שער המלך/חגיגה/ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

שער המלך ‏ חגיגה ב

א

מי

שחציו עבד וחציו בן חורין כו' פטור מפני צד עבדות כו'. עיין בהשגת הראב"ד ודע שהתו' פ"ק דחגיגה ד"ד ד"ה לא נצרכה הק' וז"ל אך קשה דהכא משמע דחציו עבד וחציו בן חורין לפי משנה אחרונה כו' ואלו בגיטין מיבעיא לן מי שחציו עבד אם יש לו קנס כו' והכא פשיטא לן דאין לו אלא אדון אחד ויש לדחות דע"כ לא מחייביה הכא אלא משום דעומד לכוף את רבו כמאן דשחרר דמי אבל התם כיון דמית איגלאי מילתא דלא היה עומד לשחרור ע"כ ושמעתי מקשי' משם מורינו הרב המובהק כמוהר"י הכהן ה"י דכפי תי' ז"ל דלא מיבעיא ליה אלא משום דמיית מאי פריך התם ת"ש הפיל את שינו וסימא את עינו יוצא בשינו ונותן דמי עינו ואי אמרת יש לו קנס וקנס לרבו השתא חבלי ביה אחריני יהבי ליה לרביה חביל ביה רביה גופיה יהיב ליה לדידיה ומאי קושיא התם שאני דכיון דעומד לכוף את רבו כמשוחרר דמי והאי לאו אדון הוא אבל גבי קנס כיון דמיית איגלאי מילתא דלאו לשחרור הוה קאי ומש"ה מיבעיא ליה אי קנסא דרבו ולע"ד נראה לומר דע"כ לא כתבו התוספות דכיון דעומד לכוף כמאן דשחרר דמי אלא דוקא גבי מי שחציו עבד למשנה אחרונה דכיון דאסור בשפחה ובבת חורין כפינן ליה לרביה משום לא תהו בראה והכי מדוקדק לישנא דמתניתין שם בגיטין דקאמר לישא שפחה כו' אלא מפני תקון העולם כופין את רבו כו' משא"כ במעוכב גט שחרור דעלמא כגון מפקיר או מפיל את שינו וכיוצא דהרי כתבו התוס' שם בדף מ' ד"ה אותו העבד דמעוכב גט שחרור מותר בשפחה והכריחו הדבר בכמה ראיות דלא כדעת רש"י דס"ל דאסור בשפחה ובב"ח יע"ש וכ"כ ג"כ בסוגיין ד"ה מעוכב גט שחרור וכ"כ ג"כ הרשב"א ז"ל שם משם התוס' דכל מעוכב גט שחרור מותר בשפחה וא"כ איכא למימר דכיון דמותר בשפחה לא כפינן ליה לרביה וא"כ מש"ה פריך שפיר בגמ' מהפיל את שינו דאע"ג דלא כפינן ליה לרביה ולאו כמשוחרר דמי קאמר דנותן לו דמי עינו משום דהרי הוא בן חורין וא"כ אה"נ גבי מי שחציו עבד היכא דמיית אע"ג דלא קאי לשחרור דאין לו קנס ותרוייהו שוים הם בהדרגה אחת וזה מדוקדק בדברי התוס' שכתבו ואלו בגיטין מיבעיא מי שחציו עבד כו' ולא תפסו לישנא דתלמודא דקאמר מעוכב גט שחרור אם יש לו קנס משום דמשאר מעוכב ג"ש דמיבעיא ליה לתלמודא לא קשיא להו משום דכיון דמותר בשפחה ולא כפינן ליה אכתי אדון קרינן ביה ושפיר מיבעיא ליה התם ולא קשיא להו אלא ממעוכב גט שחרור דמי שחציו עבד דעלה נמי קאי בעיא דהתם מדבעי למיפשט מברייתא דהמית מי שחציו עבד ודחי ליה לא הא במשנה ראשונה כו' כנ"ל אלא מיהו מדברי רי"ו נר' שחולק אמ"ש דבס' משרים נתיב י"ג כתב וז"ל מעוכב ג"ש כלומר שהוא משוחרר אבל לא מסר לו הגט או מאותם שצריך לכפות את רבו לכתוב לו גט ועדיין לא כפוהו נראה מדברי רש"י דאסור בשפחה אבל התוספות כתבו דמותר בשפחה יע"ש נראה מדבריו דאע"ג דמותר בשפחה אפ"ה כפינן ליה לרביה לכתוב לו ג"ש וכ"כ שם גבי מפקיר עבדו ומפיל את שינו וכל הני דכופין את רבו ומשמע דהיינו אפילו לדעת התוספות מדלא הביא חולק ע"ז: ושוב ראיתי להרב פמ"א ח"א סימן ע' דבתחילה נטה דעתו ז"ל כמ"ש דלדעת התוספות דמעוכב ג"ש מותר בשפחה אין כופין את רבו ולבסוף הסכימה דעתו ז"ל דלא פליגי תוספות עליה דרש"י אלא לענין אי מעוכב ג"ש אסור בשפחה או מותר אבל כ"ע מודו דמעוכב ג"ש כופין והביא ראיה מסוגיא דהשולח דל"ח דאמרינן עבד שברח מבית האסירים כופין את רבו לכתוב לו ג"ש וכ"כ הריטב"א והר"ן שם דכיון דפקע זכותו מיניה לענין מעשה ידיו כופין את רבו לכתוב לו ג"ש להתירו בב"ח עכ"ד יע"ש מ"מ אכתי תי' דתריצנא ניתן ליאמר אפילו נימא דס"ל להתוספו' דמעוכב ג"ש כופין את רבו להתירו בב"ח וכדעת הריטב"א והר"ן ז"ל על אופן זה דס"ל ז"ל דע"כ לא אמרי' בחגיגה דמי שחציו עבד אין לו אלא אדון א' קרינן בי' למשנה אחרונה אלא דוקא גבי מי שחציו עבד דכיון דע"כ לשחרור קאי וא"א בלא"ה שהרי אסור בשפחה ובב"ח כמשוחרר דמי ולאו אדון מיקרי ודוקא היכא דמית הוא דאיבעיא ליה במי שחציו עבד דאיגלאי מילתא כמ"ש ז"ל משא"כ בשאר מעוכב ג"ש אע"ג דכפינן ליה לרביה היינו דוקא כדי להתירו בב"ח אבל אי בעי העבד ליקח שפחה מסתברא ודאי דליכא כפיה לרביה כלל כנראה מדברי הריטב"א והר"ן שכתבו כופין את רבו להתירו בב"ח וא"כ כיון דזמנין משכחת ביה דליכא כפיה לענין קנס אדון קרינן ביה ולא אמרינן כמשוחרר דמי דהא לאו לשחרור קאי ודאי דאדרבא עבדא בהפקרא ניחא ליה ולא דמי למי שחציו עבד כדכתיבנא ומש"ה פריך תלמוד' שפיר מהפיל את שינו דקתני נותן דמי עינו וברייתא נמי סתמא קתני דמשמע אפילו אי בעי העבד לישא שפחה דלאו לשחרור קאי כנ"ל: ועפ"י האמור יש ליישב מה שהקשה הרב לח"מ בפ"ד מהלכות חובל ומזיק על מ"ש הטור ז"ל בח"מ סי' תכ"ד מי שחציו עבד וחציו בן חורין אם בעליו בני כפיה חבלתו לעצמו דהא כיון דהוא מעוכב ג"ש הוי בעייא דלא איפשיטה אי הוי לרבו או לא דהא בגמרא מייתי ההיא דמפיל שן עבדו דמינה משמע כדכתב ה"ה ז"ל דאם אין לו קנס אין לו נזק דמה לי קטליה כולה מה לי קטליה פלגא וכ"כ התוס' שם ד"ה חבלי' יע"ש שהניחו בצ"ע ואולם כפי מ"ש יש ליישב דס"ל להטור ז"ל כתי' התוספות שכתבו בחגיגה דדוקא גבי קנס מיבעיא ליה משום דכיון דמית איגלאי מילתא דלאו לשחרור קאי אמנם גבי נזק דחי היא כיון דעומד לכוף את רבו וע"כ לפדיה קאי לאו אדון הוא כמ"ש בחגיגה דלמשנה אחרונה חייב משום דלא קרינן ביה אדון אחר ומאי דמייתי מהפיל את שינו דמשמע דאם אין לו קנס אין לו נזק היינו משום דהתם לאו לשחרור ודאי קאי דהא אי בעי נסיב שפחה ולא כפינן ליה ואכתי אדון קרינן ביה דומיא דחציו עבד היכא דמית כנ"ל ובהיותי דרך אגב ראיתי למרן הב"י בטור אה"ע סימן ד' דברים תמוהים בעיני לא ראיתי מי שנתעורר עליו שכתב וזה לשונו ומ"ש ולאחר ששחררו או הפקירו הרי הוא כישראל לכל דבר כו' ומ"מ יש לתמוה על רבינו זכרונו לברכה שכתב הרי הוא כישראל לכל דבר דמשמע דמותר בבת ישראל ובמפקיר עבדו אמרינן התם בגמ' דצריך ג"ש כו' וכיון דמעוכב ג"ש איך מותר בבת ישראל וי"ל דס"ל דכל היכא דאמרינן יצא לחירות וצריך ג"ש מותר בבת ישראל מהטעם שכתב הרא"ש גבי משיא עבדו כו' עכ"ל ודבריו תמוהים שהרי בסוגיא דהשולח מבואר בהדיא דאסור בישראלית מדאמרינן התם אמר אמימר המפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה מ"ט כו' איסורא הוא דאיכא גביה ואיסורא לבריה לא מורית הרי מבואר דאסור בבת ישראל לדעת התוס' ולדעת רש"י אפילו בשפחה וא"כ איך אפשר שדעת הטור דאפילו בבת ישראל מותר הפך סוגיית הגמ' והתוס' ורש"י ז"ל גם מההיא דכריתות נראה בהדיא דאסור בישראלי' מדאמרינן דסבר רשב"ג דמפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט ומעוכב ג"ש אוכל בתרומה ואי מותר בישראלי' כישראל גמור היכי תיסק אדעתין לומר דאוכל בתרומה והרי הוא כישראל לכל דבר גם מ"ש דמותר בבת ישראל מאותו הטעם שכתב הרא"ש במשיא אשה נראה פשוט דע"כ לא כתב הרא"ש זכרונו לברכה אלא דוקא במשיא אשה דקא עביד איסורא וקעבר אלפני עור אמרינן דודאי שחרריה כדיניה בשטר וכ"כ מוהרשד"ם י"ד סימן קצ"ו משם הרא"ה וז"ל עבד שהשיאו רבו בידוע שכבר שחררו וכתב לו גט שחרור אע"ג שהעבד אינו יודע שמא זיכה לו ע"י אחר שאם לא כן לא הי' משיאו אשה האסורה לו וכופין את רבו שיכתוב לו גט שחרור להיות בידו לראיה עכ"ל אבל גבי מפקיר עבדו מהי תיתי לומר שיהא מותר בלי ג"ש סוף דבר דבריו צל"ע: וראיתי להרשב"א ז"ל בחדושיו לגיטין בדף הנזכר תירץ משם התוס' לקו' זו שהקשה הכא וז"ל דהתם ה"ט משום דלמשנה אחרונה מעשה ידיו לעצמו והילכך גבי עלי' הרגל באדון שמעשה ידיו שלו תליא מילתא דטעמא דמילתא דהקפידה התורה באדון מפני בטול מלאכתו והילכך מי שחציו עבד אין רבו מעכבו משום מעשה ידיו דאינו אלא לעצמו אבל הכא גבי קנס אע"פ שאין לו במעשה ידיו כלום למשנה אחרונה אדון קרינן ביה עכ"ל וק"ל לפי תי' זה דעליית הרגל במעשה ידיו תליא מילתא אם כן כי פריך התם ברפ"ק דחגיגה הכל לאתויי מאי אמאי לא קאמר דאתא לאתויי מעוכב ג"ש כגון מפקיר עבדו וכיוצא דמעשה ידיו לעצמו והשתא א"ש דיוקא דמתני' דקתני ועבדים שאין משוחררין דאתו למי שחציו עבד למשנה ראשונה והילכך פטור ואמאי דחיק לאוקומי לאתויי מי שחציו עבד למשנה אחרונה וסיפא דקתני ועבדים שאינן משוחררין אדיוקא לא חש כמ"ש התוס' טפי הוה ניחא לאוקומא לאתויי מעוכב ג"ש ודיוקא דעבדים שאינן משוחררין אתי שפיר למשנה אחרונה וכעת צ"ע אחר זמן רב זה כמו עשרים שנה נדפס ובא ספר בתי כהונה ח"ב וראיתי לו שם שהקשה תו' הנ"ל משם מוהר"י הלוי ז"ל ומה שתי' כמדומה שדרך בדרך שכתבתי ולאפס פנאי לא יכולתי לעמוד על דבריו:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.