מעשה רקח/חמץ ומצה/ה
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
אין אסור וכו'. משנה וגמ' דף ל"ה. ועל מ"ש רבינו
והם ב' מיני חיטים וכו' קצת קשה דלענין פסח מאי נפקא מינה מי הם מיני חיטים ומי הם מיני שעורין ואע"ג דבברייתא קתני לה הכי הא כבר פרש"י דלענין תרומה מתנייא ומסתברא לפי פירושו דלא אייתי לה אלא לאשמועינן דין גולבא ודישרא ע"כ. ורבינו נראה דמפרש כדברי התוספות דלענין חלה מתנייא ואם כן שייכא שפיר גם לענין פסח ופסקה רבינו פ"ה דבכורים ועיין בסוף דברי מרן שם.
ב[עריכה]
חמשת מיני דגן וכו'. שם אמתניתין דאלו דברים אמר ריש לקיש עיסה שנלושה ביין ושמן ודבש אין חייבין על חימוצה כרת וכו' א"ל רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא מ"ט דר"ל א"ל דאמר קרא לא תאכל עליו חמץ דברים שאדם יוצא ידי חובתו במצה חייבים על חימוצו כרת והא הואיל ואין אדם יוצא ידי חובתו בהם דהו"ל מצה עשירה אין חייבין על חימוצו כרת איתביה רב הונא בריה דרבי יהושע לרב פפא המחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה הוא אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח וכו' ומסיק דהיינו טעמא דר"ל משום דהוה ליה מי פירות ואין מחמיצין ע"כ. ומשמע דדרשת רב פפא אדחיא לה מכח ברייתא דהמחהו וכו' וקשה דבחולין דף ק"כ פריך עלה דאכילה כתיב והאי לא אכילה היא ומתרץ ר"ל אמר קרא נפש לרבות את השותה א"כ אכתי מצי קיימא דרשת רב פפא ושאני התם דרבי קרא אך בהכרח צ"ל דרבויא דנפש לא אתא אלא לחייב השותה כאוכל וכיון שכן על כרחך נכלל בקרא דלא תאכל עליו חמץ וכו' ומשו"ה הזכיר רבינו דין המחהו וכו' בפ"א דין א' ועיין בפ"ו דין ו' והשמיט הך דרשה וקרא מוקמינן ליה לאידך דרשה דחמשת המינים והזכירה רבינו בפ"ו דין ד'.
ובעיקר דינו של רבינו שכתב דבמי פירות מותר אפי' באכילה וכ"כ בפירוש המשנה, ראיתי להרב כנסת הגדולה ז"ל שהזכיר איזה פוסקים דס"ל שירא שמים ימנע מזה עיי"ש והביא שם סברת הרב בעל תומת ישרים סי' ק"ח שחוכך להחמיר שלא ללוש עם מי פירות כלל אפי' ע"י שימור שיש לחוש לסברת רש"י ובעל הלכות גדולות וכו' ע"כ. ולכאורה הוה קשה לי דאיך כתב כן לענין דינא נגד כל שאר הפוסקים ראשונים ואחרונים זלה"ה שכולם הסכימו דמי פירות בלא שום מים אין מחמיצין כלל אפילו הניחם כל היום ומותרים באכילה להדיא שוב ראיתי בדפוס מגדל עוז שכתוב בדברי רבינו אפילו הניחם כל היום עד שנתפח הבצק אין חייבים עליו כרת ולפי גירסא זו גם רבינו ס"ל דאסור באכילה כשנתפח ואחר זמן רב שכתבתי הנ"ל זימן השי"ת לידי ס' כת"י קדמון וראיתי שם כתוב וז"ל אות באות כתב הרב אברהם החסיד בן הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל בספר כפאי"ה אל עאבדין שחבר בלשון ערבי וז"ל מועתק. וכשילושו העיסה בלתי מים בשמן זית או בשמן שומשמין או יין או חלב או מי פירות מבלתי שיעורב עמו שום מים בעולם לא תתחמץ ואפי' אם תשהה זמן ארוך קודם האפיה עד שתסדק כחמץ שהוא שלם החימוץ הנה לא יחוייב על אכילתו כרת. וגם אין ראוי לאכול מה שהגיע ממנו לגדר זה לכתחילה לפי שמעתיקי השמועה ע"ה לא אמרו בו חימוצו מותר אבל תכלית מה שאמרו מי פירות אין חייבין על חימוצן כרת וזה הלשון לא יורה היתר גמור מה שידמה לחמץ ממה שנילוש במי פירות וזה הדקדוק קבלתי אותו מפי אבא מארי ז"ל בעת למדי לפניו עד שהיה כתוב בחבורו בפ"ה מהל' חמץ ומצה חמשת מיני דגן אלו אם לשן במי פירות בלא שום מים בעולם אינן באים לידי חימוץ אלא אפי' הניחן כל היום עד שנתפח הבצק הרי זה מותר שאין מי פירות מחמיצין אלא מסריחין וגרד ז"ל הרי זה מותר ותקן בכתב ידו אין חייבין עליו כרת שאין מי פירות מחמיצין וכו' עכ"ל וקבלת עדות זה תכריע לדברי הרב תומת ישרים ז"ל דודאי יש לחוש לשלשת הרועים רש"י והלכות גדולות שדבריו דברי קבלה ורבינו זלה"ה ולהחמיר בדבר ואילו הרב ב"י ז"ל היה רואה לשון זה אולי לא היה מתיר האכילה בהחלט אפי' שהה כל היום כמ"ש בסימן תס"ב ולפחות היה מזכירו בשם י"א.
גם ראיתי להרמ"ך בכת"י שהקשה על רבינו בדין אין נותנין את הקמח לתוך החרוסת וכו' בדין י"ט דלמה לא כתב ובלבד שיהא בו מים דמי פירות אין מחמיצין וכן לתוך החרדל היה לו לפרש דוקא שיש בו מים וכו' ושם הביא הדיוק דאין חייבים שאמרו בגמרא דמשמע חיובא הוא דליכא הא איסורא איכא וסיים וז"ל ושמעתי כי בספרו המוגה הגיה דאפילו בלא מים עובר בלאו ונראין דבריו ע"כ. הרי דגם הוא העיד מפי השמועה דרבינו הגיה בדבר זה והסכים ג"כ לדבריו. גם הרשב"א סי' ד' הזכיר חזרת רבינו הנ"ל עיי"ש נמצאו כאן רבינו ורש"י והלכות גדולות והרב אברהם בנו של רבינו והרמ"ך זלה"ה אשר מכוחם יפה כיון הרב תומת ישרים ז"ל.
עד שנתפח הבצק. נוסח אחר כת"י עד שנתפח כל הבצק ונוסח אחר כת"י עד שנתפח כמו בצק ונוסחא זו מסכמת לדברי הרב ר' אברהם ז"ל שהזכרנו.
ומי פירות הן וכו'. בנוסח אחר כת"י אין שם חלב ולא שמן ובנוסח אחר במקום שמן זית כתוב ושמן וזית ואף שנראת משוללת ההבנה אולי יש לכוונה עם דברי הרב ר' אברהם ז"ל שכתבתי שהזכיר שמן שומשמין ושמן זית.
ג[עריכה]
אין מבשלין וכו'. תוספתא וגמרא שם דף ל"ט.
ד[עריכה]
מותר לבשל וכו'. שם ותיקא שרי וכו'.
ה[עריכה]
כרמל וכו'. שם ובדף מ' ושם פי' רש"י דמלילת הקדירות היינו להעבות התבשיל ורבינו שכתב הקדרות החדשות נראה דס"ל דהיינו לחזק הקדרה עצמה. ומ"ש בספרי רבינו אבל קמח קלי אסור בנוסח אחר כת"י אבל קמח קלוי אסור ואין דעתי נוחה בנוסחא זו כלל ונראה שהיא ט"ס ודאי שהרי לעיל דין ג' כתב רבינו אבל מבשלין את הפת ואת הקמח הקלוי וא"כ רבינו פליג מדידיה אדידיה סמוך ונראה אלא נוסחתינו היא האמיתית ור"ל קמח מהחיטין שקלו אותן דמפני שיש לחוש שמא לא נקלו יפה אסור ולעיל איירי שהקמח עצמו קלהו וזה מותר וכן פירש הרב המגיד לעיל ופשוט הוא.
ו[עריכה]
אין בוללים וכו' אם רפו וכו'. שם וכתב הרב המגיד ז"ל ומפורש בהלכות דעבדינן לחומרא כמר עוקבא וכו' ע"כ. אין להקשות דהא איכא שמואל דעביד עובדא בדורא דבי בר חשו דס"ל נתבקעו ממש ועל פי זה התיר באותו כפר מפני שלא נתבקעו ממש וכמ"ש רש"י ז"ל ואין זה כלום דכיון דשמואל גופיה דקאמר הכי עבד עובדא אין להכריח לענין דינא ולהקל ומבואר דלא דמי לההיא דפסקו בהלכות כיחיד לגבי רבים גבי ההיא דאין לשין ביין ושמן וכו' ועיין להרי"ף שם שהביא מי שפוסק כשמואל ומ"ש הוא ז"ל על זה.
ז[עריכה]
החיטים מותר לבלול וכו'. שם הסוגיא באורך ומוכח מינה דלכו"ע מותר ללתות מעיקר הדין אלא דלרבה בעל נפש יש לו ליזהר ולרבא מצוה ללתות והשתא רבינו נראה דפסק דלא כמאן דאי לרבה הו"ל למימר דבעל נפש לא ילתות ואי לרבא הו"ל למימר דמצוה ללתות כמסקנא דהתם דלא הדר ביה רבא וכדכתבו התוספות שם ונראה דרבינו מלתא פסיקתא נקט דכיון דבעי למימר דכבר נהגו שלא ללתות לא הוצרך לדקדק בדבריו כיון דלא נפקא לן מידי לענין דינא ומיהו מדברי הרב המגיד ז"ל משמע דפסק כרבא דוקא דמותר ללתות ולפי דבריו קשה מ"ש דלמה לא פסק דמצוה ללתות וכ"ש דחזינן לרבינו דפסק לקמן כרבא גופיה בההיא דכי מהפכיתו כיפי וכו' דמינה מוכחינן בגמ' דלא הדר ביה רבא וי"ל דהכי פירוש הסוגיא לדעתו ז"ל דכי אמרינן ואפ"ה לא הדר ביה רבא לא קאי אלא אמאי דאמר דשימור דלישה לאו שימור הוא דאי קאי אמצוה ללתות דקאמר ראיה לסתור היא דלפ"ז היכי מצינן למימר דאי לאו דבעי לתיתה שימור למאי הא איכא שימור דהפיכו לשם מצה וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שפירש דלא הדר ביה ממאי דאמר דבעינן שימור קודם לישה. וה"נ איכא לאוכוחי מדברי הרי"ף והרא"ש ז"ל שהרי פסקו כרבה דבעל נפש לא ילתות ואפ"ה פסקו כההיא דרבא דאמר להנהו דמהפכי כיפי וכו' אלמא דהא לא תליא בהא כלל ואחרון אחרון חביב מ"ש רבינו דמקרא דושמרתם את המצות נ"ל דבעינן שימור משעת קצירה דאם איתא דלא הדר ביה רבא כלל הא ודאי איצטריך קרא ללתיתה כדאיתא התם להדיא אלא ודאי כדאמרן וכן עיקר.
ואי קשיא הא קשיא דרבינו כאן פסק דמותר ללתות ובפי"ב דמעשה הקרבנות דין כ' פסק דחיטים של מנחות אין לותתים אותם וכיון דגבי פסח דאיכא חיוב כרת פסק כרבא דמותר מכ"ש גבי מנחות שאינו אלא בלאו דכל שאור. והנה ראיתי להרח"א נר"ו שתירץ לזה בשם הרדב"ז כת"י דמנחות שהיו צריכין ג' מאות שיפה ות"ק בעיטה יש חשש שיחמיצו ופי' נר"ו דכיון שנתרפו הו"ל כשעורים דאין בוללים ע"כ. וצ"ל לפי דבריו דרבא לא פליג עם שמואל ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי אלא דאכתי איכא למידק דמבואר בגמרא דטעמא דרבא אינו אלא משום דא"א לנקיה בלא לתיתה ומההוא דשמואל משמע איפכא דאפשר שפיר לנקיה בלא לתיתה מדקרי סלת למנחות א"כ רבינו היכי מצי לפסוק כתרוייהו ולזה יש ליישב.
האמנם ראיתי להרח"א נר"ו שהקשה שם על תירוצו של הרדב"ז מההיא דפ' כל שעה דף ל"ז דפריך אם אמרו בפת עמילה יאמרו בפת שאינה עמילה וכו' ופי' רש"י דהשיפה והבעיטה מעכבת מלהחמיץ כלומר והיכי כתב הרב דע"י השיפה והבעיטה יש חשש שיחמיצו ואיני רואה קושיא מזה לדברי הרדב"ז ז"ל כלל דאין כוונת הסוגיא דהשיפה והבעיטה היא בחיטים בעינייהו ושזה מעכב החימוץ שיבא אח"כ ע"י הלישה דאיך יצוייר בשכל האנושי דהעסק שנעשה בהיותו חיטים בלי שום מים שיגרום שאף שנטחן אח"כ ונתחמם ביותר שלא יחמיץ מהרה כשילושו הקמח והרי הדבר הוא בהיפך ממש דעל ידי העסק הם מתחממים יותר וקרובים להחמיץ בשעת לישה והרי פסק הרב ב"י סי' תנ"ג שיש לטחון החיטים יום או יומים לפני הלישה לפי שהקמח בשעת טחינה רותח ומחמם המים והעיסה נוחה להחמיץ ע"כ. והחיטים של מנחות על כרחך שהיו טוחנין אותם דהא סלת קרי להו רחמנא אלא כוונת הסוגיא היא דהשיפה והבעיטה שעושים בהיותו בצק זה מבטל החימוץ באמת ולכך קאמר אם אמרו בפת עמילה וכו' ולשון פת מורה או אחר שנאפה או בהיותו בצק אבל בעודו חיטים אין שייך בו לשון פת והיא סברת ר' יוסי בפ"ו דמנחות דגם בהיותו בצק היו שפין ובועטין [עיין לרבינו בפירוש המשנה שם] ואף דרבינו בסוף איסורי מזבח פסק כת"ק דהתם אין קפידה בדבר דאגב דבעי לאותובי מזריזין ועצים יבשים ותנור חם ותנור של מתכת דהלכה נינהו לא חש להזכיר גם את זאת וא"כ נמצאו דברי הרדב"ז ז"ל על מכונן ולא אמרו דהעסק מבטל החימוץ אלא בעיסה דכולה גוף אחד וכשעוסק מצד זה מועיל גם להצד האחר משא"כ בחיטים שהם גופין מופרדין ומבואר הוא ונכון. שוב מצאתי גדולה מזו בפ' כל שעה דף כ"ג דפריך ממ"ד מערבין שלא לדבר מצוה אף דלא קי"ל הכי עיין להתוס' שם ד"ה מערבין וכו'.
ח[עריכה]
תבשיל וכו'. שאין הדגן וכו' שם. וכתב הרב המגיד ז"ל זה מבואר בהלכות וכו' אבל אי משתכחי בהדי בישולא ולא נתבקעו כיון דאיסור תערובת חמץ במשהו מדרבנן הוא לא אסרו לההוא בישולא אלא אם כן נתבקעו כשמואל וכו' ע"כ. מדהביא דברי הרי"ף ע"ד רבינו בסתם ולא הזכיר טעמו של רבינו א"נ אם הוא חולק על הרי"ף משמע דר"ל דזה עצמו הוא טעם רבינו ואם כן קשה דמדברי רבינו נראה דטעם ההיתר משום שאין זה חמץ גמור ולהכי לא אסור בתערובת ויש ליישב דהכי פירושו דודאי אם היה החמץ גמור מן התורה אף שתערובתו במשהו לא הוה אלא מדרבנן הוה אסור ואם היה המשהו מדאורייתא אף שהחמץ לא היה גמור מן התורה הוה ג"כ אסור מדרבנן וכיון דלפי האמת הכא אית לן תרתי לטיבותא דהמשהו גופיה אינו אלא מדרבנן וזה החמץ ג"כ אינו גמור מן התורה פשיטא שיש להתירו והם דברי רבינו שהזכיר טעם שאין זה חמץ גמור וכו' כלומר וכבר ידוע דגם המשהו מצד עצמו אינו אלא מדרבנן והם דברי הרי"ף ז"ל. שוב ראיתי להרב לח"מ והרב ב"י סי' תס"ז שלא הבינו כן והניחוהו בצ"ע ונראה לענ"ד כמ"ש. ודע דבדפוס אמשטרדם מחקו או נתבשל בדברי רבינו.
ואינו אלא מדברי סופרים. פי' בשהגיע לרפיון קאמר כדלעיל ומ"ש אח"ז משום שנאמר וכו' הוא מופרד מן הקודם וכן נראה מדברי הרב המגיד ז"ל ועיין להפר"ח סי' תס"ז.
ט[עריכה]
לפיכך אמרו חכמים וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל דהרי"ף ורבינו ס"ל דכזית דלילה ראשונה הוי לעיכובא משעת קצירה ע"כ. ואין כן דעת המפרשים ז"ל ראשונים והאחרונים אלא דלמצוה ולכתחילה בעינן ליה ואם לא אפשר ליה א"נ בדיעבד יוצא בשימור משעת טחינה והפר"ח סימן תנ"ג הסכים כדברי הרב המגיד עיין עליו והמחמיר תבא עליו ברכת טוב. ועל מה שתמה הרה"מ דאמאי השמיט רבינו והרי"ף ההיא דבציקות של גוים ראיתי להרב ב"י סי' תנ"ד שכתב דס"ל כפירוש רבינו חננאל שפירש דאיירי שלשה הגוי לפנינו ובמים שלנו כמ"ש הר"ן ולכך לא הוצרכו לכותבה דמלתא דפשיטא היא ע"כ. והרח"א נר"ו רצה לתרץ עוד דכל החידוש אינו אלא דובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה דאילו שימלא כריסו אינו חידוש לא לפירוש רש"י ולא לפירוש ר"ח ע"כ. וזה אינו דלפירוש רש"י הרי לא נזהר הגוי במים שלנו דלדעתו שפיר דמי וכמ"ש הטור שם [ועיין להרא"ש ז"ל] ולרבינו אם לש במים שלא לנו הוי חמץ שכתב לקמן דהפת אסורה לכך נראה כדברי הרב ב"י דרבינו פשיטא דס"ל כפירוש ר"ח ולא הוצרך להביאו לאפוקי מפי' רש"י דכבר כתב דאם לש במים שלא לנו וכן העניינים שהביא שם דכולהו שייכי בגוי ואסר לגמרי אותו הפת ומתוך כל מ"ש בפרק זה ובפ"ח בדין מי שאין לו אלא כזית וכו' נלמד דין זה ודו"ק.
מוכרו לישראל וכו'. דף מ' ומדסתם במוכרו לישראל ובמוכרו לגוי חילק משמע דלישראל אם אינו מודיעו אפילו מעט מעט אסור והיינו כמ"ש הרב ב"י דיש לחוש שישהנו לפסח וסיים הרב המגיד דבעל העיטור גורס קבא קבא לישראל וכתב דה"ה לגוי ע"כ. ומדברי הטור שם לא משמע כן שהרי הביא זה בשם י"א עיי"ש. ומ"מ בעיקר דין זה יש מקום עיון דמשמע דחמץ זה לא נתבקע ואם כן אמאי אסרוהו לגמרי ואפי' להשהותו עד אחר הפסח ומאי שנא מלתיתה דשרי וראיתי להרא"ש שהקשה כן משם הרב רבינו אפרים ותירץ דלתיתה דעסיק בהו בחיטי לא אתו לידי חימוץ עד שיתבקעו אבל הנך חיטי דשיעי כיון דמינח נייחו אתו לידי חימוץ ע"כ. וקשה לי דמה טעם הוא זה דשיעי והיה די במה שתירץ דמינח נייחי ותו דהוי היפך הש"ס דאמרינן התם דחיטי לא שיעי דאית בהו ציריא ובלשון ריא"ז והרב ב"י שהזכירו תירוץ זה אין שם דבר זה ונראה שהוא ט"ס דאין לו ענין כלל. והר"ן כתב דהתם הוו בהו איזה חטים שנתבקעו ולכך אסרינהו ואחרים תירצו דהו"ל ספק נתבקעו ולכך אסרום. ועיין מ"ש הרה"מ לגירסת רבינו עיין להפר"ח סימן תס"ז.
י[עריכה]
דגן שנפל עליו דלף. בגמ' דף ל"ט אמרו קמח והרב המגיד כתב דנראה שרבינו היה גורס דגן או שדגן כולל גם כן הקמח וזה עיקר ע"כ. ולפ"ז קשה קצתדאמאי נקטו בש"ס קמח והפר"ח ס"ס תס"ו כתב דלרבותא נקטו קמח וכ"ש חיטי דשרירן ע"כ. ומאי דאיכא למידק דרבינו סיים אבל כשיפסק אם נשתהה כשיעור הרי זה אסור והרב ב"י סיים ויאפנו מיד משמע בלי שום שהיה כלל וצ"ל דמיד דקאמר ר"ל במהירות שלא יבא להשהותו כשיעור ולכתחילה קאמר ומוכרח לומר כן דלא ניתנה תורה למלאכי השרת שלא תהיה שום שהייה בעולם ועל כרחך לתת איזה שיעור וכן נראה שהבין הפר"ח ז"ל ופשוט. ויש נוסח אחר בדברי רבינו כל זמן שהוא יורד טיפה וכו'.
יא[עריכה]
אין לשין בפסח וכו'. שם דף מ"ב וכתבו ז"ל אפילו אם יש הרבה עוסקים ומדכתב בפסח ולא כתב לפסח משמע דדוקא בזמן איסור חמץ קאמר והכי מוכח ממ"ש לקמיה אין עושים סריקים המצויירים בפסח וכו' מים שרוחצים בהם הידים וכו' וכ"כ להדיא הרב ב"י ואפשר שעפ"ז סמכו בהרבה מקומות להקל אף דמצד הדין אין נראה להקל. ומ"ש בספרי רבינו
שמא תחמיץ. בנוסח אחר כתוב שלא תחמיץ והיא היא.
ואין לשין לא בחמין וכו'. דף מ"ב דרש רבא אשה לא תלוש בחמה ולא בחמי חמה ולא במים הגרופים מן המולייר וכו' ועל כרחך גירסת רבינו לא היתה כן מדכתב חמין ומים הגרופים נמי לא גריס מן המולייר לפי מ"ש הרב המגיד שהוא מפרש מים שנשאבו בו ביום כהרי"ף ז"ל. ומה שהשמיט רבינו פושרין היינו טעמא דהוי כ"ש מחמי חמה שהזכיר ומתורץ קושית הרח"א נר"ו עיין עליו.
יב[עריכה]
לא תשב וכו'. פשוט הוא ומ"ש
ואם היתה לשה ואופה. משמע דדוקא קאמר אבל לישה לחוד א"צ שום צינון וכ"כ מרן ובב"י סימן תנ"ט לא פסק כן והפר"ח שם הכריח דעת רבינו עיין עליו. ויש נוסח אחר בדברי רבינו או שלא צננה ידה.
לא במשקלה. נוסח אחר לא ממשקלה.
יג[עריכה]
כל זמן וכו'. שם דף מ"ח. ומ"ש
ואם הגביה וכו'. שם דף מ"ו. ומ"ש
ואין חייבין עליו. בלשון יחיד משום דבאידך דלעיל כרת נמי חייב כחכמים וכמ"ש הרב המגיד ז"ל.
יד[עריכה]
נילושות בעת אחת. בנוסח אחר מחקו תיבת נילושות.
טו[עריכה]
אין עושים סריקין וכו'. בברייתא דף ל"ז איתא יוצאים בפת נקיה ובהדראה ובסריקין המצויירין בפסח אע"פ שאמרו אין עושים סריקין המצויירין בפסח ופי' רש"י אע"פ שאמרו לכתחילה אסור דיעבד שפיר דמי ע"כ. ולא ידעתי אמאי השמיטה רבינו פ"ו דין ה' עיי"ש ומ"ש בספרי רבינו
מפני שהאשה שוהה עליהן. בנוסח אחר כת"י כתוב מפני שהוא שוהה עליהן וגירסא נכונה היא.
טז[עריכה]
מים שרוחצין וכו'. משנה דף מ' וגמ' דף מ"ב ונראה דנאמרו הדברים אחר זמן האיסור וכן פסק הרב בית יוסף סימן תנ"ט להדיא.
יז[עריכה]
אין שורין וכו'. משנה דף ל"ט ופירש רבינו שם מורסן ידוע והיא קליפת החיטים העבה ע"כ. ועיין מ"ש בזה פי"ח דהל' שבת דין א'.
יח[עריכה]
ומותר ללוש וכו'. כ"כ הגאונים ז"ל והרב המגיד כתב שיש להחמיר וגם הרב ב"י לא הזכיר היתר זה והרב ב"ח סי' תס"ה כתב לדעת רבינו דזה מקרי כדיעבד כיון דאין בידו להאכילן דאל"כ אין להניח העיסה אפילו רגע ועיין להפר"ח שם.
יט[עריכה]
לא תשרה אשה. משנה שם ופי' רש"י אע"פ שהמים טופחים על בשרה ע"כ. נראה שהכוונה שכיון שהם מים מועטין אין לחוש אמנם הרא"ש פי' דלאו מים דוקא קאמר אלא ר"ל זיעה ועיין להפר"ח שם.
אין נותנין קמח וכו'. משנה דף מ' ועמ"ש בדין ב' ובדפוס ויניציאה ואמשטרדם נדפס ואם נתן ישפך ונראה שהוא ט"ס וצ"ל ישרף וכ"כ בפירוש המשנה וכ"כ בשאר נוסחאות ובכת"י.
כ[עריכה]
מותר ליתן התבלין וכו'. תוספתא פ"ב יוצאים במצה מתובלת וכו'. וממ"ש רבינו פי"ב דמעשה הקרבנות נראה דס"ל שאין התבלין מחמיצין שהרי התיר לתבל שיירי המנחות שצריכים להיות מצה וסיים זכרונו לברכה מצה היא אלא שנקראת מצה מתובלת ואף שמרן ז"ל כתב שם שאף על פי שגבלה בתבלין אפשר לשומרה שלא תחמץ כדרך שאמרו בנילושות בפושרין על כן נראה שלא כתב כן אלא לשיטת הראב"ד ז"ל שהשיב על רבינו וס"ל דתבלין מחמיצין אמנם לרבינו נראה מבואר דס"ל שאין מחמיצין כלל והרב ב"י גופיה סי' תנ"ו כתב דאין מחמיצין עיי"ש. וא"כ אין תפיסה על מרן ז"ל דנראה שמדמה תבלין לפושרין ורבינו שלא התיר פושרין למה התיר תבלין דהתם לא כתב כן אלא לדעת הראב"ד מכ"ש שלא כתב כן אלא לענין השמור ולעולם דיותר שימור בעי בפושרין וק"ל ועיין להרח"א נר"ו.
במים. ונוסח אחר כת"י ביין ובנוסח אחר ביין ובמים. ומ"ש וביום הראשון וכו'. קשה דבפ"ו התיר במי פירות חוץ מיין ושמן דבש וחלב והוה נראה לענ"ד דאלא במים בלבד לא קאי אלא איין וכו' שהזכיר אמנם עם מי פירות אחרים כולם מים מקרו לענין זה כמ"ש פ"ו ועל כרחך בלילה הראשון בעי מים נמי דאתו לידי חימוץ וכבר מבואר בהרב המגיד ז"ל אלא שמרן ז"ל בריש פרקין תירץ בין לכתחילה לדיעבד עיין להרב המגיד ומה שכתבתי שם בס"ד.
כא[עריכה]
כל כלי חרס וכו'. דף ל' ועיין להרה"מ. והרב ב"י סימן תנ"א פסק דמותר להשתמש בהם מצה אפי' בחמין ובית שאור וכו' בחמין אסור ובצונן שרי ועיין להר"ן והמרדכי ז"ל.
כב[עריכה]
ביב של חרס. היינו בוכיא דאיתא התם ופי' רש"י שהוא כלי מרעפין ואופין ומטגנין בו ורבינו העתיק ביב ונראה שכך היתה גירסתו ואיתא נמי בעירובין דף פ"ח ביב שהוא קמור ובע"ז דף מ"ד וזו עומדת ע"פ הביב ועיין לרבינו פכ"ה דהל' שבת דין י"ח.
כג[עריכה]
כלי גדול של מים. בשתי נוסחאות אחרות כת"י נמחק של מים. ומ"ש בספרי רבינו
עד שיפלטו בב' נוסחאות אחרות כת"י נמחק. ומ"ש
שוטף אותן בצונן בנוסח אחר נמחק תיבת בצונן. ודין הסכינין נתבאר בפסחים דף ל' והרמ"ך בכת"י כתב דשפודין דינן כסכינין משום דהיתרא בלעו וכו' ע"כ. אמנם הרב ב"י סי' תנ"א פסק דצריכין ליבון.
כד[עריכה]
ומניחן בתוכו עד שיפלוטו. קשה דהיכי ידעינן שיעורא דפליטה ואם נניח אותם יותר יש לחוש שיחזרו לבלוע ממה שפלטו כבר וצ"ל דבאומד הדעת קאמר וכן דעת הרמב"ן והר"ן ז"ל ומ"מ מנהג העולם אינו כן אלא להניחם ולהוציאם תיכף ועיין להפר"ח סי' תנ"ב.
כה[עריכה]
כל כלי חרס וכו'. נתבאר שם. ומ"ש אלא מניחן פלוגתא דרב ושמואל ופסק כשמואל וכן פסק הרב ב"י סימן תנ"א.
כו[עריכה]
כלי ראשון וכו'. ע"ז דף ע"ו. ומ"ש בספרי רבינו בתוכו ודיו בנוסח אחר מחקו תיבת ודיו.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |