מעשה רקח/חגיגה/ב

מעשה רקח ‏ חגיגה ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק ב מהלכות חגיגה

א

וכל האנשים חייבים וכו'. הקשה המל"מ והפר"ח והר"ח אבולעפיה והרא"ם פרשת וישב ז"ל דלמה השמיט רבינו ההיא דר' אמי בפסחים דף ח' דכל אדם שאין לו קרקע אינו עולה לרגל ע"כ. ולענ"ד נראה דרבינו קשיתיה קרא דיראה כל זכורך דמרבה לכולהו ולא ממעטינן אלא אותם שפסולן בגופן כאינך שהזכיר כאן וקושיא דמאחר דאפילו בחזרה שאמרו בגמרא בקל תתורץ דהוא דבהליכה עדיין לא עשה המצוה משא"כ בחזרה שלא תהיה מכשילן וכו' אך ראיתי בירושלמי דפיאה משנה א' דרבי יוסי בשם רבי יוחנן מי שאין לו קרקע פטור מן הראייה ע"כ וצ"ע:

טומטום ואנדרוגינוס פטורים מפני שהם ספק אשה. הקושי מבואר דבטומטום אף אם יהיה איש אכתי ערל הוא וכן הקשה המל"מ ז"ל ותו דבגמרא אמר אביי שביציו מבחוץ דהוא זכר ודאי ואפילו הכי מיעטו קרא ורבינו לא הזכירו ולא עוד אלא שנתן טעם שוה לשניהם מפני שהם ספק אשה וכן הקשה הרב לח"מ ז"ל וקושיית המל"מ ז"ל כבר תירצוה התוס' ביבמות דף ע"ב דערל מאיס וטומטום לא מאיס עיי"ש ועוד נראה דכיון דעכ"פ טומטום ואנדרוגינוס פטירי נקט רבינו הטעם שהזכיר בכל מקום כר' יהודה בן בתירא מפני שהם ספק אשה וכמ"ש סוף פ"ב דהל' אישות ופ"א דמטמאי משכב ומושב ובכמה דוכתי ולא חש להאריך במובן ובהכי יתורצו ג"כ קושיות הרב לח"מ ז"ל ומה גם דהטומטום אפשר שהוא איש והוא מהול ומטעם ערל יתחייב משא"כ מטעם ספק אשה:

הרי הוא אומר יראה כל זכורך להוציא את הנשים. הלשון מגומגם דא"כ לימא קרא יראה כל זכור וכמ"ש הברייתא דף ד' ואולי דרבינו לא נחית לזה ועיין מל"מ ולא נתכוון אלא להזכיר דרשת הפסוקים וכדלקמיה שהזכיר מלמען ישמעו ולמען ילמדו שלא הוזכרו בש"ס:

מי שחציו עבד וכו'. בס' כתב יד קדמון מצאתי כתוב על זה וז"ל רבינו ז"ל מפרש ההיא שנויא איפכא דלמשנה ראשונה שאמרה עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד יום של רבו לרבו ויום של עצמו לעצמו דין הוא שחייב בראיה ביום של עצמו אבל למשנה אחרונה אע"ג דאמרינן כופין את רבו מ"מ כל זמן שלא כפו אותו דינו כעבד ואינו חייב בראיה וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהלכות חגיגה עכ"ל רבינו טודרוס הלוי בפירוש מסכת ר"ה להרי"ף ומ"מ רבינו בפירוש המשנה פסק בהיפך ועיין להרב לח"מ והפר"ח ז"ל:

ג

כל קטן וכו'. לא נתבאר בדברי רבינו אם יש לו לאביו להביא עולת ראיה עליו כמ"ש בריש פ"א ולהקריבה ביום טוב כמוהו או לא והתוס' דף ב' ע"א ד"ה איזהו קטן וכו' כתבו דמדרבנן הוא דחייב ולמ"ד נדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב אין קריבין [עד] למחר וכו' ע"כ וא"כ היה לו לרבינו לבאר זה והרב לח"מ ז"ל כתב דרבינו ס"ל דחיוב קטן אינו אלא לענין ההעלאה עם אביו לא לענין קרבן וכן נראה ודאי דהא חיוב הקרבן נפקא ליה מקרא דלא יראו פני ריקם ורבינו לא הזכיר אלא קרא דיראה כל זכורך וכ"כ הפר"ח ז"ל:

ד

חוץ מחרש. בדפוס מגדל עוז כתוב חוץ מחרש שאינו שומע ואינו מדבר ופשוט הוא:

ו

מי שבא לעזרה וכו'. עיין מ"ש מרן ז"ל שדבריו מגומגמים הרבה וכבר עמד עליהם הרב לח"מ ז"ל וכן כתב הפר"ח ז"ל והר"ח אבולעפיה בס' מקראי קודש דף ק' חלק על הרב לח"מ ז"ל ועיין בס' לחם יהודה דרך נכון וממה שסיים רבינו דהראיה אין לה שיעור משמע דהקרבן יש לו שיעור וכר' יוחנן במסקנא ודו"ק:

ז

הפריש עשר בהמות וכו'. כתב מרן ז"ל דדברי רבינו אע"פ שהם סתומים נראה לפרשם כפירוש רבינו חננאל שכתבו התוס' ע"כ. ולא ידעתי איך אפשר זה דהרי לר"ח לריש לקיש בפירוש אמר יקריב הנשאר ביו"ט אחרון ורבינו לא התיר אלא למחר אך כפירוש רש"י ז"ל אתי שפיר דפשט הסוגיא לחלק בין איכא שהות לליכא שהות וכן הקשה הרב לח"מ והפר"ח ז"ל ופשוט:

י

לפיכך אין אדם יוצא וכו'. נראה לענ"ד דכוונתו דמשום נדרים ונדבות עיקרם רשות ולכך התיר רבינו בתחילת דבריו לצאת בהם ידי שלמי שמחה ודמיא להכי חגיגת י"ד שעיקרא רשות יוצא בה ידי שמחה מכח דהתרבה מושמחת לרבות כל מיני שמחות לשמחה משא"כ חגיגת ט"ו שעיקרא חובה גמורה כמ"ש רבינו ריש פ"א ולית לן רבויא אינו יוצא בה לא בנדרים ונדבות ולא בחגיגת י"ד משום דכיון שהקדישן חל עליהם קדושה ואנן קי"ל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין ושלמי שמחה שאני משום דאתרבי וזה הוא הדין שכתב רבינו אחרי זה ולפ"ז אזדא לה מנגד השגת הראב"ד ז"ל מכל שכן דאם התנה עליה כדברי הראב"ד ז"ל מי האומר שרבינו לא יודה בה אף דמרן ז"ל לא הבין כן והניח לשון לפיכך בקושי. והר"ח אבולעפיה ז"ל במקראי קודש סי' קל"ח הביא משם מהרי"ק ז"ל דנדרים ונדבות אינן באים מחמת הרגל משא"כ חגיגת י"ד אילו הויא חובא עיי"ש והנראה לענ"ד כתבתי וע"ע בספר צרור החיים והפר"ח ז"ל. ומ"ש בספרי רבינו

אלא יוצא בה בדפוס מגדל עוז כתוב אבל יוצא בה:

יג

ואם הביא וכו'. מרן בשם מהר"י קורקוס ז"ל פי' דכוונתו בזמן הראוי קאמר והרב לח"מ ז"ל כתב דעד כאן לא פסלה תורה לינה אלא שלא לצורך מצוה אבל לצורך מצוה דהיינו שלמי שמחה שרי. ולענ"ד נראה אחרי המחילה הראויה, דברי נביאות הן דכיון דהתורה פסלה לינה בתודה היה צריך שהכתוב עצמו יגלה באיזה רמז דלצורך מצוה שרי גם הפר"ח ז"ל חלק עליו והעלה כדברי מהר"י קורקוס דהא איכא תודה שאינה טעונה לחם כמ"ש פי"ב דפסולי המוקדשין עיי"ש:

יד

האומר הרי עלי תודה שאצא וכו'. הראב"ד ז"ל השיג על רבינו דכשאמר שאצא תנאה הוי ומרן ז"ל הליץ דכיון דאמר הרי עלי נתחייב וכי הדר אמר שאצא וכו' לאו כל כמיניה דוגמא דהרי עלי תודה וכו' ע"כ ולי אני הצעיר נראה דשפיר יש להוכיח מההיא דהבו ארבע מאה זוזי לפלוני ולנסיב ברתי שאמרו בגמרא טעמא דאמר הבו ליה ולנסיב אבל אי אמר לנסיב והבו ליה אי נסיב שקיל ואי לא נסיב לא שקיל ואם איתא לישמועינן רבותא דאפילו אמר הבו ליה דלנסיב אלא ודאי שהשי"ן אינה מעלה ולא מוריד אלא בעינן דלימא איפכא וכמו שהכריחו התוספות ז"ל עיי"ש:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---