עבודת המלך/יסודי התורה/ה

עבודת המלך יסודי התורה ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה. בית ישראל לאפוקי נכרים, כ"כ המחברים בכוונת רבנו, וכן כתב רבנו להדיא בפ"י מהל' מלכים ה"ב, לפי שאין מצווין על קדוש השם ועיין כ"מ שם דמקור הדברים בסנהדרין ע"ד ב' בעו מיניה מר' אמי, בן נח מצווה על קדוש השם או אין מצווה וכו' מאי הוי עלה אמר רב אדא בר אהבה אמרי בי רב כתיב לדבר הזה יסלח ה' לעבדך בבא אדוני בית רמון והוא נשען על ידי בהשתחויתי וכתיב ויאמר לו לך לשלום, ואם איתא לימא ליה הא בצנעא הא בפרהסיא ורבנו היתה לו גירסא זו כגי' התוס' וא"כ אפשטה בעיין דאין בן נח מצווה על קדוש השם, וכ"כ רבנו יונה בחדושיו לסנהדרין שם וכן הוא באשכול הל' עבודה זרה סי' מ"ד, וכן הובאה גי' זו בש"ס כת"י מינכן ובדפוס שונצינו הובא בדקדוקי סופרים שם, אולם אפילו נימא דרבנו היתה לו גי' רש"י ז"ל ואם איתא לא לימא ליה, ובעיין לא אפשטא כאן, מ"מ סתם רבנו כן, ע"פ הירושלמי פ"ד דשביעית ה"ב וסנהדרין פ"ג ה"ה דמבואר שם להדיא בני ישראל מצווין ולא בני נח.

ויש שרוצים לומר בטעם רבנו משום דס"ל דדחית הגמ' שם הא בצנעא הא בפרהסיא אליבא דרבא קאי שם, דאיהו ס"ל כר' ישמעאל בע"ז נ"ד דבצנעא אינו מחויב למסור עצמו משא"כ לדידן נשארה הפשיטות דבן נח אינו מצווה, עי' חמדת שלמה בתשובותיו סי' ל"ח, וכפי שיתבאר לקמן בה"ד זה ליתא, והפשוט כמ"ש.

ודייק רבנו לכתוב לשון כל בית ישראל כדי לכלול גם הנשים שגם הן מצוות על קדוש השם כמבואר בסנהדרין שם גבי אסתר, וגם קטנים אף דלא שייך למימר בהו דהם מצווין אבל מ"מ בכלל דין קידוש השם איתניהו ועובדא דאשה ושבעה בניה תוכיח שהרי אחרון שבם, היניקתו, ומוכרח דגם קטנים נכנסין בגדר קדוש השם.

שנא' ונקדשתי בתוך בני ישראל. הוא בתורת כהנים אמור פ"ט והביאוהו כל הראשונים ז"ל וכן בהגהות מיימוני כאן וכן הוא בירושלמי שהבאתי לעיל, ורבנו בספר המצוות מ"ט כתב ולשון ספרא על מנת כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים על מנת שתקדשו את שמי ברבים וכו' ולקחו ראיה על מצוה זו מאמרו ונקדשתי בתוך בני ישראל עי"ש דבריו צריכין ביאור.

ומוזהרין שלא לחללו שנאמר ולא תחללו. בתורת כהנים שם והובאה דרשה זו בסנהדרין ע"ד ועוד, (ועי' מ"ש בזה בה"ד).

כיצד כשיעמוד עכו"ם ויאנוס את ישראל. בנוסח כת"י אברבנאל בשעה שיעמוד גוי ויאנוס וכן הוא גם בדפוס קנשטנדינא רס"ט.

שנאמר במצוות וכו' וחי בהם ולא שימות בהם ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו. חזרו רבנו וכתבו גם לקמן בה"ד, כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו וכבר עמדו ע"ז המחברים, ועי' קובץ שכתב משום דכאן הוי אמינא דוקא בעשה, ואשמועינן התם דגם בלא תעשה הדין כן, והוא דחוק טובא דהרי בכלל אחת מכל מצוות האמורות בתורה גם ל"ת בכלל.

ועי' רדב"ז בלשונותיו סי' ג' שכתב, דכאן מיירי רבנו במכוין להנאת עצמו דאסור להחמיר על עצמו ובה"ד מיירי בכוונתו באמת להעביר על דת אלא שהוא בצנעא דס"ל לרבנו ירוחם באמת דרשאי להחמיר על עצמו, וכתב רבנו ע"ז דהוא מתחייב בנפשו, וגם זה דחוק.

והפשוט דכאן כתב רבנו הדין לכל המצוות, וכללא הוא שאינו מחויב לקיים שום מצוה אם ימות בה ולהכי דייק רבנו שפיר וכתב ואם מת ולא עבר ה"ז מתחייב בנפשו, ודין זה הוא פשוט בלי חולק כלל, ולית מאן דאמר כלל דיהא רשאי להחמיר על עצמו בזה, דכיון דאינו מחויב למות בשביל קיום המצוה, ממילא אסור לעשות כן מדרשא דאך דמכם לנפשותיכם אדרוש ועי' להרמב"ן ז"ל במלחמותיו סוף פרק בן סורר ומורה, וכ"ז בדליכא אנסין, וליכא לתא דחלול השם, אבל לקמן בה"ד נקיט רבנו דינא דקדוש השם במקום שאמרו יעבור ואל יהרג וס"ל לרבנו שם דגם באופן זה דאיכא לתא דחילול השם מ"מ אסור להחמיר על עצמו. ובזה איכא כבר פלוגתא בין הראשונים ז"ל דיש דס"ל דהיכא דאיכא לתא דחילול השם אף היכא שאינו מחויב למסור נפשו מדין התורה, מ"מ שוב ליתא לאיסורא דאך את דמכם, וכמדרש רז"ל במדרש רבה פרשת נח יכול כחנניה מישאל ועזריה ת"ל אך, וס"ל לרבותינו דדרשא זו קאי על היכא דאינו מחויב למסור נפשו ע"פ דין תורה, דאינהו ס"ל דגם חנניה מישאל ועזריה לא נתחייבו ע"פ דין תורה למסור נפשם משום דאנדרטי היה, או דלהנאת עצמן הוי התם, כל אחד כפי שיטתו בזה, ורבנו דלא ס"ל כוותיהו דייק התם וכתב אם נהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו, ולא אם מת ולא עבר כמ"ש כאן, ועי' תוס' יומא פ"ב ב' במה שהשיגו על שיטת השאלתות וגרסתו יהרג ואל יעבור ומשכחת אונס בדידיה בלהתרפאות, דא"כ למה אמר יהרג ואל יעבור, הו"ל למימר ימות ואל יעבור עי"ש הרי שעמדו רבותינו על דיוק זה.

ב

בד"א בשאר מצוות חוץ מעכו"ם וגילוי עריות ושפיכות דמים וכו'. עיין כ"מ ואע"ג דר' ישמעאל פליג, ועי' בתוס' רי"ד לעבודה זרה נ"ד מהדורא תנינא הקשה באמת דלמה הלכתא כר' אליעזר דשמותי הוא, ורבא בסוגיא שם משמע דס"ל כר' ישמעאל (בזה נאריך עוד לקמן) אבל העיקר הוא משום דקי"ל כר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק דאמר ע"ז נמנו וגמרו בעלית בית נתזה, וכן הוא הסוגיא בפ"ב דפסחים ופ"ב דכתובות י"ט ופ' בתרא דיומא ועי' למרן הגר"א ז"ל בהגהותיו לסי' קנ"ז.

אבל שלש עבירות אלו. בכת"י אברבנאל הנוסח אבל שלש מצוות אלו, ועי' תוס' סוטה י' דה"ה מלבין פני חבירו ברבים, ולא חשיב לה משום דאינו מפורש בקרא, וכלול בשפיכת דמים.

בד"א בזמן שהעכו"ם מתכוין להנאת עצמו. פסק כרבא שם בסנהדרין וכירושלמי פ"ד דשביעית ופ"ג דסנהדרין שהבאנו לעיל דאורי שם רבי יונה כן למעשה, ומעשה רב.

כגון שאנסו לבנות לו ביתו בשבת. תפס רבנו ציור זה מה שלא נמצא בש"ס דילן ונראה דמפרש כן רבנו הא דאמרו בירושלמי שם ר' אבינא זעירא פרי חורי חמרא בשבתא ועי' מפרש שם שאנסוהו לרוץ אחרי החמור בשבת, אבל עי' בערוך ערך חמר שר"ל מעי מפלה, ובערוך שם ערך פריין שהוא כעין מכסה, ופירושו לפי זה שהיה מכסה חורי הבנין שנפל והיינו אנסוהו לבנות בית בשבת וזהו מ"ש רבינו ומשום דמעשה רב הביאו רבנו.

או לבשל לו תבשילו. תפס כן רבנו משום מעשה דפ' בתרא דיבמות קכ"א, ואי לא קטילנא לך כדקטילנא לפלוני בר ישראל דאמרי ליה בשיל לי קדרה בשבת ולא בשיל לי וקטילתיה ועי' בתוס' סנהדרין ע"ד שם דשלא כדין עשה ולהכי נקיט רבנו ציור זה, או דנקיט ליה ע"פ הירושלמי שביעית שם ר' יונה ור' אסי הורון מפי לארסקינס בשובתא א"ר מני קשיתיה קומי ר' יונה וכו' אבל ברבים אפילו מצוה קלה לא ישמע לו אמר לא אתכוין משמדתון אלא מיכל פיתא חמימא ועי' בירושלמי ביצה פ"א ה"ז ר' לעזר ור' אבא מרי ור' מתניא הורי פיתא לארסקינס בשובתא, ועי' מפרשים מה שפרשו דהיינו להביא הפת ובשרידי הירושלמי הגי' למיתי פיתא, ועי' בערוך לר' שמואל גמע הנוסחא שהביא מירושלמי ר' אלעזר ור' מתלא הורון מאפא לארסקינוס, ועי' מ"ש בזה דע"י עכו"ם מיירי, אבל הביאור כמ"ש בירושלמי כאן, שאנסו לכך ועי' ערוך השלם ערך ארסקינוס מ"ש בזה בביאור הירושלמי כדברינו.

או אנס אשה לבועלה. בדברי רבנו אלה יארכו הדברים אצל המחברים, דהנה רבנו מנה אנס אשה לבועלה בין שאר כל המצוות, והוא תמוה דהא זה בכלל גלוי עריות הוא, ועי' לח"מ דרבנו דוקא בפנויה מיירי דלא הוי גילוי עריות, כי אם כשאר מצוות, אבל אין זה במשמע דהו"ל לרבנו לפרש אנס אשה פנויה לבועלה, והרב מרכבת המשנה ח"ב ס"ל דאפילו באשת איש משום דס"ל לרבנו דאפילו באשת איש הנבעלת לנכרי זונה הוא דהואי ולא חשיב ג"ע ומשו"ה בלהנאת עצמן שרי אף בא"א וכעובדא דאסתר לפום דרשא דהוית אשת איש וכשיטת ר"ת ביומא פ"ב עי"ש היטב וטרח לחלק מהא דלקמן ה"ט עי"ש, ומו"ר הרב העמק שאלה ז"ל (שאילתא מ"ב) רוצה לומר דרבנו בשיטת הגאון בשאלתות קאי, דס"ל דעיקר טעמא דג"ע הוא משום פגמא דידה ולפי"ז ליתא לדינא דיהרג ואל יעבור אלא באיש, אבל באשה הוי ג"ע כשאר כל המצוות והוא מבואר בשאלתות שם, וכ"כ בשטמ"ק כתובות ג' ב' בשם הרב המאירי בחידושי סנהדרין שכתב כן בשם גדולי קדמונינו, וממילא בלהנאת עצמן שרי, והא דאסור להתרפאות בג"ע אפילו היכא דליכא פגמא צ"ל דהוא בתר דגזרו כן אפילו בפנויה ועל כרחך צ"ל כן גם לשיטת הלח"מ ויש להאריך בזה טובא. ויש עוד מקום לומר דרבנו ס"ל כשיטת התוס' בסנהדרין ע"ד שם דלהכי לא פריך והא אסתר ג"ע הוי, דהוי פשיטא ליה דלענין זה מהני טעמא דקרקע עולם לענין דלא מחייבה למסור נפשה משום לתא דג"ע, ולפי"ז אביי ורבא שם פליגי רק לענין חלול השם דפרהסיא, דלאביי מהני קרקע עולם גם לענין חלול השם ולרבא לא מהני, ורק משום דלהנאת עצמן שאני דליכא חילול השם, ולפי"ז דברי רבינו מיושבים ועוד נאריך בזה לקמן.

אבל אם נתכוין להעבירו על המצוות בלבד וכו'. הנה לשון זה אינו מובן. ומה רצה רבנו באמרו על המצוות בלבד, והיה אפשר לומר דרבנו מחלק בין אם מכוין להעביר על המצוות בלבד, ובין אם מכוין להעביר על המצוות ומכוין גם להנאת עצמו, דדוקא אם מכוין להעביר על המצוה לבד ואין שם שום הנאה עצמית וכמו קטול אספסתא ושדי לנהרא דמנכרא מלתא דלהעביר על המצוות קא מכוין אבל אי אמר קטול אספסתא בשבתא סתם ולא אמר שדי לנהרא דמכוין גם להעביר על דת אבל אפשר דמכוין גם להנאת עצמו שאח"כ ישתמש באספסתא אז אפילו בפרהסיא יעבור ואל יהרג, דפרהסיא לא מקרי אלא בשהוא להעביר על המצוה בלבד אבל לא בדאיכא גם הנאת עצמן ואם כי יש לישב בזה דברים רבים בענין זה אבל אין זה במשמע. אבל נראה לי דרבנו דבר גדול השמיענו כאן, ע"פ מ"ש לקמן בה"ג במ"ש רבנו ויגזור גזירה על ישראל לבטל דתם ועי' לח"מ שם דס"ל בדעת רבנו דבעו דוקא שיגזור על ישראל לבד ולא על שאר אומות ואינו נכון כמ"ש לקמן, והעיקר הוא כמ"ש שם דכוונת רבנו היא דדוקא אם הגזירה היא על כלל ישראל אבל לא כשהיא על היחיד עי"ש, וזהו גם כוונת רבנו כאן ושיעור דבריו כך הוא, אבל אם מכוין להעבירו בלבד על המצוות וקאי הך בלבד על להעבירו, ור"ל להעביר רק את היחיד דאז יש חילוק בין בצנעא לפרהסיא, משא"כ בלהעביר את כלל ישראל, ודבר זה מבואר בגמ' ובירושלמי שם שהבאנו לעיל ומעובדא דר' אבא בר זמינא שנביא להלן, והוא ברור.

והנה רבנו לא הביא כאן לענין פרהסיא דאפילו ערקתא דמסאני יהרג ואל יעבור כמבואר בגמ', ועיין כ"מ, וראיתי לחכם אחד שרצה לומר דרבנו ס"ל דטעם הדבר דאפילו ערקתא דמסאני יהרג ואל יעבור הוא כמ"ש רש"י ז"ל בסנהדרין שם כדי שלא ירגילו העכו"ם להמריך את הלבבות לכך ולפי"ז דינא הכי רק בשעת השמד ועלה קאי, ולהכי בה"ג לענין גזירת השמד הזכיר רבנו לבטל דתם, ור"ל דת ישראל אפילו מנהגא אבל על פרהסיא אינו מחויב למסור עצמו רק על מצוה מן המצוות ולא על מנהג, והדברים מתמיהים, דמלבד דטעמא שלא להמריך הלבבות אדרבה שייך עוד יותר לדין פרהסיא הנה שיטת רש"י ז"ל בעצמו להדיא שמה, דאף על פרהסיא מחויב למסור נפשו על מנהגא, שהרי כתב לקמן אפילו שנוי זה שאין כאן מצוה אלא מנהג בעלמא יקדש את השם בפני חביריו ישראל, והאי פרהסיא מדבר בישראל והרי בשעת השמד אפילו בצנעא מחויב למסור נפשו, אבל שיטת רבנו יבואר לקמן בה"ג.

והנה דעת רבנו דבשאר המצוות אם הוא בצנעא יעבור ולא יהרג אף שאינסו להעבירו על דת, ובפרהסיא כשהוא להנאת עצמו ג"כ יעבור ואל יהרג, וכן דעת השאלתות שאילתא מ"ב, וכן דעת הבה"ג וכן מוכח מדברי התוס' בכתובות ובסנהדרין ובפסחים ובע"ז, וגם מדברי הר"ן בפסחים בפ' כל שעה ובע"ז פ' אין מעמידין ומדברי המאור והמלחמות שם בכולהו ס"ל כדעת רבנו, אולם עי' בסמ"ק מצוה ג' ובמרדכי פ' אין מעמידין ובארחות חיים לרבנו אהרן הכהן מלוניל ח"ב דין אהבת השם ויראתו, דס"ל כולהו דגם בצנעא דינא במתכון להנאת עצמו יעבור ואל יהרג ובפרהסיא אף בלהנאת עצמן יהרג ואל יעבור, והביאו ראיות לדבריהם והרבה יש להאריך.

ג

וכל הדברים האלו שלא בשעת הגזירה. בכת"י אברבנאל הנוסחא שלא בשעת השמד וכן הוא בדפוסים ישנים וכן בכל הני דלקמן הנוסח כן.

אבל בשעת הגזירה והוא שיעמוד מלך רשע כנבוכדנצר וחביריו ויגזור גזירה על ישראל לבטל דתם. עי' ר"ן בחידושיו לסנהדרין שכתב דמלשון רבנו (וכל הדברים האלו משמע דקאי על כל הא דלעיל בין על צנעא בין על הנאת עצמן) מוכח דבשעת הגזירה אפילו אם מתכוין להנאת עצמו יהרג ואל יעבור, וכן דעת התשב"ץ בספרו זהר הרקיע אות י"ד, וכן ראיתי מוכיחים כן מדברי השאלתות שאילתא מ"ב והבה"ג בהל' ע"ז ועי' בהגר"א סי' קנ"ז סק"ז ועי' ט"ז וש"ך שם.

אבל העירו על זה מדברי רבנו בספר המצוות לא תעשה ס"ג שכתב ואולם החלק האחד הכולל שכל מי שבקשו ממנו לעבור על דבר ממצות בשעת השמד והיה האונס מתכוין להעביר הנה הוא חייב להתיר נפשו, הרי דבעי רבנו דוקא שיתכוין להעביר על דת אפילו בשעת השמד ואז דוקא מחויב למסור נפשו והיא סתירה לדבריהם.

והנה גם מלבד זה כבר עמדו הראשונים ז"ל להקשות מהא דירושלמי פ"ה דשביעית וסנהדרין פ"ג לענין שמיטה כשהיתה מלכות אונסת הורי ר' ינאי שיהא חורשין ופריך עלה מהא דנמנו וגמרו בעלית בית נתזה, ומשני לא אתכוין אלא מגבי ארנונין הרי להדיא דאפילו בשעת הגזירה אם האנס מתכוין לארנונין שרי.

ואינו מובן כלל, דהרי רבנו כתב להדיא ויגזור גזירה לבטל דתם וכוונתו ברורה, דדוקא אם הגזירה ביסודה היתה לבטל הדת אז הוי שעת השמד, משא"כ אם הגזירה נעשית מתחלתה להנאת עצמן לא הוי בכלל שמד, וכן הביא השטמ"ק בשם הרמב"ן ז"ל בריש כתובות גבי תבעל לטפסר דכיון דנעשה להנאת עצמן אין זו גזירה, וזהו פי' הירושלמי דכיון דגזירת השמיטה ביסודה היתה להנאת עצמן משום ארנונא אין זו גזירה שחייבים למסור נפשם עליה, וכן הוא כוונת רבנו בספר המצוות דבעינן שיהיה האונס מתכוין להעביר, וכן המה דברי היראים סי' ה' ובחדש סי' ת"ג פי' שעת השמד שמכוונים עכו"ם להעביר מצות המקום ולהכעיס לפניו, אבל אם הגזירה נעשית ביסודה לבטול הדת דהוי שעת השמד ואח"כ אונסו אנס לעבור בשביל הנאת עצמו בזה לא איירי רבנו שם ודבר זה חידשו הראשונים ז"ל מדיוקם בדברי רבנו, דמחויב למסור נפשו ועי' מ"ש לעיל בה"ב בדיוק לשון בלבד באופן הראשון.

ועי' להרב לח"מ ז"ל מה שכתב בכוונת רבנו ויגזור גזירה על ישראל לבטל דתם ע"פ מ"ש הר"ן (ובודאי כוונתו להנמוק"י פ' בן סורר ומורה) דדוקא אם הגזירה היתה ביחוד על ישראל, משא"כ אם היא על כל האומות, ואם כי יש למצא סמך לזה גם באגדות, אבל תמוה טובא לומר כן בדעת רבנו, והרי רבנו נקיט להדיא כנבוכדנצר, ושם היתה הגזירה על כל האומות, וכאמור שם כל אומיא ולשניא כד שמעין קל וכו', (ואפשר דכונת הנמוק"י ז"ל ג"כ אחרת, ור"ל דאם גוזר על כל האומות כאחשורוש דגביה איירי שם לפרוקי הא דלא אמרו באסתר והא שעת גזירה הואי הוי להנאת עצמן, ובזה אין שמד וכמ"ש לעיל).

אבל כוונת רבנו במ"ש ויגזור גזירה על ישראל הוא כמ"ש לעיל ה"ב דדוקא אם הגזירה היא על כלל ישראל משא"כ אם היא על היחיד, דאז תלוי רק בפרהסיא וצנעא דלענין היחיד מה לי מלך מה לי שאר עכו"ם אונס, ותלוי רק אם יש שם עשרה מישראל והרגיש בזה גם הרב מרכבת המשנה ח"ב והראיתי גם מקור דבריו.

ולא הביא רבנו דין ערקתא דמסאני גם לענין שעת השמד עיין כ"מ דס"ל לרבנו כפי' הרי"ף דהיינו היכא דאיכא בזה משום ובחוקותיהם לא תלכו, וזה נכלל בכלל מצוה מן המצוות ועי' שאלתות שאילתא מ"ב דגריס לשרויי ערקתא דמסאני ולא לשנויי ערקתא דמסאני, ומפרש לה משום דנראה כמשתחוה לעכו"ם וכמו בנתפזרו לו מעות, וצ"ע בזה לדעת רבנו דזה הרי הוי כבר אביזריהו דעכו"ם, ודבר זה לא נתפרש בדברי רבנו כלל, ויש עוד מקום להאריך בזה טובא.

ד

כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו. עי' מה שכתבתי בה"א, והנה בדין זה נחלקו רבותינו הראשונים ז"ל על רבנו, וס"ל דרשאי להחמיר על עצמו אף שאינו מחויב ע"פ דין, כיון דאיכא כאן לתא דקידוש השם, וראיותיהם מהא דאמרו ריש פי"ט דשבת כל מצוה שמסרו נפשם וכו' ומעובדא דאלישע בעל כנפים ור' עקיבא ור' יהודה בן בתירה כל הרוגי מלכות שמסרו נפשם על מצות פרטיות, וכן הביאו מהא דאמרו במדרש שוחר טוב מה המכות האלה בין ידיך ואמר אשר הוכיתי בית מאהבי המכות האלה גרמו לי ליאהב לאבי שבשמים וכו' מה לך יוצא לישרף על שאכלתי את המצה, מה לך יוצא ליהרג על שמלתי את בני וכו', וכל זה מפרש רבנו דבשעת השמד היה, או בפרהסיא כדי להעביר על דת, ובאמת ראיתם מהא דאמרו מה לך יוצא לישרף וכו' לא זכיתי להבין כלל, דהתם על כלל ישראל קאי שהם יוצאים למות בשביל שאכלו מצה ובשביל שמלים את בניהם והעכו"ם עשו בהם נקמות על אשר קימו בני ישראל את מצות ה' כידוע.

והנה התוס' והרא"ש ז"ל בעבודה זרה כ"ז הביאו ראיה מעובדא דר' אבא בר זמינא בירושלמי דשביעית שם דאמר ליה עכו"ם לאכול נבילה ולא אכל ומסר נפשו על זה, הרי דרשאי להחמיר על עצמו, והרמב"ן ז"ל הוכיח להיפך מן הירושלמי הזה דהא מסיק שם א"ר מונא אלו הוי שמע ר' אבא מיליהון דרבנן הוי אכיל (עי' במלחמות פ' בן סורר ומורה, והפר"ח לא ראה דברי הרמב"ן אלו) ובאמת ראית הראשונים ז"ל תמוה מאד אם לא דנימא דלא היתה להם כן הגרסא בירושלמי, ובגליון הירושלמי שלי כתבתי דנראה דרבותינו ז"ל מפרשים דברי ר' מונא כך, דהא באמת לפי העובדא שם, אלו היה ר' אבא אוכל היה באמת נהרג ע"י העכו"ם שהרי אמר לו אח"כ אלו אכלת הוינא קטיל לך, ונמצא שר' אבא הרויח והציל את נפשו על ידי זה שלא אכל, וא"ר מונא דאלו הוי שמע למיליהון דרבנן, כלומר אלו היה ר' אבא ציית לדברי חכמים והי' עושה ע"פ דין מבלי להחמיר על עצמו והיה אוכל ואז הרי היה נהרג ע"י העכו"ם, וא"כ הרי שפיר הוכיחו מזה דרשאי להחמיר על עצמו ואמרו לי שכבר הרגיש בזה חכם אחד, אבל אם אפשר לישב דברי רבותינו הראשונים ז"ל הנה בודאי אין מזה תפיסה על דעת רבנו, דפשטות הירושלמי מורה כן דאסור להחמיר וכדעת רבנו וכן מוכח מדברי השאלתות והבה"ג דס"ל הכי ונעתיק לקמן.

והנה דעת הנמוק"י הביאו בכ"מ דרבנו מודה דחסידים וגדולי הדור רשאים להחמיר על עצמם ואין זה במשמע לדעת רבנו, שהרי מנה את ר' עקיבא וחביריו בדין מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור.

ואלו הן הרוגי מלכות שאין מעלה על מעלתן. בבא בתרא י' כגון ר' עקיבא וחביריו ועי' פסחים נ'.

ועליהם נאמר כי עליך הורגנו כל היום. גיטין נ"ז.

ועליהם נאמר אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח. הוא בסנהדרין ק"י ב' כורתי בריתי אלו חנניה מישאל ועזריה וכו' עלי זבח אלו ר' עקיבא וחביריו שמסרו עצמן לשחיטה על דברי תורה (והנה המחברים הרגישו בכפל הפסוקים שהביא וכתבו דבא להורות על גדולי האומה המחמירין על עצמן במקום שאינם מחויבים ע"פ דין וכדעת הנמוק"י, וע"ז נאמר אספו לי חסידי וכבר כתבתי שאינו כן במשמע דעת רבנו).

ומה שעמדו על דעת רבנו דס"ל לעיל דבאנס אשה לבועלה אינה מחויבת למסור נפשה, וכאן הביא הדרשה דכי עליך הורגנו כל היום מגיטין נ"ז והרי שם קאי על עובדא דתינוקות שקפצו אל הים ועל כרחך לדעת רבנו הוי מדינא, דהרי לא היו רשאין להחמיר על עצמן והוא סתירה לדבריו, אפשר לומר דשאני התם דשעת השמד הואי, וזהו דוקא אם נימא דס"ל לרבנו דבשעת השמד אפילו להנאת עצמן יהרג ואל יעבור, אבל באמת שם ענין אחר, שיראו כיון שנשבו פן ח"ו יתחלל שם שמים על ידיהם ודבר זה מותר כמו שהביאו רבותינו ז"ל ראיה משאול שעליו דרשו במדרש רבה שהבאנו, יכול כשאול וכו' ועי' בהגהות הר"ף לסמ"ק סי' ג'. ועי' בארחות חיים לר' אהרן הכהן מלוניל ח"ב בדין אהבת השם.

וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל את השם ואם היה בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים ובטל מצוות עשה שהיא קידוש השם ועבר על מצות לא תעשה. זהו דעת רבנו, דעובר על עשה ול"ת וכן מבואר בדבריו בספר המצוות שנביא דבריו להלן וכן דעת היראים, ובאמת מבואר כן להדיא בגמ' יכול אפי' בפרהסיא ת"ל ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי וכן בע"ז נ"ד והדר כתיב ולא תחללו דאפילו באונס וזהו נגד דעת הסמ"ג, שכנראה ס"ל דאיכא רק עשה דונקדשתי, וחלול השם קאי על אנפי אחריני וכבר עמדו על דבריו ז"ל הרב מל"מ בפרשת דרכים ועוד, ועי' בהגהות חדשות לסמ"ק סי' פ"ה שכתב ומלשון התורת כהנים דקתני שם ממשמע שנאמר ולא תחללו וכו' ומה ת"ל ונקדשתי מסור עצמך על קידוש שמי משמע דהעשה והלאו מישך שייכי אהדדי ואין צורך לכך כמ"ש, ועי' מ"ש מו"ר הרב העמק שאלה בשאלה מ"ב אות ב' ואין הדברים מוכרחים.

והנה עי' בלח"מ דרוצה לומר דעשה דונקדשתי ליתא אלא בעשרה, והפר"ח ז"ל דעתו נוטה דאף לא תעשה דלא תחללו אינו עובר בפחות מעשרה, ובספר המצוות לרבנו מבואר להדיא ההיפוך שהרי כתב בל"ת ס"ג והיה האונס וכו' הנה הוא חייב להתיר נפשו ויהרג ואל יעבור כמו שבארנו בתשיעית ממצות עשה ואם עבר ולא נהרג כבר חלל את השם ועבר על לאו זה ואם היה זה במקום הרבים כלומר בעשרה מישראל כבר חלל את השם ברבים וכו' הרי להדיא דגם בצנעא איתא ללאו, ולעיל כתב שהזהירנו מחילול השם והוא היפך קדוש השם שנצטוינו בו שקדם ביאורו בתשיעית ממצות עשה הרי להדיא דלאו דלא תחללו הוא במקום דאיכא עשה דונקדשתי, גם לשון רבנו כאן וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ונהרג ולא עבר הרי זה קידש את השם ואם היה בעשרה מישראל הרי זה קידש את השם ברבים מוכח דגם בצנעא איכא קידוש השם שהרי חלקם לשתים, ועוד שכתב דוכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור וכו' והרי בע"ז גם בצנעא נאמר בו יהרג ואל יעבור, וכן הוא מבואר להדיא בדברי רבנו לקמן בה"י וכן כל הפורש מעבירה או עשה מצוה וכו' כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו הרי זה מקדש את השם והרי התם בצנעא הוא, ועי' בספר המצות שם שעשיית עבירה במרד הוא החלק השני של חלול השם, וקרא דונקדשתי בתוך בני ישראל דהוא בעשרה הרי הוא רק לימוד מתי נקרא פרהסיא, ונפק"מ לשאר מצוות.

ואע"פ כן מפני שעבר באונס אין מלקין אותו. וכו' בס' ארחות חיים ח"ב הוצאת מקיצי נרדמים בדין אהבת השם ויראתו הנוסח בדברי רבנו כיון שעבר באונס וכו' ועוד ישנם שם שינויים קטנים.

שנאמר בנותן מזרעו למולך ונתתי אני את פני באיש ההוא מפי השמועה למדו ההוא ולא אנוס וכו'. כבר תמהו המחברים שכתוב זה לא נמצא כלל בנותן מזרעו למולך, ובאמת העתיק כן רבנו גם בספר המצוות, אולם בנוסח הרמב"ם שהיה לפני הרב מעשה רוקח הספרדי כתוב שנאמר ושמתי אני את פני, וזהו באמת הכתוב שעליו דרשו בתורת כהנים פרשת קדושים הדרשא דההוא ולא אנוס ופשוט, ועי' שו"ת הריב"ש סי' ד' וסי' י"א וקע"א ומביא ג"כ קרא דושמתי את פני.

והנה תמהו בדברי רבנו לפום מאי דס"ל לרבנו לקמן בפ"ו מהל' עכו"ם ה"ג דמעביר בנו לעכו"ם אחרת חוץ ממולך פטור ועי"ש בסוגיא דסנהדרין ס"ד ומוכח דס"ל כסתמא דמתניתין דמולך לאו עכו"ם הוא, וא"כ מאי מייתי כאן מקרא דמולך ויליף בק"ו ומה אם עכו"ם שהיא חמורה ולא קשה מידי, עי' בכ"מ שם דלכולהו דיני הוא כע"ז ועי' מ"ש דהוא דלא כשיטת רש"י ז"ל ואין אנו צריכים לזה דהרי אמרו בסנהדרין שם דקרא דכרת במולך תנהו ענין לשאר ע"ז ועי' מרגניתא טבא לספר המצוות שרש ח'.

ובעריות הוא אומר ולנערה לא תעשה דבר. וכבר עמדו המחברים ז"ל דלמה הביא רבנו גם דרשא זו ותרתי למה לי, והפשוט דרבנו מביא כן ע"פ שיטתו בפ"כ מהל' סנהדרין ה"ב וז"ל שם ואע"פ שהיא מצוה שיהרג ואל יעבור אע"פ שחלל את השם והוא אנוס אינו נהרג שנא' ולנערה לא תעשה דבר זו אזהרה לבית דין שלא יענשו את האנוס, ונחלקו עליו רבותינו באזהרה זו, אבל רבנו לטעמיה העתיקה גם כאן ועי' לקמן מ"ש דתרתי דרשי צריכי.

והנה הרמ"ך ז"ל השיג על רבנו מפוער עצמו לפעור ואע"ג דמכוין לבזויה וההוא ודאי מוטעה הוא הביאו הרב כ"מ ז"ל ועי' מ"ש ע"ז, וכבר הראו רבותינו ז"ל דדברי רבנו ודעתו מוכרחין בסוגיא דע"ז נ"ד באנסוהו עכו"ם והשתחוה לבהמה דידיה, דפריך שם ר' זירא אונס רחמנא פטריה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר, ואם נימא דחייב בעובר על דין יהרג ואל יעבור מאי קושיא ועל כרחך דפטור בעבר ולא נהרג וכ"כ התוס' ריש פרק הבא על יבמתו ובע"ז שם ובריטב"א שם, אבל שיטת רבנו עדיין תמוה, דנהי דמר"ז הוי סיעתא וכמו שהבאנו בשם הראשונים ז"ל, אבל רבא הרי משני התם הכל היו בכלל לא תעבדם וכשפרט לך הכתוב וחי בהם ולא שימות בהם יצא אונס והדר כתב רחמנא ולא תחללו את שם קדשי דאפילו באונס הא כיצד הא בצנעא הא בפרהסיא הרי לרבא בפרהסיא חייב מיתה, ואי לאו הכי לא הוי נעבד הרי מפורש דרבא לא ס"ל כרבנו, ואיך פסק נגדו ואולי זהו יסוד השגת הרמ"ך ז"ל.

וראיתי בחת"ס חלק יו"ד סי' קל"ג האריך בזה ע"פ ב' השיטות שהובאו בתוס' שם שיטת הר"י ושיטת הסמ"ג דלשיטת הר"י גם לרבא בפרהסיא ליכא אלא לאו דלא תחללו אבל לא חיוב מיתה, ולשיטת הסמ"ג לרבא בפרהסיא יש גם חיוב מיתה דכשהוא אומר לא תחללו אהדריה לכללא והיינו אונס דפרהסיא בין לאזהרה בין למיתה עי"ש, ולפי"ז יסבור הרמ"ך כשיטת הסמ"ג בפירוש ההלכה ולהכי השיג על רבנו דלמה לא יחויב מיתה והרי רבא ס"ל הכין, אבל לשיטת רבנו ליכא מיתה בשום אופן דהא העדים לא יוכלו להתרות בו כי אם בלאו דלא תחללו והוי לאו לחוד ולא מיתה עי"ש. ואם כי דבריו נעימים שמה, אבל בעניותי לא זכיתי לרדת לסוף דעתו ז"ל, דאם כדבריו הו"ל לרבנו לחייבו מלקות עכ"פ משום לאו דלא תחללו דהרי איכא מלקות בלאו זה כמ"ש רבינו בספר המצוות בלא תעשה ס"ג ורבנו הרי כתב להדיא דמפני שעבר באונס אין מלקין אותו וא"כ הוא דלא כמאן גם בר מן דין כל דברי החת"ס שם מוקשים מאד מתחלתם ועד סופם.

והנראה לי דשיטת רבנו מבוררת ומדויקת ע"פ מה שהקשו רבותינו הראשונים ז"ל טובא בסוגיא זו, א) מאי פריך ר' זירא אונס רחמנא פטריה ומה לנו בכך דאינו חייב מיתה ומלקות לענין דין דנעבד, והרי עכ"פ הוא עובד ע"ז אלא שהתורה פוטרתו מעונש משום אונס, והראיה שהרי מחויב למסור נפשו ויהרג ואל יעבור, ועי' בתוס' שם מה שהאריכו בזה וכמעט שלא באו לידי ישוב, ב) ואם נימא דיש איזה סברא לזה במאי פליג רבא עליה, דהרי לרבא על כרחך גם בלא חיוב מיתה איכא דינא דנעבד (אם לא דנימא דס"ל כסברת הרמ"ך עי"ש בתוס' היטב) ג) דמסוגיא דהכא מוכח דס"ל לרבא כר' ישמעאל דגם בע"ז בצנעא יעבור ואל יהרג והוא תמוה וכמ"ש התוס' שם דחס וחלילה לומר כן, וביותר תמהו דהרי רבא בעצמו ס"ל בכתובות י"ח דיהרג ואל יעבור (ועי' ריטב"א ז"ל ועוד, שדחקו בזה וכתבו דרבא לא החליט הדין, ואמר בכל צד לכל היותר, היינו דהכא קאמר אפילו לר' ישמעאל והתם בכתובות קאמר אפילו לרבנן והוא דחוק מאד, והתוס' רי"ד בע"ז שם החליט דרבא ס"ל כר' ישמעאל) ד) תמיהת התוס' שם דלמה נקיט ר' זירא דרשא דולנערה לא תעשה דבר ולא מקרא דוחי בהם, דהוא מוכח יותר, עי"ש בתוס' ועוד הרבה קושיות נלאיתי להעתיקם.

ונראה לי ע"פ מה שכתבו הראשונים ז"ל הובאו בשטמ"ק לכתובות (עי"ש בשם הריטב"א ועוד) דבאשה כיון דלאו בה תלוי הדבר למסור נפשה לקטלא בכדי שלא תבעל, דאף אם תתרצה ליהרג מ"מ אם ירצו לבועלה יעשו בה מה שלבם חפץ, לא שייך בזה דינא דיהרג ואל יעבור עי"ש דמפרשי כן הא דאמרו באשה קרקע עולם היא, ולפי"ז הרי איכא ג' חלוקי דינים בדינא דיהרג ואל יעבור. א) היכא דבועל האשה בלי דעתה כלל רק שמאנסה לכך ואינו רוצה להרגה כלל אף אם תאמר ליהרג ולא לעבור, ודכוותה בע"ז בכופף קומתו להשתחוות שהביאו התוס' בע"ז שם דזה לא נחשב כלל לעושה מעשה, ב) אם אונס את האשה לעשות מעשה שתלך להבעל או להביא עליה ע"י פחד מיתה, אבל מ"מ הרי בידו לבועלה בעל כרחה אף אם לא תתרצה ודומה לזה בע"ז באונסו להשתחוות לעכו"ם ע"י פחד מיתה, אלא דיכול לכפוף קומתו גם בלי דעתו (מדברי התוס' בע"ז שם משמע דכפיפת קומתו שלא מדעתו אין זה מעשה כלל ואולם עי' בשו"ע סי' קנ"ז בהגה ובש"ך שם בשם הרא"ש דכפיפת קומה דומה לאונס אשה וכמוקשה מכבר ומאנס אותו לבעילה עי"ש, ג) דבר שא"א לכופו בשום אופן לעשות בלי דעתו כמו בעילה באיש דאין קשוי אלא מדעת וכדומה בע"ז שיקבל עליו באלוה או שיפעור לפעור וכדומה, דרק יוכל להמיתו אם לא יעשה אבל אינו יכול לעשות אותו מעשה בלי רצונו ודעתו.

ולפי"ז דברי הגמ' מאירים לפי פסק רבנו ופירושו, דודאי דבר פשוט דאין דין נעבד תלוי כלל בחיוב מיתה כיון דעכ"פ אסור לעשות כן, אלא דקושית ר' זירא היא נהי נמי דהכא מיירי שאנסו להשתחוות בעצמו (וכמ"ש התוס' דלא מיירי בכופף קומתו) אבל מ"מ כיון דבידו לכפוף קומתו הוי כמו באשה קרקע עולם שהוא יכול לבועלה בלי דעתה דאינה מחויבת למסור נפשה כלל וא"כ ה"ה הכא כיון דבידו לכפוף קומתו וכיון דאינו מחויב למסור נפשו על זה, איך שייך דין נעבד בזה, ולהכי מייתי ר"ז קרא דולנערה לא תעשה דבר ולא קרא דוחי בהם דהתם מיירי בדבר שלא יוכל לכפותו כי אם במיתה וקרא דולנערה הוא דיכול לכופה לרצונו בלי דעתה כלל והוא מדויק מאד, ועל זה משני רבא לטעמיה דס"ל בסנהדרין ע"ד על קושית הגמ' והא אסתר פרהסיא הואי ומשני אביי משום דקרקע עולם היא ורבא משני הנאת עצמן שאני וכבר נדחקו רבותינו הראשונים ז"ל בזה וכתבו דרבא לא פליג על אביי והוא דחוק.

ואשר על כן נראה דרבא ס"ל דהך מלתא דיכול לכופה והוי קרקע עולם לא מהני אלא בצנעא אבל בפרהסיא דאיכא חילול השם אכתי מחויבת למסור נפשה וכמו שכתב רבנו ירוחם (ובש"ך סק"ט שם הקשה על דברי הרי"ו וכל זה בכופפים קומתו אבל בציור דידן פשוט דאסור בפרהסיא) אלא דאסתר שאני משום דלהנאת עצמן הוי, וא"כ לרבא באופן השני שמפחידו במיתה שיעשה בעצמו אלא שיכול לכופו לרצונו יש נפק"מ בין צנעא לפרהסיא וזהו דמשני כאן הכל היה בכלל לא תעבדם וכשפרט לך הכתוב וחי בהם, הותר האונס והדר כתב לא תחללו אפילו אונס הא כיצד הא בצנעא הא בפרהסיא, וקאי על אנסוהו להשתחוות דיכול לכופו ולכפוף קומתו דהוי קרקע עולם ואז יש חילוק לרבא בין צנעא לפרהסיא דבצנעא אינו מחויב למסור נפשו באופן כזה דהוי קרקע עולם ובפרהסיא מחויב ומכיון דמחויב למסור נפשו א"כ הו"ל שפיר נעבד. ולפי"ז סובר רבא שפיר כר' יוחנן בשם ר' שמעון בן יהוצדק דבג' עבירות יהרג ואל יעבור ובזה לא פליג כלל וכדס"ל בעצמו בכתובות י"ח, אלא דזהו באופן דלא יוכל לכופו לרצונו כי אם להמיתו אבל היכא דהוא כענין קרקע עולם שיוכל לכפותו אז יש חילוק בין צנעא לפרהסיא ונפשטו כל הקמטים בסוגיא.

ובזה היה אפשר לישב היטב לשון השאלתות והבה"ג שכתבו ואלו מאן דאנסין ליה עכו"ם ואמרין ליה כפור במלתא דשמיא ופלח לעו"ג ואי לא קטילנא לך, וכבר עמד על לשון זה מו"ר הרב בעל העמק שאלה עי"ש ועוד, ודבריהם דחוקים ולפי"ז ניחא שפיר דדוקא באונסו לכפור שאינו יכול לכופו ע"ז כי אם להמיתו, משא"כ השתחויה גרידא יש נפק"מ בין צנעא לפרהסיא עכ"פ לית מאן דס"ל כלל דאם עבר ולא נהרג דיהא חייב מיתה וכדרשא דתורת כהנים ההוא ולא אנוס ומדוקדק מאד מה שהביא רבנו גם דרשה דההוא וגם דרשה דולנערה לא תעשה דבר שכבר עמדנו בזה דתרי טעמי ודיני נינהו חד להיכא דעושה מפחד מיתה ואינו יכול לכופו לרצונו וקרא דולנערה לא תעשה דבר הרי הוא באופן שיכול לכופה לרצונו אף שהוא פשוט יותר ועי' בזה.

ובעיקר קושית הרמ"ך מפוער עצמו לפעור אף דמכוין לבזוייה, דלדעתו הוי מוטעה עי' בתוס' סנהדרין ס"ד א' שם דהקשו מהעובד מאהבה ומיראה עי"ש מה שכתבו ועי' בחי' רבנו יונה ז"ל שם ועי' עוד שם בתוס' ס"א ב' ואין מקום לקושיתו כלל וכבר עמדו בזה.

אבל אם יכול למלט נפשו ולברוח מתחת יד המלך הרשע ואינו עושה הנה הוא ככלב שב על קיאו והוא נקרא עובד עכו"ם במזיד והוא נטרד מן העולם הבא ויורד למדרגה התחתונה של גיהנם. בארחות חיים ח"ב הוצאת מקיצי נרדמים הנוסח אבל אם יכול לברוח וכו' ואינו עושה והוא ככלב שב על קיאו הרי זה עובד ע"ז במזיד, ומקור הדברים עי' פ"ד דכתובות נ"א ב' הני נשי דגנבו גנבי וכו' והא קא ממטיאן להו נהמא מחמת יראה וכו' ודאי שבקינהו ואזלן מנפשיהו אסירן והם דברי רבנו כ"כ הריב"ש ז"ל והעתיקו מרן הגר"א ז"ל, ועי' במדרש רבה שיר השירים על הפסוק זאת קומתך במעשה דחנניה מישאל ועזריה שבאו לדרוש מפי יחזקאל ואמר להם כך מקובלני מפי ישעיהו רבי חבי כמעט רגע וכו' וראוי לעיין עוד בזה, והראני בן גיסי הגאון הצעיר ר' יוסף בער נ"י בכתב יד הר"מ הנמצא בבית עקד המלוכה אשר בברלין (ועליו רשומים הגהות המיימוניות שרשמו עליו תלמידי מהר"ם מרוטנבורג ז"ל והוא מוגה מאד) ושם ליתא כל מימרא זו מן אבל אם יכול למלט נפשו וכו' עד ויורד למדרגה התחתונה של גיהנם, ולולא היה לשונו של רבנו זה מועתק בכל הראשונים אז היה אפשר לחשוב שנוסח הכת"י מדויק והדבר צ"ע גדול.

ה

ואם יחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כלכם, אם היה מחויב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם ואין מורין להם כן לכתחלה וכו'. עיין כ"מ והגהות מיימוני וכבר האריכו בזה המחברים הרבה מאד לישב דברי רבנו התמוהים דפסק כריש לקיש נגד ר' יוחנן בירושלמי דתרומות ובעי דוקא יחוד וחיוב מיתה כשבע בן בכרי ואם לאו יהרגו כלם והרי קי"ל כר' יוחנן נגד ר"ל וממילא אסור להם להחמיר על עצמם ליהרג. והנה הרב תפארת למשה ז"ל כתב דגירסת רבנו בירושלמי היתה ר' יהושע בן לוי במקום ר' שמעון בן לקיש ולהכי אקדמיה לר' יוחנן שם בירושלמי (דבר זה אינו מוכרח ומצאנו כן בכמה מקומות שמקדים ר"ל לר"י, ובתלמודא דבני מערבא דבר מצוי הוא על כל צעד ושעל) ולהכי פסק רבנו כוותיה דר"י בן לוי נגד ר"י דבעינן תרוויהו יחוד וחיוב מיתה (וגם בזה יש אריכות הרבה אם האי כללא מוסכם דהלכה כריב"ל נגד ר"י וכבר האריכו בזה בעלי הכללים ובדברי רבנו ישנם סתירות בזה בכמה דוכתי ואכמ"ל) ולפי"ז עובדא דמייתי שם בירושלמי בעולא בר קושב דתבעתיה מלכותיה ופיסיה ריב"ל על כרחך מיירי שהיה חייב מיתה כשבע בן בכרי והורה ריב"ל כשמעתיה ואע"פ כן אמר לו אליהו שגם זה ר"ל היכא דאיכא תרוויהו גם יחדוהו גם מחויב מיתה מ"מ לאו משנת חסידים הוא, וזהו יסוד ומקור דברי רבנו שכתב ואין מורין להם כן לכתחלה, כדברי אליהו וכי למסורות אני נגלה וכו' אין זו משנת חסידים.

והנה בהגהות מיימוני אשר לפנינו כמעט בכל הדפוסים כתיב צ"ע שפסק כריש לקיש לגבי ר' יוחנן דאמר אע"פ שאינו חייב מיתה שוב הראני מורי זצ"ל ע"כ. ואין מי שירגיש כי נלקה בחסר, (ובן גיסי הגאון, רב יוסף בער שיחי' הראני בכת"י הנמצא בברלין בבית עקד המלוכה שעליו רשומים הגהות תלמידי מהר"מ מרוטנבורג וכבר הזכרתיו לעיל ושמה כתוב "שוב הראני מורי זצ"ל ראיה במגדל אינזיגשהיים בירושלמי הבאתיו בדף הקודם" עד כאן הלשון בכת"י, וזכיתי ומצאתי ברמב"ם דפוס קונשטנדינא משנת רס"ט ושמה כתוב שוב הראני מורי זצ"ל ראיה במגדל אינזיגשהיים בהגה"ה של מעלה, והכל אחד ובהגהה של מעלה העתיק את הירושלמי דתרומות הנ"ל מעובדא דעולא בר קושב וכנראה שרבנו מהר"ם מרוטנבורג הוי ס"ל דהביאור בירושלמי דעולא בר קושב לא היה מחויב מיתה כשבע בן בכרי, ומטעם זה אמר לו אליהו לר' יהושע בן לוי למסורות אני נגלה לפי שעשה שלא כדין דבעינן שיהא מחויב מיתה, ולהכי פסק כן רבנו, אבל לפי"ז לא נודע לנו מקור דברי רבנו במ"ש ואין מורין להם כן לכתחלה, ובר מן דין עי' במדרש רבה ויגש דמביא הך עובדא ומסיק מיבעי להאי מלתא מתעבדא ע"י אחריני ולא על ידך וכן גריס מרן הגר"א ז"ל בירושלמי כאן הו"ל למיעבד ע"י חורין ור"ל שלא ריב"ל היה צריך להורות כן ועי' ט"ז סי' קנ"ז סק"ז ולא ראה כנראה את דברי המדרש שהבאנו עכ"פ מזה משמע דלא כפירושו של מהר"ם מרוטנבורג ז"ל) והנה מה שאמרתי להעיר בזה.

הנה בתוספתא בפ"ז דתרומות אמר שם ר' יהודה דאם הוא והם מבפנים הואיל והוא נהרג והם נהרגים יתנוהו להם ואל יהרגו כולם וכן הוא אומר ותבא האשה אל כל העם בחכמתה אמרה להם הואיל והוא יהרג ואתם נהרגים תנוהו להם ואל תהרגו כלכם. ר' שמעון אומר כך אמרה להם כל המורד במלכות בית דוד חייב מיתה, וא"כ הרי ס"ל לר"ש להדיא דאף שיחדוהו להם מ"מ אי לאו דהוי חייב מיתה לא היו רשאים למוסרו אע"פ שהוא והם מבפנים, ולר' יהודה לא בעינן שיהא מחויב מיתה אלא שיהיו הוא והם מבפנים, והנה בפלוגתא דר"י ור"ש אמרו בעירובין מ"ו ב' א"ר אבא א"ר יוחנן ר' יהודה ור"ש הלכה כר"י וכן בירושלמי פ"ג דתרומות ה"א ר' יעקב בר אידי בשם ר' יוחנן ר' מאיר ור"ש הלכה כר"ש, (ופליג אגמ' דילן דהוי בעיא דלא אפשטה בפלוגתא דר"מ ור"ש עי"ש) ר"ש ור' יהודה הלכה כר' יהודה.

והנה הבה"ג בהלכות קצובות דבני מערבא הביא כללא, דר' יהודה ור' שמעון הלכה כר"ש והקשו עליו טובא אבל כן הביא גם העיטור משמו בהל' פקדון, ועי' בשטמ"ק לבבא קמא מ"ד ע"ב ד"ה ר"י מחייב ור"ש פוטר וכו' כתב יש מי שאומר בהא הלכתא כר"י דהא ר"ש ור"י הלכה כר"י. ויש אומרים כיון דאמור רבנן הלכה כר"י בעירובין מכלל דלית הלכתא כוותיה במקומות אחרים רבנו חננאל זלה"ה, והרא"ה ז"ל פסק כן וז"ל ר"י מחייב ור"ש פוטר וקי"ל ר' יהודה ור' שמעון הלכה כר"ש ע"כ. וכן מצאתי ביראים סי' ש"ג ובחדש סי' ר"מ בדין זקן ממרא דס"ל לר"י דאינו חייב אלא על דבר שעיקרו מדברי תורה ופירושו מדברי סופרים ור"ש ס"ל דאפילו דקדוק אחד מד"ס וכתב היראים וקי"ל כר"ש לגבי ר' יהודה ור' מאיר ועי' בווי העמודים שם שהביא דגם הראב"ן ז"ל ריש דף קכ"ב ס"ל הכי דקי"ל כר"ש לגבי ר' יהודה ועי' עוד ביראים סי' רע"ב ובחדש סי' קנ"ח גבי דינא דאין מושיבין חנוני למחצית שכר וכו' אלא א"כ נתן לו שכרו כפועל בטל ופליגי שם ר"מ ורבי יהודה ור"ש כמה הוא שכרו בב"מ ס"ח וכתב שם וכיון דקיימי ר"מ ור"י בחדא שיטתא הו"ל ר"ש יחיד במקום רבים ולית הלכתא כוותיה הרי להדיא ג"כ כנ"ל והרבה יש להאריך בדברי רבנו בפסקים אלו ואכ"מ ועי' בתוס' ב"מ ס"ט ע"א ד"ה אלא. הרי לפנינו חבל ראשונים גאוני קדמאי דס"ל דהלכה כר"ש נגד ר"י ועי' לרבנו מנוח בפ"א דחמץ כתב ג"כ הכי לדבר פשוט וכ"כ בחוט המשולש למרן התשב"ץ ענין י"ב. (ולחנם השיגו הב"ח והט"ז על הב"י ביו"ד סי' קי"ט, אלא דהב"י בעצמו סותר עצמו בכלל זה וכבר הובאו סתירותיו במחברים).

והנה לכאורה, הלא הדברים תמוהים, דכל דבריהם המה נגד הסוגיא בבבלי וירושלמי שהבאנו דמבואר להדיא דהלכה כר' יהודה נגד ר' שמעון, והנה שם בירושלמי אחרי שהביאו דעת ר' יוחנן דר"י ור"ש הלכה כר"י איתא רבי בא ר' יעקב בר אידי בשם ר' יונתן ר' מאיר ור"ש הלכה כר"ש ר' שמעון ור"י הלכה כר"י וא"צ לומר ר"מ ורבי יהודה ור"ש הלכה כר"י ומינה את שמע ר"ש ור"י הלכה כר"י ואין לו מובן, והנה מרן הגר"א ז"ל הגיה ר"ש ור"י הלכה כר"י ר"מ ור"י הלכה כר"י ומינה את שמע ר"מ ור"ש הלכה כר"ש, וכנראה הי' להם לבה"ג ולרבנו חננאל נוסח אחר בזה דס"ל לר' יונתן דר"י ור"ש הלכה כר"ש ופסקו כוותיה דר' יונתן לגבי ר' יוחנן. עכ"פ יהיה איך שיהיה הדברים מפורשים אצל רבותינו דהלכה כר"ש נגד ר"י, ובדעת רבנו אינו מבואר אל נכון איך הוא דעתו בכלל זה והרבה יש להאריך בזה, ואי נימא דס"ל ג"כ כבה"ג ורבינו חננאל והרא"ה ז"ל דהלכה כר"ש נגד ר"י א"כ הרי מפורש כאן בתוספתא דבעינן שיהיה חייב מיתה, ואין סתירה כלל מר' יוחנן דס"ל בירושלמי דסגי ביחדוהו לחוד דהא ר"י לטעמיה ס"ל דכללא הוא דהלכה כר"י נגד ר"ש ור"י לא בעי שיהא חייב מיתה, וגם יש הכרח לומר דרבנו לא ס"ל כר"י דתוספתא, מדלא מחלק כלל דבהוא והם מבפנים שרי למוסרו וכן לא הביאו חילוק זה כל הראשונים ועל כרחך דכר"ש ס"ל ולהכי שפיר פסק רבנו דבעינן תרוויהו שיהא מחויב מיתה ויחדוהו ויש להאריך עוד.

ועי' במדרש רבה ויגש ובויקרא רבה פי"ט תני בשעה שעלה נבוכדנצר לכבוש את יהויקים וכו' ירדה סנהדרי גדולה לקראתו אמרו לו הגיע זמנו של בית זה ליחרב אמר להם לאו, אלא יהויקים מלך יהודה מרד בי תנו אותו לי ואני אלך, אזלין ואמרין ליה ליהויקים וכו' א"ל וכך עושים דוחים נפש מפני נפש, לא כן כתיב לא תסגיר עבד אל אדוניו א"ל לא כך עשה זקנך לשבע בן בכרי וכו' כיון שלא שמע להם עמדו ונטלוהו ושלשלו אותו ופייליה הרי דסנהדרי גדולה עשתה כן לכתחלה, וצ"ל דלא בקש נבוכדנצר שיתנו לו להורגו ועי' במדרש רבה שם דס"ל לר' שמעון דמת שלשלוהו ור"ל שמת מעצמו תחלה, ואפשר דר"ש לטעמיה ועי"ש היטב בכל הענין כי הרבה יש להאריך בזה.

ו

ואמרו הרופאים שרפואתו בדבר פלוני מאיסורין שבתורה עושין. בכת"י אברבנאל עושין לו והוא ישר ובארחות חיים ח"ב הל' אהבת השם העתיק הלכה זו בשנוי לשון קצת, ואין נפק"מ לדינא.

ומתרפאין בכל איסורים שבתורה במקום סכנה חוץ מעבודת גילולים גילוי עריות ושפיכות דמים. ולא הזכיר רבנו אידך מימרא דר' יעקב בשם ר' יוחנן דבכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה אף שהזכירו הך מימרא כל הראשונים, הנה אם ס"ל לרבנו כשיטת הסוברים דגם אביזריהו בכלל, הנה הוא נכלל בכלל ע"ז ואי ס"ל דדוקא ג' עבירות ולא אביזריהו הנה אפשר עצי אשרה בעלין סתם (עי' בתוס' שם) אין איסור דהוי בכלל אביזריהו ובדברי רבנו לא נתבאר פרט זה דאביזריהו, ונחלקו הרבה בדעתו ועי' בירושלמי שבת פי"ד ה"ד שהביאו התוס' הבא לי עלין סתם והביא לו מעכו"ם, ובמפרשים שם ויש שם נוסחאות שונות ויש להאריך טובא בכל זה, ועי' מ"ש עוד לקמן בזה.

ואם עבר ונתרפא עונשין אותו בי"ד עונש הראוי לו. רבותינו האחרונים ז"ל נתקשו טובא שדבריו סותרים למ"ש בה"ד דאם עבר ולא נהרג אין עונשין אותו בי"ד וכאן בעבר ונתרפא מחמת אונס חולי כתב דעונשין אותו בי"ד ועי' פר"ח ומרכבת המשנה ועי' חמדת שלמה השיגם, והנה דעת האחרונים ז"ל, דשאני התם דהעכו"ם אונסו לעבור, משא"כ הכא שאין אונס לעבור אלא שהוא מתרפא עי"ז ואין זה אונס, ולפי"ז אם העכו"ם בא להורגו מחמת איזה דבר אחר, וע"י המרתו לעכו"ם יוכל להנצל מזה אין זה אונס כלל.

והרב משנת חכמים בפתיחתו להל' עכו"ם מסתפק בזה ועי' ביו"ד סי' קע"ט לענין חובר חבר להצלת נפשו דשרי, ונראה להסביר עוד ע"פ הדין בב"ק ס' דאסור להציל עצמו בממון חבירו ועי' רא"ש שם דבאמת מותר להציל עצמו בממון חבירו דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא דמחויב לשלם, ועי' חו"מ סי' שפ"ח החילוק בין אם בא האונס בשביל עצמו דאז מחויב לשלם אבל אם בא האונס בשביל חבירו פטור מלשלם, והנה באם עבר ולא נהרג דלעיל הרי בא עליו האונס בשביל התורה דהא אונסין אותו לעבור על דין תורה ולהכי שפיר אם עבר ולא נאנס פטור, אבל ברפואה דהאונס מגיע לו מצד עצמו אלא דהוא רוצה להציל עצמו בע"ז וג"ע ולהכי שפיר חייב דהא אין האונס מצד התורה והוא ישר. והדבר מבואר עוד יותר ע"פ מ"ש הב"י בחו"מ סי' ר"ה גבי סיקריקין דאע"ג דמתנה באונס לא הוי מתנה מ"מ בסיקריקין בהרוגי מלחמה כיון דאינו אונסו על השדה אלא אונסו בהריגה והוא נותן לו את השדה מעצמו בכדי להציל עצמו הוי מתנה עי"ש. ולפי"ז החילוק בין שני הדינים מבואר יפה מאד (והאמת נראה דחולי לא מקרי אונס כלל לענין זה, ופקו"נ דשרי רחמנא לאו משום לתא דאונס הוא שהרי גם מצוה איכא וגם אחרים מחויבים לפקוח נפשו, ותדע לך, שהרי בחולי אי לאו דגלי קרא ורפא ירפא לא היה ניתן רשות לרופא לרפאות הרי דלא מקרי אונס ודין דמתרפאין בכל האיסורין הרי הוי גם מצוה, ואינו רשאי להחמיר על עצמו אפילו למאן דס"ל דבאונס שאר עבירות רשאי להחמיר וכמו שמבואר לקמן ואין להאריך).

אבל מקור דברי רבנו בזה אינו מבואר, שבי"ד עונשין ע"ז, ועי' במדרש רבה שמות פט"ז שאביא להלן ושם מבואר הואיל וכל מי ששופך דם האדם דמו ישפך היאך יכול החולה להתרפאות משפיכות דמים וה"ה לאינך אבל אין שום הכרח מזה דבי"ד עונשין בעונש הראוי לו.

ונראה שמקור דברי רבנו הוא בירושלמי שבת פ' שמונה שרצים ה"ד, דאמרו שם בכל מתרפאין חוץ מעכו"ם גילוי עריות ושפיכות דמים א"ר הונא מתניתא אמרה כן שאין מתרפאין מגלוי עריות, ותני כן, לפיכך הותר מכלל שבת, ולא הותר מכלל נערה המאורסה, הותר מכלל שבת ולא להתרפאות, ודכוותה לא הותר מכלל נערה המאורסה אפילו להתרפאות, והוא ברייתא בתורת כהנים פרשת ויקרא פ"א דחובה כשהוא אומר מכל מצות ה' לרבות נערה המאורסה והמחלל את השבת אלא שיש בנערה המאורסה מה שאין בשבת ובשבת מה שאין בנערה המאורסה שבת הותרה מכללה וכו' ונערה המאורסה לא הותרה מכללה, וכיון דהא דלא הותר מכללה מוקים לה בירושלמי גם על להתרפאות אם כן מבואר להדיא דעונשין בי"ד על כך דכיון דלא הותר מכללה ממילא באיסורה קאי ובעונשה דאי נימא דליכא עונש א"כ הרי הותרה מכללה לענין עונש עכ"פ.

ועדיין אפשר לומר דאין זה מוכרח כ"כ דהנה לעיל מינה אמרו בתו"כ שם מה עבודה זרה מיוחדת שמשנאסרה לא הותרה ולא הותר מכללה וחייבין עליה מיתת בי"ד וכו' אף אני איני מרבה אלא כיוצא בו, ומה אני מרבה זכור ובהמה וכו' הזכור לא עשה בו קטן כגדול והבהמה עשאו בה קטנה כגדולה והקשה הראב"ד ז"ל בפירושו וא"ת כיון דיש חילוק בזכור בין קטן לגדול שיש ממנו חייב ויש ממנו פטור הרי הותרה מכללה ואינו דומה לע"ז, והרי הוא כשבת שהותרה במקדש, לא דמי התם היתר גמור הוא במקדש, אבל זכור קטן אע"פ שאינו נסקל על ידו מכלל לאו לא נפיק או מלא יהיה קדש או מלא תשכב עם זכר ובע"ז איכא מידי דלא מחייב עליה אלא לאו בעלמא או עשה כגון מגדף ומנשך בלאו, ונתיצת אבני מזבחותם בעשה אבל היתר לא משכחת לה, ולפי"ז הרי אפשר דגם כאן אין בי"ד עונשין עונש הראוי אלא דמ"מ הרי בודאי איכא איסורא ועבר על לאו אלא שאינו נענש משום דהוא עושה כן מחמת אונס. והנה שם בירושלמי איתא א"ר חנינה מתניתין אמרה כן שאין מתרפאין משפיכות דמים דתנינן תמן יצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש, והנה הרי ברור שכשם שאחר ההורג את מי שיצא רובו חייב עליו אם כלו חדשיו ה"ה האשה גופה שעשתה כן, אף שהיא מתרפאת ע"י כך.

והנה ראיתי להגאון ר' מאיר שמחה זצ"ל בספרו שיצא זה עתה לאור שהביא מקור דברי רבינו מירושלמי פ"ב דע"ז דאחר שהביא שם דאין מתרפאין משפיכות דמים מהא דתנינן יצא רובו אין נוגעין בו כנ"ל איתא שם עכו"ם בעכו"ם, עכו"ם בישראל חייב, ישראל בעכו"ם פטור, וסובר הגאון הנ"ל דקאי על דין רפוי בשפיכות דמים ואמר דעכו"ם בעכו"ם חייב ודוקא ישראל בעכו"ם פטור הרי דישראל בישראל חייב ורבותא דעכו"ם שאינו מצווה על קידוש השם, והנה מלבד שמבארי הירושלמי לא פרשו כן הנה באמת דבר זה תלוי בגרסאות, דהרי בירושלמי שבת שהבאנו איתא תני עכו"ם בישראל אסור ישראל בעכו"ם מותר וא"כ א"א לומר כמ"ש הגאון ז"ל.

אמנם יש להעיר עוד מקור לזה מעובדא דתוספתא חולין והובא בגמ' דע"ז כ"ז ב' מעשה בבן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל שהכישו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא לרפאותו ולא הניחו ר"י וא"ל ר' ישמעאל אחי הנח לו וארפא ממנו ואני אביא מקרא מן התורה שהוא מותר ולא הספיק לגמור הדבר עד שיצתה נשמתו ומת קרא עליו ר"י אשריך בן דמא וכו' ולא עברת על דברי חביריך שהיו אומרים ופורץ גדר ישכנו נחש, ופריך שם הא איהו נמי חויא טרקיה ומשני חויא דרבנן דלית ליה אסותא עי"ש. ולכאורה צע"ג דאם עבר על קידוש השם דאוריתא אינו נענש משום שעבר באונס אלא שעבר על עשה דונקדשתי ועל לאו דלא תחללו ואיך אפשר דבאיסור דרבנן באיסור רפוי מן המינים יענש בנשיכת נחש דלית ליה אסותא, ועל כרחך משום דעושה כן לרפואתו וחייב מיתה בעושה כן בג' עבירות ושפיר חייב מיתה גם בעובר על הדרבנן שאין מתרפאין מהם ויש לפלפל בזה ואכ"מ.

ושארי הגאון רא"צ קאמאי נ"י הראה לי מקור לדברי רבנו מהא דגרסינן בשבועות ז' ב', ת"ר וכפר על הקודש מטומאות בני ישראל יש לי בענין זה להביא שלש טומאות טומאת עבודה זרה וטומאת גילוי עריות וטומאת שפיכות דמים וכו' יכול על ג' טומאות הללו יהא שעיר מכפר ת"ל מטומאות בני ישראל ולא כל טומאות וכו' הוי אומר טומאת מקדש וקדשיו, ופריך עלה בגמ' האי ע"ז היכי דמי אי במזיד בר קטלא הוא אי בשוגג בר קרבן הוא ומוקי לה במזיד ולא אתרו בשוגג ולא אתודע ליה, וכן מוקי בג"ע ושפ"ד שם, ולכאורה קשה דלמה לא מוקי בעבר על ג' עבירות אלו באונס שעבר ולא נהרג, והרי אף שעבר באיסור מ"מ אינו חייב מיתה ולא מלקות ולא קרבן ועל זה שעיר מכפר ולמה צריך לאוקמי במזיד ולא אתרו ביה, ועל כרחך צ"ל דבעבר באונס גם טומאה ליכא ואינו נכנס כלל בגדר מטומאות בני ישראל, ולפי"ז הלא יפלא לר' ישמעאל דיליף פקוח נפש שדוחה את השבת מקרא דאם במחתרת ימצא הגנב ומה זה שספק על ממון בא ספק על נפשות בא ושפ"ד מטמא את הארץ וכו' ניתן להצילו בנפשו ק"ו לפקו"נ שדוחה את השבת הרי מבואר דבבא להציל עצמו ולהתרפאות ע"י ג' עבירות יש כאן לתא דטומאה (שהרי א"א לומר שהכונה על שפ"ד בכלל שהיא מטמא את הארץ, כיון דכאן ליכא טומאה) וא"כ קשה למה לא מוקי הך בריתא בעובר על ג' עבירות כדי להתרפאות דיש כאן טומאה ואי נימא דאינו חייב מיתה ומלקות כמו בעבר באונס, הרי חיוב מיתה וקרבן ליכא וטומאה איכא ולמה בעי לאוקמי במזיד ולא אתרו ועל כרחך מוכרח לומר דאם מתרפא בג' עבירות כיון דאיכא טומאה ה"ה נמי דעונשין עליהן בי"ד עונש הראוי דלא דמי לעבר ולא נהרג דשם ליכא גם לתא דטומאה ובלהתרפאות איכא אונס ואיכא טומאה ואיכא גם חיוב מיתה, ולהכי אוקי במזיד ולא אתרו והוא דבר נחמד אף שהוא מחודד.

ז

ומנין שאפילו במקום סכנת נפשות אין עוברין על אחת מג' עבירות אלו, שנאמר ואהבת וכו' אפילו הוא נוטל את נפשך. הנה בסוגיא דפסחים כ"ה ויומא פ"ב מייתי גמ' על הא דאמרו אין לך דבר העומד בפני פקוח נפש חוץ מג' עבירות ואמר עכו"ם מנלן דתניא ר' אליעזר אומר אם נאמר בכל נפשך וכו' אלא לומר לך אם יש אדם שגופו חביב עליו וכו' ובסנהדרין אמרו כן על הא דנימנו וגמרו בעליית בית נתזה דג' עבירות יהרג ואל יעבור אינהו דאמרי כר' אליעזר ורבנו מביא דרשא דאפילו הוא נוטל את נפשך והיא דרשא דר' עקיבא דפליג בברכות ס"א ב' עם ר"א ודריש הכי והעתיק רבנו דרשתו (ובאמת בספרי ואתחנן דרשה זו דאפילו הוא נוטל את נפשך היא דרשת הספרי סתמא דבר אחר אפילו נוטל את נפשך ור"ע פליג וס"ל בכל מדה ומדה שהוא מודד לך, אבל מ"מ דרשא זו היתה שגורה בפי ר"ע באמרו כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך והוא נוסח דרשה דהכא כמו שהביא רבנו).

וזכיתי ומצאתי למרן הגר"א ז"ל בשנות אליהו לברכות דס"ל דר' אליעזר לא דריש כלל על מסירות נפש (ובזה יובן הפלוגתא שם בינו ובין ר' עקיבא שצריכה לימוד) והא דיליף בפסחים וביומא ובסנהדרין שם שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש חוץ מעכו"ם וכו' מהא דר"א גריס רבנו ר' אליעזר אומר וכו' ור"ל דיליף באמת מדרשה דר"ע דאפילו נוטל את נפשך ולא מר"א (ולפי"ז צריך גם להגיה בסנהדרין ע"ד דאמרו שם אינהו דאמרי כר"א וצ"ל אינהו דאמרי כר"ע) עי"ש היטב במה שהאריך ועי' למו"ר בהעמק שאלה שאלה ק"א מ"ש בזה.

והנה הרב בעל הלכות גדולות ז"ל בהל' עכו"ם כתב נמנו וגמרו וכו' חוץ מג' עבירות, עבודה זרה מנא לן מחנניה מישאל ועזריה דכתב בהון והן לא ידוע להוי לך מלכא וגו' וגילוי עריות מנלן דא"ר יהודה אמר רב מעשה באדם אחד וכו' שפיכות דמים וכו' מאי חזית ונראה שכן היתה גרסתו בגמ' וכן בשאלתות שהבאנו לעיל איתא ואלו מאן דאנסין ליה עכו"ם ואמרין ליה כפור במלתא דשמיא ופלח לעבודת גילולים ואי לא קטילנא לך מחויב למימסר נפשיה לקטלא ולא ניפלח לע"ג דהכי אשכחן בחנניה מישאל ועזריה כד אקים נבוכדנצר וכו' עי"ש היטב ובמ"ש שם מו"ר הרב בעל העמק שאלה ולא עמד על זה שכך היתה גרסתו ז"ל בגמ' (ונוסח הבה"ג דא"ר יהודה אמר רב מעיד על זה) אבל זה אמת ברור דהבה"ג והשאלתות כרבנו סבירא להו דצלמא דנבוכדנצר היה ע"ג ממש, והביא הראיה מחנניה מישאל ועזריה דלא נימא כר' ישמעאל דדוקא בפרהסיא מחויב לממסר נפשיה ומביא ראיה דחנניה מישאל ועזריה לא היה פרהסיא לפי דעת רבותינו ז"ל במדרש שיר השירים על פסוק זאת קומתך דס"ל לר' שמעון בר יוחאי דהפריש רק שלשה מכל אומה, וא"כ לא הוי שם עשרה, ועוד מוכרח מזה כדעת רבנו דאסור להחמיר על עצמו במקום שהדין יעבור ואל יהרג, דאי לאו הכי אין ראיה מחנניה מישאל ועזריה ודלמא החמירו על עצמן, או כדעת מאן דס"ל דגדולי הדור רשאים להחמיר על עצמן, וכבר רמזתי מזה לעיל ויש להאריך בזה הרבה אבל אין מקום יותר.

והריגת נפש מישראל לרפאות נפש אחרת וכו' דבר שהדעת נוטה לו הוא, שאין מאבדין וכו'. בגמ' שם מאי חזית דדמא דידך וכו', ועי' במדרש רבה שמות פסקא משכו והביאו הרמב"ן ז"ל שאם יאמרו לו לאדם בוא והרוג את הנפש ואתה מתרפא אל ישמע להם שכן כתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך הואיל וכל מי שהוא שופך דם האדם דמו ישפך היאך יכול החולה להתרפאות משפיכת דמים עי"ש.

ח

אבל שלא דרך הנאתן כגון שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ או מערלה וכו' הרי זה מותר ואפילו שלא במקום סכנה. ועיין כ"מ מ"ש מקור הדברים. והנה באמת שנינו בפסחים ל"ט לא ילעוס אדם חטין ויניח על גבי מכתו, ופסקה הר"מ בפ"ט מהל' חמץ ומצה וזהו מלוגמא עי' בפי' המשנה לרבנו פ"ח דשביעית מ"א ובפכ"ד דכלים מ"ג דפי' מלוגמא הוא מלא לוגמא שלועס חטין ע"ג מכתו ועי' מג"א סי' תס"ו סק"ב דמשום זה הביא הר"מ דעת הארחות חיים וכ"כ הרשב"א ז"ל, דדוקא בחמץ של עכו"ם דליכא בזה בל יראה אבל לא בשל ישראל, ומתניתין דלא ילעוס בשל ישראל קאי ומשום לתא דבל יראה הוא, ועי"ש שעמד להקשות על דברי רבנו מירושלמי פי"ד דשבת דאמר שם רב שמואל בר' יצחק הדין גומרתא סכנה א"ר ירמיה נותנין עליה חמץ בפסח, אלמא דבעינן דוקא שתהא סכנה, ולפי דברי רבותינו ניחא דהתם קאי בשל ישראל דאיכא משום בל יראה, ובעינן סכנה.

והנה ראה זה מצאתי ברבנו חננאל בע"ז כ"ח א' שהביא נוסחת הירושלמי הדין גומרתא סכנתא ונותנין עליה רומץ בשבת ועי' בהג"ה שם שהגיהו נותנין עליה רמץ בשבת, ואנכי מצאתי הנוסחא בר"ח נותנין עליה חומץ בשבת, ולפי"ז אין ענינו לכאן, אמנם עי' בירושלמי פ"ג דערלה ה"א ובפ"ב דפסחים ר' אבהו בשם ר' יוחנן העושה איספלנית משור הנסקל ומחמץ שעבר עליו הפסח איננו לוקה שאין לא תעשה שלו מחוור כלאי הכרם לוקה וכו' והנה בודאי הדברים תמוהים מאד והרי ר' יהודה ס"ל כר' שמעון בפסחים כ"ט ב' בלאחר זמנן וכבר תמהו בזה.

והנה העיטור מאמר חמץ העתיק את דברי הירושלמי אלו העושה איספלנית מחמץ ושור הנסקל וקאי אפסח גופה, ומ"מ הרי מבואר דרק לא לקי משום שאין לא תעשה שלו מחוור, והם סתירה לדברי רבנו דמתיר לעשות כן, וכאן א"א לומר דקאי בשל ישראל ומשום לתא דבל יראה, והרי טעמא דירושלמי דאין לוקה ע"ז משום דאין ל"ת שלו מחוור, והוא איסור ההנאה, ועל כרחך צ"ל כמ"ש בס' עמודי ירושלים דשיטת הירושלמי בזה מחולקת מסוגיא דילן, ולשיטת הירושלמי אספלנית הוי כדרך הנאתה (ועי' תוס' יומא ע"ז א' שכתבו דדוקא חלב שור הנסקל חי שהניח ע"ג מכתו פטור הא מהותך אסור משום דאיסורי הנאה נינהו, הרי דס"ל ג"כ דזה הוי כדרך הנאתו, ועי' ברש"י פסחים כ"ה במ"ש בגוהרקי דערלה שם דלא הוי כדרך הנאתן משום דעדיין לא נתבשלו ויש להאריך בכל זה הרבה) ושלא כדרך הנאתו הוי רק כשעירב בו דבר מר, ולפ"ז בעי הירושלמי שפיר שתהא סכנה דוקא ואי לא היה אסור משום שהוא כדרך הנאתו ורבנו ס"ל דזה הוי שלא כדרך הנאתן וכמ"ש להדיא וגוהרקי דערלה דהוו שלא כדרך הנאה אינו מפרש רבנו כפירש"י משום דהוו עדיין בוסר ולהכי הוו שלא כדרך הנאה, וכמ"ש רבנו או מערלה סתמא ועי' בירושלמי שם דאיבעו ליה בערלה אי דמי לשאר איסורים או לכלאי הכרם וכן כתב בעל העיטור ז"ל שהבאנו לעיל שסיים אחר מה שאמרו בירושלמי, מערלה צריכה, עשה לרחקו כתיב לא תעשהלאוכל כתיב, ל"ת לרחקו לא כתיב, ובגמ' דילן ערלה כשאר איסורים וכן הלכתא ויש להאריך טובא בדברי המל"מ כאן אבל לפי שעיקר הדברים במאכלות אסורות יבוארו שמה ברצות ה'.

ט

מי שנתן עיניו באשה וכו' ימות ואל תבעל לו אפילו היתה פנויה. דקדק הרב סדר משנה ז"ל דלמה נקיט רבנו אפילו היתה פנויה, והו"ל לכתוב ואפילו היא פנויה, ואין לומר משום דהעתיק לשון הסוגיא, דהתם שפיר אמרו כן משום דהרי מעשה שהיה הוא, ונחלקו אי פנויה היתה או אשת איש אבל רבנו הרי דינא קמ"ל והו"ל לכתוב אפילו היא פנויה ודעתו דרבנו דבר גדול אשמועינן בזה, דהרי בירושלמי דשבת פ' שמונה שרצים ה"ד מחלק בין נתן עיניו בה כשהיתה אשת איש לבין נתן עיניו בה כשהיתה פנויה וגמ' דילן מדסתמה לא ס"ל לחלק בזה ולהכי כתב רבנו אפילו היתה פנויה ר"ל אפילו בשעה שנתן בה עיניו ג"כ היתה פנויה מ"מ ימות ואל תבעל לו, והוא דבר ישר. אבל באמת הדבר צריך תלמוד דלשיטת רבנו ותלמודא דילן איך יפרנסנו רומיא דהנך תרי עובדי דמייתי בירושלמי תרווייהו משמיה דר' אלעזר, אי נימא דגם בפנויה הדין כן, והרי על כרחך צריך לחלק ביניהו או משום דנתן עיניו בה כשהיא אשת איש שאני או כדאמר שם איתתא רבה הוית דלא מנסבא, ורבנו הרי לא ס"ל לתרויהו שינויי וצריך ביאור עוד.

והנה הרב הנ"ל עמד לדייק עוד בדברי רבנו שכתב מי שנתן עיניו באשה וחלה ונטה למות ואמרו הרופאים אין לו רפואה עד שתבעל לו ימות ואל תבעל לו, אפילו היתה פנויה, ואפילו לדבר עמה מאחורי הגדר אין מורין לו בכך וימות ולא יורו לו לדבר עמה, שינה רבנו בלשונו דגבי תבעל לו כתב ימות ואל תבעל לו ובלדבר עמה כתב אין מורין לו בכך וימות ולא יורו לו לדבר עמה ודייק הרב הנ"ל מזה דבדין תבעל הוא איסור לכל אדם בדין אין מתרפאין בגלוי עריות ואם עבר ונתרפא הרי בי"ד עונשין אותו עונש הראוי לו ע"פ דין כמ"ש רבנו לעיל, אבל בלדבר עמה הוא רק שאין בי"ד מורין לו לעשות כן אבל אם עשה כן בעצמו אין עליו שום איסור ועונש וחתר למצא גם מקורים לחילוקו זה ולישב בזה קושית הירושלמי והדברים יש להם מקום לפי נוסחא דילן, אבל בכת"י אברבנאל, ובנוסחא ישנה שהיתה לפני הרב מעשה רוקח הספרדי וכן מצאתי ברמב"ם דפוס קונשטנדינא רס"ט הנוסח בדברי רבנו ואמרו הרופאים אין לו רפואה עד שתבעל לו אפילו היתה פנויה ואפילו לדבר עמה מאחורי הגדר אין מורין לו בכך וימות וכו' ולפי נוסחא זו נפלו כל הדברים.

ולא יורו לדבר עמה מאחורי הגדר שלא יהיו בנות ישראל הפקר ויבאו בדברים אלו לפרוץ בעריות. כתב רבנו טעם האיסור כמ"ש בגמ' דסנהדרין שם, והוא גדר ותקנת חכמים משום סיג ועי' בר"ן ז"ל שם שלמד מזה דאביזריהו דשלש עבירות נמי אסורין ועמדו בשיטתו עוד הרבה מרבותינו ז"ל, ובאמת הרי כבר כתבנו לעיל שבדברי רבנו אין הדבר מבואר כלל איך ס"ל באביזריהו, אבל דעת רבנו דהוא משום סיג והרי יש רשות לבי"ד לעשות כן שהרי בי"ד מכין ועונשין לעשות גדר לתורה (ואין זה סתירה לדברי הר"ן ז"ל ודעימיה, שהרי טעמא דסייג אינו אלא לתירוצא דרב אחא בר איקא דרבנו פסק כוותיה, אבל לפי מאי דס"ל מעיקרא דאשת איש הוית הרי טעמא משום גילוי עריות ובלספר עמה הרי לא הוי אלא אביזריהו הרי דגם אביזריהו בכלל ג"ע הוי ואנן קיימינן בשיטת רבנו לפום המסקנא דהוא תקנת בי"ד ולא משום אביזריהו) ולפי"ז אפשר גם בבעילת פנויה הוא מגדר זה כיון דלתא דג"ע אין כאן ועי' חוות יאיר סי' קפ"ב, ובאמת י"ל דלהכי פסק רבנו כמ"ד פנויה היתה, ועי' בב"י סי' קנ"ז שעמד ע"ז שהרי הוי ספק נפשות ולהקל ולמה פסק להחמיר וכתב ע"ז שטעמו משום דשב ואל תעשה הוא שלא לספר עמה הוא תמוה קצת, עוד כתב דכיון דחזינן דרב פפא ורב אחא דאמוראי בתראי נינהו יהבי בה טעמא אלמא הכי ס"ל, ולפימ"ש ניחא טובא, דרבנו לית ליה אביזריהו כלל, וא"כ הרי גם באשת איש אינו מיושב עוד, ולהכי תפס כטעמא דהוא תקנת חכמים וסייג וממילא דה"ה פנויה ובאמת קשה לומר דטעמא דאביזריהו יועיל גם לאיסור דרבנן והרי לדבר עמה בודאי ליכא אלא איסור דרבנן, ועל כרחך דהוא תקנה וגדר מדין בי"ד ומכין ועונשין ועי' נודע ביהודה תנינא חלק אה"ע סי' ק"נ במ"ש דאם האיסור רק מדרבנן בודאי לא הוי אביזריהו, גם יש להאריך במ"ש ראיה מהא דאין מתרפאין בעצי אשרה אף דלא הוי אלא לאו, וכמדומה שזה ענין אחר לגמרי, אבל אכ"מ להאריך עוד.

י

כל העובר מדעתו בלא אונס על אחת מכל מצוות האמורות בתורה בשאט נפש להכעיס, הרי זה מחלל את השם ולפיכך נאמר בשבועת שקר וחללת את שם אלקיך וכו'. מקור הדברים ביאר רבנו בעצמו בספר המצוות לא תעשה ס"ג, והחלק השני הכולל ג"כ שיעשה האדם עבירה אין תאוה בה וכו' הנה זה ג"כ מחלל שם שמים ולוקה ולפיכך אמר ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת וכו' כי זה מכוין להכעיס וכו' ועי' תוספתא פ"ג דשבועות וכן דרשו רז"ל בסנהדרין צ"ט ב' קרא דוהנפש אשר תעשה ביד רמה על העובר עבירה בלי שום הנאה ועליו אמרו קרא את ה' הוא מגדף.

וכן כל הפורש מעבירה או עשה מצוה וכו' מפני הבורא ברוך הוא כמניעת יוסף הצדיק וכו'. הוא בסוטה י' ב' ול"ו ב' יוסף שקדש שם שמים בסתר, וזהו מ"ש רבינו או עשה מצוה כוונתו ג"כ להך מ"ד דיהודה זכה לא משום שפירש מעבירה אלא משום שעשה מצוה שירד לים תחלה ונקרא מקדש שם שמים בפרהסיא.

יא

ויש דברים אחרים שהם בכלל חילול השם. עיי"ש בספר המצוות שהבאנו.

כגון שלקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר והוא שיש לו ונמצאו המוכרין תובעין אותו והוא מקיפן. עיין כ"מ שהוא נגד סוגיא דילן דמבואר שם להיפך, והשערת הכ"מ שרבנו היתה לו גירסא מהופכת ועי' בס' תוס' יום הכפורים מה שתמה עליו וטרח לישב ע"פ גירסתנו וכן בסדר משנה האריך טובא, ועוד במחברים ולו ראו את דברי הרי"צ גיאות ז"ל בהל' תשובה כי אז נתבררה להם נוסחת רבנו, שהוא גורס להדיא והני מילי באתרא דתבעי אבל באתרא דלא תבעי לית לן בה ומפרש הכל כרבנו, ועי' בדברי רבנו לקמן בפ"ה מהלכות דעות הי"ג.

או שירבה בשחוק. עיין כ"מ שהראה מקורו לירושלמי פ"ב דדמאי דהמקבל עליו להיות חבר, ס"ל לר' יהודה דצריך לקבל עליו שלא ירבה בשחוק, ואין זה מוכרח לעניננו לענין חלול השם, ועי' במס' דרך ארץ זוטא פ"ה מי שהוא תלמיד חכם וכו' מיעוט שיחה מיעוט שחוק, ועי' אבות פ"ו ועי' לקמן בדברי רבנו בפ"ב מהלכות דעות ה"ז לא יהא אדם בעל שחוק, ובמה שציינתי שמה לתנא דבי אליהו רבה ח"א פי"ג ישמור אדם את עצמו שלא ירבה שחוק שמחה ותפלות, ואין שחוק אלא עבירה (עי' בנוסחא הישנה שם) ורשע שנא' ועתה אל תתלוצצו מפרש התרגום אל תרשעתן לומר לך שהשחוק שקול כנגד כמה עבירות, והם המה דברי רבנו כאן.

או באכילה ושתיה אצל עמי הארץ וביניהן. עי' כ"מ שהוא מברייתא דפסחים מ"ט תלמיד חכם המרבה סעודתו בכל מקום ובאמת מהא דהעתיק הרי"ף ז"ל אחר מימרא זו בריתא דלמה ת"ח דומה בפני עם הארץ עי"ש מבואר דמפרש כן, אבל אין צורך לזה ועי' בדברי רבנו לקמן בפ"ה מהל' דעות ה"ב ולא יאכל אצל עם הארץ והוא מברכות מ"ג עי"ש מ"ש בזה ושם הבאתי דברי התנא דבי אליהו רבה פי"ב ישמור אדם עצמו שלא יאכל עם עם הארץ על השלחן ולא ירבה עמהם בסעודה וכו' הא למדת שכל האוכל לחם עם עם הארץ על השלחן כאלו עובד עבודה זרה ואם ת"ח הוא מזלזל את תורתו ומחלל שמו של אביו שבשמים וכו' עי"ש וזהו מקור דברי רבנו ודברי הבריתא שהביא הכ"מ העתיק שם רבנו ולא ירבה סעודותיו בכל מקום ואפילו עם החכמים עי"ש מ"ש שם בזה.

וביניהן. עי' כ"מ דנ"ל לדקדק מזה דדוקא כשאוכל עמהם ובביתם אבל אם אוכלים עמו בביתו או אוכל בביתם ולא עמהם שרי, ועי' מ"ש לעיל, ונראה בהכוונה בדברי רבנו להא דאמרו ד' דברים גנאי לתלמיד חכם, ולא ירבה ישיבה של עם הארץ, והאי וביניהן קאי ע"ז ועי' בפ"ו ממס' דרך ארץ זוטא ועי"ש בכל הפרקים שם תמצא את כל דברי רבנו עד סוף הפרק, ומ"ש רבינו ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין. שם ביומא פ"ו כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין ועי' שבת קי"ח הא דאמר רב נחמן תיתי לי דקיימית מצות ציצית ופרש"י ז"ל שלא הלכו ד' אמות בלי ציצית ותפילין. ומ"ש רבינו והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם. עי' בדברי רבנו לקמן בפ"ג מהל' דעות ה"א, ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהם צוה שלמה ואמר אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם, וכתב רבנו עד שיהא הכל מקלסין אותו ואוהבין אותו. עי' ילקוט ואתחנן בשם תנא דבי אליהו ואהבת וכו' תהא מאוהב על הבריות וכו' ומבואר הכל.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.