שרשי הים/חמץ ומצה/ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שרשי הים ‏ חמץ ומצה ד

יא

הפת עצמה שעפשה ונפסלה מלאכול הכלב כו' אינו צריך לבער כו'. ע"כ. הנה הטור ז"ל בסימן תמ"ב הביא מחלוקת בחמץ שנתעפש קודם זמנו אם מותר לאכילה שי"א שמותר וי"א שאסור ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל ותמה עליו הב"ח בסי' תמ"ב סי"ג מההיא דאמר רבא בפרק שבועות ב' שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור דעפר לא מיקרי אכילה ולא אמרינן דכיון דאיהו קאכיל ליה אסור דהא אחשביה אכילה יע"ש. ואנכי לא ידעתי למה ניחא לי' להרב ז"ל להק' עליו מההיא דרבא ולא ניחא ליה לסייעו מאידך מימר' דרבא דאמ' התם שבוע' שאוכל ואכל עפר פטור ופסקה הטור בי"ד סימן רל"ז ועכ"ל דכיון דלדידיה חשיבא אכילה נפטר משבועתו וכבר הר"ן ז"ל כת' דהני תרי מימרי דרבא לא פליגי אהדדי דה"ט דכשנשבע שלא יאכל ואכל עפר פטור משום דכשנשבע שלא יאכל מסתמא אמדינן דעתיה שלא נתכוון אלא לדברים הראוים לאכילה דלשאינן ראוים לאכילה לא היה צריך לישבע עלייהו משא"כ כשנשבע שיאכל דאמרינן מסתמא דעתו דבכל מה שיאכל יצא ידי שבועה יע"ש. והשתא איכא למימר דשנייא היא ההיא דשבועה שלא יאכל דכיון דהאיסור בא לו מחמת שבועתו דבשעת השבועה לא היה נחשב לו אכילה כשאר בני אדם והו"ל כמפרש בשעת השבועה חוץ מדבר זה דאע"ג דבתר הכי חשיב ליה אכילה הרי בשעת שבועתו לא נשבע ע"ז משא"כ באיסור אכילת חמץ דבשעה דאחשביה אכילה קעבר על איסור אכילת חמץ ודוק. עוד כת' הרא"ש י"א שמורייס שעושין האידנא שמשימין בו לחם קלוי שמותר אחר הפסח חדא שחמץ ע"י תערובת שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ועוד שהרי חרכו קודם זמנו ומותר בהנאה אחר זמנו ואנן חזינן לרבוותא דאסרי ליה אחר הפסח דלא שרי ר"ש אלא כגון דעירב שלא בכוונה אבל לערב ולהשהויי לה משום שחרכו נמי לא אימור לא חירכו יפה יפה ועוד דלא קאמרי' מותר באכילתו אלא בהנאה קאמר דלאו אורח ארעא לאכול פת חרוך כל צורכו אבל גבי מורייס דאורחיה למיכל הכי אסור עכ"ל. ודברים אלו באו סתומים כי הנה מדברי י"א משמע שלא התירו המורייס הזה אלא בהנאה שכ"כ דתערובת חמץ מותר בהנאה וכן מהראיה שהביאו מחרכו קודם זמנו כו' דאינו מותר אלא בהנאה וא"כ במאי קפליג עלייהו הרא"ש ז"ל שאף הוא אזיל ומודה דבהנאה מותר ממ"ש בסוף דבריו ועוד דלא קאמרי כו' וכ"כ הטור בסימן תמ"ב דבהנאה מיהא שרי גם יש לדקדק במ"ש דלאו אורח ארעא כו' דמשמע דאי הוה אורח ארעא הוה שרי למיכל ואדרבא איפכא מסתברא דכל שדרך לאוכלו דאין בחירכו כלום ואסירא אף בהנאה דהו"ל חמץ גמור והוא ז"ל כת' לעיל מזה דאפי' בחירכו כל דאכיל ליה אע"ג דבטלה דעתו אצל כל אדם אסור דהא לדידיה חשיבא אכילה.
אמנם לק"ד כוונת דברי הרא"ש ז"ל היא מובנת כשנאמר שדעתו לאסור המורייס אף בהנאה ושלא כדברי הטור ז"ל וסברת הי"א היא דבהנאה מיהא שרי ואף שהראיה שהביאו מההיא דתערובת חמץ משמע שאף באכילה שרי כדאיתא בפ' כ"ש ד"ל יע"ש מ"מ סבורים הם ז"ל לומר דהא לא דמי לההיא דהתם מיירי בשעבר ועירבו אחר הפסח אבל במורייס שהוא מעורב מקודם הפסח הא קעביד איסור בתערובת זה ואמטו"ל ס"ל דמה"ט אסור באכילה ומותר בהנאה מיהא ועיין בדברי ה"ה ז"ל בספ"ד מהלכות חו"מ שכת' שדעת רבינו והמפרשים לחלק בין עירבו קודם הפסח לעירבו אחר הפסח דאפילו בהנאה נמי אסור וזו היא שיטת הרא"ש שכת' ואנן חזינן לרבוותא דאסרי ליה אחר הפסח כו' כלו' דאין לחלק בין אכילה להנאה דכל שעירבו קודם הפסח אפילו בהנאה נמי אסור כשי' המפרשים שהביא ה"ה ז"ל ועל הראיה שהביאו מההיא דחירכו קודם זמנו דשרי בהנאה מיהא אעפ"י שהשהא אותו בי"ט ודחה הוא ז"ל דשאני חירכו דלא חזי לאכילה כלל דלאו אורח ארעא כו' כלומר מה"ט מות' בהנאה אפילו שהשהא אותו בפסח כיון דליכא למיחש שמא יבא לאוכלו משא"כ במורייס דכיון דחזי לאכילה כל שהשהא אותו בי"ט הו"ל כתערובת חמץ שהשהא אותו בפסח שלדעתו ז"ל קניס ר"ש כחמץ גמור וכדאמרן ואי הוה שרי חירכו באכילה לאחר הפסח היה מקום להביא ראיה למורייס דשרי בהנאה על הדרך שהביאו מההיא דתערובת דה"נ בחירכו דלא חזי לאכילה בי"ט אפילו עבר והשהא אותו בפסח לאחר הפסח שרי באכילה אבל במורייס דחזי לאכילה כל שעבר והשהא אסור באכילה ומותר בהנאה אבל זה אינו שהרי בחירכו אסור באכילה מיהא אף לאחר זמנו דלדידיה מיהא חשיבא אכילה כנלע"ד כוונת דברי הרא"ש ז"ל ועיין להר"ב מג"א סימן תמ"ב ס"ק י"ד.
והתוס' שם ד"ה עבר זמנו כו' כתבו וז"ל ונראה דפריך פשיטא משום דתנן בפירוש אין שורפין כו' ע"כ ואין להקשות דא"כ מאי משני תלמודא לא צריכה לשעות דרבנן דהא נמי שמעינן מההיא מתני' דקתני ושורפין בתחילת שש דמדאורייתא אינו אסור אלא מתחילת שבע דאיכא למימר דתני שורפי' אגב ד"ז וה"ה דשרי בהנאה נמי ועיין להר"ב ח"ה ז"ל.

יב

שורש דין חוזר ונעור

דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל או שאינו מאכל כל אדם כו'. וכת' ה"ה מבואר בגמ' דחמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו כמ"ש פ"א והרבה מן הגאונים כתבו כדעת רבינו שאפילו נתערב כמה זמן קודם הפסח אסור לאוכלו בפסח שחו"ן וכ"כ בהלכות הרי"ץ ן' גיאת ז"ל ויש מהאחרונים חולקי' בזה דכל שנתערב קודם זמנו אינו חוזר ונעור ואין איסורו במשהו וכדברי הגאונים ראוי לנהוג ולהחמיר אמר הי"ם אמרתי לאסוף ולקבץ בקיצור סברות המחמירים וס' החולקים בענין זה דחו"ן והעולה לענין הלכה הנה דעת רש"י הביאו הטור ברס"י תמ"ז בענין בשר יבש וגבינה שנמלחו קודם הפסח ואיכא למיחש שמא נמלחו בדבר שיש בו חמץ אפי"ה אינו אסור אלא בנ"ט יע"ש ובב"י שהביא תשו' רש"י וזה ג"כ דעת הרא"ש בפרק כ"ש סימן ה' שכת' וז"ל וחמץ משש שעות ולמעלה כיון שאין בו כרת הרי הוא כשאר איסורים ובטל בס' ומותר אף בפסח כיון שנתבטל קודם הפסח יע"ש וזה דעת המרדכי שם בפרק כ"ש סימן תקנ"ד שכתב וז"ל כת' בס' התרומה דאם נמצאת חיטה או שעורה בעופות מלוחים או צלויים ע"פ אחר ד' שעות ישליך החיטה והעופות מותרים כו' ואינו ח"ון לאסור כשיגיע זמנו וכן פסק בסמ"ג וכן מצאתי בתשו' ר"י בשם ר"ת ז"ל והכי תנן נמי במ' כלאים צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זב"ז אם רוב גמלים מותר להביא פשתן לשם אלמא אע"ג שאיסור כלאים הוי במשהו אפילו בחוט אחד של פשתן בבגד גדול של צמר כיון דמקודם בטיל ברוב צמר גמלים אינו חו"ן אח"כ עם הפשתן לאסור במשהו ואע"ג דכלאים במשהו מדאורייתא ה"נ גבי חמץ ומה"ט שפוד ישן שצלו בו עופות בפסח מותרי' אע"ג דמקודם לכן צלו בה בשר מלוח מן המלח שלא נבדק מחמץ לפי שטעם החמץ שהיה במלח נתבטל קודם הפסח יע"ש וזה דעת הסמ"ק כמ"ש בהג"מ פ"א מה' חו"מ הל' ה' יע"ש.
ואולם דעת הגאונים שהביא הרשב"א בתשו' סימן ג"ן וסימן תפ"ה הוא דאמרינן חו"ן שכת' וז"ל ועוד דלפי דעת הגאונים אפילו חמץ מועט שנתערב בתוך מרובה אפילו באלף קודם הפסח אסור לאוכלו בפסח ורבי' האיי גאון אסר יין שנמצאו בתוכו קודם הפסח שני גרגרים של חיטים לשתותו בפסח אע"פ שרבותינו הצרפתים מתירים אנו כך אנו עושים מעשה כדברי הגאונים בבשר מלוח וגבינה שנתגבנה קודם הפסח שלא נעשו בכלים הראויים לפסח וכ"ש זה שהוא בעין עכ"ל וזה דעת הרי"ץ גיאת שהביא הרשב"א סימן ג"ן והטור בסימן תמ"ז שכת' אמרו רבוותא חלב שחלבו ישראל בכלי נקי קודם הפסח וגבינה הנקפית בכלים חדשים קודם הפסח ושמרוה מחימוץ מותרי' ואם לאו אסורים עכ"ל וזה דעת רב נטרונאי שהביא הטור בסימן תמ"ב שכתב וז"ל על העושים יין מצמוקים ושורין אותו במים ופעמים מוצאין בהן שנים או ג' חיטים אם מותר לשתותו אם נעשה קודם פסח והשיב ודאי אסור לשתותו קודם פסח אבל לבערו אם יודע שנסחט מהחיטים חמץ לתוך מי הצמוקים צריכין אתם לבערו ע"כ וכתב עליו הטור ואני תמה למה אסרו היכא שנתערב קודם הפסח שהרי כבר נתבטל בס' ומרן ב"י כתב שהטור אזל לטעמיה שכתב בסימן תמ"ג שחמץ שנתערב קודם הפסח ונתבטל בששים מותר דלא אמרי' חו"ן ולא כתב שום חול' בדב' אבל דעת הרמב"ם ורבינו ירוחם והרשב"א שח"ון ואין לתמוה על רב נטרונאי אם יסבור כמותם עכ"ל.
והנה זה שכתב הרב שהטור בסימן תמ"ז כתב סתם דלא אמרינן חו"ן ולא הביא שום חולק בדבר לכאורה יש לתמוה על דבריו שהרי כתב הטור שם שהרי"ץ גיאת ז"ל כתב דחלב שחלבו ישראל קודם פסח וכן גבינה הניקפת קודם פסח ושמרה מחימוץ מותרים ואם לאו אסורים ומדבריו הללו דקדק ה"ה כאן והביא דבריו מרן ב"י ברס"י תמ"ז דס"ל דח"ון וסיים מרן ב"י שם וכבר הזכיר ס' הרי"ץ גיאת בסמוך ואיך כתב כאן שלא הביא שם שום חולק בדבר ואפשר לומר דאע"פ שה"ה דקדק מדברי הרי"ץ גיאת ז"ל הללו דס"ל דחו"ן היינו משום דמשמע לי' שטעמו של הרי"ץ גיאת שאסר החלב והגבינה שנעשית קודם הפסח ולא נזהר לשומרה מחימוץ היינו משום דחיישי' שמא נתערב בהן פירורי חמץ ולאו אדעתיה אע"פ שאין בהם שיעור לתת טעם בחלב וגבינה ומתבטלי' בס' מ"מ ח"ון בפסח באותו משהו של הפירורין וכן כתב מרן ב"י שם בסימן תמ"ז בעיקר דברי הרי"ץ גיאת שטעמו דחיישינן שמא נתערב בהם פרוסת חמץ ולאו אדעתיה יע"ש אמנם הטור ז"ל שהביא דברי הרי"ץ גיאת וסיים וכתב וא"א הרא"ש ז"ל התי' וז"ל בתשו' גבינה לחה בפסח מותרת אע"פ שנעשית בכלים של כל השנה ולא נזהר בה כיון שאין משתמשים בכל השנה באותם כלים בדבר חם אינן בולעים ואפי' אם שמשו בהם בדבר חם כיון שאין עושים בהם גבינה בחמין אינו מפליט עכ"ל משמ' דס"ל שטעמו של הרי"ץ גיאת דאסר הוא מטעם הכלים שמא נשתמשו בהם חמץ בדבר חם והחלב והגבינה הניתנים באותם הכלים לפעמים הם חמין או כבושים מעל"ע ובולעים מן הכלים ומשערינן בכל הכלי משום דלא ידעינן כמה נפיק ולהכי אסורים בפסח שאם הטור ז"ל סובר דטעמו של הרי"ץ גיאת דאסר הוא כמ"ש מרן ב"י דחיישינן לפרורי לחם ומשום חו"ן הי"ל להטור לומר שהרא"ש חולק עליו וסובר דלא אמרינן חו"ן בפסח כדעת רבותינו הצרפתים שהביא הרשב"א ז"ל בתשו' וכמ"ש הטור קודם אלא ודאי כדאמרן ועיין בספר מטה יאודה שם בסימן תמ"ז ס"ד יע"ש. גם ה"ה ס"ל בדעת רבינו דקאי בשיטת הגאונים דס"ל דח"ון כמבואר בדבריו בדין זה שכתבנו אלא דק"ל טובא דמנ"ל שדעת רבינו כדעת הגאונים דילמא בכה"ג כגון התירייאקה וכיוצא שמערבים בו חמץ בידים קאסר רבינו לאוכלו בפסח אפילו נתערב בו משהו מחמץ דחשיב משהו מחמץ זה לענין המאכל הזה אבל דבר שנתערב בו משהו חמץ מאליו מקודם זמן איסורו מי זה אמר שלדעת רבינו אסור ועדיפא מינה כת' מרן ב"י ברס"י תמ"ז בשם רי"ו ז"ל דחמץ משש שעות ולמעלה דמתבטל בס' היינו דוקא כשלא עירבו במזיד אבל אם עירבו במזיד כגון דבר שצריך לעשותו ולתקנו עם חמץ כגון אלמור"י אסיר אפילו אחר הפסח וצריך לבערו קודם הפסח יע"ש וכ"כ הרא"ש בר"פ כ"ש בשם הר"י ברצלוני והביא דבריו מרן ב"י בסימן תמ"ב עמ"ש הטור שאלמור"י שעושים קודם הפסח מפת שרוף אסור לאוכלו אחר הפסח יע"ש ואע"פ דלדעתם כל שמערבו במזיד אסור אפילו לקיימו ואלו רבי' כתב דמותר לקיימו היינו משום דאלמור"י הוא ראוי למאכל לכל אדם אבל התירייאקה וכיוצא אינו ראוי למאכל כל אדם ולזה כת' רבינו דשרי לקיימו ואסור לאוכלו כיון דמערבים אותו במזיד לתקן התרייאקה ואין ספק שזה דעת הטור ומרן בש"ע דאע"פ שבסי' תמ"ז ס"ל כמ"ד דלא אמרינן ח"ון בפסח אפי"ה בסי' תמ"ב הביאו דין התרייאקה ודין האלמור"י וכן כתב הרפ"ח בסימן תמ"ז ס"ד ד"ה ולענין הלכה יע"ש אלא שמ"ש עוד שה"ה ז"ל לא דקדק דס"ל לרבינו דח"ון מדין התרייאקה אלא מלשונו שכת' שם דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל משמע דאפילו נתערב ממילא ח"ון וכדעת הגאונים ז"ל יע"ש. דקדוק זה אינו עולה יפה דא"כ למה נקט דינו רבינו בדבר שאינו מאכל אדם ולא נקט דינו אפילו שהוא מאכל אדם וצ"ע ועיין בתשו' להר"ב דבר משה חא"ח סימן ל' שכת' בשם מוהר"מ ששון דמייתור סוף לשונו של רבינו שכתב ואע"פ שאין בו מן החמץ אלא כ"ש הר"ז אסור לאוכלו משם דקדק ה"ה דס"ל כדעת הגאונים ז"ל יע"ש וגם זה אין בו כדי שביעה דלשון זה שכתב רבינו ז"ל ואע"פ שאין בו מן החמץ אלא כ"ש מבואר שעל דבר שאינו ראוי לאכילה קאי כגון התרייאקה וכיוצא שמערבים אותו לתיקון התרופה ההיא וא"כ אין לדקדק משם דה"ה במערב בדבר הראוי לאכילת כל אדם.
באופן שחילוק זה שחילק הרפ"ח ליישב דברי מרן והטור נר' נכון בטעמו ומדוקדקי' דברי רבי' שלא כדברי ה"ה ועיין להרב מטה יאודה סימן תמ"ז דף יו"ד ע"ד ד"ה כתב שדחה דברי הפ"ח ז"ל ומ"ש הוא ז"ל ליישב דברי מרן אין בו כדי שביעה והנכון מ"ש הפ"ח לענין הלכה דכל דבר שנתערב בו חמץ במזיד לתקנו והוא דבר הראוי למאכל כל אדם אפילו אין בו אלא חמץ כל שהוא אסור לאוכלו ולקיימו אבל אם מערבין אותו במזיד בדבר שאינו ראוי לאכיל' כל אדם כהתרייאקה וכיוצא אסור לאוכלו ומותר לקיימו אבל אם נתערב משהו של חמץ ממילא עם שאר דברים אפילו ראוים לאכילה כיון שלא עירבו אותו במזיד לתקן הדבר מותר לקיימו ולאוכלו נמי למ"ד דאינו ח"ון כיון שנתבטל בס' קודם פסח זה נר' ברור לענין הדין וההלכה. ומכאן נראה לי למה שנשאלתי על חבית של חומץ שנתנו בתוכו מעט שאור כדי לחזק החומץ וקוד' פסח ציננו כל החומץ במסננת כדי שלא ישאר בתוך החומץ פירורי שאור אם מותר לאכול מזה החומץ בפסח דנ"ל דאף לקיימו בפסח אסור אלא צריך לבערו קודם פסח כיון שניתן זה השאור בתוך החומץ כדי לחזקו ולתקנו אע"פ שנתמעך השאור וחזר להיות חומץ ונתבטל בחומץ כיון שנתנו אותו במזיד לתוך החומץ עדיין שם שאור עליו ואסור לקיימו ועיין רס"י תמ"ב בחומץ האדומי.
והנה בעיקר הראיה שהביא המרדכי והר"ן בתשו' דלא אמרי' ח"ון מההיא דצמר גמלי' וצמר רחלים כת' הפ"ח בסימן תמ"ז ס"ד וז"ל ואפשר לדחות הראיה שהביאו דשאני התם דאיסור שעטנז נוהג לעולם ולפיכך אף דליכא אלא צמר בצמר דהוי כוליה התירא מבטיל משא"כ הכא דחמץ שרי מקמיה פסח לגמרי וכיון שעדיין אינו נוהג איסור חמץ לא שייך ביה ביטול וכשמגיע פסח שהוא זמן איסורו הרי אין כאן ח"ון שמעולם לא נתבטל עכ"ל. וראיתי להרב מופת הדור מוהרי"א בס' ברכי יוסף שם שכתב ע"ז וז"ל ושמעתי מקשים על הרב ז"ל דהא איכ' ערב פסח משש שעות ולמעלה דאסור ומתבטל בס' ונמצא דגם חמץ כשבאו שש דאיכ' איסור חמץ הרי נתבטל ודינא הוא דמתבטל בס' וכי אתי פסח אינו ח"ון ושפיר איכא ראי' מצמר רחלים וצמר גמלים ויש מי שתי' דדחיית הפ"ח הוא לדעת הר"ן שהוא הביא ראיה זו והוא סבר דחמץ משש שעות ולמעלה נמי במשהו כמו שהביא דבריו הרפ"ח בסמוך הל' ב' ובעיני אין זה מעלה ארוכה עכ"ל ואני שמעתי קושיא זו ותירוצה בדוחק מפי הרב המופלא חיים אבואלעפיא ב"ד זלה"ה ואני נומיתי להרב ז"ל דאפילו דאיסור חמץ משש שעות ולמעלה אסור מכל מקום איסור משהו ליתיה אלא בפסח וכיון דבאותה שעה ליתיה לאיסור משהו חשיב ככולי' התירא ואינו מתבטל בס' אלא לשעתו דהיינו לערב פסח דליכא איסור משהו וכשיגיע הפסח שאז הגיע זמן אי' משהו ח"ון משא"כ איסור כלאים דאיסור משהו נוהג לעולם הילכך כי נתבטל צמר בצמר שוב אינו חו"נ ואף ע"פ שלשון הפ"ח אינו מדוקדק אנן בדידן מצי' לחלק לדחות ראיית המתירין חו"נ והיא היא דחיית הפ"ח אע"פ שלשונו מגומגם ודוק.
ודע שקמח שנפל עליו מים ולא נתייבש ועדיין הוא מלוחלח ירקד כל הקמח והנשאר בנפה שהוא כמו עיסה יבערנו והשאר מותר אפילו אירע זה בפסח אע"ג דריקוד הוא אב מלאכה ולא הותר בי"ט כמ"ש בה' י"ט סי' תק"י שאני הכא דאין בו פסולת כ"כ בספר אשל אברהם סימן תס"ו סק"ב יע"ש ולא הבנתי דבריו דהכא נמי כיון שהוא בורר בנפה כדי לברר הקמח מן העיסה האסורה משום חמץ אין לך מברר אוכל מתוך פסולת גדול מזה והנכון הוא שמ"ש ירקדנו מיירי בחה"מ של פסח או ע"י גוי וברור וכשנתייבש הלחלוחית לא מהני ריקוד דמפרך ומתערב עם השאר ואסור לאוכלו בפסח אלא ירקדנו וישמרנו עד אחר הפסח ואם נתייבש בפסח אסור להשהותו כן הוא לשון הש"ע בסימן תס"ו ס"ד והוא לשון המרדכי בפרק כ"ש וז"ל מעשה בא לפני ר"י מויינא על שק של קמח שנפל לטיט בפסח וציוה להריק השק ואמר שיש לנהל השק כדי שישאר הלחלוח למעלה וזה יזרוק והשאר מותר ודוקא כל זמן שהוא מלוחלח אבל אם עמד השק עד שנתייבש הלחלוחי' לא מהני ניהול דמפרך ונכנס עם השאר ולא ישא' למעלה כלום וחמץ בפסח במשהו וצריך ליקח קמח אחר לצורך פסח וזה ינהלנו אם ימצא בתוכו כמו עיסה זה יזרוק והשאר ישמרנו עד אחר הפסח ודוקא אם נתייבש קודם הפסח אז יכול לשומרו אחר הפסח דחמץ שלא בזמנו בנ"ט וכאן אינו נ"ט בכל כיון שמנהל אותו אבל פסח דאיסורו במשהו יזרוק הכל עכ"ל ובדבריו הללו של מהר"י מויינא הרבו להקשות הרב מוהרי"ט משם הרב רבו בא"ח סימן א' והביא דבריהם מרן החבי"ב בשכנה"ג בא"ח סימן תס"ו ס"ד והרב פ"ח ס"ק ד' והר"ב ב"ד בא"ח סימן רל"א והשו"ג בסימן הנז' ובמה שיישב הרב מוהרימ"ט דברי מוהרי"מ תמה עליו הפ"ח ודחה תירוצו ובס' שו"ג יישב דבריו גם הרב ב"ד שם סייע למוהרימ"ט מדברי מוהרי"ל שהביא מרן בב"י בסימן תנ"ג עמ"ש הסמ"ק בדגן שצמח מלחלוחית הארץ כו'.
וראיתי להרב בית דוד שם שהביא דברי מרן החבי"ב שתירץ כדברי מוהר"י מויינא וז"ל ול"נ טעם אחר לאסור דלפעמים מן המצות שעושין תבשיל וחוזרין ומחממין אותם וכבר כתבו הגהות והביא דבריהם רבינו המחבר בסימן תמ"ז ס"ד דאפילו למ"ד אינו ח"ונ אם חזרו וחממו המצה או התרנגולת בפסח בעוד שהחטה שם אסור' דחוזרת ונותנת טעם בתוך הפסח עכ"ד ותמה עליו הר' בית דוד וז"ל ואני לפי עניותי דבריו תמוהים שאם עושים תבשיל מן המצות מה בכך הרי כבר נתבטל וחלף הלך לו שם איסור מכאן והראיה שמביא מחממו התרנגולת לא דמייא כלל דהתם בא לתרנגולת טעם החמץ מגרגיר החטה שלא נתבטלה כי החטה עצמה אינה בטלה לעולם אלא הטעם שיצא ממנה קודם הפסח הוא שנתבטל אבל הטעם שנשאר עדיין בחטה עם החטה עצמה לא נתבטלה ככוחו אז כוחו עתה והו"ל טעם חמץ מחדש שנכנס בפס' אבל הכא שגרגירי חמץ הותרו הם עצמם לאוכלם מחמת שלדקותם וקטנו' נחשבים כלח בלח וראיה שמותרים המצות לאוכלה כמו שהן אם אין מחממים ועושים מהם תבשיל לדבריו של הר' עצמו שתלה הטעם לפי שעושים מהם תבשיל דמשמע שאם אין עושין מהם תבשיל אזיל ומודה דמותר לאוכלם חיים וא"כ כשמחממין ועושים מהם תבשיל מה יתרון איסור נולד שם הא למה זה דומה לחזרו וחממו התרנגולת בלא החטה דודאי מותרת אף שטעם החטה אשר נכנס בה מקודם פסח הוא שם בתוכה ובשלמא אם בדין התרנגולת היה מותר לאוכלה עם החטה חיה וכשחממוה היה אסורה היה ראיה גמורה משם לכאן אבל כיון שבלא חימום כו' ובשלמא כו' ע"ס הלשון אחר שנתבטלו באפיה עכ"ל הרב ב"ד.
והנה מה שדחה הרב הנז' שאם עושין תבשיל מן המצות מה בכך הרי כבר נתבטל וחלף הלך שם איסור מכאן כו' לע"ד אין זו קושיא דמרן החבי"ב סובר בדעת מוהרי"ם דכשם שהחטה נ"ט בכל פעם ופעם שמחממים אותה כן משהו של חמץ מעור' עם העיסה של מצה אע"פ שנאפה קודם פסח ונתבטל הטעם של חמץ בס' של עיסה של מצה כשחוזר ומחמם אותה תוך הפסח חוזר ונ"ט משהו לעיסה של מצה. ומ"ש עוד הרב הנז' שלשון הסמ"ק מנגד דבריו בהדייא כו' י"ל דגברא אגברא קרמית דאפשר דמוהרי"מ אינו סובר כסברת סמ"ק בזה לפי דברי מרן החבי"ב אלא כדאמרן דאף שנאפה קודם פסח ונתבטל בששים כשמחמם אותה חוזרת ונ"ט בתוך הפסח. ומ"ש הר' הנז' הא למה זה דומה לחזרו וחממו התרנגולת בלא החטה כו' אין דמיונו עולה יפה כיון שהסירו החטה מן התרנגולת לא נשאר בתרנגולת חמץ כלל אלא טעם ואותו טעם כבר נתבטל והטעם שנשאר בה אינו חוזר ונ"ט כשמחמין אותה אבל הכא שממשו של איסור עומד שם כשמחמם אותה חוזר ונ"ט.
והיותר תימה על השו"ג ז"ל שהביא דברי רבו הללו והגדיל התימה באומר והדין עמו ולא ידעתי מאי אסיק אדעתיה דרב שכנה"ג להביא ראיה מדין התרנגולת כו' מאחר שהוא ז"ל לעי' מיניה כתב על מה שהק' הרפ"ח על תירוץ הרב מוהרימ"ט דיש חילוק בין קמח הבלול לבלילה דמשקים דגבי קמח בלול ממשו של איסור עומד שם ולא אמרינן דאינו ח"ונ אלא בטעמו ולא בממשו וכתב ע"ז הר' פר"ח ז"ל דאינו מחוור דבין אי חשבי' לח או יבש ונתבטל קודם פסח למה יהא אסור לאוכלו ומה טעם יש לחלק בין טעמו לממשו לדין ח"ונ וכתב ע"ז השו"ג דשכח מ"ש הפר"ח עצמו ע"ד הגהה שבסעיף ד' ודכוותיה ה"נ כיון שנפלו מים על הקמח ונתייבש ונפרך הפירורין הדק היטב כידוע שעוברין דרך נקבי הנפה ואינן נמוחים ע"י לישה ואפיה לכשיתערבו יפה יפה כמו פרורי פת שאינן נמוחים בתוך היין דאפי' יעמדו ימים רבים חיישינן דממשו של איסור עומד ומשמש שם ה"ה ה"נ ולכך כתב הרב מוהרי"ט דקמח הבלול ממשו של איסור עומד שם כלומר כנ"ד שגוף החמץ עובר בנקבי הנפה ובכל מקום שהולך ממשו של איסור עומד ומשמש וכה"ג חמירא מדין לח בלח ומדין יבש ביבש דלח בלח האיסור נמחה בהיתר ומתערב יפה וכיון שההיתר רבה על האיסור מתבטל יפה כאילו האיסור אינו בעולם לא כן בנ"ד דכיון דנתייבש החמץ עומד במרדו ואינו מתערב יפה ואם לא תאמינו צא ולמד מפת של נחתומים כו' עד וא"כ נ"ד חמירא מדין לח בלח ומדין יבש ביבש כנלע"ד עכ"ל. כפי דבריו הללו מה מקום לתמוה על מרן החבי"ב בתירוצו שכתב טעם אחר לאסור דלפעמים כו' ותלה הטעם כיון דחוזרים ומחממין המצו' חוזר ונ"ט משהו בפסח בשאר המצות הכשרות וכוונתו לומר דמלבד הטעם שכתב רבו איכא נמי טעמא דחימום כיון דמשהו חמץ עומד בפני עצמו ועל ידי חימום נ"ט בשאר העיסו' וכשאינו מחממו בפסח אותו משהו דחמץ שיש שם נתבטל בס' ולא שנתבטל לגמרי כאלו אינו שם אלא כיון שיש ס' מן הכשר אותו משהו של חמץ הותר ע"י ס' של כשר ולהכי מותר לאוכלו בפסח בלא חימום כיון שנתרבה הכשר על מיעוט דחמץ כל זמן דליכא איסור משהו אבל כשחממו בפס' דאיכא איסור משהו אין מקום להתירו מטעם שההיתר רבה על האיסור.
ולענין הלכה כתב בשכנה"ג שם וז"ל והאמת שדעת המרדכי לאסור אפילו למ"ד אינו ח"ונ או מטעם רבו או מטעם שכתבתי שהרי רבינו המחבר בספר הקצר לעיל בסימן תמ"ז ס"ד פסק כמאן דאמר אינו ח"ונ ואע"פ כן קבע הכא דברי המרדכי להלכה כסתם משנה בלי שום חולק וכן אני מורה הכא לאסור כל השק כשנמצאת מעט עיסה יבשה אפילו בכ"ש בכ"מ שנמצא בין למעלה בין למטה בין באמצע לאוכלו בפסח אלא ינהלנו וישמרנו אחר הפסח וכן היה מנהגו של הרב מר קשישא כמוהר"ר יוסף אישקאפה ז"ל להורות כן כדברי המרדכי ז"ל וכן הסכים השו"ג משם הרב מוהר"י דוד ז"ל וכן הסכים הוא ז"ל ג"כ וכל זה הוא ביבש אבל בלח מותר אחר הריקוד ואפילו תוך הפסח וכמ"ש הרב מגן דוד ז"ל וסיים וכתב דהרב מוהר"י דוד והר"ב דבר משה נחלקו על מרן החבי"ב שאסר קמח כזה בין למ"ד ח"ונ ובין למ"ד אינו ח"ונ והם ז"ל חילקו דלא נאסר קמח כזה אלא למ"ד חו"ן אבל למאן דס"ל דלא אמרינן ח"ונ מותר ללוש אותו לפסח כיון שנתבטל קודם פסח ושכן נהגו בשאלוניקי ופה אזמיר יע"א שמבררין כל החטים וכ"ש למי שאינן אוכלים אלא שמורה משעת קצירה דודאי לדידהו אם נמצאת קמח כזה אסור ללוש אותה אפילו קודם פסח כמ"ש מרן החבי"ב. ואם נמצא עיסה יבישה בצפורן של יד בשעת לישת המצות יש לתלות שנפל מידי העוזרים בלישת המצות שידיהם מליאה מעיסה שלשו כבר כן כתב השו"ג בסי' הנז'.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.