קובץ על יד החזקה/חמץ ומצה/ד

קובץ על יד החזקה ‏ חמץ ומצה ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

כתוב בתורה וכו'. עי' הה"מ מה שהביא בשם הרמב"ן בפי' התורה שאין עובר בלאו אלא בחמץ שלו וברשותו דאיכא תרתי ובמכילתא כייל בהדי חמץ שנפלה עליו מפולת משמע דמיירי אפילו בלא קיבל הנפקד אחריות וכ"מ ברמב"ן שם במ"ש שלא נצטוינו אלא שלא להניח ברשותנו אבל חמץ שלנו ביד הנכרי לא עבר עליו מה"ת כלל כ"א מדרבנן וכ"כ הר"ן בריש פ"ק דפסחים בשמו בסתם והטור סי' ת"מ בהביאו דברי הגאונים מהפך הלשון ישראל שהפקיד אצל ישראל חבירו או אצל הנכרי וקיבל עליו הנפקד אחריות משמע קצת דס"ל דהגאונים מודים היכא דהנכרי לא קיבל אחריות ובספר חק יעקב סוף התשובה סי' תמ"ב כתב דאין כאן היתרא לסמוך על הפוסקים דבבית נכרי ליכא ב"י דוקא בקבלת אחריות נאמר להאי דינא ליש פוסקים אבל בלא קבלת אחריות לא ובאמת דברי הרמב"ן והר"ן מורים להדיא דאפילו בלא קיבל עליו הנפקד אחריות ג"כ אין עובר עליו המפקיד ולא עוד אלא דיש מקום לומר בנכרי שלא קיבל עליו אחריות עדיף טפי מאם קיבל עליו אחריות דהנה לשיטת הרמב"ן שהבין בפי' המכילתא דאפילו בלא אחריות בהפקיד אצל נכרי אינו עובר יש ליתן טעם וסברא לזה משום דבאמת שני דברים אינם ברשותו ש"א ועשאן הכתוב כאילו הם ברשותו ואחד מהם חמץ בפסח וטעם הדבר דהרי בשעה שהגיע זמן הפסח אסור בהנאה ואינו ברשותו ועי' בר"ן נדרים דף פ"ה באם אסר עצמו מן החפץ מותר לכל אדם לקחת אותו ואין בו משום גזל ע"ש וה"ט דהתורה אוקמיה ברשותו כאן שעכ"פ הוא משהה אותו בביתו הואיל ואינו מבערו ולא בטלו גלי דעתיה דרוצה לזכות בו וחשוב הוא בעיניו וכ"ז אם הוא בביתו אבל אם הוא בבית הנכרי אז אמרי' דאין עובר בב"י דמה לו לעשות וכ"ז ניחא בשלא קיבל אחריות שום דבר אפילו מפשיעה אבל אם הנכרי קיבל עליו אחריות והוא לא פטרו לנכרי מאחריותו גרע טפי א"כ הרי הסברא היא להיפך דבקבלת אחריות עובר בב"י. ועי' בהה"מ דכתב דרבינו היה לו גרסא אחרת במכילתא ולפמ"ש אין הדבר מוכרח כיון דרבינו מיירי בסתם פקדון וחייב באחריות פשיעה ואז עובר בב"י. וע"פ דברינו מיושב קושית הר"ן מה שהוכיח שם דמודים הגאונים דמדרבנן עכ"פ אסור דאל"כ קשה בסוגיא דפסחים דף ל"א דמוקי בהרהינו אצלו וסתם הרהינו בביתו של נכרי א"כ אינו עובר בב"י ואמאי אסר אחר הפסח ע"ש ושם כיון דהרהין למשכון על חובו ודאי דהוא ברשותו וגרע מקיבל אחריות כנ"ל ובפלפול התלמידים הארכתי:

ג

שאם אבד או נגנב וכו'. שיטת רבינו מבואר דבעינן דוקא קבלת אחריות גו"א ושיטת הרא"ש דגם בקיבל אחריות פשיעה ג"כ עובר בב"י וכ"מ שיטת רש"י פסחים פ"ק דף ו' ובתוס' פ' האומנין כתב בשם רש"י דבעינן קבלת אחריות דשואל דאל"כ אינו חייב לבער והפר"ח הקשה לשיטת רש"י והרא"ש מסוגיא דפסחים דף י"ג בעובדא דיוחנן חקוקאה ע"ש גם קשה מסוגיא דפסחים דף ל"א דאמרי' התם בדר"י קמפלגי ור"מ סבר ק"ו ישראל מישראל קונה וכו' וקשה הא מיירי שם ע"כ בהתנה שלא יתחייב אפילו באחריות פשיעה א"כ ממילא לא שייך קניית משכון ועי' בשעה"מ שהרגיש בזה. וע"פ פשוטו י"ל דלכאורה מה דס"ל לרש"י דבאחריות פשיעה ג"כ עובר בב"י משום דפשטא דקרא דלא ימצא מיירי גם בלא קבלת אחריות והא דאמרי' דבלא קיבל אחריות פטור היינו מיתורא דלך ודי לנו לאוקמי קרא דלך בהתנה לפטור גם מפשיעה אבל אם קיבל אחריות אפילו פשיעה עובר על ב"י כפשטא דקרא דלא ימצא וכ"ז לרבא אבל לאביי דאמר איפוך ולדידיה מיותר קרא דלך ומוקמינן אפילו בלא קיבל אחריות דש"ש א"כ רש"י לא כתב שיטתו אלא אליבא דרבא אבל לאביי מודה רש"י ור"י סובר כאביי וסוגיא דגמ' דף ל"א קאי בשיטתא דאביי. ולשיטת רבינו י"ל דגם לאביי לא קשה מיתורא דלך דהנה התוס' מקשה בסוגיא דילפינן מחד קרא של אחרים ושל גבוה ובמנחות מצרכים ב' עריסותיכם חד לאחרים וחד לגבוה ואפשר לומר דהא פי' של גבוה כתב רש"י לבדה"ב ופי' שהקדישו כבר לבדה"ב והנה מצינו ג"כ המקדיש דבר לבדה"ב לאח"ז כמ"ש הר"ן במס' נדרים דף ל' ע"א האומר סלע זו לצדקה לאחר ל' יום דלא מצי הדר ביה דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אע"ג דלא חייל הקדש עד לאחר ל' יום וקשה א"כ כיון דהשתא לא חייל אמאי לא מצי הדר ביה וצ"ל דאמירתו לגבוה הוי יותר ממסירתו להדיוט אבל הרשב"א ז"ל כתב דאמירתו לגבוה כמסירתו אמרי' ולא יותר ומסיק הר"ן שם דפלוגתא היא בירושלמי ע"ש ולפי"ז צ"ע מי שהקדיש חמץ לבדה"ב בכה"ג ולא הדר ביה אי עבר על ב"י ובודאי לפי שיטת הר"ן דלא מצי הדר ביה הוי של גבוה אבל לשיטת הרשב"א צ"ע ואפשר דצריך לימוד ע"ז בכה"ג דג"כ הוי של גבוה ואינו עובר ושפיר צריכין ב' קראי א"כ י"ל שפיר דכ"ע ס"ל כשיטת רבינו ואין להאריך ועמ"ש בש"י ודו"ק:

ה

ישראל שהרהין וכו'. והראב"ד השיג עי' הה"מ. והר"ן כתב דשיטת הראב"ד הואיל ומחוסר ממונו לא אמרינן הואיל וכתב הב"ח דעכ"פ אחר הפסח מותר דחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא משום קנסא וכיון דאינו שלו רק ע"י הואיל וזה לא קנסו ע"ש, וכ"נ מדקדוק לישנא דמתני' דנקיט הדין על אחר הפסח למה לא נקיט מתני' אם עובר בב"י בתוך הפסח ולפמ"ש מיושב ובחידושי הארכתי:

יב

ואע"פ שאין בו מן החמץ אלא כ"ש. עי' הה"מ במחלוקת דחוזר וניעור. ומ"ש דמשמע שיטת רבינו דחוזר וניעור אינו מוכרח דיש מקום לפרש דמיירי בנתערב בפסח וכ"מ מדסתם הש"ע בסי' תמ"ב להך דינא ובסי' תמ"ז הביא מחלוקת הפוסקים לענין חוזר וניעור. ומ"ש הה"מ שכל מה שבשאר איסורין כדי קליפה גם בחמץ כן וכ"ה בש"ע סי' תמ"ז סעיף א' וכתב בשו"ת צ"צ סי' ל' בבשר שנמלח לקדירה בפסח כשיעור מליחה וכשבאו להדיחו נטלו כלי שהיה בתוכו שכר שעורים ונשאר מעט בשולי הקדירה ושפכו לתוכו מים והדיחו הבשר במים אלו והורה לאיסור משום דאע"ג דמים מבטלים כח המלח ולא מיחשב רותח מ"מ לא נתבטל כח מלח לגמרי אלא דלא מיחשב רותח שאין נותן טעם בכולו אלא דבשאר איסורים לא נאסר ע"י כן אבל בחמץ דאוסר במשהו אסור ע"ש שהאריך:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.