מעשה רקח/יסודי התורה/ה
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
כיצד כשיעמוד כותי ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או יהרגנו יעבור ואל יהרג וכו'. משמע לכאורה דדוקא במצוה אחת הוא דאמרינן הכי דיעבור ואל יהרג אבל אם יאנוס אותו על כמה מצות אינו רשאי לעבור דהיינו חומרא דעבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים שאפילו על אחת מהם יהרג ואל יעבור כמ"ש רבינו לקמן דומיא דהכי בשאר מצות דוקא על אחת מהם הוא דאינו חייב למסור עצמו אבל ביותר מאחת משמע דיהרג דאל"כ הוי דבר תימה אם יאנוס אותו הגוי לעבור על כל התורה כולה חוץ מהשלושה דיעבור. ונראה דאין הכי נמי דהא לר' ישמעאל בפרק בן סורר ומורה דף ע"ד ע"א דס"ל דקרא דוחי בהם מיירי בכל המצות ואף בע"ז וג"ע וש"ד כדמוכח מהתוס' פ' אין מעמידין דף כ"ז ע"ב ומשמע דלית ליה דרשת דרוצח ונערה מאורסה א"כ ס"ל דאפילו אם אנסוהו לעבור על כל התורה כולה בפעם אחת יעבור ואל יהרג דהא עבודה זרה שקולה ככל התורה כולה והמודה בה כופר בכל התורה כולה ואפ"ה יעבור ואל יהרג ועל כרחך לומר כן מטעמא דקרא דוחי בהם ומדר"י נשמע לרבנן בשאר מצות חוץ מהשלשה דאפילו בכולם יעבור ואל יהרג וכן יש להוכיח מדאמרינן בפ' כל שעה דף כ"ה כל עבירות שבתורה אם אומרים לו לאדם וכו' והכי מוכח מדאמרינן בפרק כל שעה בכל מתרפאים חוץ מע"ז ג"ע וש"ד וכו' ומי לא עסקינן בצריך לכמה מיני איסורין דאלת"ה הו"ל לאשמועינן רבותא דאפילו בשאר איסורין לא התירו אלא באחת דוקא והיינו טעמא כמ"ש רש"י ז"ל דכי קאמר רחמנא לעבור על המצות משום וחי בהם משום דיקרה בעיניו נשמה של ישראל וכו' ע"כ והכי דייק קצת לישנא דקרא אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אותם דייקא ותו מדאמרינן דטעמא דע"ז היינו מקרא דואהבת ופי' רש"י בד"ה ואהבת משמע שלא תמירנו בעבודה זרה הרי דאין הקפידה אלא שלא להמירו דזה לא שייך אלא בע"ז ומעתה צ"ל דמ"ש רבינו על אחת מכל מצות וכו' היינו לאפוקי ע"ז ג"ע וש"ד דאפי' באחת מהם יהרג כמ"ש אחר זה אי נמי לאפוקי אם יאנוס אותו בפרהסיא דאיכא חילול ה' דאז אפילו באחת יהרג ואל יעבור א"נ על כל אחת קאמר.
ומה שחילק רבינו בין צנעא לפרהסיא ופרהסיא לא מקרי אלא בעשרה מישראל נראה דלא בעינן שיעשה העבירה לפניהם דוקא אלא כל שידעו בו עשרה מישראל שהולך לעשות העבירה ועשאה פרהסיא מקרי ולא אמרינן דאפשר שחזר בו הגוי מלהעבירו וכיוצא והכי מוכח מדמקשינן בש"ס והא אסתר פרהסיא הואי. והתם ודאי שלא ראו העבירה כלל אלא על שידעו בדבר מקרי פרהסיא והיינו טעמא כמ"ש רש"י בפ' אין מעמידין דף כ"ז דבפרהסיא יש חילול ה' שיוצא ולמדים ממנו לחלל בקדושת ה' וליכא למימר דכיון דשעת השמד היתה פרהסיא קרי ליה דאפי' בצנעא פרהסיא מקרי לענין חילול ה' שהרי כתב הרב ב"י בשם הנמוק"י דבאסתר לאו שעת השמד מקרי כיון שהיתה הגזירה לכל האומות בכלל ע"כ ומעתה מ"ש הרמב"ם פי"ב מהל' איסורי ביאה והוא שיבעול לעיני עשרה מישראל צ"ל דלאו דוקא קאמר אחר זמן ראיתי שכ"כ הש"ך ז"ל.
ובע"ז ובע"ז ג"ע וש"ד דאמרינן דיהרג ואל יעבור ואפילו בצנעא ואפי' במתכוין להנאתו כמ"ש הרב כ"מ ז"ל כתב הרב בעל קרית ספר דגם אאביזרייהו נמי דינא הכי דיהרג ואל יעבור והביא ראיה מדאמרינן ימות ואל תעמוד לפניו ערומה דלא הוה מכוין להעבירה כי אם להנאת עצמו ואפ"ה קאמר דימות ע"כ. וכ"כ הר"ן ז"ל וממאי דאמרינן בגמ' מהני קוואקי ודימוניקי דיהבינן להו מטעמא דהנאת עצמן אף דנראה קצת לעבודה זרה דהא חק לעבודה זרה הוא כמ"ש רש"י ז"ל לא קשיא דאף דהוי חק לעבודה זרה מ"מ לאו צורך עבודה זרה עצמה נינהו דהא לא הוו אלא להתחמם העם כנגדן כמ"ש רש"י ז"ל ולאו צורך ע"ז מקרו. וליכא אלא לאו דלפני עור וכן כתב הר"ן ז"ל פ' יוה"כ והש"ך יעו"ש:
בכ"מ ד"ה כל בית וכו' דפריך דאי אפשר ט"ס הוא וצ"ל דאשת איש היתה ועיין בהרב ב"י:
אשר יעשה אותם האדם וחי בהם וכו'. פי' מדהוה ליה למכתב וחיה בהם א"נ ויחיה בהם ודו"ק:
ב[עריכה]
בד"א וכו' או אנס אשה לבועלה וכו'. פי' בפנויה דוקא איירי כמ"ש מרן וכ"כ הרב לח"מ ז"ל ומ"ש הרב ב"י יו"ד סי' קנ"ז דלא הוי בכלל גילוי עריות אלא אשת איש בישראל נראה דצ"ל דישראל וכ"כ בהר"ן פ' יוה"כ דהיינו לומר שהיה אשת איש דישראל לאפוקי פנויה. ומ"ש הרב ב"י שם וכן נראה שהוא דעת ר"ת וכו' צ"ע דלר"ת אפי' באשת איש אין בה חיוב מיתה דרחמנא אפקריה לזרעיה וכמ"ש התוס' בכתובות דף ג' ע"ב ובפ' בן סורר ומורה שם:
ואפילו לא נתכוון להעבירו אלא על מצוה משאר מצות וכו'. וכתב מרן דאפשר דרבינו היה מפרש ערקתא דמסאנא כמ"ש הרי"ף ז"ל וכו' שזו מצות לא תעשה היא כמ"ש פי"א מהלכות עכו"ם וכו' ע"כ וכן כתב בב"י יעו"ש ונראה דכן יש להוכיח ממאי דאמרינן בירושלמי פ"ד דשביעית גבי חרישה בשביעית שהתירו משום אונס המלכות ופריך מההיא דלולינוס ופפוס אחיו שנתנו להם מים בכלי זכוכית צבועה ולא קבלו מהם ותירצו דגבי שביעית שאני שאין הגוי מתכוין להעבירו על דת אלא לגבות המס למלך עושים כן א"כ צ"ל דגבי לולינוס ופפוס שמסרו נפשם על כן היינו טעמא משום שהיו מתכוונים להעבירם דהיינו שחקת הגוים היה לשתות בכלי זכוכית צבועה בימים ההם וכן פירש הרב ר' אליה ליב ז"ל בפירושו להירושלמי א"כ דמיא לההיא שכתב רבינו דאיכא איסור לא תעשה להדמות לגוים ולעשות כמותם בחקתיהם כמ"ש פי"א מהל' ע"ז אבל הרב פר"ח בהל' יסודי התורה פליג על מרן ז"ל וס"ל דאף הרמב"ם ז"ל יודה באיסורא דרבנן נמי דיהרג ואל יעבור דמצוה דרבנן מצוה מיהא אקרי וההיא דלולינוס ופפוס לא היו עוברים על דת אלא שהיתה כוונת הגוים להראות לעולם שהיו עוברים על דתו שהיו שותים סתם יינם ע"כ ואחרי המחילה אין זה במשמע דברי רבינו שהרי במצות שבתורה קעסיק כמ"ש בתחילת דבריו כיצד כשיעמוד הכותי ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה וכו' דאלת"ה אמאי איצטריך לומר כן אלא משמע דאתא לאפוקי מצות דרבנן או מנהג וכמ"ש מרן כס"מ ז"ל ולדידיה קשה דאמאי נייד רבינו מלישנא דש"ס דאמרו אפילו על מצוה קלה ואמאי נקט מצוה משאר מצות אלא משמע דאתא לאשמועינן דבעינן מצוה מן התורה דוקא ולהכי כתב מצוה משאר מצות כלומר משאר מצות האמורות בתורה דבהא קעסיק רבינו ז"ל וההיא דירושלמי אפשר דרבינו ס"ל דהיו מתכוונים להעבירם על דת דוקא ולא מפני הרואים וכמ"ש הרב ז"ל והכי מוכח ממאי דמשני שאני התם דלא מתכוון לשמדות פי' להעבירם על דת מכלל דהכא מה שמסרו נפשם היה בשביל שהיו מתכוונים להעבירם דוקא וכמ"ש מרן ז"ל:
ד[עריכה]
כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו. משמע דאפילו ממידת חסידות לא מצי למסור עצמו וכמ"ש ז"ל וא"ת דהא איתא בירושלמי פ"ד דשביעית ר' אבא בר זמנא הוה חייט אצל גוי וא"ל אכול נבילה ואי לא קטילנא לך א"ל אי בעית למקטל קטול דלא אכילנא ומסתמא בצנעא הוה בבית הגוי וי"ל דאפשר דרבינו ס"ל דהתם שעת השמד היתה א"נ כמ"ש הרב פר"ח שם דהתם מסיים דאילו הוה שמע מילי דרבנן הוה אכל אלמא דלאו שפיר עבד ע"כ. (א"נ אפשר דפרהסיא הוה תדע דהרא"ש לא כתב אלא דמסתמא בצנעא הוה לא שיש הכרח גמור לומר כן אף שהוא דוחק עכ"ל כמ"ש הפר"ח ז"ל) ועל כרחך דרבינו לא מיירי אלא כשמסר עצמו בצנעא ושלא בשעת השמד דאז הוא מתחייב בנפשו דאי בפרהסיא הרי אמרו דאפילו על מצוה קלה יהרג ואי בשעת השמד הרי לא חילק בין צנעא לפרהסיא ואפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור כמ"ש להדיא בין נאנס בתוך עשרה בין נאנס בינו לבין הכותים וידוע דכל שאין שם עשרה מישראל לעולם צנעא מקרי ואפילו תשעה וגוי אחד אמרו בגמרא דלא מקרי פרהסיא ומעתה צ"ע במ"ש מרן בשם הנמוק"י דאפילו רבינו יודה דאם הוא אדם גדול ורואה שהדור פרוץ רשאי למסור עצמו ולקדש את ה' כדי שיראו העם וילמדו וכו' וקשה טובא דלרבינו אינו מתחייב בנפשו אלא בצנעא ושלא בשעת השמד ומדקאמר כדי שיראו העם וילמדו מוכח דבפרהסיא קאמר וכמ"ש הנמוק"י מההיא דמה לך יוצא ליסקל וכו' ובשלמא לדעת הר"ן והנמוק"י דס"ל דבדבר שיש בידם להעבירו בעל כרחו לא עביד מעשה לא מחייב למסור עצמו אפילו בפרהסיא כדאשכחן באסתר כדאיתא בגמ' ואפילו בשעת השמד מההיא דאלישע וכמ"ש מרן ז"ל ניחא דבאדם גדול והדור פרוץ מצי לקדש את ה' אף דלא מחייב אבל לדעת רבינו שלא חילק בזה כלל מנ"ל לומר כן ואדרבא מכלל דבריו שכתב על אחת מכל מצות האמורות בתורה משמע דאין חילוק בין עשה לל"ת ותו דאם איתא כי היכי דמחלק בין הנאת עצמן למכוין להעבירו הוה ליה לאשמעינן חידושא טפי דאפילו בג' עבירות היכא דבידם להעבירו בעל כרחו שרי בשב ואל תעשה כמ"ש הנמוק"י ז"ל בפ' בן סורר ומורה ואי מההיא דאלישע כבר כתב מרן דההיא דאלישע לא מכרעא דלא אמר לקסדור שמקיים גזרתם שלא להניח תפילין אבל השיב על מה ששאלו מה זה בידך וכו' וכן נראה מהלח"מ ז"ל דרבינו לא מחלק בהכי כמו שחילק הר"ן ז"ל יעו"ש ומההיא דאסתר נמי לא קשיא כמ"ש מרן דבפנויה איירי וכדעת הרמב"ן ז"ל ולית ליה דרשת דאל תיקרי לבת אלא לבית לומר דאשת איש היתה ובב"י שם לא כתב כן אלא לדעת הנמוק"י ולא הזכיר שרבינו יודה לו בזה אם לא שנומר שהוא מפרש דמ"ש רבינו לעבור על אחת מכל המצות תיבת לעבור מורה שהוא עושה מעשה שהוא עובר בידים דוקא אף שאינו מוכרח וצ"ע.
ואכתי קשה לרבינו מההיא דדניאל שמסר עצמו על התפילה שהיא דרבנן דאע"ג דמצות עשה להתפלל בכל יום מ"מ תלתא זמני הוו דרבנן ולרבינו דוקא אמצות דאורייתא הוא דחייב למסור עצמו כמ"ש מרן בההיא דערקתא דמסאנא דס"ל לרבינו דהוי בלא תעשה וכו' וכמו שהוכחנו גם כן לעיל וכן הקשה הרב לח"מ ז"ל ותירץ דאולי י"ל דשאני התם שהיה עושה בתוך ביתו בצנעא והיה סבור להמלט ולא היה מסכן עצמו בכך ע"כ וקשה דהרי אמרו ז"ל והביאו רש"י בפסוק ועד מעלי שמשא הוה משתדר להצלותיה שכשהגיע זמן תפילתו כרע לקב"ה על ברכיו והתפלל ושוב לא היה לו פתחון פה להצילו ע"כ מוכח קצת דלפני המלך עשה כן ולעיל נמי פירש בפסוק ועל דניאל שם בל שאמר להם איני מאמין לכם וכו' ואפשר דלא עבד בפרהסיא כלל אלא בצנעא היה עושה והיה סבור שלא יראוהו.
והרב הגדול א"נ כמהר"ר יצחק שלום נר"ו כתב לי על קושיא זו וז"ל ואני אומר דכיון דלא נגזרה הגזרה כי אם להעבירו על דת כי כן כתוב להן אשכחנא עלוהי בדת אלהים היה חייב למסור נפשו על התפלה כיון דעיקר התפלה מדאורייתא היא. ועוד דמאן נימא לן דבאותו יום כבר השלים תפילתו דכיון דמצאוהו בעי ומתחנן וטרדוהו מתפילתו כאלו לא התפלל כלל דמי ע"כ ואחר המחילה פסוק זה לא נאמר כי אם בעצת השרים בסתר גמור והם רימו את המלך ולעולם דעיקר הגזרה לא היתה להעבירו על דת מכל שכן למ"ש לעיל בשם הנמוקי יוסף דכשהגזרה היא בכולל לכל האומות לא מקרי שעת השמד ולההיא דטרדוהו גם כן ידוע שדרך המרגלים להתחכם שלא ירגישו בהם כלל ולענ"ד נראה דכיון דפעם אחת מיהא הוי מן התורה ואי אפשר שלא ירגישו בו שהרי היו משתדלים על זה בכל כחם אם כן משום לתא דמצוה מן התורה הוא דעבד ושפיר דמי דומיא דאבזרייהו בשלש עבירות וכו' כמ"ש לעיל בשם בעל קרית ספר והר"ן ז"ל:
ואם היה בעשרה מישראל הרי זה חילל את ה' ברבים וכו'. כוונת רבינו נראה כמ"ש הרב לח"מ דבפחות מעשרה ליכא אלא לאו דלא תחללו אבל בעשרה איכא תרתי ונקדשתי ולא תחללו דבכל גוני איירי קרא ודוקא בונקדשתי פירש דלא מקרי קדוש ה' אלא בתוך בני ישראל משא"כ בחילול ולזה כתב רבינו שאם עבר בצנעא הרי זה חילל את ה' פי' מקרא דלא תחללו אבל הרב פר"ח כתב דבני ישראל דכתיב בקרא אלא תחללו דרישיה דקרא נמי קאי וראיה לדבר דלא קעבר אלא תחללו אלא דוקא בפרהסיא מהא דאמרינן בע"ז דף נ"ד אמר רבא הכל היו בכלל לא תעבדם וכשפרט לך הכתוב וחי בהם ולא שימות בהם יצא אונס והדר כתב רחמנא ולא תחללו את שם קדשי דאפי' אונס הא כיצד הא בצנעא הא בפרהסיא אלמא דקרא דלא תחללו ליתיה אלא בפרהסיא עכ"ד ולי אני הצעיר אכתי לא מכרעא דאימא דרבא דמוקי קרא דלא תחללו בפרהסיא לאו היינו מכח דכתיב בההוא קרא בתוך בני ישראל אלא מכח רומיא דקראי קאמר הכי ומוקי קרא אמאי דמסתבר טפי ואנן לא קי"ל הכי בההיא דרבא דאליבא דר' ישמעאל איתאמרא ואנן קי"ל כרבנן דבג' מצות אפילו בצנעא יהרג ואל יעבור כמ"ש התוס' ז"ל תדע עוד דלרבא דקאמר הא בצנעא הא בפרהסיא מוכרח דבצנעא אפילו חילול ה' ליכא דהא שריותא קמ"ל קרא דוחי בהם וזה אי אפשר לרבינו דהרי כתב דבג' עבירות אפילו בצנעא יהרג ואל יעבור ועלה קאי נמי מ"ש דאם עבר ולא נהרג הרי זה חילל את ה' ואי ס"ל דקרא דלא תחללו לא מיירי אלא בפרהסיא חילול ה' בצנעא מנ"ל ועיין בסה"מ לאוין ס"ג ועשין ט' שנראה דבין בצנעא בין בפרהסיא קאמר הגם כי הלשון מגומגם עיין עליו:
ואף על פי כן מפני שעבר באונס אין מלקין אותו וכו'. והקשה הרמ"ך ז"ל מההיא דפ' ד' מיתות דף ס"ד הפוער עצמו לבעל פעור זו היא עבודתו אע"ג דמכוין לבזויי וההוא ודאי מוטעה הוא וכו' והתוס' שם כתבו בד"ה אע"ג דמכוין לבזויי דמיירי במתכוין לעבדה בביזוי דאי לא מכוין אלא לבזות פטור אליבא דכו"ע ע"כ ותמיהא מלתא טובא דאיך יתכן לעבדה בביזוי דאם נתכוון לעבדה הרי נתרצה בעבודתה ותו לא שייך בזיון ואם נתכוון לבזותה א"כ כלא היא חשובה אצלו ואדרבא הוא מתלוצץ בה שהרי מבזה אותה ותו דאי מתני' איירי בהכי היכי מייתי מינה לרב אשי דאין לומר שהוא נתכוון לעבדה חלילה והרב בעל מאיר עיני חכמים כתב דר"ל כגון דדרך עבודתה לפעור או לזרוק אבנים בפניה והוא עשה לאיזה קנטור ועבדה דרך ביזוי וזרק האבנים בגופה ונתכוון לעבדה בביזוי ולכך אע"ג דנתכוון לעשות עבודתה דרך בזיון סוף [סוף] הוא עובדה וכו' ולא ידעתי מה תיקן בזה דאכתי תקשה דאם עשה כן לאיזה קנטור שהיה לו עמה א"כ לא נתכוון לעבדה כלל תדע שהרי כעס בה וזרק אבנים על גופה שאין לך בזיון גדול מזה ואף אם נאמר דאין זה שינוי דרך עבודתה למקרי שלא כדרכה דהא מ"מ עבודתה היא זריקת אבנים כמ"ש הרב ז"ל מ"מ מעשיו מוכיחים שלא נתכוון לעבדה כלל.
ואפשר לומר דתרי גווני ביזוי איכא אחד שיודע שזו היא עבודה זרה דפעור ויודע שעבודתה בכך אלא שהוא נתכוון לבזותה ואחד שלא ידע כלל שזו היא ע"ז פלוני אלא שרוצה לבזות העבודה זרה והשתא מ"ש התוס' שמכוון לעבדה אינו ר"ל לעבדה מחמת שמאמין בה דא"כ תו לא שייך בזיון אלא ר"ל שנתכוון לעבודתה דהיינו שיודע שעבודתה בכך אלא שהוא סבור בדעתו דאף שעבודתה בכך אינו אסור אלא במתכוון לעבדה אבל במכוון לבזותה שרי כעובדא דפעור שטעו בזה כדמוכח בפ' חלק דף ק"ו שא"ל הלא יהודי אני והיא השיבה לו ומה איכפת לך כלום מבקשים ממך אלא פיעור ואפ"ה נתחייבו כדמוכח שם דף ל"ה וכמ"ש רש"י יעו"ש ובזה איירו התוס' דאף שכוונתו לבזותה מה יושיענו זה הרי עבד אותה בזאת הכוונה אבל אם לא נתכוון אלא לבזותה כגון שלא היה יודע שעבודתה בכך או כסבור שהיא עבודה זרה אחרת כההוא עובדא דרב מנשה שהרי לא אמרו לו אלא עבודה זרה הוא דקאי הכא ולא היה יודע שהיא פעור תדע שכשידע שהיא פעור נסתפק בדבר ואתא שאיל בי מדרשא ואם היה יודע מתחלה כן ודאי דלא היה נכנס בספק איסור לעבוד ע"ז וחכמים השיבו לו דאפילו במתכוון לבזיון אם דרך עבודתה בכך והוא גם כן ידע בזה חייב ומינה דאם לא ידע שעבודתה בכך ועשה דרך בזיון דשקל פיסא ושדא בה נמי אסור אלא שאין בו חיוב מיתה מאחר שלא נתכוון לה כמ"ש התוס' ז"ל. זה נלע"ד לפרש דברי התוס' ז"ל והרב לח"מ ז"ל תירץ בזה קושית הרמ"ך ז"ל דהתם שאני שנתכוון לעבדה. ומ"ש מרן דרבינו ס"ל דההיא דפעור לאו לענין חיוב מיתה היא אלא לענין חיוב חטאת וכתב שהוא מבואר בדברי רבינו נראה דאינו מבואר כל כך ואדרבא מכלל דבריו משמע להפך שכתב בפ"ג מע"ז וז"ל העובד עבודה זרה כדרכה אפילו עשה דרך בזיון חייב כיצד וכו' הואיל ועבודתו בכך חייב ומביא קרבן על שגגתו ע"כ הרי דבתחלה כתב חייב דהיינו אם הוא במזיד ואחר זה כתב ומביא קרבן על שגגתו משמע להדיא דחייב דרישא היינו לענין סקילה כמ"ש לעיל גבי ספת לה צואה וכו' ותו דאם איתא לא הו"ל לכתוב חייב ומביא קרבן אלא הול"ל חייב להביא קרבן על שגגתו אבל השתא ודאי דתרי מילי משמע וכן מצאתי להתורת חיים ז"ל והר"ח אבולעפיה נר"ו תהלה להשי"ת:
ובעריות הוא אומר ולנערה לא תעשה דבר וכו'. קשה דמאחר שכתב דאפי' עבודה זרה שהיא חמורה מן הכל פטר רחמנא וק"ו לשאר מצות א"כ אמאי איצטריך קרא בעריות דכל שכן הוא כמ"ש ז"ל ותו קשה לי אמאי דאמרינן בפ' ר' ישמעאל דף נ"ד גבי איזהו נעבד כל שעובדים אותו בין באונס בין ברצון האי אונס היכי דמי וכו' כגון דאנסוהו גוים והשתחוה לבהמתו דידיה מתקיף לה ר' זירא אנוס רחמנא פטריה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר וכו' וקשה אמאי לא מותיב ליה מקרא דכתיב בע"ז גופיה דונתתי אני את פני באיש ההוא דאתא לאפוקי אנוס דפטר ליה לגמרי כמ"ש רבינו וליכא למימר דלא ס"ל הך דרשא דההוא דאם כן תקשה לרבינו למה הביא שתיהם ונראה דאיצטריכו תרווייהו דאי מקרא דכתיב בע"ז לא קפטר ליה אלא מכרת דכתיב בההוא קרא אבל מיתת בית דין או מלקות סד"א דלא פטר רחמנא אפילו באנוס והכי קאמר רחמנא ואם העלם יעלימו וכו' לבלתי המית אותו אז ושמתי אני את פני באיש ההוא לאפוקי אנוס או שוגג או מוטעה שבאלו אם העלימו עיניהם לא אכרות אותו אני מכלל שבדיני אדם הוא חייב ודאי וכמו שהוא האמת בשוגג או מוטעה וכדאשכחן גבי פעור ואימא דאנוס נמי חייב להכי אצטריך קרא גבי עריות דפטר ליה אף ממיתת בין דין ומלקות דלא תעשה דבר כתיב ומיניה ילפינן בכל התורה כולה דאנוס פטור לגמרי ואי הוה כתיב קרא דלנערה לא תעשה דבר לחוד הוה אמינא דכרת ליחייב להכי אצטריכו תרווייהו ומעתה מ"ש רבינו ומה ע"ז וכו' ואצ"ל מיתת בית דין היינו לפי האמת דסמיך אקרא דעריות שכתב בסמוך:
ה[עריכה]
נשים שאמרו להם כותים וכו'. מדברי רבינו נראה דבנשים אף אם יחדוה לומר זאת האשה תתנו לנו ואם לאו נהרוג את כלכם יהרגו כולם ואל ימסרו אותה להם והכי מוכח מתני' פ"ח דתרומות דלא הזכירו יחוד בנשים כדרך שאמרו בברייתא בירושלמי שם בענין הריגה ונראה דהיינו טעמא משום דבטומאה לא שייך חיוב כמו גבי מיתה. ואכתי יש לדקדק אם כבר נטמאה אשה אחת אי מצו למסור אותה דהא טמאה היא או לא. ולכאורה מהירושלמי שם מוכח דמצו למסור אותה שהרי אמרו שם להדיא לא מסתברא אם היתה כבר טמאה לא מסתברא אם היתה שפחה אחת דהיינו לומר דלא תימא דמתני' איירי אפי' אם היתה ביניהם אשה אחת שכבר נטמאה א"נ שפחה דנימא גם כן דיטמאו כולם ואל ימסרו אותה דלא אמרו כן אלא כשכולם טהורות ובני חורין וכן פי' הרב ר' אליה לב בפירושו להירושלמי אמנם נראה דמיירי אפילו בלא יחוד אלא בשאמרו תנו לנו אחת מכם סתם תדע מדקאמר לא מסתברא אם היתה שפחה אחת ואי מיירי ביחדו אותה לא הול"ל אלא לא מסתברא אם היתה שפחה דהיינו זאת שיחדו ואף שרואים אנו דאיכא למידק לאידך גיסא דבטמאה לא קאמר אחת משמע דביחדוה מיירי על כל פנים קשה למה לא הזכיר רבינו דין זה דטמאה ושפחה דמתוך הירושלמי מוכח דלא יטמאו כולם כיון שכבר נטמאה וכו' ותו קשה למ"ש מרן משם הרשב"א בתשובה דאפי' אם היתה אחת מהם מחוללת יטמאו את כולם ואל ימסרו אותה להם ע"כ דנראה שהוא היפך הירושלמי ואפשר דרבינו והרשב"א ז"ל ס"ל דההיא דירושלמי הכי קאמר לא מסתברא לומר דאם כבר נטמאה שימסרו אותה אפילו אם יחדוה דאם כבר נטמאה פעם אחת לא מפני זה יחוייב שתטמא פעם אחרת כמ"ש הרשב"א ז"ל וכן נמי גבי שפחה מה לי שאינה בת חורין הא לענין זאת העבירה אין בינה לבת חורין ולא כלום. ובהכי עלו כהוגן דברי רבינו דאפילו אם יחדוה ואפילו אם כבר נטמאה אין למסור אותה שהרי לא חילק בהכי אלא לענין מיתה. וראיתי להר"ש ז"ל אההיא מתני' דנשים שפי' דאם יחדו להם אחת מוסרים אותה. וכתב דהכי מוכח בירושלמי ולא ידעתי מאיזה מקום מוכח כן דשם בירושלמי לא מייתי אלא האי לא מסתברא ולפי דבריו אפילו אם לא נטמאה אם יחדוה מוסרים אותה וזה אינו יעו"ש ואפשר דיליף לה מההוא עובדא דעולא בר קושב וס"ל דלא הוה מחוייב מיתה וה"ה לנשים אף דלא הזכירוהו במתניתין וכן מוכח מדברי הר"ן פ' יוה"כ אמנם אינו מוכרח כלל כנז"ל.
ומ"ש מרן דפסק כריש לקיש משום דהוי ספק נפשות ולהחמיר וכו' קשה דא"כ בכל מקום דפליגי ר' יוחנן ור"ל בדיני נפשות נימא הכי ותו דיותר אית לן למימר דמשום ספק נפשות דכולם הו"ל למימר דימסרו אותו ואפשר דשב וא"ת שאני ולקושיה ראשונה אפשר דמ"ש כן היינו משום דסמיך אמ"ש אחר זה דההכרח דהלכה כר"ל הוי מדיוקא דמתני' ומעובדא דבר קושב וכו' והרב פר"ח ז"ל והר"ח אבולעפיה נר"ו הניחוה בצ"ע והקשה עוד הרח"א נר"ו לסברת ר"י אמאי לא סיימה המשנה פ"ח דתרומות נשים שאמרו להם גוים דאם יחדוה ימסרו אותה ואל יטמאו כולם ולר"ל ניחא דלא שייך חיוב בטומאה וכתב משם מהרמ"ג שמחמת קושיא זו פסק רבינו כר"ל דמתני' מסייעא ליה וכו' ולענ"ד נראה דלא קשיא לר"י נמי דהא מדקתני מתני' דבלא יחוד יטמאו כולם והיינו טעמא משום דאין דוחין נפש מפני נפש וכו' אבל כשיחדו אותה פשיטא דאין לומר כן דליכא טעמא דאין דוחין ואף הסברא נותנת דימסרו אותה מאחר שיחדוה ואל ימסרו כולם עליה דמסתמא ודאי לאיזה סיבה גרמה היא לעצמה דבר זה ועכ"פ הוי חידושא טפי ואם איתא הו"ל לאשמועינן מתני' ביחדוה וכ"ש בלא יחדוה ועל כרחך לומר כן לדעת הר"ן והר"ש דס"ל דאף אם בנשים יחדוה מוסרים אותה.
ומ"ש מרן וזו משנת חסידים היא אלמא דלכתחלה אין מורים כן וכו' נראה דדקדק כן מדקאמר ליה אליהו זלה"ה ולמסורות אני נגלה מדקרי ליה מוסר שמע מינה דאיסור יש בדבר לכל והיינו מ"ש רבינו דאין מורין כן לכתחלה דאל"כ מידת חסידות שאני ובב"י סי' קנ"ז כתב דאף מדינא שרי ומ"מ ממידת חסידות אין מורין כן לכתחלה:
אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי וכו'. משמע קצת דדוקא אם היה מחוייב בדיני ישראל הוי דינא הכי דאז אמרינן מאחר דבר קטלא הוא גברא קטלא קטל דעל כרחו לא ימלט מידו של הקב"ה כההיא דאמרינן דאע"ג דבטלו ארבע מיתות דין ד' מיתות לא בטלו וכו' ומ"מ מההוא עובדא דמייתי הירושלמי מוכח קצת דאף אם נתחייב בדיניהם נמי דינא הכי דאפשר דנתחייב לאיזה לסטיות שעשה או מורד במלכות הוה וכ"כ הרב פר"ח והב"ח אלא שהב"ח חילק דבחייב מיתה דבר תורה כשבע בן בכרי מורין כן לכתחלה ואם נתחייב בדיניהם לבד ושאלוהו להורגו לאו משנת חסידים היא ואין מורין כן לכתחלה ואם שאלוהו בסתם ולא נודע אם דעתם להורגו אם חייב בדיניהם שימסרוהו להם יכולים למוסרו ומורין כן לכתחלה ע"כ וצריך לומר דס"ל דמאי דקאמר אליהו לאו משנת חסידים היא קאי לההוא עובדא דבר קושב דוקא שלא נתחייב אלא בדיניהם אבל אם נתחייב בדיני ישראל כעובדא דשבע בן בכרי דמתני' שרי אף לכתחלה. ואם הוא בדבר של עונש שאינו מיתה א"נ משום ממון כתב הב"ח דבכל גווני בין בנתחייב מיתה בדיניהם בין עונש בין ממון אם יחדוהו שרי למוסרו מאחר שמעשיו גרמו לו ודמו בראשו ואין אנו נתפסים עליו כלל והיינו כששאלוהו סתם שלא פירשו להורגו. ומ"ש מרן על ההיא דר"ל דסבירא ליה דמ"ש דבשפיכות דמים יהרג ואל יעבור וכו' אבל הוא הדין נמי דאפילו היכא דלא שייך ההוא טעמא הוי דינא הכי וכו' ע"כ כתב הרב לח"מ וז"ל ואי על ר"ל לחוד לא הוה קשה כ"כ וכו' אבל רבינו שפסק כר"ל והביא אותו הטעם קשה וכו' ע"כ ואפשר דכוונת מרן דלרבינו נמי הוי טעמא משום מאי חזית אלא דס"ל דלאו דוקא הוא וכמ"ש מרן. ולעיקר דברי מרן שכתב דאף היכא דלא שייך ההוא טעמא הוי דינא הכי. נראה דהיינו טעמא משום דבשעה שמוסר אותו בידים הוי גרמא בנזיקין וחייב כמ"ש בפ"ב מהלכות רוצח דאם הוא סיבב הריגתו אף שלא הרגו בידים חייב הכא נמי כיון שמסרו בידם להרגו הרי סיבב הריגתו וזה ודאי לא התירה התורה ומוטב שיהרגו כולם בשב ואל תעשה ממה שיעבור בידים אחר זמן מצאתי להב"ח בתשובה סימן מ"ג קרוב לדברי יעו"ש:
ו[עריכה]
כענין שאמרו באונסים וכו' חוץ מע"ז וכו'. כתבו התוס' פ' כל שעה ופ' אין מעמידין דהיינו דוקא באומר שאותם מים או אותם עלין של עבודה זרה מועילין ולא אחרים כגון ע"י שד שמטעהו כי לפעמים יש כח בשדים להטעות כדי לטרדן מן העולם אבל כשאינו תולה תועלת בהם אלא שאומר מים או עלין סתם מותר להביא אף מע"ז והוכיחו כן מהירושלמי דשבת יעו"ש וצ"ע דמהירושלמי שהביא הר"ן פ' אין מעמידין ופ' כל שעה מוכח להיפך דאפילו באומר עלין סתם והביא מע"ז אסור והכי איתא התם בכל מתרפאין וכו' ר' פנחס בעי עד כדון כשאמר לו הבא לי עצים מעבודה זרה והביא לו הבא לי עלים סתם והביא לו מע"ז נשמעינא מן הדא ר' יונה הוה ליה צמרמורין אייתון ליה מן זכרותא דדורי ושתה (פי' השתן מאשה הדרה עם בעלה) ר' אחא אייתון ליה ולא שתה א"ר מנא אלו ידע ר' יונה מנן הוה לא אשתי א"ר חונא מתני' אמרה כן שאין מתרפאין מגילוי עריות ע"כ הרי דרצו להוכיח דאפילו באומר הבא עצים סתם אם הביא מע"ז אסור דהא מאי דשתה ר' יונה היינו משום שלא היה יודע מהיכן היו וכסבור שהוא שתן דעלמא ולפי התוס' שכתבו דהתם מיירי שאומר אותו דבר יועיל ולא אחר קשה דאם כן מה ראיה מייתי מינה לאומר הבא עצים סתם דאכתי הבעיא במקומה עומדת באומר הבא עצים סתם מה דינו וצ"ל דהתוס' לא היו גורסין כגרסתינו דמשמע מדבריהם דמהירושלמי מוכח להדיא כן ומיהו הסכמת הפוסקים כהתוס' וכ"כ הש"ך יו"ד:
ואם עבר ונתרפא עונשין אותו בי"ד וכו'. ולעיל גבי אנסוהו כתב דפטור נראה דהיינו טעמא משום דלעיל הוי אונס גמור דודאי יהרגו אותו אם לא יעבור. ולכך אין לו עונש כלל מה שאין כן בחולה דאין זה אונס גמור דאפשר שלא ימות ואף שהוא מסוכן אפילו גוסס לפעמים ניצול ולא הוי כ"כ ודאי כאונס אחר וכן ראיתי להרב פר"ח ז"ל והוא פשוט:
ח[עריכה]
במה דברים אמורים שאין מתרפאים וכו'. וכתב מרן שפוסק רבינו כשתי הלשונות וכו' וקשה דעל כרחך מלישנא קמא דמשני האי אשתא צמירתא כשעת הסכנה דמיא מוכח דאפילו בשעת הסכנה לא שרי אלא בכה"ג דהיינו שלא כדרך הנאתם דאי לא תימא הכי אמאי לא שייף לה בשנתבשלו דהא במקום סכנה אפילו בדרך הנאתם שרי אלא ודאי דלהאי שינויא לא שרי אפילו במקום סכנה אלא שלא כדרך הנאתם ולאידך שינויא דמשני מידי דרך הנאתם קעבידנא ומשמע דשלא במקום סכנה הוה מוכח להדיא דבמקום סכנה אפילו דרך הנאתם שרי והיינו מ"ש רבינו. וכן ראיתי להרב פר"ח שכתב על דברי מרן דשלא בדקדוק כתב כן אלא שהרב פסק כלישנא בתרא ע"כ ועוד נראה דצ"ל כן דאם לא כן מאי איכא בין שינויא קמא לאידך וכן ראיתי להר"ן ז"ל שכתב בתירוץ בתרא. ומ"ש (הר"ן) [מרן] בשם האורחות חיים דיש אומרים דלא התיר אלא בחמץ דנכרי וכו' לפי מ"ש הפר"ח או"ח סי' תל"א ותל"ז דהביטול מהני אף לחמץ ידוע מן התורה אפשר דה"נ מיירי בהכי דלא אסיר בהנאה אלא מדרבנן ושפיר מיתוקמא אף בחמץ של ישראל וראיתי להפר"ח שם שחלק ע"ז וכתב דבחמץ דנכרי ליתא דמה בכך סוף סוף הרי ניחא ליה בההוא חמץ וקם ברשותיה וקעבר בבל יראה ובל ימצא ע"כ ולא ידעתי איך חולק על הרשב"א מסברא דכיון שכתב דמיירי שאין אחריותו על ישראל וכו' נראה דבנדון זה לא קעבר כלל כמ"ש הרב ב"י באו"ח סי' ת"מ דאם אחריותו על הגוי שרי אף שהחמץ בבית ישראל והתם נמי ניחא ליה דהאי חמץ ליקום ברשותיה כדי שהגוי יעשה לו חסד אחר פעם אחרת ואפ"ה שרי אלא ודאי דאם החמץ הוא של נכרי והוא חייב באחריותו אף דניחא ליה לישראל בהכי לאיזה סיבה אין בכך כלום מכיון שאינו שלו וכדעת הרשב"א ז"ל:
אבל שלא כדרך הנאתם וכו'. ולאו דוקא הני דאם המחה את החלב וגמעו כשהוא חם עד שנכוה גרונו או שאכל חלב חי לאיזה רפואה שרי וכ"כ פי"ד ממאכלות אסורות דשלא כדרך הנאתם מקרי ולא הזכירם כאן משום דלא שכיח שיעשו דבר זה לרפואה וסמך אמ"ש שם ועוד כתב בפ"ח דההנאה לא לקי אלא בדרך אכילה דוקא:
חוץ מכלאי הכרם וכו' אלא במקום סכנה. מסתברא דבמקום סכנה אפילו כדרך הנאתם שרי דהא לא מפיק אלא ע"ז וג"ע וש"ד דאפילו במקום סכנה אסור מכלל דבשאר איסורין כולם בכל גוונא שרי ובהנהו שלשה וכו' אפילו שלא כדרך הנאתם נראה דאסור כמ"ש מדברי הר"ן פ' יוה"כ דלאו דוקא אינהו גופייהו אלא כל הנאה דמטי ליה מנייהו אסיר ואפילו במקום סכנה עיין שם:
ט[עריכה]
מי שנתן עיניו באשה וכו'. הכי איתא בפ' בן סורר ומורה ומכאן למד הר"ן ז"ל דבג' עבירות אפילו אאביזרייהו נמי אסור דהכא לאו גילוי עריות הוה ואפ"ה אסרו מלאו דלא תקרבו לגלות ערוה ועיין פסק ארוך בשו"ת זרע אברהם ח"א סי' ה' על מי שחלה חולי שיש בו סכנה ואמרו הרופאים שרפואתו לינק חלב מדדי אשה ולא נמצא כי אם אשת איש והעלה להתיר על ידי פריסת סדין בינו לבינה ודרך נקב בסדין שיכנס דרך שם ראש הדד שיוכל לינק כדי שלא יבא לידי שום נגיעה אחרת ומיעוט ההרהור עיי"ש ועיין להר"מ בן חביב בתוספת יוה"כ דף י"ט:
י[עריכה]
כמניעת יוסף וכו'. נראה דנ"ל מההיא דפ' אלו נאמרין דף ל"ה אמר ר' שמעון חסידא יוסף שקידש שם שמים בסתר הוסיפו עליו אות אחת משמו של הקב"ה וכו' וס"ל דלא מפני הכבוד היה כמ"ש שם שנראתה לו דמות דיוקנו של אביו וכו' דההיא אתיא כמ"ד לעשות צרכיו נכנס וכ"כ הר"ח אבולעפיה נר"ו:
יא[עריכה]
ואף על פי שאינם עבירות. פי' דלשאר בני אדם אינם נחשבים עבירות אבל לגבי אדם גדול הויא עבירה גמורה שהרי חוטא ומחטיא הוא כמ"ש רש"י והר"ן שם:
כגון שלקח ואינו נותן דמי המקח וכו'. פירש רש"י פ' יוה"כ דטעמא שיאמר שהוא גזלן וילמוד ממנו לזלזל בגזל ע"כ ומכאן נראה דדוקא בידוע שיש לו ואינו פורע ושם בגמרא שנו דברים אחרים יעו"ש וכבר כללם רבינו במ"ש וכיוצא בדברים אלו דר"ל שכל שסיבב שיזלזלו בכבוד התורה הרי זה חילל את ה' ובענין חילוף הגירסאות שהזכיר מרן ז"ל עיין להר"מ בן חביב דף כ"ט שישב דברי רבינו גם כפי גירסתינו:
או באכילה ושתיה אצל עמי הארץ. הכי איתא בפסחים ס"פ אלו עוברין כל ת"ח המרבה סעודתו בכל מקום וכו' וס"ל לרבינו דלענין אכילה עם עם הארץ איתמר דשייך בה הני טעמי דאמרינן התם דאלו עם מי שאינו עם הארץ לא שייך כ"כ זלזול להחמיר כ"כ וכן הביא הרי"ף ז"ל בתר הך ברייתא ההיא דפ' נגמר הדין למה ת"ח דומה לפני עם הארץ וכו' משמע דס"ל דבעם הארץ דוקא קאמר דאיכא חילול ה':
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |