כסף משנה/חגיגה/ב

כסף משנה ‏ חגיגה ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

נשים ועבדים פטורים מן הראיה וכו' עד מפני שהם ספק אשה. משנה וגמ' בריש חגיגה.

ומ"ש ומי שחציו עבד וחציו ב"ח פטור וכו'. שם הכל חייבים בראייה לאיתויי חציו עבד וחציו בן חורין ולרבינא דאמר וכו' פטור וכו' ל"ק כאן כמשנה ראשונה כאן כמשנה אחרונה. ופי' רש"י משנה אחרונה לאחר שהודו ב"ה לב"ש שיש על ב"ד לכוף את אדונו לשחררו ה"ל כאילו משוחרר כבר וחייב. ועל פי פירוש זה כתב הראב"ד על דברי רבינו הא דלא כהלכתא דהיא כמשנה ראשונה עכ"ל. ובפ"ב מקרבן פסח כתבתי ליישב דברי רבינו:

ומנין שכל אלו פטורים מן הראיה וכו'. שם חוץ ממ"ש ועוד הרי נאמר בבוא כל ישראל להוציא העבדים:

ב

המקמץ וכן המצרף נחשת במחצב שלו והעבדנין וכו'. שם (דף ד') בברייתא אחרים אומרים המקמץ והמצרף נחשת והבורסי פטורים מן הראייה שנאמר כל זכורך יצאו אלו שאינן ראויים לעלות עם כל זכורך כלומר מפני שריחן רע. ומשמע לרבינו דכיון דבלשון אחרים מיתניא משמע דרבנן פליגי עלייהו ומחייבי ונקטינן כוותייהו ואע"ג דבגמ' אמרינן ואלא קרא למאי אתא לכדאחרים לא מכרעא מילתא דליהוי הלכתא כוותייהו דאיכא למימר דרבנן דפליגי עלייהו דרשי ליה לדרשא אחריתי. והר"י קורקוס ז"ל כתב דאחרים לא ממעטי להו אלא בעודם במאיסותם מפני שאינם יכולים לעלות עם כל זכורך אבל כשיטהרו מלבושיהם הרי הם כשאר כל אדם:

ג

כל קטן שיכול לאחוז בידו של אביו וכו'. שם.

ומה שכתב ואם היה הקטן חגר וכו' אף על פי שהוא ראוי לרפואה וכו'. שם (דף ו') בעיא דאיפשיטא:

ד

כל החייב בראייה חייב בחגיגה וכו'. הכי משמע בפ"ק דחגיגה (דף ו') גבי הא דתניא ר"י הגלילי אומר שלש מצות נצטוו ישראל בעלייתן לרגל (ובדף ב'):

ה

מי שהיה חגר או סומא ביום ראשון וכו'. שם (בדף ט') פלוגתא דאמוראי ופסק כר"י.

ומ"ש וכן אם נטמא בלילי יו"ט הראשון וכו'. שם ומי אמר ר"י הכי והאמר חזקיה נטמא ביום מביא בלילה אינו מביא ור"י אמר אף בלילה נמי מביא וכו' קסבר ר' יוחנן לילה אינו מחוסר זמן. ופירש רש"י נטמא ביום גבי נזיר מביא קרבן אחד על טומאות הרבה וכו' אלמא אע"ג דלא נראה לקרבן יש לו תשלומין. קסבר ר"י אין חסרון זמן במי שהגיע לילו להקריב קרבנותיו מחר הילכך מחוייב הוא בקרבן אלא שהלילה מעכבו מלהביא אבל חגר ביום ראשון אין עליו שום חובת ראייה לפיכך אין לו עליו תשלומין עכ"ל. ומכאן נלמוד דלחזקיה אם נטמא בליל יו"ט הראשון שהוא פטור כיון דכשהאיר יו"ט הראשון היה פטור ואע"ג שיטבול בו ביום אינו מיטהר עד שיעריב שמשו אבל אם נטמא ביו"ט הראשון חייב כיון דכשהאיר יו"ט הראשון היה חייב:

ו

מי שבא לעזרה בתוך ימי החג וכו'. שם (דף ז') פלוגתא דר"י ור"ל ופסק כר"י. ודע דאיתא התם איתיביה ר"י לר"ל יראה יראה מה אני בחנם אף אתם בחנם אלא כל היכא דאתא ולא אייתי כ"ע לא פליגי דעייל ומתחזי ונפיק כי פליגי דאתא ואייתי ר"י אמר וכו' ראיית פנים הוא דאין לה שיעור הא לקרבן יש לו שיעור ור"ל אמר וכו' אפי' קרבן אין לו שיעור. ורבנו לא חש להאי לישנא משום דכיון דלא אתמר בגמ' אלא כי היכי דלא תיקשי מאי דמשמע לן במילתיה דר"ל לא חיישינן לה ונקטינן כלישנא קמא שהוא מאי דמשתמע טפי כפשטא דמילתייהו. ועי"ל שהוא מפרש דיש שיעור לקרבן דלישנא בתרא לא בשיעור פעמים שהוא מביא מיירי דכל פעמים שהוא רוצה להביא קרבן מביא אלא בשיעור דמי הקרבן קאמר שלא יהא פחות דראייה מעה כסף וחגיגה שתי כסף ולא יפרש רבינו פלוגתא דר"י ור"ל כדפירש"י אלא כמו שפירשו התוס' בשם הירושלמי:

ז

הפריש עשר בהמות לחגיגתו וכו'. בפ"ק דחגיגה (דף ח':) ודברי רבינו אע"פ שהם סתומים נראה לפרשם כפירוש ר"ח שכתבו התוס' שם:

ח

עולת ראיה אינה באה אלא מן החולין וכו'. משנה וגמרא פ"ק דחגיגה (דף ז':).

ומ"ש אבל שלמי חגיגה באות ממעות מעשר שני המעורבות עם מעות חולין וכו'. שם (דף ח') ואיתיה בירושלמי פרק קמא דפיאה וכר"י. וצריך טעם למה לא פסק כחזקיה רביה דפליג עליה. ונראה שהטעם משום דברייתא דמסייע לר"י עדיפא דמייתי לה מקרא ועוד דלטפול מעות למעות ה"ל חזקיה יחידאה דהא רב חסדא ורב ששת ס"ל כר"י דטופלין מעות למעות. ולומר דאף טופלין בהמה לבהמה ה"ל רב ששת יחידאה דליכא שום אמורא דליסבר כוותיה.

ומ"ש והוא שיהיה שיעור אכילה ראשונה מן החולין. נלמד מברייתא הובאה שם ואע"פ שהובאה לסייע לחזקיה דפליג אר"י שפיר ילפינן מינה הא מילתא לדידן דקי"ל כר"י:

וכתב הראב"ד א"א זה הכל שיבוש דשלמי חגיגה נמי אינה באה אלא מן החולין וכו'. ואני שמעתי ולא אבין דהא לד"ה יש חילוק בין עולת ראייה לשלמי חגיגה דעולת ראייה צריך שתהא כולה מן החולין ולא יהא שום תערובת מעשר לא בטופל בהמה לבהמה ולא בטופל מעות למעות אבל שלמי חגיגה מותר לטפול מעשר וחולין למר טופל מעות למעות ולמר טופל בהמה לבהמה וא"כ מה זה שכתב הראב"ד דשלמי חגיגה נמי אינה באה דלא הכי היא וכדאמרן ורבינו פוסק כמ"ד טופל מעות למעות אבל לא בהמה לבהמה ומה ז"ש ולמ"ד טופלין בהמה לבהמה אפשר שטופלין בהמת מעשר וכו' אבל למ"ד אין טופלין בהמה לבהמה לא משכחת לה. דמשמע מדבריו שרבינו סובר שטופלים בהמה לבהמה כמבואר בדבריו. ומ"ש אבל לא ביו"ט חוששין שמא יעשר ביו"ט איני יודע למה הוצרך לכתבו ועוד שרבינו כבר כתב דין זה. והר"י קורקוס ז"ל כתב ביאור דברי הראב"ד נראה שסובר דלעולם בשלמי חגיגה מיירי ברייתא אבל בטופל הוא דקאמר דבשאר הימים מותר לטפול לשלמי חגיגה אבל לא ביו"ט שמא יעשר ולמ"ד אין טופלין בהמה לבהמה לא משכחת לה דין זה ולסיועי לחזקיה מייתי לה התם וקשה לרבינו שכתב שיוצא ידי חובת שלמי חגיגה במעשר בהמה והלא חולין בעינן ומאי שנא מעשר בהמה ממעות מעשר שני דלא נפיק אלא בטופל והלא גם מעשר בהמה אינם חולין. זו כוונת השגת הראב"ד. ואפשר שגם רבינו בטופל מיירי ולומר שיכול להביא הכל לשם חגיגה אע"פ שלא פירש ונסמך על מ"ש למעלה. ומ"מ לשון יוצא י"ח שכתב רבינו דחוק לפי זה אלא דרבינו לשון הברייתא הוא דנקט עכ"ל והאריך עוד:

ט

ומ"ש רבינו ויוצא אדם י"ח שלמי חגיגה במעשר בהמה ואין מביאין אותו ביו"ט וכו'. שם בדף הנזכר:

י

יוצאין ישראל י"ח שלמי שמחה בנדרים ונדבות וכו' עד שאינם בשר המשמח. משנה שם (דף ז':):

כבר ביארנו בפסחים וכו' אלא יוצא בה י"ח שמחה. בפ' אלו דברים (פסחים דף ע') אמתני' דתנן נאכלת לשני ימים ולילה אחד מתני' דלא כבן תימא דתניא בן תימא אומר חגיגה הבאה עם הפסח הרי היא כפסח ואינה נאכלת אלא ליום ולילה וחגיגת חמשה עשר נאכלת לשני ימים ולילה אחד וחגיגת י"ד יוצא בה משום שמחה ואינו יוצא בה משום חגיגה. והראב"ד כתב על דברי רבינו איני יודע מאי לפיכך וכו'. ובאמת שלשון לפיכך קשה דמשמע דמשום שהיא רשות יוצא בה י"ח שמחה שאם היתה חובה לא היה יוצא בה י"ח שמחה. ומה שהקשה דאותה ברייתא כבן תימא וכו' י"ל שסובר רבינו דלא פליגי רבנן אבן תימא אלא במאי דאמר דאינה נאכלת אלא ליום ולילה אבל מאי דקתני יוצא בה משום שמחה ואינו יוצא בה משום חגיגה דברי הכל היא. ומ"ש הראב"ד דלבן תימא היא חובה אינו מוכרח דהא טעמיה דאינו נאכל אלא ליום ולילה אמרי' בגמ' דהוי משום דהקישה הכתוב לפסח ואין במשמע זה שתהא חובה אלא ה"ק אם רצה להביא חגיגה דינה כפסח:

יב

(יא-יב) מי שהיו לו שלמי וכו' שא"צ לשחוט שלמי שמחה בשעת שמחה. שם (בדף ע"א) פלוגתא דאמוראי ופסק כרבין משום דרב יוסף ורבה אקשו לעולא משמע דלא ס"ל כוותיה ותו דאשינויי דחיקי לא סמכינן:

יג

לא יביא אדם תודה ביום י"ד וכו'. בפ"ב דביצה (דף י"ט:).

ועל מ"ש ואם הביא יוצא בה י"ח שמחה. הקשה הר"י קורקוס ז"ל דהא תודה אינה נאכלת אלא ליום ולילה ואם כן תודה זו ששחטה ע"פ איך יוצא בה ידי שמחה הא איפסילא בלינה ואין לומר דיוצא ידי שמחת לילה קאמר שלא מצינו שיהא חייב בשמחה בלילה הראשון שאם כן יהא חייב לשחוט שלמי שמחה בערב הרגל לשמוח בלילה והאריך ובסוף העלה דלאו אשחטה בע"פ קאי אלא אם הביא במועד קאמר כי בכלל מ"ש לא בעיו"ט כ"ש במועד וה"ק ואם הביא בזמן שחייב בשמחה יוצא י"ח שמחה:

יד

האומר הרי עלי תודה וכו'. שם בדף הנזכר בעיא דאיפשיטא. וגי' רבינו שאצא בה ואעפ"כ אינו יוצא בה דכיון שאמר הרי עלי תודה נתחייב בתודה וכי הדר אמר שאצא בה י"ח חגיגה לאו כל כמיניה דוגמא לדבר מה ששנינו בפרק התודה (מנחות דף פ"א) האומר הרי וכו' תודה עלי מן החולין ולחמה מן המעשר יביא היא ולחמה מן החולין ובזה נסתלקה השגת הראב"ד שכתב א"א בספרים שלנו וכו':

כשיזבח אדם שלמי חגיגה ושלמי שמחה לא וכו': ומצוה בלוי יותר מן הכל וכו':

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף