מעשה רקח/גירושין/יב

מעשה רקח ‏ גירושין יב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק יב מהלכות גירושין

א

האשה שבאה וכו'. הנה ידוע דהרמ"ך ז"ל בפי' השיג על רבינו דהיה לו לפרש והוא שאומרת תוך כדי דבור וכו' והרב המגיד ז"ל הליץ בעד רבינו וקרובה דעתו לומר דאף לאחר כ"ד מהני ע"ע ומי יכניס ראשו בין הרים הגבוהים ז"ל אמנם מכיון שתורה היא וכו' נ"ל לדייק דקתני מתני' והוא לשונו של רבינו אשת איש הייתי וגרושה אני דאם הוא אחר כ"ד הו"ל למימר גרושה אני כלומר שחזרה ואמרה גרושה אני ומדהוסיפה הוא"ו של וגרושה משמע שדרך דבריה אומרת כן הכל דכך שיחת בני אדם תכ"ד היינו שלא הפסיקה בדבריה וכיון שדרכו של רבינו להעתיק הכי העתיק לשון המשנה ומפני שלא ראה בגמרא זאת שום גילוי של תכ"ד גם הוא לא חש לבאר וגם דבדעלמא קי"ל תכ"ד כדי' דמי חוץ ממקדש ומגרש וכו' ולא מצינו חילוק בזה בין איש לאשה וא"כ הכא נמי היה לנו לומר דחזרתה אפילו תוך כדי דבור לא מהני מלבד מה שכתב הפרי' והרב"ח הביאו הרב"ש סי' מ"ז ס"ק ז' דלא נאמר כלל זה אלא בשעשה מעשה ומקדש אבל אם אין כאן אלא דברים תכ"ד כדי' דמי ע"ע מלבד זה הכא שאני שאומרת א"א הייתי משמע לשעבר ועכשיו איני א"א נמצא שאין כאן שום חזרה לשנצטרך לתכ"ד ודע דמהריב"ל ז"ל ח"ג סי' מ"ט כתב על דברי ה"ה ז"ל שצ"ע להבין דבריו כי יש בדבריו כמה קושיות ולא זכינו לידע מה הם הקושיות וכבר הרל"מ ז"ל עמד בדברי הרמ"ך ז"ל שמתוך חריפותו ז"ל יובנו דברי ה"ה ז"ל עיין עליו. שו"ר להרב"י בש"ע סי' קנ"ב שפסק כדעת ה"ה ז"ל בסתם ודעת הרמ"ך ז"ל בשם יש אומרים ולפי הכלל וכו' דעתו לפסוק כסתם ולכן הנני מבטל דעתי מפני כבודו ז"ל א"נ יש לומר דרבינו היה גורס מודה רב הונא דאי אמרה קמאי דידי ולגרושין יהביה נהלי מהימנה מגו דאי בעיא אמרה לא יהביה נהלי והכונה מגו דאי בעייא אמרה שליח גופיה נתנו לי בתורת גירושין דאז היא מהימנה ודאי וכן גירסת הרי"ף ז"ל וכמ"ש הר"ן ז"ל וכיון שכן הדרינן לכללין דדוקא שליח מהימן כי קאמר לגירושין אתייהב נהלי אבל האשה עם בעלה גופיה הה"נ שאינו נאמן וק"ל:

הוחזקה א"א וכו'. כתב ה' המגיד ז"ל זה הוא סוף המשנה שנ"ל ואם יש עדים וכו' ובגמרא שני לשונות ע"כ. לכאורה דבריו תמוהים הם הרבה שהרי דין זה שהביא רבינו הוא מ"ש ברישא דמתניתין ואם יש עדים שהיתה א"א והיא אומרת גרושה אני אינה נאמנת ובהא ליכא מאן דפליג והשני הלשונות של הגמרא נאמרו על הסיפא דקתני ואם משנשאת באו עדים הרי זה לא תצא דהיינו בלא הוחזקה מתחלה אלא דמפיה אנו חיין ובזה הוא שנחלקו אי קאי גם ארישא דהיינו הפה שאסר וכו' או קאי על הסיפא דוקא דהיינו השבויה דהקילו בה ואין זה דינו של רבינו כלל. ותמיה לי מילתא איך עירב ה"ה ז"ל הדברים שאין ענינם שוה ואף אם נדחוק עצמינו כמ"ש שתי הלשונות וכו' מילתא באפי נפשה היא וכו' אכתי איך סיים דבהלכות לא נזכר זה וגם רבינו לא כתבו וסמכו להם מפני שמשמעו' אינה נאמנת בסתמא הוא שאף אם נשאת תצא ע"כ תלי תניא בדלא תניא שהרי רבינו לא הזכיר דין אם נשאת ואח"כ באו עדים כלל ובשלמא אם היה מזכירו רבינו דאם משנשאת באו עדים דאינה נאמנת הוה אתי שפיר דמכ"ש בהוחזקה א"א אבל השתא דלא אשמועינן דין משנשאת וכו' איך נלמוד אותו מדין הוחזקה א"א שכתבו ז"ל. והטור סימן קנ"ב העתיק כדין המשנה דאם יש עדים שהיתה א"א אינה נאמנת ואם נשאת תצא ואפילו אם נשאת קודם שבאו העדים וכו' אבל פסולה לכהונה ואם מת חולצת וכו' וכתב שם הרב"י כדברי ה"ה ז"ל וזה יתכן בשופי על דעת הטור שהזכיר שתי החלוקות אבל לרבינו שלא הזכיר אלא הראשונה איך שייך לומר כן כמבואר. הן אמת דאנן בדידן תקשי לן אמאי לא הזכיר רבינו דין זה דאם אחר שהתירוה לינשא באו העדים מה דינה אכן ראינו לרבינו פרק י"א דא"ב דין כ"ב פסק דמי שאמרה נשביתי וטהורה אני והתירוה ב"ד לינשא ואח"ך באו העדים שנשבית הרי זה תינשא לכתחילה ולא תצא מהתירה ע"כ הרי להדיא פסק כמ"ד בגמרא דאסיפא דוקא קאי וכיון שכן בהכרח דגם כאן לא דמי לשבויה אף אם נשאת ואח"ך באו עדים תצא ורבינו השמיטו ואף אם נדחוק עצמינו ליישב דברי ה"ה ז"ל דמ"ש רבינו הוחזקה א"א הכוונה בין קודם שתינשא ובין אחר שנשאת וכלל השני חלוקו' של המשנה בדבור זה אכתי לא הוה ליה לכתוב ובאה ואמרה וכו' דמשמע דדוקא שהאמירה היתה אחר החזקה אלא הוה ליה לומר הוחזקה א"א אינה נאמנת סתם ואז הוה משמע בין קודם בין אח"ך וקרוב אלי שגירסת ה"ה ז"ל בדברי רבינו כגירסת הטור ז"ל ובהכי ניחא הכל ודו"ק:

ב

היה לה וכו' אף עפ"י שאין שם גט וכו'. אין לדייק מזה דלעיל יש שם גט דא"כ למה איצטריך לטעמא דהפה שאסר וכו' תיפוק ליה שהגט יוצא מתחת ידה ואין שם מערער ומ"ש שאם הוציאה גט וכו' הרי זה נאמנת כוונתו אפילו בהוחזקה א"א כיון דהגט יוצא מתחת ידה היא נאמנת אפילו בפני בעלה עפ"י מ"ש לקמיה ומ"ש כמ"ש הוא בסוף פרק ז':

ג

בא הבעל וכו'. הרמ"ך והיא השגת הראב"ד ז"ל וכבר הליץ ה"ה ז"ל בעד רבינו:

אבל אם אמר הבעל וכו' מעולם לא כתבתיו מזוייף הוא. נראה לפרש דמזוייף הוא הכוונה שהיה כתוב מתחלה כדי לתתו לה אך קודם שנתנו כתבו גט אחר כמוהו וזייפוהו ונתנוהו לה דאל"כ היינו מעולם לא כתבתיו ובטור סימן קנ"ב כתב או שהוא מזוייף ולא כתבו מעולם ע"כ נראה שהכל דבר אחד אך לשון רבינו אינו סובל פירוש זה אם לא שנפרש מזוייף הוא דקאמר מחמת שמעולם לא כתבתיו ומ"ש רבינו יתקיים בחותמיו או בעידי מסירה לא ידעתי מה מועיל קיום החתימות לטענת על תנאי היה או פקדון היה אם שנאמר דלהכי כתב או בעידי מסירה כלומר האי כדיניה והאי כדיניה תנאי ופקדון בעידי מסירה ומזוייף בקיום החותמות וק"ל:

על תנאי היה וכו'. קשה דבגמרא אמרו ומודה רב הונא דאי אמרה קמאי דידי לגרושין מהימנא מגו דאי בעיא אמרה לדידה יהביה ניהלה בעל ע"כ דמשמע דכי אמרה לדידה יהבה ניהלה בעל מהימנא אף שהבעל מערער ואומר לפקדון נתתיו לה דהיינו עיקר פלוגתייהו דרב חסדא ודרב הונא ומדקאמר ומודה רב הונא משמע דר"ח הכי סבירא ליה ואיך כתב רבינו דאינה נאמנת ונ"ל דהוא יפרש דהתם כשאין הגט יוצא מתחת ידה ולכך היא נאמנת משא"כ כשיוצא מתחת ידה דיש לחוש שהיא משקרת וסומכת עצמה על הגט שהוא יוצא מתחת ידה אכן על הרב המגיד יש לעמוד טובא דלכאורה דבריו אין להם מובן דעל החלוקה שכתב רבינו שנפל שאינו נאמן וכו' כתב שהוציאה ממ"ש לקמן דין י"א שביוצא מיד שליח לקבלה שאין הבעל נאמן לומר לפקדון נתנו בידו וכר"ח דאמר הכי בפרק התקבל וכ"ש ביוצא מתחת ידה שאינו נאמן לומר ממני נפל וכו' ומפורש שם בגמרא דאפילו רב הונא דפליג עליה דר"ח בשליח מודה באשה עצמה וכו' ע"כ. וכמעט נראה שלא היה גורס בדברי רבינו שאם טען הבעל לפקדון או תנאי שהוא נאמן שאם היה גורס כן מה ראיה מייתי לנפל מפקדון דשליח כיון דרבינו גופיה בפקדון דאשה פסק שהבעל נאמן. עד שראיתי להרלנ"ח סי' קמ"א שתפס במושלם דלפי דברי ה"ה יש כאן טעות במ"ש על תנאי או פקדון אלא הלשון האמתי הוא אבל אם אמר הבעל מעולם לא כתבתיו מזוייף הוא יתקיים בחותמיו ומלבד כי הלשון מוטעה מצד הגמרא כפי מ"ש המ"מ גם מצד השכל הוא מוטעה כי לבטל טענת ע"ת או פקדון מה יועיל קיום החותמות וכו' ודאי טעות נפל בספרים עכ"ל הנה מ"ש מצד השכל הוא מוטעה דלענין ע"ת או פקדון מה מועיל קיום החותמות זה אינו דודאי כ"ע מודו דלא מהני כיון שגם הבעל מודה ולהכי הוסיף רבינו או בעידי מסירה דזה קאי לע"ת או פקדון וקצר במובן וכן דעת מהריב"ל סימן ה' ח"ב וכן כתב הרב"י סי' קנ"ב. ולמה שרצה להטעות אלו שתי החלוקות מדברי רבינו הדבר קשה מאד מכל שכן שהטור העתיק בדברי רבינו והרב"י שם קיים דבריו ופסקו ג"כ בשלחנו הטהור כדברי רבינו וכ"נ דכוונת ה"ה אינה אלא לתת טעם מהיכן הוציא רבינו ההיא דנפל שהיא נאמנת כיון שהגט יוצא מתחת ידה לא הוה לנו להאמינה דסומכת את עצמה על זה ולכך הוצרך להביא מההיא דפקדון דשליח וכו' משא"כ בפקדון דהאשה עצמה או תנאי פשיטא ליה דאינה נאמנת דמכיון דיוצא הגט מתחת ידה יש לחוש כנז"ל וכעין זה כתב כנ"הג ז"ל ע"ע:

ד

באה היא ובעלה וכו'. מבואר הדבר דדוקא באומר לא גרשתיך אינו נאמן אבל אם אומר טענה אחרת כגון פקדון היה או על תנאי היה נאמן כמ"ש לעיל וכמ"ש פ"ד מהלכות אישות ועמ"ש דינא דחיי דף ס"ז:

ה

אמר הבעל גרשתי וכו'. כתב ה"ה ז"ל מסקנא דגמרא פי"ג שחוששין לה ע"כ והיינו מדאמרינן התם אמר ליה רבא לרב נחמן בר אמי חוש לה ופירש רשב"ם חוש לה כאביי ותאסר לשוק וכו' ומהכא שמעינן דבעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן ע"כ ומשמע דסתמא קאמר דבין להבא בין לשעבר שמשעה שגירשה לפי דבריו תהא ספק מגורשת אמנם ראיתי להרב"ש סי' קנ"ב שכת' וזה לשונו ומסוגיא דהש"ס נראה הא דחוששין לדבריו והיא ספק מגורשת דוקא כשיש לו מגו היינו כשאומר גירשתי היום אבל אם אומר גרשתי מאז ומקודם אינו נאמן כלל ומלשון הרמב"ם והטור אינו מובן כן אלא לעולם חוששין לדבריו וצריך לומר וכו' ע"כ. ולעד"ן הדבר פשוט דכי קאמר אביי לשנויי ניקום ונסמוך הכוונה שאין לחלק בין להבא ולשעבר כלל ומכיון דרבא הסכים לחוש לדברי אביי נראה דסתמא קאמר ואף שמצינו לרבינו פרק י"ב מהלכות עדות שפסק כההיא דאיש פלוני בא על אשתי וכו' דפלגינן דבוריה מ"מ הכא לא חילק בדבר ומשמע דאף לשעבר קאמר וק"ל. עוד כתב הרב המגיד ז"ל וכתב רבינו אפילו הודית וכן נראה ודאי דההיא דהתם ודאי דמודה היא דאי במכחשת פשיטא שאינו נאמן שהיא עצמה משויא נפשה חתיכה דאיסורא וסתמא דמילתא ג"כ במודה לדבריו הוא וכו' ע"כ. האי וסתמא דמילתא וכו' נראה יתר דמכיון שהכריח בהכרח שצ"ל כן מכח פשיטא מה צורך להוסיף דסתמא דמילתא משמע כן כיון שיש לנו הכרח לומר כן אלא שי"ל שהוצרך לזה להכריח מה שסיים שאם היה מכחישה וכו' ודו"ק. ובנוסחאות שלפנינו דפוס ויניציאה כתוב בדברי רבינו או בגט בטל גירשה והיא אינה יודעת כובד האיסור שלה וכו' ונוסח הטור סי' קנ"ב בדברי רבינו או גירשה בגט פסול והיא אינה יודעת ושמא תעיז פניה וכו' ובשתי נוסחאות כתיבת יד מצאתי שכתוב בהם או בגט בטל גירשה או שמא תעיז פניה בו מפני שהוא מאמינה והיא אינה יודעת כובד האיסור ע"כ. וקרוב לגירסא זו היא גירסת המג"ע ואף שלפי האמת הכל הולך למקום אחד מכל מקום גירסת הטור נראית עיקר שאין כתוב בה שהיא אינה יודעת כובד האיסור אלא והיא אינה יודעת סתם שהכוונה שאינה יודעת שבעלה טעה בזה או שעשה כן כדי לקלקלה ולגרסתינו שכתוב בה והיא אינה יודעת כובד האיסור תקשה תרתי חדא דמאי אריא שכתבו בדין זה ולא כתבו בדינים אחרים ששייך זה ועוד דאנן קי"ל אתתא דיקא ומנסבא וכולן יודעות שאם היא עדיין א"א אסורא לינשא ועוד מאי נ"מ שהיא תדע הרי דבר זה מוטל על הדיינים לא על האשה ואין להקשות דלפי זה למ"ש רבינו לעיל דהאשה שאמרה לפני בעלה גרשתני והוא אומר שלא גירשה שהיא נאמנת ואמאי לא נימא דשמא בגט בטל גירשה ולכך אומר שלא גירשה כלומר שהוא יודע שעדיין לא נתגרשה דיש לומר דא"כ הוה ליה לפרש:

ו

שנים אומרים וכו' מפני שהעדים סומכין אותה וכו'. הם דברי רבא בפרק האשה שנתארמלה דף כ"ב ואף שרבינו פסק כרב אסי דהיא המסקנא שם וכמ"ש בדין הבא מ"מ נראה פשוט דלא פליג ארבא בהא ומ"ש רבינו כאן אפילו הבעל עומד וכו' משמע שהבעל עומד ואומר שלא גירשה וא"כ קשה דמאי אפילו לשנאמר שהיא בחזקת א"א אדרבה משום היא גופה שהבעל אומר שלא גירשה מפני זה הדין נותן שתהא בחזקת א"א ובדפוס מג"ע מצאתי שכתוב שם אפילו הבעל עומד ואומר שלא גירשה והיה נראה לכאורה שהיא גירסא יותר נכונה שאף ששניהם מודים שנתגרשה אפ"ה עדיין היא בחזקת א"א מכח העזה אך מצד דברי רבא בגמרא לא משמע הכי שהרי אמרו שם מתה אינה יכולה מכחישתו גירושין יכולה מכחישתו ופירש"י אם יבוא ויאמר לא גירשתיך היא תאמר גירשתני ע"כ והוא פשוט לכן נראה דכח האפילו הכי הוי אלעיל דפסק רבי' דכי הודית לו שהיא נתגרשה אינם נאמנים משום דאפשר שנתכוון לקלקלה וכו' וכשהיא מכחישתו כתב לעיל שהיא נאמנת א"כ גם כאן הייתי אומר דכיון שהיא מכחישתו תהיה נאמנת שהרי אלים כח ההכחשה בזה משום דאין אשה מעיזה כנ"ל קמ"ל דאפילו הכי אינה נאמנת אלא אדרבה היא בחזקת א"א:

ואפשר שתעיז פניה וכו'. זה הלשון לא נאמר בגמרא אלא סתמא אמרו מעיזה ולדברי רבינו שהוסיף שהולד ממזר דמשמע שהוא ממזר ודאי לא היה לו לכתוב לשון ואפשר דלפי לשון זה נמשך הדין שהולד ספק ממזר וגם הדין הזה שהולד ממזר ליתיה בגמרא התם ואולי די"ל דלפי שכבר הקדים דהרי זה בחזקת א"א גמורה כתב דהולד ממזר כלומר ממזר ודאי וכפי זה אין קפידא אם כתב

לשון אפשר שכן הוא לפי האמת:

ז

וכן אם אמרה איני יודעת וכו'. הוציאו ממ"ש בגמרא היא גופה באשם תלוי קיימא ותירצו באומרת ברי לי משמע שאם אומרת שאינה יודעת הרי היא באשם תלוי ומפני זה כתב רבינו שהולד ספק ממזר אלא דק"ק דלפי מ"ש למעלה דהרי זה בחזקת א"א גמורה אפילו באומרת ברי לי שגרשני הולד ממזר ודאי מכח שהיא מעיזה אף דלפי האמת אינה אלא ספק הכא שאינה יודעת כלל אם נתגרשה או לא כ"ש שנחזיק אותה בא"א ואפשר עמ"ש התוס' שם דחזקה דאיתתא דייקא ומנסבא מרעא לה לחזקה זו ע"ע:

ח

שבני אדם עשויין וכו'. וה"ה לענין קדושין כמ"ש בגמרא ופסקו רבינו פ"ט מהל' אישות דין למ"ד:

ט

האשה שלא הוחזקה וכו'. הקדים זה כלפי הולד דאף דאם נשאת תצא אין לגזור על הולד שיהא ממזר ודאי אף שבאמת עדיין י"ל בהפך ממ"ש הרי שניהם מעידים שהיא א"א ועמ"ש רבינו ואם נשאת תצא בהשגות אמר אברהם ובקדושין כה"ג אם נשאת לא תצא וכתב ה"ה כבר ביאר רבינו דין הקדושין פ"ט מהלכות אישות דין ל"א ולא היה לו להזכיר דין קדושין בהלכות גירושין ע"כ ומדכתב ולא היה לו להזכיר נראה קצת דכוונתו על רבינו. אך אין נראה כלל דאיך נאמר שכוונת הרב בהשגות לומר שרבינו היה לו להזכירו בהלכות גירושין זה לא יתכן דאף שבברייתא נשנו יחד מכל מקום כתבם רבינו כל אחד במקומו הראוי אלא שצ"ל שכוונת ה"ה ז"ל שלא היה להראב"ד ז"ל להזכיר דין קדושין בהלכות גירושין אך מכל מקום עדיפא מינה הוה ליה לכתוב שכבר השיגו הראב"ד בזה שם ע"ע דכוונתו כאן כמ"ש שם ממ"ש ודו"ק ובשו"ת בתי כהונה דף ג' ראיתי שרצה לידחק בפירוש כוונת הראב"ד יע"ש:

יא

שליח קבלה וכו'. כבר נתבאר בדין ג' ומ"ש וכן אם היה הגט יוצא מתחת ידי האשה וכו' לכאורה נראה מיותר דהרי הוא נלמד מכ"ש מדין הקודם שאפילו שהאשה שותקת או שאינה לפנינו אנו מאמינים לשליח מכ"ש כשהאשה אומרת ג"כ שנתגרשה אך י"ל דהוצרך להשמיענו אף שאין הגט יוצא מיד השליח דמה שאנו מאמינים לשליח היינו מפני שהגט יוצא מתחת ידו והשתא שאינו יוצא מתחת ידו הוה אמינא דאינו נאמן ומה שהוא יוצא מתחת ידי האשה אינה ראיה דקרובה היא אצל עצמה ולגבי הבעל אינה נאמנת כמ"ש בדין ג' קמ"ל דאפילו הכי אנו מאמינים לשליח ולהכי דייק לכתוב שהשליח נאמן על זה והאשה מגורשת:

יב

אבד הגט. מסתמיות דברי רבינו נראה דבשליח קבלה קאמר ומן הדין שכתב למעלה שליח קבלה שהוציא הגט וכו' וכן אם היה הגט יוצא מתחת ידי האשה וכו' ועפ"י זה נמשך מ"ש כאן אבד הגט וכו' אך מהגמרא לא משמע כן דפריך וליהימניה דאמר רבי חייא בר אבין אמר ר"י הבעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן ותריץ דקאמר גירשתי וכו' ואם הוא שליח קבלה הרי כיון שהגיע הגט לידו נתגרשה האשה והרי הוא אומר גירשתי להדיא וזה נראה שהוא הכרח רש"י ז"ל שפירש שם דשליח הולכה קאמר למוסרו ליד האשה וכן זכיתי וראיתי להרב"י בסי' קמ"א ושם הביא דר"יו שכתב להדיא בשליח קבלה והרב"י כתב דלא דק והרב"ח ז"ל שם הליץ בעד ר"יו דלפי המסקנה ה"ה בשליח קבלה דהו"ל ספק מגורשת יע"ש ולעד"ן קשה עליה תרתי חדא דא"כ הו"ל לר"יו לפרש דבין בשליח קבלה בין בשליח הולכה הו"ל ספק מגורשת דאיך יתכן שהניח דבר האמור בגמרא ויחדש לנו דין שלא נזכר בגמרא ותו כיון דסתמא דתלמודא ס"ל בפשיטות דבעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן תו לא מצינן לאוקומה בשליח קבלה כלל. אכן עדיין יש לישב עם ההוא דאמרינן בפרק יש נוחלין והביאו רבינו לעיל דין ה' שהבעל שאמר גירשתי את אשתי אף שאינו נאמן להתירה להדיא מ"מ הויא ספק מגורשת וכיון שכן סוגיין דהכא תתפרש או דספקא הוא דקאמר או דלא קי"ל כהא מכח ההיא דפרק י"נ ולפ"ז הנה מקום גם לדברי רבינו ז"ל שסתם הדברים הגם דאכתי י"ל דממ"ש רבינו ואפילו אמרה האשה בפני נתנו לו לגירושין ונתנו השליח לי וכו' מדקאמרה ונתנו השליח לי משמע דבשליח הולכה קאמר שצריך הוא ליתנו בידה עכ"פ:

יג

שליח קבלה וכו'. מבואר מעצמו כיון שהגט יוצא מתחת ידה ואין שום אחד מערער נאמנת:

טו

מי שהוחזקה וכו' ושלום בינו לבינה וכו'. לא ידעתי למה העתיק זה דהא בגמרא אמרו דאגב דנקט קטטה נקט שלום ורבינו שלא הזכיר כאן דין קטטה אלא בריש פרק י"נ מעתה לא היה צריך להזכירו ואולי שלא רצה לשנות מלשון המשנה ומה שנתן רבינו שני טעמים בדבר משום קלקול ומשום דהוי דבר שעשוי להגלות ובגמרא לא הוזכר אלא טעם ראשון נראה שלמדו מדין עד אחד שאמרו כן בפרק האשה רבה דף ס"ג גבי עד אחד ביבמה שהוא הדין שהזכיר רבינו וכן אם בא עד אחד וכו' שהדבר עשוי להגלות וזו היא כוונת ה"ה ז"ל שכתב בפרק האשה רבה אלא שחסר בלשונו וצריך לומר ומ"ש אפילו עבד וכו':

הוחזקה וכו'. ופשטן של דברי רבינו נראה שפסק בעד אחד מטעם שהדבר עשוי להגלות וכן נראה מסקנא דמלתא התם בין לל"ק בין לל"ב אמנם הריב"ש ז"ל בתשובה סימן קנ"ה מכח שהוקשה לו ההיא דפרק האשה שלום בעד אחד במלחמה ובעד אחד בקטטה דאמרינן התם דאי מהימנינן ליה מטעם דמילתא דעבידא לאגלויי מהימן ואי הוה טעמ' משום דהיא עצמה דיקא ומנסבא וענין דלא מהימן כגון דיש לה קטטה עם בעלה. אי נמי במעידה שמת במלחמה דאפשר דטעי בדדמי והיא לא דיקא ורבינו פסק לקולא בעד אחד ביבמה בפרק ג' דהלכות יבום אבל בע"א במלחמה פסק לחומרא כריב"נ דבעי שאומר וקברתיו ואי לאו ספיקא הוי ולכתחילה לא תינשא ותריץ עם דברי התוספות שם דלעולם צריכין לטעמא דדיקא וכלהו נשי דייקי אלא דהני נשי דבעיא לן בהו לא דייקי כ"כ ובנאמנות עד אחד סמכי רבנן אתרי טעמי וכו' ומכח זה פירש דמ"ש רבינו וכן אם בא עד אחד וכו' אבבא דלעיל סמיך דאית בה תרי טעמי דיקא ומינסבא ומילתא דעבידא לאגלויי ונקט הטעם דעשוי להגלות שהוא עיקר וכו' ע"כ ויש לגמגם בדבר חדא דא"כ לישתוק מטעם זה ולא יזכיר אותו כלל אלא לימא וה"ה אם בא עד אחד (כאן חסר וחבל על דאבדין):

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---