הר המוריה/חגיגה/ב

הר המוריה ‏ חגיגה ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

נשים. חגיגה ב' א' ו' ב' ר"ה ו' ב' קדושין ל"ד ב' ספרי ראה פיסקא קמ"ג מכילתא משפטים פ"כ ועיין תוס' ריש חגיגה מש"כ בשם הירושלמי ועיי"ש בשיירי קרבן בירושלמי ובטורי אבן שם יעו"ש אריכת דברים בזה.

ועבדים. ומיירי באינם משוחררים ופשיטא דפטור עי' חגיגה ד' א'.

מחרש. שם ושם והטעם דפטור מכל מצות האמורות בתורה וכדאיתא התם ב' ב' וכן הטעם בשוטה.

ואלם. שם בחגיגה ב' ב' ובירושלמי שם ה"א ועיין במכילתא שם יעו"ש היטב ועיין בתוס' ג' א' בד"ה אע"ג וכו' וברש"א שם.

וקטן. בש"ס מבואר דפטירי מטעם דחרש ושוטה פטירי לפי שאינם בכל המצות והא דיכול לאחוז בידו של אביו וחייב הוא מטעם חינוך וכ"כ רבינו לקמן הלכה ג' ועיין תוס' חגיגה ב' ב' ד"ה נשים וכו' ושם ג' א' בד"ה גמר וכו' אמנם במכילתא שם איתא גירסת האיפת צדק כל זכורך להוציא הקטנים ועיי"ש במפרש שנדחק בזה ובאמת הוא היפך הש"ס ד' א' והירושלמי שם ה"א יעו"ש (ועיין תוס' יו"ט מה שהקשה על התוס' ד"ה נשים וכו' ולק"מ והבן).

וסומא. בחגיגה ד' א' משמע קצת דסומא בשתי עיניו ממעיט מדכתיב רגלים ומינה ממעיט חיגר וחולה וסומא וזקן ואינו יכול לעלות ברגליו ומשמע מזה לפי שסומא בשתי עינים קשה לו ההליכה והא דממעטינן מדכתיב יראה יראה שם ב' א' ד' ב' סנהדרין ד' ב' ערכין ח' ב' היינו לענין סומא באחת מעיניו ועיין לקמן בלשון רבינו ועיין בתוספתא פ"א ובמכילתא משפטים פ"כ דממעט שם סומא מדכתיב יראה יעו"ש וע"כ היינו בסומא מעין אחת וע"ע לקמן וע"ע במכילתא דממעט חולה וזקן מדכתיב ושמחת יעו"ש ועיין ירושלמי ה"א יעו"ש היטב וע"ע ברש"י מנחות צ"ג א' וי"ל דשם כתב אליבא דיוחנן בן דהבאי.

וטמא

וערל. חגיגה ד' ב' יבמות ע"ב ב' והסוגיות פליגי אהדדי וכמש"כ התוס' בחגיגה שם בד"ה דמרבה וכו' בתירוץ הראשון וע"ע ברשב"א ובריטב"א וברמב"ן ביבמות שם וכבר הזכרתי קצת מזה לעיל בהל' קרבן פסח פ"ט ה"ח יעו"ש ופ"ו ה"ז יעו"ש היטב וזה שכתב רבינו בסוף ההלכה וכן הערל מאוס כטמא ורמז להסוגיא דיבמות ועיין בלח"מ שם ופשוט.

והרך

והענוג וכו'. היינו מי שאינו יכול לעלות ברגל דקאמר רבא לאתויי מפנקי שם בחגיגה.

שהוא

מדבר וכו'. שם ב' ב' והטעם דנפיק ליה מדכתיב בהקהל למען ישמעו ועיין מה שאכתוב לקמן מזה אי"ה.

בעינו

אחת וכו'. לקמן ד"ה עינו אי"ה יבואר מזה.

ברגלו

אחת וכו'. חגיגה ג' א'.

ספק

אשה. שם בחגיגה ד' א' מסקינן דכאן מיירי בטומטום שביציו מבחוץ ואעפ"כ פטור יעו"ש ומזה תמה הלח"מ על רבינו והמל"מ תמה דהא הוא פסול מטעם ערל יעו"ש והנה קושיית המל"מ ודאי לק"מ לפי מש"כ מקודם דרבינו לא ס"ל כר"ע רק כרבנן וטעם דערל פטור משום דמאיס ובטומטום לא מאיס וכמש"כ התוס' ביבמות ע"ב ב' ד"ה התם וכו' ואפשר שלזה כיון המל"מ בעצמו במה שהראה מקום לאותו התוס' (ועיין בתוס' חגיגה ד' ב' בד"ה דמרבה וכו') אבל קושית הלח"מ לכאורה קשה ולכאורה הייתי אומר כי בירושלמי איתא דטעם דטומטום מפני שהוא ספק אשה דהכי איתא התם טומטום שנקרע ונמצא זכר חייב יעו"ש משמע קצת דהטעם מפני שהוא ספק והתם איתא דכל זכורך להוציא אנדרוגינוס אתי יעו"ש ולא נזכר טומטום וה"ט דלטומטום שהוא ספק אשה ל"צ קרא וכקושיית הש"ס וי"ל דתנא דמתניתין באמת לא ממעט רק אנדרוגינוס מכל זכורך ולטומטום א"צ קרא והתנא דברייתא ס"ל דאתי למעוטי נמי טומטום שביציו מבחוץ אבל אינו מוכרח שתנא דמתניתין ס"ל כן ולכן לא הביא רבינו לפטור בטומטום שביציו מבחוץ וכן יש להוכיח ג"כ מהא דמחייב בירושלמי טומטום שנקרע ונמצא זכר אף דלא נקרע רק באחד מימי החג יעו"ש ובשיירי קרבן בד"ה מה נפיק וכו' יעו"ש היטב ואי נימא דאף שודאי לנו שזכר הוא מ"מ כ"ז שעודו טומטום פטור מגזה"כ א"כ הוי כמו חיגר ונתפשט אלא ודאי כל שברור לנו שזכר הוא חייב אבל הא דפטור הוא מטעם שספק לנו (ועיין טורי אבן שהאריך בסברא זו יעו"ש היטב) ולכן השמיט רבינו הא דביציו מבחוץ. ועוד י"ל דהא דממעטינן ביציו מבחוץ היינו שהוא טומטום ואכתי מסתפק לנו שמא הוא אנדרוגינוס דגם לאנדרוגינוס יש זכרות ג"כ ואהכי פטור שמא אכתי יש בו צד נקבות והוי ספק שמא זכר שמא נקבה ובזה ניחא הכל בס"ד (אבל באמת איני יודע בריית האנדרוגינוס היכן היא וה' יודע האמת) ורבינו ל"צ למיכתב דמיירי בטומטום שביציו מבחוץ וכתב סתמא טומטום שיש להסתפק בו אם הוא ספק זכר או נקבה פטור והנה בימי חרפי העירותי עוד באיזה עניינים אך כעת משכתי ידי מזה כי ראיתי להטו"א שהעיר בזה (ועיין ביבמות ק' א' יעו"ש היטב שם מבואר דלא כר"ח דבכורות מ"א ב' יעו"ש) ומש"כ רבינו דאנדרוגינוס הוא ספק איש או אשה עיין בפ"ב מהל' אישות ופ"ה מהל' ברכות ועיין לעיל סי' ל' יעו"ש.

מפני

צד וכו'. חגיגה ב' ב' ושם ד' א' וערכין ב' ב' והנה הראב"ד השיגו כי למשנה אחרונה חייב וכסוגיית הש"ס התם ולכאורה הייתי אומר דרבינו הוקשה לו קושיית התוס' התם בד"ה לא נצרכה וכו' הקשו דהא בגיטין מ"ב ב' מבואר דאף למשנה אחרונה יש לו אדון יעו"ש וכ"פ רבינו בפי"א מהל' נזקי ממון דצריך ליתן חצי קנס לאדונו אלמא חזינן דיש לו אדון אחר וא"כ הוכרח לפרש איפכא דמה"ת פטור מקרבן ראייה והא דחייב אינו רק מדרבנן וכמש"כ מרן בשמו בפ"ב מהל' קרבן פסח הי"ג יעו"ש היטב שוב פקחתי עיני ואראה כי הלח"מ כ"כ וע"ע במל"מ שם מש"כ בזה וע"ע בטורי אבן בחגיגה שם שהסכימו לפי' רש"י והראב"ד יעו"ש וע"ע ברדב"ז ח"ה סי' ע"ט.

אין

העבדים וכו'. חגיגה ד' א' נזיר ס"א א' כריתות ז' ב'.

להוציא

את וכו'. עי' לח"מ שזה לא נמצא בש"ס ובאמת כ"ה כדבריו ועי' ברכות י"ט א' ברש"י וע"ע יבמות ע"ד ב' ובכריתות ז' ב' ונזיר ס"א א' ועי' במכילתא משפטים פ"כ ובילקוט שם דאיתא בילקוט תקרא את הזאת ולא גרים ועבדים יעו"ש ועל כרחך מכנגד כל ישראל נפקא ליה ועי' באיפת צדק שם שמוחק תיבת גרי"ם (ואם אמנם במכילתא שלפנינו הגירסא באופן אחר אמנם לרבינו י"ל שהיה לפניו גירסא אחרת) אמנם לא ידעתי למה לא הביא הך דמי שאין לו אלא אדון אחד. שוב ראיתי בספר שיח יצחק שכתב מזה יעו"ש היטב.

עינו

אחת וכו'. שם ב' א' ד' א' סנהדרין ד' ב' ערכין ב' ב' וספרי ראה פיסקא קמ"ג ועיי"ש בפי' רש"י ותוס' וברש"א שם בחגיגה ובסנהדרין שם ובמהר"ם שיף (וזה לכאורה דלא כהלח"מ) ועיין בפי' רגמ"ה שבסוף ערכין בחי' גליון שם שכתב דילפינן לה מדכתיב ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה יעו"ש וצריך לפרש לפ"ז הסוגיא דסנהדרין שם דהקושיא היא מחכמים דפליגי עליה דיוחנן בן דהבאי וה"ק מדקאמר יוחנן בן דהבאי משמיה דר"י מכלל דחכמי' פליגי עליו משא"כ לרש"י ותוס' הקושיא היא מיוחנן בן דהבאי דהכא הו"ל לכו"ע לדרוש המקרא בלחוד והבן. ומדהסוגיא דסנהדרין אזלא אליביה לכן פסק רבינו כוותיה ועי' בתוספתא פ"א גם מדמסיק בחגיגה ב' א' דהכל לאתויי חצי עבד וחצי ב"ח אלמא דהלכה כוותיה דיוחנן בן דהבאי וע"ע במכילתא פרשת משפטים פ"כ. והנה זה הפסוק דמייתי רבינו לא נזכר כלל בש"ס והנ"ל לפי שכתב שם בפי' רגמ"ה עוד פי' וז"ל וא"ד מה לראות בשתי עיניו היינו סומא באחת מעיניו שאינו רואה את הנגעים דכתיב לכל מראה עיני הכהן אף הכא לראות בשתי עיניו עכ"ל ולכאורה הא יראה יראה קא מפיק (ויש לדחוק בזה) אמנם י"ל דגירסתו היתה ראיה ראיה ר"ל דילפינן ראיה זו מראיה דגבי נגעים וה"נ י"ל דזו גירסת רבינו ותפס הכתוב דלראות וכו' וצע"ק ועיין תוס' יו"ט שכתב על דרך זה.

שמיעה

גמורה. היינו חרש באזנו אחת ובש"ס התם ג' א' יליף לה מדכתיב באזניהם יעו"ש היטב ולכאורה דברי רבינו תמוהים וכמו שתמה הלח"מ וי"ל דרבינו גורס אלא מלמען ישמעו נפקא והדר ביה ממאי דקאמר לעיל דילפא מאזניהם ויש להביא ראיה לזה דהא כתב התוס' בד"ה אע"ג וכו' דלמסקנא חרשים נפקא ליה ממאי דכתיב באזניהם ולמען ישמעו אתי לאפוקי רחוקים ולעיל מזה מסיק הש"ס דמדבר ואינו שומע יליף מדכתיב למען ישמעון אלא ודאי צ"ל דרחוקים נפקא ליה מדכתיב באזניהם ומלמען ישמעו נפקא ליה מדבר ואינו שומע וילפינן ג"כ חרש באזנו אחת וע"ע היטב בטורי אבן ובספר שיח יצחק יעו"ש היטב. וגם אצל סומא באחת מעיניו דעת רבינו דלא כתוס' ורש"י שהם פירשו כמו שהקב"ה בא לראות אותך בשתי עיניו כך אתה בא לראותו בשתי עינים וזה ליתא דהקב"ה לא שייך בו עינים רק ה"ק כמו שהקב"ה בא לראותך כך אתה בא לראותו ולכך כיון שאתה בא לראות את הקב"ה לכן צריך להיות להאדם ראיה טובה לא חסרה וגרועה באחת מעיניו וה"ק כדרך שבא לראות כך בא ליראות ר"ל אם היה כתוב בפי' יראה כל זכורך (בחירק) היה הכוונה שתראה בשתי עינים אך עכשו נמי שכתיב יראה (בציר"ה) הכוונה שתראה לפני הקב"ה בשתי עיניך והבן.

לעלות

ברגליו. שם ג' א' נפקא ליה מדכתיב רגלים יעו"ש ועיין במכילתא משפטים פ"כ ובמפרש שם (שכתב דקטן ממעט מדכתיב רגלים יעו"ש וזה לא נמצא כן בש"ס שלפנינו) ועיין בלח"מ שהרגיש בזה.

וכבר

ביארנו וכו'. לעיל פ"ב מהל' ביאת מקדש הי"ב יעו"ש. ועי' מל"מ שתמה למה לא הזכיר רבינו דין מי שאין לו קרקע המבואר בפסחים ח' ב' יעו"ש (וע"ע בירושלמי ספ"ג דפאה יעו"ש היטב) ועיין נוב"י מהדו"ת חלק או"ח סימן צ"ד מש"כ בזה וע"ע בצל"ח שם מש"כ בזה ויצא שם לפלפל בזה בגר דהיכי משכחת לה דיהיה לו קרקע יעו"ש היטב והנה לכאורה הא מבואר בנדרים ל"א א' דהכותים מצווין לעלות לרגל והתם ודאי לא נטלו חלק בארץ לכו"ע אם לא דנימא מה שאמר אין לו קרקע היינו כל שאין לו קרקע כלל אבל מי שיש לו קרקע אף שלא ע"י חלוקה עולמית רק שקנה שום קרקע אף שסופו לצאת ממנו מ"מ מיקרי יש לו קרקע א"כ שוב אין ראיה לדבריו מכל מש"כ הוא ז"ל בזה רק שי"ל ג"כ שזה שחייבים לעלות לירושלים הוא משום שמחה ולא משום ראיה והבן (גם מש"כ בנוב"י שם דליכא למימר דהגז"ש דראיה ראיה אתי לפטור חיגר בהקהל וכתב ע"ז דל"צ גז"ש דהא כתיב בעלותך לראות דמינה יליף הרמב"ם למעוטי חיגר יעו"ש ונראה מדבריו דזה כתיב אצל הקהל וזה אינו דהא כתיב אצל ראיה בפרשת כי תשא כדאיתא שם בעלותך לראות וכו' שלש פעמים בשנה וזה לא קאי אהקהל ובהקהל כתיב בבא כל ישראל וגו' ואולי כוונת הנוב"י דגם מזה נוכל ללמוד דראוי לבא בעצמו וצע"ק) ועיין בטו"א ב' א' ד"ה ועבדים וכו' וג' א' בד"ה כדי ליתן וכו' מש"כ בזה יעו"ש היטב (אבל שיטת רבינו בהל' נדרים פ"ט ה"כ כתב דכותים פטורים מלעלות לרגל יעו"ש) וע"ע ירושלמי פ"ד דפסחים ה"ז.

ב

המקמץ

והוא וכו'. שם בחגיגה ד' א' ז' ב' איתא דפטורים וכ"ה בירושלמי שם ה"א וצ"ל דהעיקר הוא כתירוץ הר"י קורקוס יעו"ש במרן דלא נפטרו רק בעודן במאיסותן יעו"ש.

ג

קטן

שיכול וכו'. שם ב' א' ועיין ספרי ראה פיסקא קמ"ג ועיין במל"מ שכתב דרבינו ס"ל כרש"י דקטן חייב בחינוך ראיית פנים ולא בקרבן יעו"ש ועיין טורי אבן ו' א' יעו"ש.

אינו

חייב וכו'. שם ו' א' ובירושלמי שם ה"א ומה שהקשה הלח"מ והמל"מ דהא בחיגר לא איבעיא ליה רק לב"ש ולא לב"ה י"ל דהתם מיירי בחיגר בשתי רגליו אבל רבינו משמע כאן דמיירי בחיגר מרגלו אחת לכן אה"נ דגם לב"ה איבעיא ליה והא דלא משני הכא בש"ס י"ל משום דהא דחיגר ברגלו אחת הוא מימרא דאמורא ואולי בעל האיבעיא לא ידע מזה ולכן נקט איבעיא שלו אליבא דב"ש והבן.

ראוי

לרפואה. שם בחגיגה דאי לאו הכי פשיטא דלא דכל עיקר הטעם משום חינוך וזה לא אתי לכלל חיוב אבל בירושלמי שם משמע דמדאורייתא קטן מחויב ולכן קמ"ל דאף שלא יכול להתרפאות הו"א דבקטן לא חילקה תורה יעו"ש היטב.

ד

פטור

מן וכו'. ודלא כדעת התוס' שם ב' ב' בד"ה שומע ואינו מדבר וכו' ועיין בטורי אבן ב' א' בד"ה החיגר וכו' ובאבני שהם בד"ה ההוא מפעמים וכו' שהאריך להוכיח כדעת רבינו יעו"ש היטב.

חייבין

בשמחה וכו'. פשוט דאצלם לא נאמר אלו מיעוטין עי' שם ו' ב' ועיי"ש ב' ב' יעו"ש היטב.

בהלכות

ביאת וכו'. לעיל פ"ב הי"ב יעו"ש.

מעשה

הקרבנות. לעיל פ"י ה"ט יעו"ש.

ה

פטור

מן וכו'. עיין לעיל פ"א ה"ד.

נטמא

בלילי וכו'. כ"ה בירושלמי פ"ק ה"א וז"ל אף בטמא כן נטמא בשאר הימים על דעתיה דחזקיה ור' יוחנן פטור ע"ד דרבי הושעיה חייב עכ"ל ע"ש בקרבן העדה.

ביום

ראשון וכו'. כ"מ שם ט' א' וכמש"כ מרן ועיי"ש תוס' ד"ה שאני טומאה וכו' יעו"ש היטב והבן וע"ע בלח"מ שהקשה דא"כ הו"ל להש"ס למימר שם ב' א' דהכל לאתויי בכה"ג דנטמא בלילה דחייב להביא יעו"ש היטב ובאמת לק"מ דגם חזקיה ס"ל כר"י דתשלומין דראשון נינהו וכדאיתא בירושלמי וכמש"כ למעלה ד"ה נטמא ולעיל פ"ב ה"ד ואיהו ס"ל דלילה מחוסר זמן ולכן לא היה יכול לשנויי כך ופשוט והש"ס פריך סתמא דלמ"ד כולן תשלומין דראשון הכל לאתויי מאי ואפי' לחזקיה נמי פריך. ועוד י"ל דאולי זה פשיטא וע"ד שכתבו תוס' ב' א' ד"ה תשלומין וכו' אבל זה אינו כיון דיש מחלוקת בזה וק"ל.

ו

בכל

עת וכו'. י"ל דמיירי ביום אחר אבל באותו יום לא וכמש"כ התוס' ז' א' בד"ה ר"י וכו' אבל יותר נכון לומר דגם ביום ראשון יוכל להביא כמה פעמים שירצה וכר"ל דהתם וכמש"כ הלח"מ. ועיין בטו"א שיטה אחרת דביום ראשון כו"ע לא פליגי דכל אימת דבא מחוייב להביא ולא פליגי רק בשאר ימות הרגל דלר"ל מחוייב להביא ולר' יוחנן א"צ וללישנא בתרא בעיקר הרגל כו"ע לא פליגי דכל אימת שבא מחוייב להביא ולא פליגי רק בשאר ימות הרגל לריש לקיש יכול להביא ולר' יוחנן אינו רשאי להביא יעו"ש היטב ולפ"ז פסק רבינו או כר"י אליבא דלישנא קמא או כר"ל ללישנא בתרא וכסברת הלח"מ.

ז

עשר

בהמות וכו'. שם ח' ב' והנה עיין לח"מ שהקשה אמאי לא כתב רבינו דבמפרש מקריב בשני א"נ היכא דאין לו אוכלים יעו"ש היטב ואי לא מסתפינא אמינא שגירסת רבינו היתה כך איתמר אמר רב שמן בר אבא א"ר יוחנן לא שנו אלא שלא גמר וכו' ול"ג איתמר נמי ופליג אהא דמחלק בין סתם למפרש וס"ל דוקא שגמר היום אבל לא גמר היום אע"פ שאין לו אוכלין מ"מ הדין דאינו מביא רק בשגמר היום ומ"מ יש לעיין בזה.

ח

מן

החולין. חגיגה ז' ב' ותוספתא פ"א ושם איתא ארשב"א לא נחלקו ב"ש וב"ה על עולות הבאות לעולם שלא יביא אלא מן החולין ועל שלמים הבאין בשאר ימות השנה שאם רוצה לסמוך מן המעשר סומך על מה נחלקו על חגיגת יו"ט עצמו שב"ש אומרים יביא הכל מן החולין וב"ה אומרים יביא חובתו מן החולין ואם רצה לסמוך מן המעשר סומך ושאר כל השנה יביא חובתו מן החולין עכ"ל והנה הא דקאמר על עולות הבאות לעולם וכו' זה פשוט וכמש"כ התוס' שם ח' א' בד"ה אמאי וכו' ובתענית י"ג ב' בד"ה מאי וכו' וב"ק ס"ב ב' בד"ה מרובה וכו' ובחולין כ"א א' ד"ה כמשפט וכו' ובמנחות פ"ב א' בד"ה אינו וכו' וד"ה הנסכים וכו' ומטעם זה נ"ל דהגיה הגר"א בחגיגה שם וכשהן באות אינן באות אלא מן החולין דקאי אף על עולות נדרים ונדבות ופשוט. ובהגהות הגר"א שבתוספתא איתא כך לא נחלקו ב"ש וב"ה על עולה ושלמים של יו"ט שלא יביא אלא מן החולין וכו' על מה נחלקו על עולת של יו"ט וכו' אין הבנה לדברים הללו דהא בעולה כו"ע ס"ל דאינו בא רק מן החולין ועוד דאיך סותר א"ע דמתחלה קאמר דבעולה ושלמים ד"ה דאינו בא רק מן החולין ושוב קאמר דנחלקו בעולה ועוד איך סברא לומר דשלמי חגיגה בא לכו"ע מן החולין ובעולה פליגי ותמוה הגהתו מאד.

שאדם

חייב וכו'. עיין לעיל פט"ז מהל' מעשה הקרבנות הט"ו.

המעורבות

עם וכו'. כר' יוחנן שם ח' א' ועיין שם ב' פלוגתא דרב חסדא ורב ששת יעו"ש היטב והנה בברייתא דמייתי כוותיה דר"י שפיר מוכח כר"י מדקתני מערב אבל הא דמייתי מברייתא כוותיה דחזקיה לא מוכח רק מהא דנקט אכילה ראשונה מן החולין וכמש"כ רש"י שם ומזה ודאי אינו מוכרח די"ל דכוונתו דשיעור אכילה ראשונה וכמו שתירץ ר"ש שם ולפ"ז תרי הברייתות לא פליגי אהדדי וכולהו ס"ל כר"י (וע"ע בירושלמי ה"ב והובא בתוס' שם ח' ב' ד"ה כיון וכו' יעו"ש) ובזה אתי שפיר דמייתי רבינו הא דאכילה ראשונה תיהוי מן החולין משום דהברייתות לא פליגי אהדדי ומרן הרגיש בזה ולפי מש"כ אתי שפיר והאור זרוע פסק דמותר לטפול אף בהמה לבהמה יעו"ש וכרב ששת.

ט

במעשר

בהמה. שם ח' א' בברייתא דתני כוותיה דחזקיה איתא שם ושאר כל ימות הפסח אדם יד"ח במעשר בהמה וכתבו שם רש"י ותוס' דאיירי בשלמי שמחה וכמו דאיתא שם ז' ב' במשנה ושם ח' א' בברייתא וכדלקמן הלכה י' ודעת רבינו דמיירי כאן בשלמי חגיגה ולא דמי למעות מעשר שני דאסור להביא רק בטופל במעות אבל במעשר בהמה ס"ל דמותר להביא ממנו שלמי חגיגה לבד אף בלא שום טפילה ועיין בלח"מ. ודעת הראב"ד דכאן מיירי בשלמי חגיגה ומיירי בטופל בבהמה וכדעת חזקיה והך בריית' אתיא כוותיה ועיין בלח"מ מש"כ בזה.

י

שלמי

שמחה וכו'. חגיגה ז' ב' ח' א' תוספתא פ"א ושם איתא נזיר יוצא באלו בין בשלו בין בשל אחרים וכתב המפרש וז"ל באלו הקרבנות כגון שלמים וחטאת שמביא עכ"ל ותימה איך נזיר יוצא בחטאת הא אינו נאכל רק לכהנים ואי מיירי בנזיר שהוא כהן א"כ למה נקיט רק נזיר הא כבר איתא דכהנים יוצאים בחטאות ואשמות ולכן נ"ל שהוא ט"ס וצ"ל ונזיר באילו והוא איל נזיר שהוא שלמים וכמבואר לעיל סימן פ"ט מהל' מעשה הקרבנות ה"ה ופשוט ועיין ספרי ראה פיסקא קמ"ב.

אין

יוצאין וכו'. שם ובספרי שם יליף לה מאך ועיי"ש זרע אברהם מש"כ בזה.

כבר

ביארנו וכו'. לעיל פ"י מהל' קרבן פסח הי"ג.

רשות. עיין תוס' פסחים נ"ט ב' בד"ה בארבעה עשר וכו' ע' א' ד"ה לא וכו' ושם ב' ד"ה מ"ט וכו' יעו"ש היטב וכאן בש"ס משמע לכאורה כוותיהו דאי לאו דאורייתא היא רשות ואי דאורייתא א"כ היא חובה יעו"ש היטב. ומש"כ רבינו לפיכך אין אדם וכו' י"ל בדוחק דה"ק כיון שיש להביאה במרובה ובטהרה ובחול לכן היא כחובה ואין יוצאין בה יד"ח חגיגה. שוב מצאתי בצל"ח פסחים ע' ב' שכתב ליישב דברי רבינו על פי דברי התוס' דשם ד"ה שלמים וכו' דבעינן שישחט החגיגה בשעת חגיגה יעו"ש אבל אם היה חגיגת י"ד חובה היה מיקרי זה זמן חגיגה יעו"ש היטב. ומש"כ רבינו דאין יוצא בה יד"ח חגיגה. הראב"ד השיג ע"ז וכתב דזהו רק אליבא דבן תימא אבל אליבא דרבנן דזהו רשות יוצא ידי חובת חגיגה אם התנה עליו לצאת בה ושחטה בי"ד יעו"ש והנה מש"כ דשחטן בי"ד יוצא משום חגיגה עיין בתוס' שם ד"ה שלמים וכו' שלא ס"ל כן וכמו שכתב הלח"מ ומירושלמי כאן ה"ד ובסוכה פ"ד ה"ה משמע דחגיגה ושמחה דין אחד להם יעו"ש היטב וא"כ למאי דפסק רבינו לקמן הלכות י"א י"ב דלא בעינן זביחה בשעת שמחה ה"ה דלא בעינן זביחה בשעת חגיגה יעו"ש היטב (אבל באמת המעיין יראה כי כוונת הירושלמי הכל משום שמחה יעו"ש היטב והבן) ומש"כ הלח"מ דהראב"ד ס"ל דקרא לא מיירי אלא בימות החג שמצוה מן המובחר להקריב בהן אבל מעיו"ט אינה מצוה מן המובחר יעו"ש והנה באמת פשטות לשון הש"ס משמע כהראב"ד מדקאמר טעמא גבי חגיגה שאינו יוצא בשלמים ששחטן מעיו"ט ידי חובת חגיגה לפי שבדבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין יעו"ש ולמה לא אמר טעמא לפי שאינו זמן חגיגה אף שדעת התוס' דהא בהא תליא מ"מ למה נקט הש"ס ברמז ולא נקט בפירוש והוכחת התוס' לא מכרע כ"כ דמאי מקשה הא אכתי הו"ל שמונה זה אינו כיון שאינו דוחה שבת א"כ על כרחך מע"ש שחיט לה ושוב לא משכחת חגיגה ביום השבת דמאתמול קא נפיק לה ולא דמי לשלמי שמחה דהתם כל אימת שאכלה נפיק לה בשמחה וכיון דלא אכל רק בשבת א"כ נחשב השמחה מיום השבת גופה משא"כ בחגיגה דביום הקרבה נפיק בה ולא באכילתה. וראיתי להצל"ח שנתעורר בזה יעו"ש שהאריך בזה אמנם על הראב"ד לק"מ.

אמנם מש"כ הראב"ד דהברייתא דוקא לבן תימא דס"ל חובה הוא אבל לרבנן דס"ל רשות אה"נ דיוצא בה ידי חובת חגיגה דע דבתוספתא דפסחים פ"ה איתא וז"ל וחגיגה הבאה עמו באה מן הצאן ומן הבקר ומן הכבשים ומן העזים מן הזכרים ומן הנקבות ובאה בת שנתה ובת שתים ונאכלת לשני ימים ולילה אחד ואין חייבין עליו משום שבירת העצם וחגיגה הבאה עמו היא נאכלת תחלה כדי שיהא פסח נאכל על השובע חגיגה הבאה עמו יוצא בה ידי חובתו משום שמחה ואין יוצא יד"ח משום חגיגה עכ"ל והא ברייתא זו אתיא אליבא דחכמים כמבואר בפסחים ע' א' ומ"מ ס"ל דאין יוצא יד"ח משום חגיגה אמנם הגר"א הגיה שם דזהו מדברי בן תימא יעו"ש היטב וכן מוכח לכאורה בפסחי' ע"א א' דקאמר ה"נ מסתברא דאלת"ה הא מתניתא מאן קתני לה בן תימא יעו"ש היטב אבל מ"מ י"ל כסברת מרן דחכמים לא פליגי עליה דבן תימא בהא ואע"ג דברייתא זו אליביה מתנייא ועיין לקמן בהלכה י"ג מש"כ בזה.

יא

שלמי

נדר וכו'. פסחים ע"א א' מימרא דרבין א"ר אלעזר ועיין בירושלמי פ"ק דחגיגה ה"ד ובפ"ד דסוכה ה"ה יעו"ש ומהתוס' פסחים צ"ה ב' בד"ה טעון וכו' ובר"ה ה' א' ד"ה מה וכו' וביומא ג' א' ד"ה פז"ר וכו' ובסוכה מ"ז א' ד"ה לינה וכו' ובר"ה ו' ב' ד"ה אשה וכו' מבואר דס"ל דבעינן זביחה בשעת שמחה יעו"ש היטב.

יב

שא"צ

לשחוט וכו'. כבר נתבאר לעיל דפסק כרבין א"ר אלעזר והטעם עיין במרן ועוד נראה לי משום הברייתא דמייתי התם ובסוכה מ"ח א' דממעט לילה ראשונה משום דאין שמחה לפניו ולא קאמר הטעם משום דאין לו במה לשמוח מוכח כוותיה דרבין יעו"ש היטב.

יג

ביום

י"ד. פסחים י"ג ב' וביצה י"ט ב' וירושלמי פסחים פ"ק ה"ה.

יוצא

בה וכו'. ביצה שם ובתוספתא חגיגה פ"א ובש"ס ובתוספתא מבואר דקאי זה על חוה"מ סוכות אבל בער"פ לא נזכר מזה כלל ובאמת רבינו שכתב זה על ער"פ תמוה הוא וכמו שתמה ע"ז הר"י קורקס וכמש"כ מרן בשמו ועיין בלח"מ שכתב מזה יעו"ש היטב והנה בירושלמי פ"ק דחגיגה ה"ד ובסוכה פ"ד ה"ה פריך על שינוייא דמשני בעבר ועיכב על ט"ו יעו"ש וא"כ היכי יתרץ הברייתא אלא ודאי מוכרחין לומר כמש"כ הלח"מ דלינה לצורך מצוה לית לן בה אבל י"ל דהירושלמי מוקי לה כגירסת התוספתא דכתבתי למעלה בה"י ואתיא כחכמים דפליגי עליה דבן תימא ויש ראיה מכאן למש"כ רבינו שם יעו"ש היטב ובאמת דברי הלח"מ דחוקים קצת וביותר נ"ל תירוץ ר"י קורקו"ס דלא מיירי מהביאה בי"ד.

יד

הרי

עלי וכו'. ביצה י"ט ב' ועיין ראב"ד שהשיג ע"ז ודעתו דאם התנה ע"מ שאצא מהני יעו"ש והנה ברש"י שם כ' א' ובתוס' שם ד"ה נזיר וכו' מבואר שם שדעתם דמיירי בעל מנת ומ"מ אסור ועיי"ש במלחמות לרמב"ן ובחי' הרשב"א ועיין בשיטה מקובצת מש"כ בזה שדעתו כדעת הראב"ד ומ"מ מצינו לגדולי הראשונים דקיימי בשיטת רבינו יעו"ש היטב.

לשמח

העניים. עיין פ"ו מהל' יו"ט הי"ח ובאו"ח סימן תקכ"ט ועיין בזוהר פינחס ובזוהר שאומרים בליל ש"ק.

בלא

תעשה. עיין ספרי ראה פיסקא ע"ד יעו"ש היטב ולכאורה צע"ק א"כ ל"ל לעיל פי"ד מהל' מעשה הקרבנות הי"ג לרבות מעשר ראשון לבל תאחר הא ברגל אחד עובר בל"ת ודוחק לומר דעובר בשני לאוין. שוב ראיתי שם בטו"א שכתב דמעשר ראשון אינו בבל תאחר יעו"ש היטב ויש לתרץ עוד דאם לא מצא לוי מזומן לפניו דאינו עובר רק עד שלשה רגלים א"נ נפק"מ באם יש ללוי כדי צרכו ואינו עובר עד שיעברו שלשה רגלים וכה"ג והבן.

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.