מעשה רקח/חמץ ומצה/ד
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
כתוב בתורה וכו' או הפקיד אותו ביד גוים. שם דף ה' וכתב הרב המגיד דהך דהפקיד ביד גוים מקל וחומר יליף לה וכו' ע"כ. אף דלא הוי ק"ו גמור דשאני התם שהוא בביתו של ישראל מכל מקום מסתברא דלא לקי עליה אף בעשה מעשה כיון דמק"ו יליף לה ומרן ז"ל כתב דמכח דרשה דקרא נפקא ליה וגם מזה אין להכריח שילקה דהא לא הוזכרה זאת הדרשא בש"ס אלא דברי רבינו הם וכמו שנראה גם מתוך דברי מרן ז"ל אלא דקשה לי במ"ש בסוף דבריו וז"ל ומדכתיב בבתיכם משתמע איסורא להפקידו ביד גוים שהרי המקום שמניח בו חמצו ביד גוי הרי הוא ביתו ע"כ. וקשה חדא דהיכי יליף לה דאף בביתו של גוי מיקרי בתיכם ואדרבא אי הוה כתיב בבית הוה מצינן למדרש הכי טפי ותו דבגמרא אמרינן דגוי שהפקיד חמצו אצל ישראל זקוק לבער ייחד לו בית אין זקוק לבער ומסקינן דבעלמא שכירות לא קניא ושאני הכא דאפקיה רחמנא בלשון לא ימצא מי שמצוי בידך יצא זה שאין מצוי בידך ופי' רש"י שאין מצוי בידך שהרי אותה זוית מסורה לגוי ע"כ. הרי דבעלמא שכירות לא קניא דגבי גוי שהפקיד אצל ישראל אי לאו קרא דלא ימצא הוה אמינא דלא קניא ואם כן הכא דליכא קרא מנא לן ותו דאיך אפשר דבבית הגוי ממש יקרא ביתו של ישראל והרי גבי בית ישראל פשיטא לן דאסור אם לא ייחד לו בית ואם נאמר דמכח קרא דבבתיכם יליף לה הכי אכתי קשה דהך דרשא נראה דלא הוזכרה בשום דוכתא ואפשר דכונת מרן דאיירי בייחד לו בית דאז מקרי בתיכם טפי ואף דלא משתמע הכי לגמרי מ"מ ילפינן לה הכי מכח דין ישראל שהופקד אצלו חמץ של גוי וייחד לו בית דנ"ל היתרא בהכי מקרא דלא ימצא הכי נמי גבי חמץ של ישראל כיון שהגוי ייחד לו בית מקרי שפיר ביתו של ישראל בענין פסח ובתיכם דקאמר גילוי מלתא בעלמא הוא.
ב[עריכה]
של גר תושב. נוסח אחר של גוי תושב ונראה שהוא ט"ס.
אבל צריך וכו'. דף ו' ופי' הרב המגיד ומרן ז"ל דבלא קבל עליו אחריות איירי וכן פירש רש"י ז"ל.
ג[עריכה]
גוי שהפקיד וכו'. איכא למידק אמאי לא כתב רבינו ייחד לו בית האמור בברייתא דף ו' ייחד לו בית אין זקוק לבער שנאמר לא ימצא וכו' ופירש רש"י ייחד לו בית כלומר לא קבלו עליו אלא אמר לו הרי הבית לפניך הניחו באחת מהזויות אין זקוק לבער ע"כ. ור"ת הקשה עליו דאם כן מאי איריא ייחד כיון דלא קבל עליו אחריות אפילו לא ייחד ותו דה"נ מסיק למימרא דשכירות קניא וכו' ופירש ז"ל דאפי' באחריות מיירי וכו' ע"כ. והשתא אי רבינו מפרש כפירוש רש"י ז"ל אמאי לא הזכיר דמלבד שלא קבל עליו אחריות בעי גם כן יחוד בית ולפי' ר"ת נמי אף בקיבל אחריות ביחוד בית סגי ורבינו אסר לגמרי כשקבל עליו אחריות. ודברי רש"י לכאורה קשים דלפי דבריו כשהקשו לעיל מגופא דברייתא ותירצו הא דקביל עליה אחריות הא דלא קביל עליה אחריות אמאי לא משני הא והא בדלא קביל והא בייחד לו בית הא בדלא ייחד לו בית. ואפשר דהיינו טעמא משום דעדיפא מינה משני מעובדא דאמר להו רבא לבני מחוזא דאף בסתם כקבל עליו אחריות הוא ולא נחית השתא אלא לאוקומי כי היכי דלא תקשה גופא דברייתא אמנם בדין לא קיבל עליו מה דין שייך ביה סמיך אהך ברייתא דהכא דזה על כרחך לומר כי היכי דלא ליקשו מתניתא אהדדיה.
אמנם ראיתי להר"ן ז"ל שתירץ בעד רש"י לקושיית ר"ת בדרך אחר וע"פ דרכו תירץ הפר"ח סי' ת"כ לקושיין דאנן בעינן למשכח שריותא אפילו ברשותו כדמוכח מקרא דשלך אי אתה רואה דהיינו ברשותו דאי ברשות אחרים אפי' שלו מצי לראותו ואהא קאמרינן אתה רואה של אחרים ולהכי משני דמיירי בדלא קיבל אחריות עיי"ש. ולמאי דקשיא לן דלמה לא הזכיר רבינו דין ייחד לו בית תירץ הרב לח"מ ז"ל במ"ש הר"ן דרש"י ז"ל בסתמא איירי וא"כ אין הדבר תלוי אלא בקבל אחריות או לא קבל ולכך לא הוצרך רבינו להזכיר ייחד בית דייחד היינו לא קבל וכו' וכבר ביארו בהלכות שכירות וכו' יעו"ש. ובאמת דתירוצו של הר"ן לדברי רש"י שלפנינו קשה להולמו שהרי כתב הפקידו אצלו וקבל עליו אחריות ייחד לו בית כלומר לא קבלו עליו אלא אמר לו וכו' וכמו שהבין ר"ת והרא"ש ז"ל ולפי שיטה זו אף בייחד בית דהיינו שלא קבל אחריות בעי נמי מחיצה ולכאורה הוה אפשר דרבינו ס"ל דבין יחוד בית בין מחיצה עשרה היינו משום היכר דכולהו איירי בלא קבל עליו אחריות וכן נראה מתוך דברי הרח"א נר"ו ע"ד רש"י ז"ל אמנם רואה אני שאי אפשר לומר כן בשום פנים דבגמרא קאמר ייחד לו בית אין זקוק לבער שנאמר לא ימצא בבתיכם והא לאו דידיה הוא דגוי כי קמעייל לביתא דנפשיה קמעייל ופריך למימרא דשכירות קניא וכו' מוכח להדיא דלאו משום היכר הוא אלא מגוף הדין דוקא וכמסקנא דהתם.
ד[עריכה]
גוי אנס וכו'. דף ל"ה א"ל רבא לבני מחוזא בעירו חמירא דבני חילא וכו' והראב"ד השיג על רבינו עיין להרב המגיד ומרן ז"ל.
ה[עריכה]
ישראל שהרהין וכו'. משנה דף ל' וכתב הרב המגיד ז"ל דרבינו הזקיקו לפרש דוקא קודם הפסח מהתוספתא פ"ב דקתני אם לא באתי קודם פסח וכו' ע"כ. ואף דלסברת רבינו מוכרח לומר כן דהא איהו ס"ל דכותי מישראל אינו קונה משכון וכמ"ש הרה"מ אח"ז מ"מ לשון הזקיקום שכתב ז"ל הוא מגומגם דהא איכא למדחי דהא דתני הכי היינו בדלא א"ל מעכשיו אבל בדא"ל מעכשיו אפילו שקבע הזמן אחר הפסח מותר וכמ"ש הר"ן ז"ל ומ"מ יש ליישב. ומדהשמיט רבינו דין ישראל שהלוה לגוי דהיינו סיפא דמתניתין משמע דס"ל דבכל גווני אסור ולא הוצרך להזכירו מטעמא שהזכיר הרה"מ ז"ל עיין עליו. ומוכרח הוא דאם איתא דגם ישראל מגוי בעינן מעכשיו לישמועינן רבוותא בישראל מגוי וכ"ש גוי מישראל ולפ"ז על כרחך דבישראל מגוי לאו דוקא קודם פסח אלא אפי' אחר הפסח דהא כיון דחשבינן ליה כקבל עליו אחריותו וכמ"ש הרה"מ אם כן בפסח או אחר הפסח איירי ואם כן קשה טובא כיון דרבינו פוסק כאותה תוספתא על כרחך אותה תוספתא סברא דגם ישראל מגוי אינו קונה משכון כת"ק דהתם דהא מוקים לה בקודם פסח דומיא דרישא [וגם רבינו גופיה בפירוש המשנה השוה שניהם דאיירי במעכשיו דוקא] אם לא שנאמר דלא ס"ל כהך תוספתא בהא אי נמי דאגב דנקט ברישא קודם פסח דהוא דוקא נקט נמי בסיפא קודם פסח ולאו דוקא.
ומאי דקשיא אכתי לדעת רבינו ממ"ש בגמרא לרבא דס"ל דבעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה ממתני' דגוי שהלוה לישראל ואמרו אי אמרת בשלמא למפרע הוא גובה אמטו להכי מותר בהנאה אלא אי אמרת מכאן ולהבא הוא גובה אמאי מותר בהנאה ברשותא דישראל הוה קאי הכא במאי עסקינן בשהרהינו אצלו ואם איתא לישני ליה דהכא בקודם פסח איירי וכ"כ הרה"מ ז"ל והרב לח"מ כתב דלפי המסקנא דגוי אינו קונה משכון ודאי דבעינן הגעת זמן קודם פסח וכמ"ש הרה"מ ז"ל ע"כ. ואכתי קשה קצתדכיון דסתם תלמודא הוה ס"ל בפשיטות דמתניתין בלאחר הפסח היא כשתירץ במסקנא הא דאמר מעכשיו וכו' הו"ל לאשמועינן להדיא דסתם מתניתין אינה כמו שהיינו סבורים מתחילה. אכן אין להקשות לדעת רבינו אמאי איצטריך למתני אחר הפסח דמלתא דפשיטא היא דאי אמרת בשלמא דהכוונה על זמן הפרעון ניחא ואפשר דקמ"ל דדוקא אחר הפסח מותר אבל בתוך הפסח אף דמן התורה אפשר דשרי ליהנות מחמץ של גוי קמ"ל דהכא לא מקילינן כל כך. א"נ י"ל דסירכא דלישנא דסיפא נקט דהא על כרחך רישא לאו דוקא דהא באכילה נמי מותר.
ו[עריכה]
ישראל וגוי וכו'. תוספתא הביאה הרא"ש פ"ב. ובנוסח אחר כת"י כתוב והגיעה שעה חמישית של י"ד בניסן כיצד יעשה וכו'.
ז[עריכה]
אומר ישראל וכו'. תוספתא פ"ב כלשון רבינו ויש גורסין עד שאתה לוקח במאתים קח במנה שהוא יותר בזול עיין להרב ב"י סימן תמ"ח. ומ"ש רבינו אבל לא ימכור ולא יתן לו על תנאי עיין להרב מג"א והרב מגן דוד [ט"ז] אופן תנאי המותר והאסור.
ח[עריכה]
תערובת חמץ וכו'. כן פירש רש"י ורבינו בפירוש המשנה דף מ"ב דעוברין דקתני מתניתין היינו בבל יראה ובל ימצא וכו' ומ"ש שם לר' אליעזר דאסר אף טפולי נשים משום גזרה שמא ישרו אותו האבק בשעת הרחיצה וכו' ע"כ. וקשה קצתדכיון דפירש ז"ל דעוברין היינו על בל יראה ובל ימצא מעתה ר"א דקאי את"ק משמע דעוברין נמי קאמר וי"ל דכוונתו דר"א עיקר דינו לאסור אותו טיפול אטו שמא יבא לרחוץ בו ע"י מים ואז קעבר אלאו ועיין עוד להרב המגיד ומרן ז"ל. ומבואר הדבר דבפחות מכזית חמץ אפילו בעין אין אסור לקיימו מדין תורה כלל ולא שייך בזה דין חצי שיעור דזה לא נאמר אלא לענין אסור אכילה דילפינן מכל חלב כדאיתא בריש פרק יוה"כ. ותו דבל יראה ובל ימצא חידוש הוא דאין לנו כיוצא בו בכל התורה כולה ומסתברא דאין לך בו אלא חידושו כדאמרינן בעלמא ועיין עוד להפר"ח סי' תע"ז.
י[עריכה]
וכן הקילור וכו'. תוספתא ריש פרק שלישי.
הפת עצמה וכו' דף מ"ה. ודין מלוגמא וכו' למ"ש הרב המגיד בדעת רבינו דהירושלמי איירי בתוך הפסח וכ"כ הר"ן ז"ל לפי דבריו דין זה של הירושלמי חסר בדברי רבינו והרב מגדל עוז פירש דהירושלמי פליג אתוספתא ואש"ס דילן עיין עליו דלפי דבריו לא קשה מידי וגם דברי הירושלמי הם סתומים ומשמע דאיירי כדין התוספתא א"כ משמע דפליג אמנם מדברי הרא"ש ז"ל שם לא משמע כן שהרי כתב על זה הירושלמי משם רב האי דכ"ש טריא"ק שמערבין בו חמץ יבש שחוק עם בשר אפעה שאין זקוק לבער עיי"ש וזה מורה כדברי הרה"מ ז"ל.
יא[עריכה]
בגדים שכבסו וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל דאינו מה שנזכר בגמרא קולן של סופרין דהתם אסור לקיימו וכו' אלא שדברי רבינו הם אחר שדבקו בו הניירות והו"ל כעריבה וכו' ע"כ. וכ"כ הרב לח"מ ז"ל דאיכא איסורא דאורייתא באכילתו ולפיכך איכא איסורא דרבנן בשהייתו ונסתייע מדברי הטור ע"פ פירוש הרב ב"י שם סימן תמ"ב ובאמת שמשמעות דברי הטור הכי מוכחי מדכתב ולרבנן אפילו לאו אין בהם דמשמע הא איסורא דאורייתא יש בהם דאל"כ לימא אפילו איסורא דאורייתא אין בהם וכמ"ש הרב ב"י שם אמנם ממ"ש הטור גופיה לקמיה בדברי הרי"ף ז"ל לא משמע הכי שסיים דאין באכילתם אלא איסורא דרבנן עיי"ש מלבד שיש גמגומים אחרים בזה וכבר ראיתי שנתעורר עליהם הרב מגן דוד [ט"ז] שם אשר מתוכם הסכימו האחרונים זלה"ה דדעת הטור היא דליכא אלא איסורא דרבנן והרב חיים אבואלעפיא נר"ו הקשה זה גם כן להרב ב"י אלא שמתחילה הקשה על הרה"מ והרב לח"מ שכתבו בדעת רבינו דנוקשה צריך לבערו וכתב דאף דאיכא איסורא דאורייתא מ"מ אינו חייב לבערו מדלא קעבר בל יראה ודקדק כן מדרבינו לא הזכיר בו שריפה וגם חכמים דמתניתין לא אמרו ישרף ע"כ. ואחרי המחילה איני מוצא הכרח לחלוק על הרה"מ והרב לח"מ בזה דמתניתין דקתני איזהו שאור וכו' לא הוצרכו לומר ישרף משום דקיימי אדברי ת"ק דקתני סתמא דלכו"ע שאור ישרף והאוכלו פטור וכו' ואחר זה מייתי פלוגתא דרבי יהודה ורבנן במציאות שאור מה הוא וכולהו קיימי אשיאור וסידוק דקתני סתם מתניתין ולענ"ד נראה דברי הרח"א נר"ו דחוקים בזה ורבינו גם כן נראה שזו כוונתו מתיבת וכן שכתב דאי לא קאי אלא אאיסורא הכי הו"ל למימר ואם הכסיפו פניו אסור לאכלו וכו' ומ"מ לקושיית המפרשים דכיון דליכא רבויא מהיכא תיתי לן איסורא דאורייתא י"ל לדעת הרה"מ והרב ב"י והרב לח"מ ז"ל דשמא איכא שום רבויא וכמ"ש התוספות דף מ"ג ד"ה מאן תנא וכו' ודוחק.
יב[עריכה]
דבר שנתערב וכו'. מבואר שם דף ל'.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |