אבן האזל/חמץ ומצה/ד
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
ב[עריכה]
הא למדת שהחמץ של ישראל אם הניחו ברשותו אפילו טמון ואפילו בעיר אחרת ואפילו מופקד ביד עכו"ם הרי זה עובר משום לא יראה ולא ימצא, חמץ של הקדש או של עכו"ם שהיה אצל ישראל אפילו היה עמו בבית הרי זה מותר מפני שאינו שלו, ואפילו היה של גר תושב שיד ישראל שולטת עליו אין כופין אותו להוציא החמץ מרשותו בפסח, אבל צריך לעשות מחיצה גבוהה עשרה טפחים בפני חמצו של עכו"ם שמא יבוא להסתפק ממנו, אבל של הקדש אינו צריך מפני שהכל פורשין מן ההקדש כדי שלא יבואו לידי מעילה. עכו"ם שהפקיד חמצו אצל ישראל אם קבל עליו ישראל אחריות שאם אבד או נגנב ישלם לו דמיו הרי זה חייב לבערו הואיל וקבל עליו אחריות נעשה כשלו, ואם לא קבל עליו אחריות מותר לקיימו אצלו ומותר לאכול ממנו אחר הפסח שברשות העכו"ם הוא. עכו"ם אנס שהפקיד חמצו אצל ישראל אם יודע הישראל שאם אבד או נגנב מחייבו לשלמו וכופהו ואונסו לשלם אע"פ שלא קבל אחריות הרי זה חייב לבערו שהרי נחשב כאילו הוא שלו מפני שמחייבו האנס באחריותו.
השגת הראב"ד, עכו"ם אנס שהפקיד וכו', כתב הראב"ד ז"ל דבר זה הוציא ממאי דאמר להו רבא לבני מחוזא בעירו חמירא דבני חילא כיון דאילו מיגניב או מיתביד ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי כדידכו דמי ונדמה ליה שזה האחריות מן האונס הוא וע"כ היה וא"כ במוצאי הפסח היכן היה נמצא שהיה אומר להם רב נחמן פוקו ואייתו לן חמירא דבני חילא והלא נשרף היה כשלהם אלא ודאי לא היה אונס בדבר כלל והיו יכולים להחזירו לשמירת עצמן כשירצו וע"כ החזירוהו להם ומוצאי הפסח נטלוהו מהם והתשלומים שהם מן האונס אינן כדין האחריות עכ"ל.
איתא בגמ' פסחים דף ו' נכרי שנכנס לחצירו של ישראל ובציקו בידו אין זקוק לבער הפקידו אצלו זקוק לבער יחד לו בית אין זקוק לבער שנאמר לא ימצא עיי"ש, ופירש"י דיחד לו בית מהני רק אם לא קבל אחריות אבל כשקבל אחריות לא מהני יחד לו בית, והק' בתוס' אם לא קבל אחריות מאי איריא יחד לו בית אפילו בלא יחד לו נמי אינו עובר על חמצו של נכרי אם לא קבל אחריות, ופי' ר"ת דיחד לו בית מהני אף היכי דקבל אחריות, ור"פ אית ליה מסברא כיון שיחד לו בית הוי כאילו קיבל עליו אחריות על חמצו של עכו"ם בביתו של עכו"ם.
והנה סברתו זו של ר"ת דהוי כאילו קבל אחריות על חמצו של עכו"ם בבית עכו"ם מפרש הרמב"ן בשתי אפשרות, לפי מה שמפרש הרמב"ן מקודם (במה שכתב וכמדומים היינו) הרי זה פטור משום דאינו שלו ולכן אי אפשר שיעבור בבל ימצא דלכל היותר הרי זה יכול להחשב כאילו קבל אחריות על החמץ של הנכרי בביתו של נכרי דאין סברא לחייב את הישראל שיעבור משום בל יראה ובל ימצא, אולם בסוף מפרש הרמב"ן דברי ר"ת לפי המכילתא דבתיכם דכיון דהחמץ נשאר ברשותו של עכו"ם ע"י יחוד הבית אינו עובר דצריך בעלים ורשות כפי דברי המכילתא, והרמב"ן מוכיח גם מסוגיא שלנו דתלוי הדבר ברשות דאל"ה מה דרשו בגמ' הדרשות דבתיכם וגבולין אם נימא דעל חמץ שלו הרי הוא עובר בכל מקום שהוא נמצא א"כ מהו המיעוט דבתיכם, אלא ודאי דהמיעוט דבתיכם בא ללמד שעל חמצו אינו עובר רק ברשותו עיי"ש.
והנה באמת יש להסביר דברי ר"ת כפי סברתו הראשונה של הרמב"ן דכיון דיחד לו בית הרי נשאר הדבר כאילו קבל רק עניני אחריות של החמץ דאין סברא לומר שהישראל יעבור על בל יראה ומה שמדייק מהך דרשה דבתיכם אינו קשה כ"כ דיש לומר דבא להורות דוקא בהיכי דאין בידו עתה לבער וכגון היכי דהחמץ נמצא ברשותו של גזלן אין הדין מחייב את הנגזל לפדות את החמץ בכסף כדי שיוכל לבערו דכיון דעתה החמץ אינו בביתו ואינו יכול לקבלו כיון שנגזל לא חייבה תורה את בעל החמץ לבערו וזאת אנו למדים מבתיכם שהחמץ שהוא בבתיך הרי אתה מצווה לבערו ואם לאו לאו.
אכן הסברא נותנת לדין זה של רבינו תם דאמרינן בגמ' דף ה' ע"ב הניחא למ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון דמי היינו דאיצטריך לא ימצא אלא למ"ד כממון דמי לא ימצא למה לי, סד"א הואיל וכי איתיה הדר בעיניה לאו ברשותיה קאי קמ"ל, והמסקנא של הגמ' היא שמשום גורם לממון אינו חיוב כיון דאם לא נאבד צריך להחזירו לבעלים כמו שהוא, אלא החיוב הוא משום האחריות דכיון שקבל האחריות חדשה התורה שזה נכלל בדין לא ימצא, והיינו משום דכל דבר הנמסר לשומר הרי השומר נחשב לבעל הדבר דכן יש בכוחו של בעלים להעמיד בעלים אחרים במקומו ולכן כל שהדבר נמצא ברשות השומר הריהו חייב על עניני הדבר ושמירתו וענין האחריות הוא רק תנאי וראיה לדבר דכיון שהשומר קבל אחריות הרי זה אומר דמקבל את הדבר בתורת בעלות, אבל היכי דלא קבל אחריות אין זה מוכח שרוצה לקבל את הדבר בתורת בעלות, אולם הרי צריכנן קבלתו המפורשת לזה וזה מוכיח ענין קבלת אחריות של השומר, (ועיין באבן האזל הלכות נזקי ממון פ"ד הל' ו' שמבאר את מחלוקתם של הרמב"ם והראב"ד בדין שומר, אך באמת יש חילוק בין דין שומר כבעלים לענין ניזקין ובין הדין לענין בל יראה דהתם גבי ניזקין גם ש"ח חייב וגבי חמץ לענין בל יראה כתב הרמב"ם דדוקא נתחייב בגנבה ואבדה חייב).
והנה הרמב"ם בהל' ד' כתב דאנס שהפקיד חמצו אצל ישראל כיון דצריך לשלם מצד דכופהו ואונסו הר"ז חייב לבערו, והראב"ד השיג ע"ז דתשלומים מן האונס אינן כדין האחריות, ובאמת דברי הרמב"ם קשים דלמה יעבור הרי מדין התורה אין החמץ שלו ואינו בעלים, דדין בעלים אינו רק מצד דין התורה אבל מה שמחויב מצד סיבות של אונס אמאי יתחייב בדין הביעור, אבל לפי מה שבארנו דדין בעלים הוא משום שהדבר ברשותו דשומר נקרא בעלים אלא דהאחריות הוא רק ראי' שרוצה לקבל עליו את הבעלות א"כ גם גבי עכו"ם אנס דכיון שיתחייב בסוף באחריות הרי ישנה הסכמתו לקבל את הבעלות.
ולפי מה שבארנו דלמסקנת הגמ' אין החיוב בדין ביעור משום דגורם לממון כממון כיון שאיתא בעיניה חוזר לבעליו אלא דהחיוב נגרם ע"י קבלת אחריותו מדין בעלים, וגם הקצוה"ח בסי' שפ"ו מבאר את מסקנת הגמ' דחוזר מדין גורם לממון א"כ קשה שפיר קושיתו של הקצוה"ח מהגמ' דסנהדרין ד' קי"ב דאמרי' גבי עיר הנדחת דעל הקדש דקיבל אחריות דנשרף ולא הוי כקדשי שמים, וא"כ קשה כיון דכאן גבי חמץ לא מחייבינן מדין גורם לממון כיון דאיתיה בעיניה והתם נמי כיון דההקדש איתיה הדר בעיניה הוי כקדשי שמים, אולם יש ליישב בפשטות והוא דידוע דכל חיוב אחריות הוא לפי דעת הראשונים רק מזמן שהחפץ אינו בעין שאז דין האחריות מחייב בתשלומי דמי החפץ אבל בעת שהחפץ היה בעין הרי הוא חפצו של הבעלים ואף לשיטת הראשונים שהחיוב הוא מזמן קבלת האחריות הוא רק על דיני הגביה דאמרינן שהוא גובה למפרע, אבל כל עיקר דין האחריות הוא בעת שהחפץ אינו בעין ולא לפני כן, משא"כ גבי הקדש דהתם החפץ הוא כבר קדוש דכיון דאמר הרי עלי צריך להביא את הקרבן או את ההקדש ושם האחריות היא להיפך שמוטל עליו ההתחייבות בשמירה ולהעמידו ברשות הקדש ולפטור מן החיוב ולכן כל שעה ושעה יש דין שמירה שחל מצד דין האחריות והוי כליתא בעיניה ונחשב כאילו הוא שלו ולכן הרי זה בכלל דין עיר הנדחת ולא ככל קדשי שמים.
ובזה יתישבו דברי הירושלמי בפסחים דשם איכא פלוגתא דתנאי דאיכא מ"ד לא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של גבוה ושל הקדש ואיכא מ"ד דאף בשל הקדש עובר, ומתחילה מפרש הירושלמי הפלוגתא שאם הקדיש את חמצו לפני שהגיע זמן ביעורו הרי החמץ יצא מרשותו ואינו עובר אבל הקדיש לאחר זמן ביעורו עובר, ובסוף מסיק הירושלמי שכאן משתמע שהסוגיא היא כר' שמעון האומר בקדשים שחייב באחריותן הוי כבעלים ולכן האחריות מחייב אותו לבער, והקשה בספר אור שמח על דברי הירושלמי אם כאן מיירי שקבל עליו אחריות הרי מחויב לבער אף לרבנן דפליגי עליה דר"ש מדין לא ימצא כמבואר בגמ', וכן יקשה עוד יותר שם בירושלמי שמביא מחלוקת בין תנאים אם עוברים בבל יראה על חמץ שהוציאו לפלטיא, ובסוף מסיים הירושלמי כדלעיל דכאן משתעי בהקדש שקבל עליו אחריות וכר' שמעון דקשה להבין מה שייך ענין זה להקדש עיי"ש בדברי הקרבן העדה שמוחק את סיום דברי הירושלמי.
ונראה לבאר דברי הירושלמי ובזה יתורץ דברי הרמב"ם בהל' ב' דכתב דישראל שהפקיד חמצו אצל העכו"ם עובר על בל יראה ובל ימצא, ואשר פסק זה הוא דלא כהמכילתא דבתיכם המובא ברמב"ן דממעט מבתיכם חמצו של ישראל הנמצא ברשות עכו"ם דאינו עובר בבל יראה, וא"כ אמאי פסק דלא כהמכילתא ומאין יצא לו חידוש דין זה, וכבר תמה עליו הר"ן בזה. והנה בארנו לעיל דשומר יש לו דין בעלים והאחריות הוא רק הוכחה שמקבל עליו הבעלות וא"כ זהו מחייב בדין הביעור ואף שהחמץ ימצא ברשותו של אחר דכיון דהוא בעל החמץ הרי חייבה תורה בביעור בכל מקום שהוא נמצא, משא"כ גבי הקדש דשם האחריות לא הוי מדין בעלים וכל היכי דאיתא ברשותא דרחמנא הוא ואין כאן נפקד והחיוב בהקדש הוא רק מטעם גורם לממון במה שמחויב באחריות ולכן שפיר הם דברי הירושלמי ולא קשה קושית האור שמח שהקשה דאם קבל אחריות הרי חייב לדברי הכל ומה תלה זה בדברי ר"ש, אולם לפי דברינו ניחא דרבנן דמודים בהיכי שקבל אחריות הוא דוקא היכי דע"י האחריות חל דין בעלים אבל מדין גורם לממון לבד בזה אין חיוב האחריות מחייבו בדין ביעור וכנ"ל ולכן שפיר תולה הירושלמי את זה בר' שמעון דדוקא לדידיה מהני דין גורם לממון לחייבו בדין ביעור, וכן הוא במה דאמר בירושלמי גבי חמצו הנמצא בפלטיא דלמאן דאמר שאף בפלטיא עוברים בבל יראה, וממ"ד זה בודאי הוה סיעתא לדברי הרמב"ם דאף על חמץ שאינו ברשותו עובר, ולמ"ד דאינו עובר זהו רק בהקדש כמו שמסיים הירושלמי ואליבא דר"ש, היינו משום דגבי הקדש חיוב הביעור הוא מדין גורם לממון ולא מדין הבעלות, ולכן שפיר דהיכי דהחמץ אינו שלו וגם אינו נמצא ברשותו, ורק מדין גורם לממון אינו חייב בדין ביעור דהוי כאילו קבל אחריות גרידא על החמץ דלפחות צריך להיות ברשותו, עכ"פ מוכח משיטת הירושלמי דאם החמץ הוא שלו אף דאינו ברשותו או בחמץ של הקדש היכי דהחיוב הוא מדין בעלים הרי זה עובר אף בפלטיא וא"כ מוכח דלא כדברי המכילתא, וע"ז סמך הרמב"ם במה שפסק דישראל שהפקיד את חמצו אצל עכו"ם עובר בבל יראה.
עיין בלח"מ בהל' ג' שכתב ולתרץ הכל נ"ל לומר דודאי רבינו ורש"י מפרשים כמו שפי' הר"ן בשם רש"י ז"ל הפקידו אצלו מסתמא קביל עליה אחריות וכו' דהוי כמו שורך ברשותי דחייב ואם כן האחריות הוא מן הסתם כו' נ"ב דבריו תמוהין דזה לא שייך אלא להשיטות דגם ש"ח שאינו חייב אלא בפשיעה עובר על בל יראה אבל לשי' הרמב"ם דבעינן אחריות דגו"א א"כ היכי שייך לומר דבסתמא פקדון משמע אחריות דגו"א, ונראה דהוא מפרש לגמ' דהפקידו אצלו זקוק לבער אינו אלא משום שלא יבא לאוכלו ייחד לו בית היינו בית מיוחד דלא כפירש"י וזהו כמו מחיצה עשרה, אף דלר"פ קאי הא דאמר בברייתא שנאמר לא ימצא ארישא, י"ל דהוא אסמכתא, וכן משמע מלשון זקוק לבער דאינו משום בל יראה, ומה דאמר לבער היינו הוצאה מן הבית וכן כתב המאירי עי"ש.
ג[עריכה]
הא למדת שהחמץ של ישראל אם הניחו ברשותו אפילו טמון ואפילו בעיר אחרת ואפילו מופקד ביד עכו"ם הרי זה עובר משום לא יראה ולא ימצא, חמץ של הקדש או של עכו"ם שהיה אצל ישראל אפילו היה עמו בבית הרי זה מותר מפני שאינו שלו, ואפילו היה של גר תושב שיד ישראל שולטת עליו אין כופין אותו להוציא החמץ מרשותו בפסח, אבל צריך לעשות מחיצה גבוהה עשרה טפחים בפני חמצו של עכו"ם שמא יבוא להסתפק ממנו, אבל של הקדש אינו צריך מפני שהכל פורשין מן ההקדש כדי שלא יבואו לידי מעילה. עכו"ם שהפקיד חמצו אצל ישראל אם קבל עליו ישראל אחריות שאם אבד או נגנב ישלם לו דמיו הרי זה חייב לבערו הואיל וקבל עליו אחריות נעשה כשלו, ואם לא קבל עליו אחריות מותר לקיימו אצלו ומותר לאכול ממנו אחר הפסח שברשות העכו"ם הוא. עכו"ם אנס שהפקיד חמצו אצל ישראל אם יודע הישראל שאם אבד או נגנב מחייבו לשלמו וכופהו ואונסו לשלם אע"פ שלא קבל אחריות הרי זה חייב לבערו שהרי נחשב כאילו הוא שלו מפני שמחייבו האנס באחריותו.
השגת הראב"ד, עכו"ם אנס שהפקיד וכו', כתב הראב"ד ז"ל דבר זה הוציא ממאי דאמר להו רבא לבני מחוזא בעירו חמירא דבני חילא כיון דאילו מיגניב או מיתביד ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי כדידכו דמי ונדמה ליה שזה האחריות מן האונס הוא וע"כ היה וא"כ במוצאי הפסח היכן היה נמצא שהיה אומר להם רב נחמן פוקו ואייתו לן חמירא דבני חילא והלא נשרף היה כשלהם אלא ודאי לא היה אונס בדבר כלל והיו יכולים להחזירו לשמירת עצמן כשירצו וע"כ החזירוהו להם ומוצאי הפסח נטלוהו מהם והתשלומים שהם מן האונס אינן כדין האחריות עכ"ל.
איתא בגמ' פסחים דף ו' נכרי שנכנס לחצירו של ישראל ובציקו בידו אין זקוק לבער הפקידו אצלו זקוק לבער יחד לו בית אין זקוק לבער שנאמר לא ימצא עיי"ש, ופירש"י דיחד לו בית מהני רק אם לא קבל אחריות אבל כשקבל אחריות לא מהני יחד לו בית, והק' בתוס' אם לא קבל אחריות מאי איריא יחד לו בית אפילו בלא יחד לו נמי אינו עובר על חמצו של נכרי אם לא קבל אחריות, ופי' ר"ת דיחד לו בית מהני אף היכי דקבל אחריות, ור"פ אית ליה מסברא כיון שיחד לו בית הוי כאילו קיבל עליו אחריות על חמצו של עכו"ם בביתו של עכו"ם.
והנה סברתו זו של ר"ת דהוי כאילו קבל אחריות על חמצו של עכו"ם בבית עכו"ם מפרש הרמב"ן בשתי אפשרות, לפי מה שמפרש הרמב"ן מקודם (במה שכתב וכמדומים היינו) הרי זה פטור משום דאינו שלו ולכן אי אפשר שיעבור בבל ימצא דלכל היותר הרי זה יכול להחשב כאילו קבל אחריות על החמץ של הנכרי בביתו של נכרי דאין סברא לחייב את הישראל שיעבור משום בל יראה ובל ימצא, אולם בסוף מפרש הרמב"ן דברי ר"ת לפי המכילתא דבתיכם דכיון דהחמץ נשאר ברשותו של עכו"ם ע"י יחוד הבית אינו עובר דצריך בעלים ורשות כפי דברי המכילתא, והרמב"ן מוכיח גם מסוגיא שלנו דתלוי הדבר ברשות דאל"ה מה דרשו בגמ' הדרשות דבתיכם וגבולין אם נימא דעל חמץ שלו הרי הוא עובר בכל מקום שהוא נמצא א"כ מהו המיעוט דבתיכם, אלא ודאי דהמיעוט דבתיכם בא ללמד שעל חמצו אינו עובר רק ברשותו עיי"ש.
והנה באמת יש להסביר דברי ר"ת כפי סברתו הראשונה של הרמב"ן דכיון דיחד לו בית הרי נשאר הדבר כאילו קבל רק עניני אחריות של החמץ דאין סברא לומר שהישראל יעבור על בל יראה ומה שמדייק מהך דרשה דבתיכם אינו קשה כ"כ דיש לומר דבא להורות דוקא בהיכי דאין בידו עתה לבער וכגון היכי דהחמץ נמצא ברשותו של גזלן אין הדין מחייב את הנגזל לפדות את החמץ בכסף כדי שיוכל לבערו דכיון דעתה החמץ אינו בביתו ואינו יכול לקבלו כיון שנגזל לא חייבה תורה את בעל החמץ לבערו וזאת אנו למדים מבתיכם שהחמץ שהוא בבתיך הרי אתה מצווה לבערו ואם לאו לאו.
אכן הסברא נותנת לדין זה של רבינו תם דאמרינן בגמ' דף ה' ע"ב הניחא למ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון דמי היינו דאיצטריך לא ימצא אלא למ"ד כממון דמי לא ימצא למה לי, סד"א הואיל וכי איתיה הדר בעיניה לאו ברשותיה קאי קמ"ל, והמסקנא של הגמ' היא שמשום גורם לממון אינו חיוב כיון דאם לא נאבד צריך להחזירו לבעלים כמו שהוא, אלא החיוב הוא משום האחריות דכיון שקבל האחריות חדשה התורה שזה נכלל בדין לא ימצא, והיינו משום דכל דבר הנמסר לשומר הרי השומר נחשב לבעל הדבר דכן יש בכוחו של בעלים להעמיד בעלים אחרים במקומו ולכן כל שהדבר נמצא ברשות השומר הריהו חייב על עניני הדבר ושמירתו וענין האחריות הוא רק תנאי וראיה לדבר דכיון שהשומר קבל אחריות הרי זה אומר דמקבל את הדבר בתורת בעלות, אבל היכי דלא קבל אחריות אין זה מוכח שרוצה לקבל את הדבר בתורת בעלות, אולם הרי צריכנן קבלתו המפורשת לזה וזה מוכיח ענין קבלת אחריות של השומר, (ועיין באבן האזל הלכות נזקי ממון פ"ד הל' ו' שמבאר את מחלוקתם של הרמב"ם והראב"ד בדין שומר, אך באמת יש חילוק בין דין שומר כבעלים לענין ניזקין ובין הדין לענין בל יראה דהתם גבי ניזקין גם ש"ח חייב וגבי חמץ לענין בל יראה כתב הרמב"ם דדוקא נתחייב בגנבה ואבדה חייב).
והנה הרמב"ם בהל' ד' כתב דאנס שהפקיד חמצו אצל ישראל כיון דצריך לשלם מצד דכופהו ואונסו הר"ז חייב לבערו, והראב"ד השיג ע"ז דתשלומים מן האונס אינן כדין האחריות, ובאמת דברי הרמב"ם קשים דלמה יעבור הרי מדין התורה אין החמץ שלו ואינו בעלים, דדין בעלים אינו רק מצד דין התורה אבל מה שמחויב מצד סיבות של אונס אמאי יתחייב בדין הביעור, אבל לפי מה שבארנו דדין בעלים הוא משום שהדבר ברשותו דשומר נקרא בעלים אלא דהאחריות הוא רק ראי' שרוצה לקבל עליו את הבעלות א"כ גם גבי עכו"ם אנס דכיון שיתחייב בסוף באחריות הרי ישנה הסכמתו לקבל את הבעלות.
ולפי מה שבארנו דלמסקנת הגמ' אין החיוב בדין ביעור משום דגורם לממון כממון כיון שאיתא בעיניה חוזר לבעליו אלא דהחיוב נגרם ע"י קבלת אחריותו מדין בעלים, וגם הקצוה"ח בסי' שפ"ו מבאר את מסקנת הגמ' דחוזר מדין גורם לממון א"כ קשה שפיר קושיתו של הקצוה"ח מהגמ' דסנהדרין ד' קי"ב דאמרי' גבי עיר הנדחת דעל הקדש דקיבל אחריות דנשרף ולא הוי כקדשי שמים, וא"כ קשה כיון דכאן גבי חמץ לא מחייבינן מדין גורם לממון כיון דאיתיה בעיניה והתם נמי כיון דההקדש איתיה הדר בעיניה הוי כקדשי שמים, אולם יש ליישב בפשטות והוא דידוע דכל חיוב אחריות הוא לפי דעת הראשונים רק מזמן שהחפץ אינו בעין שאז דין האחריות מחייב בתשלומי דמי החפץ אבל בעת שהחפץ היה בעין הרי הוא חפצו של הבעלים ואף לשיטת הראשונים שהחיוב הוא מזמן קבלת האחריות הוא רק על דיני הגביה דאמרינן שהוא גובה למפרע, אבל כל עיקר דין האחריות הוא בעת שהחפץ אינו בעין ולא לפני כן, משא"כ גבי הקדש דהתם החפץ הוא כבר קדוש דכיון דאמר הרי עלי צריך להביא את הקרבן או את ההקדש ושם האחריות היא להיפך שמוטל עליו ההתחייבות בשמירה ולהעמידו ברשות הקדש ולפטור מן החיוב ולכן כל שעה ושעה יש דין שמירה שחל מצד דין האחריות והוי כליתא בעיניה ונחשב כאילו הוא שלו ולכן הרי זה בכלל דין עיר הנדחת ולא ככל קדשי שמים.
ובזה יתישבו דברי הירושלמי בפסחים דשם איכא פלוגתא דתנאי דאיכא מ"ד לא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של גבוה ושל הקדש ואיכא מ"ד דאף בשל הקדש עובר, ומתחילה מפרש הירושלמי הפלוגתא שאם הקדיש את חמצו לפני שהגיע זמן ביעורו הרי החמץ יצא מרשותו ואינו עובר אבל הקדיש לאחר זמן ביעורו עובר, ובסוף מסיק הירושלמי שכאן משתמע שהסוגיא היא כר' שמעון האומר בקדשים שחייב באחריותן הוי כבעלים ולכן האחריות מחייב אותו לבער, והקשה בספר אור שמח על דברי הירושלמי אם כאן מיירי שקבל עליו אחריות הרי מחויב לבער אף לרבנן דפליגי עליה דר"ש מדין לא ימצא כמבואר בגמ', וכן יקשה עוד יותר שם בירושלמי שמביא מחלוקת בין תנאים אם עוברים בבל יראה על חמץ שהוציאו לפלטיא, ובסוף מסיים הירושלמי כדלעיל דכאן משתעי בהקדש שקבל עליו אחריות וכר' שמעון דקשה להבין מה שייך ענין זה להקדש עיי"ש בדברי הקרבן העדה שמוחק את סיום דברי הירושלמי.
ונראה לבאר דברי הירושלמי ובזה יתורץ דברי הרמב"ם בהל' ב' דכתב דישראל שהפקיד חמצו אצל העכו"ם עובר על בל יראה ובל ימצא, ואשר פסק זה הוא דלא כהמכילתא דבתיכם המובא ברמב"ן דממעט מבתיכם חמצו של ישראל הנמצא ברשות עכו"ם דאינו עובר בבל יראה, וא"כ אמאי פסק דלא כהמכילתא ומאין יצא לו חידוש דין זה, וכבר תמה עליו הר"ן בזה. והנה בארנו לעיל דשומר יש לו דין בעלים והאחריות הוא רק הוכחה שמקבל עליו הבעלות וא"כ זהו מחייב בדין הביעור ואף שהחמץ ימצא ברשותו של אחר דכיון דהוא בעל החמץ הרי חייבה תורה בביעור בכל מקום שהוא נמצא, משא"כ גבי הקדש דשם האחריות לא הוי מדין בעלים וכל היכי דאיתא ברשותא דרחמנא הוא ואין כאן נפקד והחיוב בהקדש הוא רק מטעם גורם לממון במה שמחויב באחריות ולכן שפיר הם דברי הירושלמי ולא קשה קושית האור שמח שהקשה דאם קבל אחריות הרי חייב לדברי הכל ומה תלה זה בדברי ר"ש, אולם לפי דברינו ניחא דרבנן דמודים בהיכי שקבל אחריות הוא דוקא היכי דע"י האחריות חל דין בעלים אבל מדין גורם לממון לבד בזה אין חיוב האחריות מחייבו בדין ביעור וכנ"ל ולכן שפיר תולה הירושלמי את זה בר' שמעון דדוקא לדידיה מהני דין גורם לממון לחייבו בדין ביעור, וכן הוא במה דאמר בירושלמי גבי חמצו הנמצא בפלטיא דלמאן דאמר שאף בפלטיא עוברים בבל יראה, וממ"ד זה בודאי הוה סיעתא לדברי הרמב"ם דאף על חמץ שאינו ברשותו עובר, ולמ"ד דאינו עובר זהו רק בהקדש כמו שמסיים הירושלמי ואליבא דר"ש, היינו משום דגבי הקדש חיוב הביעור הוא מדין גורם לממון ולא מדין הבעלות, ולכן שפיר דהיכי דהחמץ אינו שלו וגם אינו נמצא ברשותו, ורק מדין גורם לממון אינו חייב בדין ביעור דהוי כאילו קבל אחריות גרידא על החמץ דלפחות צריך להיות ברשותו, עכ"פ מוכח משיטת הירושלמי דאם החמץ הוא שלו אף דאינו ברשותו או בחמץ של הקדש היכי דהחיוב הוא מדין בעלים הרי זה עובר אף בפלטיא וא"כ מוכח דלא כדברי המכילתא, וע"ז סמך הרמב"ם במה שפסק דישראל שהפקיד את חמצו אצל עכו"ם עובר בבל יראה.
עיין בלח"מ בהל' ג' שכתב ולתרץ הכל נ"ל לומר דודאי רבינו ורש"י מפרשים כמו שפי' הר"ן בשם רש"י ז"ל הפקידו אצלו מסתמא קביל עליה אחריות וכו' דהוי כמו שורך ברשותי דחייב ואם כן האחריות הוא מן הסתם כו' נ"ב דבריו תמוהין דזה לא שייך אלא להשיטות דגם ש"ח שאינו חייב אלא בפשיעה עובר על בל יראה אבל לשי' הרמב"ם דבעינן אחריות דגו"א א"כ היכי שייך לומר דבסתמא פקדון משמע אחריות דגו"א, ונראה דהוא מפרש לגמ' דהפקידו אצלו זקוק לבער אינו אלא משום שלא יבא לאוכלו ייחד לו בית היינו בית מיוחד דלא כפירש"י וזהו כמו מחיצה עשרה, אף דלר"פ קאי הא דאמר בברייתא שנאמר לא ימצא ארישא, י"ל דהוא אסמכתא, וכן משמע מלשון זקוק לבער דאינו משום בל יראה, ומה דאמר לבער היינו הוצאה מן הבית וכן כתב המאירי עי"ש.
ד[עריכה]
הא למדת שהחמץ של ישראל אם הניחו ברשותו אפילו טמון ואפילו בעיר אחרת ואפילו מופקד ביד עכו"ם הרי זה עובר משום לא יראה ולא ימצא, חמץ של הקדש או של עכו"ם שהיה אצל ישראל אפילו היה עמו בבית הרי זה מותר מפני שאינו שלו, ואפילו היה של גר תושב שיד ישראל שולטת עליו אין כופין אותו להוציא החמץ מרשותו בפסח, אבל צריך לעשות מחיצה גבוהה עשרה טפחים בפני חמצו של עכו"ם שמא יבוא להסתפק ממנו, אבל של הקדש אינו צריך מפני שהכל פורשין מן ההקדש כדי שלא יבואו לידי מעילה. עכו"ם שהפקיד חמצו אצל ישראל אם קבל עליו ישראל אחריות שאם אבד או נגנב ישלם לו דמיו הרי זה חייב לבערו הואיל וקבל עליו אחריות נעשה כשלו, ואם לא קבל עליו אחריות מותר לקיימו אצלו ומותר לאכול ממנו אחר הפסח שברשות העכו"ם הוא. עכו"ם אנס שהפקיד חמצו אצל ישראל אם יודע הישראל שאם אבד או נגנב מחייבו לשלמו וכופהו ואונסו לשלם אע"פ שלא קבל אחריות הרי זה חייב לבערו שהרי נחשב כאילו הוא שלו מפני שמחייבו האנס באחריותו.
השגת הראב"ד, עכו"ם אנס שהפקיד וכו', כתב הראב"ד ז"ל דבר זה הוציא ממאי דאמר להו רבא לבני מחוזא בעירו חמירא דבני חילא כיון דאילו מיגניב או מיתביד ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי כדידכו דמי ונדמה ליה שזה האחריות מן האונס הוא וע"כ היה וא"כ במוצאי הפסח היכן היה נמצא שהיה אומר להם רב נחמן פוקו ואייתו לן חמירא דבני חילא והלא נשרף היה כשלהם אלא ודאי לא היה אונס בדבר כלל והיו יכולים להחזירו לשמירת עצמן כשירצו וע"כ החזירוהו להם ומוצאי הפסח נטלוהו מהם והתשלומים שהם מן האונס אינן כדין האחריות עכ"ל.
איתא בגמ' פסחים דף ו' נכרי שנכנס לחצירו של ישראל ובציקו בידו אין זקוק לבער הפקידו אצלו זקוק לבער יחד לו בית אין זקוק לבער שנאמר לא ימצא עיי"ש, ופירש"י דיחד לו בית מהני רק אם לא קבל אחריות אבל כשקבל אחריות לא מהני יחד לו בית, והק' בתוס' אם לא קבל אחריות מאי איריא יחד לו בית אפילו בלא יחד לו נמי אינו עובר על חמצו של נכרי אם לא קבל אחריות, ופי' ר"ת דיחד לו בית מהני אף היכי דקבל אחריות, ור"פ אית ליה מסברא כיון שיחד לו בית הוי כאילו קיבל עליו אחריות על חמצו של עכו"ם בביתו של עכו"ם.
והנה סברתו זו של ר"ת דהוי כאילו קבל אחריות על חמצו של עכו"ם בבית עכו"ם מפרש הרמב"ן בשתי אפשרות, לפי מה שמפרש הרמב"ן מקודם (במה שכתב וכמדומים היינו) הרי זה פטור משום דאינו שלו ולכן אי אפשר שיעבור בבל ימצא דלכל היותר הרי זה יכול להחשב כאילו קבל אחריות על החמץ של הנכרי בביתו של נכרי דאין סברא לחייב את הישראל שיעבור משום בל יראה ובל ימצא, אולם בסוף מפרש הרמב"ן דברי ר"ת לפי המכילתא דבתיכם דכיון דהחמץ נשאר ברשותו של עכו"ם ע"י יחוד הבית אינו עובר דצריך בעלים ורשות כפי דברי המכילתא, והרמב"ן מוכיח גם מסוגיא שלנו דתלוי הדבר ברשות דאל"ה מה דרשו בגמ' הדרשות דבתיכם וגבולין אם נימא דעל חמץ שלו הרי הוא עובר בכל מקום שהוא נמצא א"כ מהו המיעוט דבתיכם, אלא ודאי דהמיעוט דבתיכם בא ללמד שעל חמצו אינו עובר רק ברשותו עיי"ש.
והנה באמת יש להסביר דברי ר"ת כפי סברתו הראשונה של הרמב"ן דכיון דיחד לו בית הרי נשאר הדבר כאילו קבל רק עניני אחריות של החמץ דאין סברא לומר שהישראל יעבור על בל יראה ומה שמדייק מהך דרשה דבתיכם אינו קשה כ"כ דיש לומר דבא להורות דוקא בהיכי דאין בידו עתה לבער וכגון היכי דהחמץ נמצא ברשותו של גזלן אין הדין מחייב את הנגזל לפדות את החמץ בכסף כדי שיוכל לבערו דכיון דעתה החמץ אינו בביתו ואינו יכול לקבלו כיון שנגזל לא חייבה תורה את בעל החמץ לבערו וזאת אנו למדים מבתיכם שהחמץ שהוא בבתיך הרי אתה מצווה לבערו ואם לאו לאו.
אכן הסברא נותנת לדין זה של רבינו תם דאמרינן בגמ' דף ה' ע"ב הניחא למ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון דמי היינו דאיצטריך לא ימצא אלא למ"ד כממון דמי לא ימצא למה לי, סד"א הואיל וכי איתיה הדר בעיניה לאו ברשותיה קאי קמ"ל, והמסקנא של הגמ' היא שמשום גורם לממון אינו חיוב כיון דאם לא נאבד צריך להחזירו לבעלים כמו שהוא, אלא החיוב הוא משום האחריות דכיון שקבל האחריות חדשה התורה שזה נכלל בדין לא ימצא, והיינו משום דכל דבר הנמסר לשומר הרי השומר נחשב לבעל הדבר דכן יש בכוחו של בעלים להעמיד בעלים אחרים במקומו ולכן כל שהדבר נמצא ברשות השומר הריהו חייב על עניני הדבר ושמירתו וענין האחריות הוא רק תנאי וראיה לדבר דכיון שהשומר קבל אחריות הרי זה אומר דמקבל את הדבר בתורת בעלות, אבל היכי דלא קבל אחריות אין זה מוכח שרוצה לקבל את הדבר בתורת בעלות, אולם הרי צריכנן קבלתו המפורשת לזה וזה מוכיח ענין קבלת אחריות של השומר, (ועיין באבן האזל הלכות נזקי ממון פ"ד הל' ו' שמבאר את מחלוקתם של הרמב"ם והראב"ד בדין שומר, אך באמת יש חילוק בין דין שומר כבעלים לענין ניזקין ובין הדין לענין בל יראה דהתם גבי ניזקין גם ש"ח חייב וגבי חמץ לענין בל יראה כתב הרמב"ם דדוקא נתחייב בגנבה ואבדה חייב).
והנה הרמב"ם בהל' ד' כתב דאנס שהפקיד חמצו אצל ישראל כיון דצריך לשלם מצד דכופהו ואונסו הר"ז חייב לבערו, והראב"ד השיג ע"ז דתשלומים מן האונס אינן כדין האחריות, ובאמת דברי הרמב"ם קשים דלמה יעבור הרי מדין התורה אין החמץ שלו ואינו בעלים, דדין בעלים אינו רק מצד דין התורה אבל מה שמחויב מצד סיבות של אונס אמאי יתחייב בדין הביעור, אבל לפי מה שבארנו דדין בעלים הוא משום שהדבר ברשותו דשומר נקרא בעלים אלא דהאחריות הוא רק ראי' שרוצה לקבל עליו את הבעלות א"כ גם גבי עכו"ם אנס דכיון שיתחייב בסוף באחריות הרי ישנה הסכמתו לקבל את הבעלות.
ולפי מה שבארנו דלמסקנת הגמ' אין החיוב בדין ביעור משום דגורם לממון כממון כיון שאיתא בעיניה חוזר לבעליו אלא דהחיוב נגרם ע"י קבלת אחריותו מדין בעלים, וגם הקצוה"ח בסי' שפ"ו מבאר את מסקנת הגמ' דחוזר מדין גורם לממון א"כ קשה שפיר קושיתו של הקצוה"ח מהגמ' דסנהדרין ד' קי"ב דאמרי' גבי עיר הנדחת דעל הקדש דקיבל אחריות דנשרף ולא הוי כקדשי שמים, וא"כ קשה כיון דכאן גבי חמץ לא מחייבינן מדין גורם לממון כיון דאיתיה בעיניה והתם נמי כיון דההקדש איתיה הדר בעיניה הוי כקדשי שמים, אולם יש ליישב בפשטות והוא דידוע דכל חיוב אחריות הוא לפי דעת הראשונים רק מזמן שהחפץ אינו בעין שאז דין האחריות מחייב בתשלומי דמי החפץ אבל בעת שהחפץ היה בעין הרי הוא חפצו של הבעלים ואף לשיטת הראשונים שהחיוב הוא מזמן קבלת האחריות הוא רק על דיני הגביה דאמרינן שהוא גובה למפרע, אבל כל עיקר דין האחריות הוא בעת שהחפץ אינו בעין ולא לפני כן, משא"כ גבי הקדש דהתם החפץ הוא כבר קדוש דכיון דאמר הרי עלי צריך להביא את הקרבן או את ההקדש ושם האחריות היא להיפך שמוטל עליו ההתחייבות בשמירה ולהעמידו ברשות הקדש ולפטור מן החיוב ולכן כל שעה ושעה יש דין שמירה שחל מצד דין האחריות והוי כליתא בעיניה ונחשב כאילו הוא שלו ולכן הרי זה בכלל דין עיר הנדחת ולא ככל קדשי שמים.
ובזה יתישבו דברי הירושלמי בפסחים דשם איכא פלוגתא דתנאי דאיכא מ"ד לא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של גבוה ושל הקדש ואיכא מ"ד דאף בשל הקדש עובר, ומתחילה מפרש הירושלמי הפלוגתא שאם הקדיש את חמצו לפני שהגיע זמן ביעורו הרי החמץ יצא מרשותו ואינו עובר אבל הקדיש לאחר זמן ביעורו עובר, ובסוף מסיק הירושלמי שכאן משתמע שהסוגיא היא כר' שמעון האומר בקדשים שחייב באחריותן הוי כבעלים ולכן האחריות מחייב אותו לבער, והקשה בספר אור שמח על דברי הירושלמי אם כאן מיירי שקבל עליו אחריות הרי מחויב לבער אף לרבנן דפליגי עליה דר"ש מדין לא ימצא כמבואר בגמ', וכן יקשה עוד יותר שם בירושלמי שמביא מחלוקת בין תנאים אם עוברים בבל יראה על חמץ שהוציאו לפלטיא, ובסוף מסיים הירושלמי כדלעיל דכאן משתעי בהקדש שקבל עליו אחריות וכר' שמעון דקשה להבין מה שייך ענין זה להקדש עיי"ש בדברי הקרבן העדה שמוחק את סיום דברי הירושלמי.
ונראה לבאר דברי הירושלמי ובזה יתורץ דברי הרמב"ם בהל' ב' דכתב דישראל שהפקיד חמצו אצל העכו"ם עובר על בל יראה ובל ימצא, ואשר פסק זה הוא דלא כהמכילתא דבתיכם המובא ברמב"ן דממעט מבתיכם חמצו של ישראל הנמצא ברשות עכו"ם דאינו עובר בבל יראה, וא"כ אמאי פסק דלא כהמכילתא ומאין יצא לו חידוש דין זה, וכבר תמה עליו הר"ן בזה. והנה בארנו לעיל דשומר יש לו דין בעלים והאחריות הוא רק הוכחה שמקבל עליו הבעלות וא"כ זהו מחייב בדין הביעור ואף שהחמץ ימצא ברשותו של אחר דכיון דהוא בעל החמץ הרי חייבה תורה בביעור בכל מקום שהוא נמצא, משא"כ גבי הקדש דשם האחריות לא הוי מדין בעלים וכל היכי דאיתא ברשותא דרחמנא הוא ואין כאן נפקד והחיוב בהקדש הוא רק מטעם גורם לממון במה שמחויב באחריות ולכן שפיר הם דברי הירושלמי ולא קשה קושית האור שמח שהקשה דאם קבל אחריות הרי חייב לדברי הכל ומה תלה זה בדברי ר"ש, אולם לפי דברינו ניחא דרבנן דמודים בהיכי שקבל אחריות הוא דוקא היכי דע"י האחריות חל דין בעלים אבל מדין גורם לממון לבד בזה אין חיוב האחריות מחייבו בדין ביעור וכנ"ל ולכן שפיר תולה הירושלמי את זה בר' שמעון דדוקא לדידיה מהני דין גורם לממון לחייבו בדין ביעור, וכן הוא במה דאמר בירושלמי גבי חמצו הנמצא בפלטיא דלמאן דאמר שאף בפלטיא עוברים בבל יראה, וממ"ד זה בודאי הוה סיעתא לדברי הרמב"ם דאף על חמץ שאינו ברשותו עובר, ולמ"ד דאינו עובר זהו רק בהקדש כמו שמסיים הירושלמי ואליבא דר"ש, היינו משום דגבי הקדש חיוב הביעור הוא מדין גורם לממון ולא מדין הבעלות, ולכן שפיר דהיכי דהחמץ אינו שלו וגם אינו נמצא ברשותו, ורק מדין גורם לממון אינו חייב בדין ביעור דהוי כאילו קבל אחריות גרידא על החמץ דלפחות צריך להיות ברשותו, עכ"פ מוכח משיטת הירושלמי דאם החמץ הוא שלו אף דאינו ברשותו או בחמץ של הקדש היכי דהחיוב הוא מדין בעלים הרי זה עובר אף בפלטיא וא"כ מוכח דלא כדברי המכילתא, וע"ז סמך הרמב"ם במה שפסק דישראל שהפקיד את חמצו אצל עכו"ם עובר בבל יראה.
עיין בלח"מ בהל' ג' שכתב ולתרץ הכל נ"ל לומר דודאי רבינו ורש"י מפרשים כמו שפי' הר"ן בשם רש"י ז"ל הפקידו אצלו מסתמא קביל עליה אחריות וכו' דהוי כמו שורך ברשותי דחייב ואם כן האחריות הוא מן הסתם כו' נ"ב דבריו תמוהין דזה לא שייך אלא להשיטות דגם ש"ח שאינו חייב אלא בפשיעה עובר על בל יראה אבל לשי' הרמב"ם דבעינן אחריות דגו"א א"כ היכי שייך לומר דבסתמא פקדון משמע אחריות דגו"א, ונראה דהוא מפרש לגמ' דהפקידו אצלו זקוק לבער אינו אלא משום שלא יבא לאוכלו ייחד לו בית היינו בית מיוחד דלא כפירש"י וזהו כמו מחיצה עשרה, אף דלר"פ קאי הא דאמר בברייתא שנאמר לא ימצא ארישא, י"ל דהוא אסמכתא, וכן משמע מלשון זקוק לבער דאינו משום בל יראה, ומה דאמר לבער היינו הוצאה מן הבית וכן כתב המאירי עי"ש.
ה[עריכה]
ישראל שהרהין חמצו אצל עכו"ם אם אמר לו אם לא הבאתי לך מעות מכאן ועד יום פלוני קנה חמץ זה מעכשיו הרי זה ברשות העכו"ם.
ובמ"מ ורבינו לא כתב סוף המשנה ישראל שהלוה את העכו"ם על חמצו אחר הפסח אסור בהנאה, והטעם לפי שנראה שהוא פוסק כסתם מתניתין דישראל מעכו"ם קונה משכון. נ. ב. וכן הביא דברי המ"מ בב"י סימן תמ"א ומ"מ בשו"ע פסק כהרא"ש, ולא הזכיר דעת הרמב"ם ולא העירו ע"ז כל המפרשים.
ח[עריכה]
תערובת חמץ עוברין עליה משום בל יראה ובל ימצא, כגון המורייס וכותח הבבלי ושכר המדי שעושין אותו מן הקמח.
וכותח הבבלי, עיין במ"מ ובכ"מ אי בעי גם לענין בל יראה ובל ימצא בכא"פ, ועיין מש"כ בפ"ה מאיסורי מזבח הלכה א' דבכותח הבבלי יש שני ענינים חדא דיש בו תערובת חמץ היינו תערובת לח בלח ע"י שחלק מהחמץ נימוח בתוך הכותח ונתן טעם חמץ בהשאר, וע"ז דריש מקרא דכל מחמצת דחיוב מלקות בתערובת חמץ דבל"ז לא היינו יודעים דתערובת חמץ אסור אף דדעת הרמב"ם בפ"ה הלכה ו' דבעי כזית מעיקר החמץ בכא"פ מ"מ בעי קרא משום דחמץ אחר שנתערב באינו חמץ אין בו אותו חומץ שהיה בו מתחילה דע"י התערובת נחלש חימוצו, כמ"ש בסה"מ ל"ת קצ"ח ועוד איכא בהכותח גם פתיתי פת ממש שנשארו ולא נימוחו. ומבואר הא דפריך בפסחים אי כזית בכא"פ דאורייתא מ"ט פליגי רבנן עליה דר"א בכותח הבבלי כיון דלפ"מ שנתבאר עיקר הריבוי דכל מחמצת הוא דאף שחמץ כזה אינו חמץ גמור אחר שנחלש ע"י התערובת מ"מ חייבין עליה מלקות וא"כ מה מהני מה דחייב בכא"פ בשאר איסורים הא כאן הוי חידוש מיוחד לא רק בכמות החמץ אלא גם באיכות חימוצו וא"כ לרבנן דלא דרשי כל מחמצת לרבות חמץ כזה שפיר דפטרי בתערובת חמץ אפילו אי איכא שיעור כזית בכא"פ דזהו רק לענין צירוף האיסור אבל לא במה שנוגע בעיקר האיסור, ולפ"מ שבארנו דבכותח הבבלי חמץ בעין מעורבו אף דפליגי על ר"א בדין תערובת חמץ אבל בחמץ בעין הלא מודו דהא הוי חמץ גמור וא"כ ליחייב בכותח משום החמץ בעין, וע"ז משני דליכא כזית בכא"פ והוא דחמץ בעין ליכא כזית בכא"פ בדמישטר קא שטיר דאי קשריף ואכיל בטלה דעתו, וכ"ז לרבנן דלית ליה לאו בתערובת חמץ אבל לר"א שפיר חייב בכותח הבבלי דביחד עם התערובת חמץ שנמוח בתוך הכותח יש כזית בכא"פ. ועייש"ה מש"כ ליישב דעת הרמב"ם בפ"א ה"ו דפסק דבתערובת חמץ בעי שיאכל מעיקר החמץ בכא"פ ובכל מה שנתבאר שם.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |