ה״ה וכדכתיבנא. ומה שהביא ה״ה בלשון הברייתא יכול אף נבילת בהמה טמאה וכו' האי אף הוי ט״ס כדמוכח שם בברייתא ובספרי דכשאנו אומרים טמאה הוי דוקא ולא טהורה:

ג

האוכל עוף טהור חי וכו'. כתב ה"ה אבל רש"י ז"ל פירש משום אבר מן החי וכן נראה מן הסוגיא ע"כ. טעמו דשם (דף ק"ב) אמרו אמר רב אמ"ה צריך כזית מאי טעמא אכילה כתיבה ביה והקשו שם מהא דאמר רב אכל צפור טהורה בחייה בכל שהוא משמע דטעמא דרב משום אמ"ה דאי משום נבילה אין כאן קושיא וכ"ת דמקשה דהא בנבילה כתיב נמי אכילה ולא בעינן כזית אם כן ה"ה באמ"ה אע"ג דכתיב ביה אכילה לא בעינן כזית. זו אינה קושיא דודאי ע"כ צ"ל כיון שהיא שלימה אע"ג דלית בה כזית חייב דאם לא כן היכי מתיישבה ההיא מימרא גופה דאמרה דבמיתתה בכזית וטעמא הוי משום נבילה דאכילה כתיבא בה כדפרישית הא בחייה נמי אכילה כתיבא בה א"ו כיון שהיא שלימה לא בעינן כזית וא"כ לא קשה לרב האי דאמר גבי אמ"ה דבעינן כזית דלא איירי בשלימה. ותו קשיא אפילו דאמרינן דחייב משום נבילה הא מוקמינן בגמרא משהו בשר ועצמות וא"כ לפי המסקנא בעינן כזית ואמאי כתב רבינו דכל שהוא חייב. ותו קשיא במאי דכתב רבינו הואיל ויש בכולו כזית חייב עליו משום נבילה דהרי כתב רבינו לקמן בפרק זה דהעצמות והגידין כיון שאינן ראויים לאכילה אינם מצטרפין לכזית לחייבו משום נבילה וכ"ת שאני הכא דכיון דכולו שלם עדיף טפי ומצטרף לכזית מכל מקום קשה לזה מסוגיא דגמרא דמוקי ברייתא דפלוגתא דרבי ור"ש כעין קלניתא דבכוליה ליכא כזית בשר ובחד מאיבריו יש בו כזית בשר וקאמר בגמרא דאם אכל ממנה כזית חייב משמע דעל אבר שיש בו בשר גידים ועצמות מצטרפים מיהו הא ודאי לא קשה כלל דבגמרא איירי לענין איסור אמ"ה דודאי מצטרפין הגידין והעצמות אם לא הפריד הבשר מהגידים והעצמות וכדכתב רבינו בפרק שלאחר זה אבל הכא מיירי לענין נבילה דאמר קרא בנבלתה ולא בעור כמו שממעטין בריש פרק העור והרוטב לענין טומאה וה"ה לענין אכילה וכדכתב ה"ה לקמן דרבינו למד שאין מצטרפין באכילה מהטומאה. ולקושיות הראשונות היה אפשר לתרץ דרבינו פשטה דשמעתא מפרש כפירוש רש"י ז"ל והא דלא כתב דאכל צפור שאין בו כזית בשר אלא במשהו בשר גידין ועצמות דחייב משום אמ"ה דהוא פוסק כרבי דפוטר בברייתא משום דהלכה כרבי מחבירו ועוד דרבי סבר בהמה בחייה לאו לאיברים עומדת ורבינו פוסק כן לקמן בפ"ה ואזיל לטעמיה אלא שמ"מ קשה טובא דחייב משום נבילה היכן מצא כן ודבריו תמוהים וצ"ע:

טז

וצירף מן הכל כזית ואכלו אינו לוקה וכו'. ה״ה תמה על הר״א ז״ל. ול״נ דדעת הר״א ז״ל בהשגות כפירוש התוספות שפירשו בפרק קדשי מזבח (מעילה דף י"ז) דרב ולוי כולי עלמא מודו דאין איסור חל על איסור וכמו שהקשו שם וא״ת וכי פליג רב ולוי וכו' אלא טעמא דלוי דהכא מודה אחע״א דגלי קרא בנבילה דכתיב ואכול לא תאכלוהו התורה אמרה יבא איסור אכילה ויחול על איסור חלב וה״ה נמי דחייל אאיסור טמאה ולהכי השיג על רבינו דהיה לו לפסוק כלוי דברייתא מסייע ליה מפני דהוא סובר דכי פריך בגמרא לרב אסי ולרב פריך וכמו שפירשו התוספות ודלא כרש״י ז״ל שמפרש דלרב אסי פליג ולא לרב ומפני כן הקשה לרבינו דהיה לו לפסוק כלוי דברייתא מסייע ליה. אבל רבינו אפשר שסובר כפירוש רש״י ז״ל ופסק כרב משום דברייתא לא הוי תיובתא אלא לרב אסי כי אמרינן דפליג אדרב אבל לרב אתי שפיר:

יז

או חצי זית מבשר נבילה וחצי זית מבשר מן החי וכו'. טעמו משום דבשר מן החי כתב לעיל דהוי בכלל לאו דובשר בשדה טריפה וטריפה תחלת נבילה היא:

כ

כשיאכל אותם כשהם רכים וכו'. כתב הרב המגיד למעוטי עבדן או הלך בהן כדי עבודה אע"ג דבכלל זה הוי עור האדם. במשנה שם (חולין דף קכ"ב) אמרו דעור האדם אפילו הלך כדי עבודה טמא היינו לענין טומאה כלישנא בתרא דלעולא משום גזירה שמא יעשה אדם עורות אביו שטיחין אבל לענין אכילה אם הלך כדי עבודה ודאי דאינו חייב משום איסור עשה דבבשר האדם. ומיהו לענין טומאת מת היה לו לרבינו לחלק בהלכות טומאת מת בעור האדם בין היכא דהלך כדי עבודה ללא הלך:

כא

ועור בית הבושת וכו'. משמע מדברי רש״י ז״ל בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ"ב: בד"ה להביא עור) דתנא קמא לית ליה אלא עור שתחת האליה לחודיה ופליג אעור בית הבושת וא״כ רבינו דפסיק כת״ק לא היה לו לפסוק בעור בית הבושת דהוי כבשרו, אלא שי״ל דעור פרסות ועור עגל הרך דמצינו דאמר רבי יוחנן דמתניתין בזה אתיא כיחידאה דפרק העור והרוטב ובפרק אלו טריפות לא פסקינן כסתם מתניתין בהני אבל בעור בית הבושת פסקינן כסתם מתני' כיון דלא מצינו לרבי יוחנן דדחי ליה:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף