מגיד משנה/גירושין/יב

מגיד משנה ‏ גירושין יב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

האשה שבאה וכו'. משנה כלשונה בכתובות פרק האשה שנתארמלה (כתובות דף כ"ב) והר' משה הכהן ז״ל הגיה על רבינו בזה הלשון, הגה״ה היה לו לרבינו לפרש והוא שאומרת תוך כדי דיבור אבל לאחר זמן מרובה לא מהימנא כי היכי דאמרינן בנשביתי וטהורה אני דהיא בת בוקתא x דאינה נאמנת אם תאמר היום נשביתי ולאחר שנה תאמר טהורה אני וצ״ע עכ״ל. וגם כן ראיתי לקצת מפרשים שכתבו דרך פשיטות דמשנתנו בתוך כדי דבור הוא ולא מצאתי מי שכתב בביאור שאפילו לאחר כדי דיבור הוא, ולולא שהם אמרו כן (ר"ל דוקא בתוך כדי דבור) הייתי אומר דודאי משנתנו בכל גוונא היא דלא אמרינן דוקא תוך כדי דיבור אלא לחזרת דיבור ממש שמהפך דבריו אבל כל שעומד בדבריו הראשונים אלא שפוטר את עצמו מצד אחר והכל אפשר שהוא אמת כיון שאין לנו איסור אלא מפיה ודאי אפילו לאחר כדי דיבור נאמנת שהרי אפילו בחוזרת מדיבורה וכגון שאמרה אשת איש אני עכשיו וחזרה ואמרה למחר פנויה אני ולא הייתי אשת איש כל זמן שנתנה אמתלא לדבריה כנזכר פ״ט מהל' אישות כ״ש כשאמרה אשת איש הייתי שיכולה לומר אחר כדי דיבור גרושה אני שהרי אינה עוקרת דבורה הראשון. ויש קצת סיוע לזה דאל״כ אדתני סיפא דמתני' ואם יש עדים שהיתה אשת איש והיא אומרת גרושה אני אינה נאמנת לישמעינן רבותא דאפילו ליכא עדים אלא שהיתה אומרת אשת איש הייתי ולאחר כדי דיבור אמרה גרושה אני אינה נאמנת ואנא ידענא דכ״ש הוחזקה בעדים דהשתא בשלא הוחזקה אלא מפי עצמה אינה נאמנת כשהוחזקה מפי עדים שאין אנו צריכין באיסורה לדבורה כלל כ״ש שלא תהא נאמנת. ועוד דאם איתא לא הוה שתיק גמ' לפרושי והוא שאמרה תוך כדי דיבור. ויש לדחות בזה דמשום דמשמע דדיבור אחד הוא לא הוצרכו לפרש כן דמשמע דבבת אחת הוא והם ז״ל הקשו לפי דעתם למה לי משום הפה שאסר הוא הפה שהתיר דכיון דתוך כדי דיבור הוא לא יהא אלא חזרה הא יכולין לחזור בהן ותירצו דאצטריך דה״א דכיון דעומדין בדבורן הן אלא שאין מתירין עצמן מצד אחר אפילו תוך כדי דיבור לאו כל כמינהו ולהכי אצטריך הפה שאסר ע״כ דבריהם. ומצאתי בשם רבינו יחיאל ז״ל שהאומרת אשת איש הייתי ולאחר זמן אמרה פנויה אני אינה צריכה אמתלא ונאמנת דאשת איש הייתי משמע דעכשיו פנויה היא ע״כ, וזה מסכים לדברי שאין דין המשנה דוקא תוך כדי דיבור:

הוחזקה אשת איש. זה הוא סוף המשנה שכתבתי למעלה ואם יש עדים שהיתה אשת איש והיא אומרת גרושה אני אינה נאמנת בגמרא ב' לשונות איכא מ"ד דאם משנשאת באו עדים הרי זו לא תצא ואיכא מאן דאמר תצא ופסק ר"ח כמאן דאמר תצא וכן הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל, ובהלכות לא נזכר זה גם רבינו לא כתבו וסמכו להם מפני שמשמע אינה נאמנת בסתמא הוא שאף אם נשאת תצא.

ומ״ש רבינו אבל פסלה עצמה לכהונה וכו'. פשוט הוא דשויא נפשה חתיכה דאיסורא ונאמנת להחמיר אבל לא להקל, ומתבאר כן ביבמות בפרק האשה שלום (יבמות דף קי"ח) בדומה לזה:

ב

היו לה שני עדים. זה פשוט ומתבאר בפרק האשה שנתארמלה (כתובות דף כ"ב):

הוציאה גט מתחת ידה. כבר ביאר רבינו פ״ז שהאשה המוציאה גיטה אינה צריכה לקיימו כל זמן שלא קרא עליו ערער ושם הארכתי בטעמו וראיותיו: ובהשגות כתב כאן א״א אומר אני יתקיים בחותמיו כו'. וכבר הוכחתי דעת רבינו. ומ״ש כאן שאם הבעל טוען שנפל ממנו שאינו נאמן וג״כ אינה צריכה לקיימו, הוציאו הרב ז״ל ממה שיתבאר בפרק זה שביוצא מידי שליח קבלה שאין הבעל נאמן לומר לפקדון נתתיו בידו וכרב חסדא דאמר הכי בפ' התקבל (גיטין דף ס"ד) וכ״ש ביוצא מתחת ידה שאינו נאמן לומר ממני נפל ולא חיישינן לנפילה לפי שאין האיסורין כדיני ממונות ומפרש שם בגמרא דאפילו רב הונא דפליג עליה דרב חסדא בשליש מודה באשה עצמה כמו שהזכיר למטה אבל ודאי כשקרא עליו ערער ואמר מזוייף הוא יתקיים בחותמיו וה״ז גט שביד האשה כמביא גט בא״י שאין צ״ל בפני נכתב ובפני נחתם ואם יש עליו עוררים יתקיים בחותמיו כמו שנזכר פרק שביעי. ופסול הכהונה בשלא נתקיים פשוט הוא:

ד

באה היא ובעלה. מימרא דרב המנונא הוזכרה בהרבה מקומות (כתובות כ"ב המגרש פ"ט התקבל ס"ד נדרים נ"א האשה שלום קט"ז) וכבר הזכיר רבינו דין זה בארוכה פ"ד מהל' אישות והשיגו שם הר"א ז"ל וכבר כתבתי שם שהרבה מן המפרשים ז"ל הסכימו לדעת רבינו:

ה

אמר הבעל גירשתי. מסקנא בגמרא פ' יש נוחלין (בתרא קל"ד:) שחוששין לה. וכתב רבינו אפי' הודית וכו' וכ"נ ודאי דההיא דהתם ודאי דמודה היא דאי במכחשת פשיטא דאינו נאמן דהיא עצמה משויא נפשה חתיכה דאיסורא וסתמא דמילתא ג"כ במודית לדבריו הוא ואפ"ה אמרינן דחוששין להו אע"פ שאם היה מכחישה היא לבדה היתה נאמנת כשהוא אומר כן אינה נאמנת ומן הטעם שהזכיר רבינו דכל שהבעל מסייע לה מעיזה היא וקרוב לטעם זה יתבאר בסמוך:

ו

שנים אומרין נתגרשה. מימרא וברייתא פרק האשה שנתארמלה (כתובות דף כ"ב:) וכאוקימתא דרב אשי התם דהוא בתרא כמ"ש בהלכות. וכל מ"ש רבינו בזאת הבבא מוכרח שם בגמרא, וכתב הרשב"א כל היכא דליכא הכחשה אלא תרי אומרין נתגרשה עכשיו ואמרי לה אחוי גיטך ואמרה נאבד או נקרע לא חיישינן לה ע"כ. וכדומה לי שלזה נתכוון רבינו למעלה כשכתב היו לה שני עדים שהיא גרושה וכו' לומר דבכל גוונא הן נאמנים:

ח

אמרו שנים ראינוה. שם ברייתא (דף כ"ג) ואוקימתא דרב אשי:

ט

האשה שלא הוחזקה. שם (דף כ"ב) ברייתא כאוקימתא x דרב פפא דאמר התם עד אומר נתגרשה ועד אומר לא נתגרשה תרווייהו באשת איש קא מסהדי והאי דקאמר נתגרשה ה"ל חד ואין דבריו של אחד במקום שנים, ומדקאמר תרווייהו באשה קא מסהדי משמע שלא הוחזקה אשת איש אלא על פיהם וכמו שכתב רבינו וכן כתבו ז"ל. ובהשגות א"א בקדושין כה"ג אם נשאת לא תצא ע"כ. וכבר ביאר רבינו דין הקדושין פרק תשיעי מהל' אישות ולא היה לו להזכיר דין קדושין בהל' גירושין:

י

אשה וב' אנשים וכו'. ברייתא וסוגיא בקדושין פרק האומר (ס"ה:) ומבואר שם דכיון דאין לאחד מהן עדים הרי היא מותרת לעלמא:

יא

שליח קבלה. זה פשוט ששליח קבלה הרי הוא כאשה עצמה וכיון שהבעל קורא עליו ערער יתקיים בחותמיו וכן כתב רי"ף בתשובה:

אמר הבעל לפקדון נתתיו לו וכו'. בגיטין פרק התקבל (גיטין דף ס"ד) איתמר בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין מי נאמן רב הונא אמר בעל נאמן רב חסדא אמר שליש נאמן רב הונא אמר בעל נאמן דאם איתא דלגירושין יהביה ניהליה לדידה הוה יהיב לה ניהלה ורב חסדא אמר שליש נאמן דהא הימניה, ופירש״י ז״ל שהוא בשליח קבלה וע״כ לא פליג רב הונא אלא בשהאיש והאשה בעיר אחת דאיכא טעמא דאם איתא לדידה הוה יהיב לה הא לאו הכי אפילו רב הונא מודה שכיון שהגט יוצא מתחת יד שליח קבלה הרי הוא כיוצא מתחת ידה, וזה דעת רבינו לפרשה בשליח קבלה ופסק כרב חסדא וכן פסקו בהלכות ואמרו שם בגמרא ומודה רב הונא דאי אמרה (אתתא) קמי דידי לגירושין יהביה ניהליה מהימנא מיגו דאי בעיא אמרה לדידי יהביה ניהליה ומהימנא דא״ר המנונא האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת, ויש מן הגאונים ומן האחרונים שפסקו כרב הונא להחמיר כל היכא שהן בעיר אחת. ומבואר בתשובה לרב אלפס ז״ל שלא נחלקו אלא בטענת פקדון אבל בטענת מזוייף יתקיים בחותמיו וזאת היא השאלה והתשובה, אשה עשתה שליח לקבל גיטה מבעלה ולהביאו לה ונתנו לה בעדי מסירה והגט יוצא מתחת ידה אלא שלא נתקיים בחותמיו ובא בעל וערער ואמר מזוייף הוא והשליח אומר אני הייתי שליח קבלה והבעל מסרו (לה) [לי] על דעת כן. והשיב הגט בטל שלא נתקיים בחותמיו שאין שליח נאמן אלא כשהבעל מודה שכתבו אלא שבתורת פקדון נתנו לו אבל כפר בגט ואמר לא כתבתיו אין מתקיים אלא בעדי חתימה (או בעדי מסירה) שהקבלן ידו כיד האשה וכשם שהאשה אינה נאמנת בלא עדי חתימה או מסירה אם טען הבעל מזוייף הוא כדאמרינן אין העדים חותמים על הגט אלא מפני תיקון העולם דזמנין דמייתי סהדי אי נמי אזלי למדינת הים והוצרכו עדי חתימה במקום עדי מסירה כך שליח אינו נאמן וכשם שאם הודה הבעל בכתיבת הגט אלא שטען שלא נתנו לה אינו נאמן אלא היא נאמנת כדאמרינן ומודה רב הונא וכו' כך שלוחה כשהגט יוצא מתחת ידו וטען הבעל שלא נתנו לו אין הבעל נאמן דקי״ל כרב חסדא דאע״ג דרב הונא רביה הוא הלכתא כרב חסדא ע״כ, וכן כתב הרשב״א דבטענת מזוייף הוא יתקיים בחותמיו לדברי הכל, עוד כתב שאם אמר הבעל ממני נפל לדברי הכל אינו נאמן דלנפילה לא חיישינן ומכל מקום הוא ז״ל הסכים להחמיר כרב הונא וכדברי הפוסקים ע״כ:

יב

אבד הגט. שם בעל אומר לגירושין ושליש אומר לגירושין והיא אומרת נתן לי ואבד וכו' ומסקנא דגמ' ומבואר בהלכות דחיישינן לה והרי היא ספק מגורשת ומן הטעם שכתב רבינו כדאיתא התם:

יג

שליח קבלה וכו'. גם זה כדרב חסדא דאמר דשליש נאמן וכיון שיש עדים שהיה הגט בידו אין בו חשש של כלום אבל לרב הונא איכא למיחש שלא יאמר הבעל לפקדון מסרתיו בידו הילכך כל זמן שהם בעיר אחת צריך ראיה שהבעל נתנו לה לגירושין, וכבר כתבתי זה פרק ו' אבל לרב חסדא אין אנו צריכים לידע כיצד בא לידו כיון שיש עדים שראוהו יוצא מתחת יד שליח קבלה וכן מתבאר שם בסוגיא לרב חסדא ופשוט הוא. וכשהבעל מערער ואומר מזוייף הוא כבר נתבאר דלדברי הכל יתקיים בחותמיו והכל מבואר במה שנזכר למעלה ולא חידש רבינו בזאת הבבא אלא שכל שיש שני עדים שראוהו יוצא מתחת יד שליח קבלה אין צריך לידע כיצד בא לידו ודבר ברור הוא ומתבאר שם:

טו

מי שהוחזקה וכו'. יבמות (קי"ד) ריש פ' האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים שלום בינו לבינה ושלום בעולם ובאה ואמרה מת בעלי תנשא מת בעלי תתייבם וכבר נתבאר פרק ט"ז מהלכות אישות שאם אמרה מת בעלי תנו לי כתובתי אין מתירין אותה לינשא שלא נתכוונה אלא ליטול כתובה מחיים. ומבואר כאן ובגמרא ויש בזה צדדין והכל מבואר בדברי רבינו ואמרו שם בגמרא תנא שלום בינו לבינה משום דקא בעי למיתני (סיפא) קטטה בינו לבינה תנא שלום בעולם משום דקא בעי למיתני (סיפא) מלחמה בעולם. פ' שאין אנו צריכין לידע בבירור שיש שלום בינו ובינה ושיש שלום בעולם אלא סתמא דמלתא הכי הוא ומבואר כן בדברי רבינו פרק י"ג שאין חוששין לקטטה ומלחמה אלא כשנודע שכן הוא, והטעם שכתב רבינו חזקה שאינה מקלקלת עצמה פרק האשה בתרא (יבמות ק"כ):

וכן אם בא עד אחד. משנה פרק האשה צרה (דף קכ"ב) הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד ומפי אשה x (ואפילו מפי עכו"ם) ומפי עבד ומפי שפחה:

טז

והכל נאמנים. משנה פ' האשה שלום (יבמות דף קי"ז) וכבר נתבאר למעלה פ״ז שיבמתה אפילו היא אחותה חזקתה ששונאה אותה ונזכר כאן בירושלמי וכמו שכתבתי שם. ופירוש ואין מעידות זו לזו לא כלה לחמותה ולא חמותה לכלה ולא אשת האב לבתו ולא הבת לאשתו וכן בשאר וכן מבואר בגמרא שם ומובן בדברי רבינו. ובגמרא איבעיא להו בת חמיה מהו פירוש שאינה בת חמותה טעמא דבת חמותה משום דאיכא אימא דסניא לה היא נמי סניא לה והכא ליכא אימא דסניא לה או דילמא טעמא דבת חמותה דאמרה קא אכלה לגירסנא דאימא פירוש יגיע אמי שהביאה לבית הכא נמי קא אמרה אכלה (ליה) לגירסנא דבי נשאי ואמרו ת״ש הכל נאמנים להעידה חוץ מחמש נשים ואם איתא שית הויין ודחו דלמא טעמא דבת חמותה (משום) דאמרה קא אכלה (לה) לגירסנא דבי נשאי לא שנא בת חמותה ול״ש בת חמיה, ולא איפשיט בעיין ולא נזכרה בהלכות ולא בדברי רבינו אלא משנה כפשוטה. עוד בגמרא חמות הבאה לאחר מיכן מהו פירש״י ז״ל אם יבמה היא ולא אם בעלה ושמא סופה להיות חמותה מי נאמנת לומר מת בעליך והתיבמי לבני או חלוצי והנשאי לאחר ע״כ. מי מסקא אדעתא דמית בעל ונפלה (לה) קמי יבם פירוש ומתכוונת לקלקלה מעכשיו כדי שלא תתייבם עוד לבנה ואתי למפשטה לחומרא ולא איפשיטא, וג״ז לא נזכרה בהלכות ולא בדברי רבינו ולא נתברר לי בזה טעם נכון שאין לומר שסמכו על פשט המשנה שאם בגמרא לא סמכו ונסתפק להם אנו היאך נסמוך וכ״ש להקל וצ״ע:

אפילו עכו"ם. פרק האשה צרה (דף קכ"א:) xx משנה וגמרא ויתבאר בארוכה פי"ג:

יז

וכן הפסול. בר"ה פ"ק (דף כ"ב) מימרא ונזכר בגמרא ביבמות פרק כיצד (דף כ"ה) והביאה כאן בהלכות וכתב ומסתברא לן דפסול מדברי תורה מסיח לפי תומו משיאין אשה על פיו דלא גרע מעכו"ם ע"כ, והן הן דברי רבינו וכן כתבו ז"ל. וענין פסול בעבירה מן התורה ומדבריהם נתבאר בהלכות עדות:

יח

בא עד אחד. במשנה פרק האשה שלום (יבמות דף קי"ז:) עד אומר מת ונשאת ובא אחד ואמר לא מת הרי זו לא תצא ובגמרא הקשו טעמא דנשאת הא לא נשאת לא תנשא והא אמר עולא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ואין דבריו של אחד מקום שנים. ותירצו ה״ק עד אחד אומר מת והתירוה לינשא ובא אחר ואמר לא מת לא תצא מהיתרה הראשון ע״כ. פירוש וה״ה לאשה אומרת מת והתירוה לינשא על פיה ואחר כך באה אשה אחרת ואמרה לא מת לא תצא מהיתרה הראשון וזה מוסכם, אבל אם אח״כ בא עד אחד כשר ואמר לא מת יתברר בזה דעת רבינו ודעת אחרים למטה:

יט

באו שנים כאחד. משנה שם עד אומר מת ועד אומר לא מת אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת הרי זו לא תנשא. וממה שלא אמרו ואם נשאת תצא דקדק רבינו שאם נשאת לאותו עד האומר מת והיא אומרת ברי לי הוי כשנים אומרים מת ושנים לא מת שאם נשאת לאחד מעדיה שלא תצא, וכן נראה בירושלמי דגרס התם עד אומר מת ונשאת ובא אחר ואמר לא מת הרי זו לא תצא מפני שאמר משנשאת הא אם אמר עד שלא נשאת ונשאת תצא אמר רבי יוחנן זו דברי רבי מנחם ברבי יוסי אבל חכמים אומרים בין שאמר משנשאת בין שאמר עד שלא נשאת לא תנשא ואם נשאת לא תצא למדנו מן הירושלמי הזה שכשם שנחלקו רבי מנחם וחכמים בתרי ותרי כך נחלקו בחד וחד וכשם שלדעת חכמים דקי"ל כותייהו בתרי ותרי אם נשאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי לא תצא כך בחד וחד אם נשאת לא תצא זה דעת רבינו, אבל הרמב"ן ז"ל חלק בזה ואומר דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא והביא ראיה בזה מדאמרינן בפרק האשה שנתאלמנה (כתובות כ"ב:) אמר רבי יוחנן שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא והקשו מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא ותרגמה x אביי בעד אחד עד אחד אומר מת הימנוה רבנן כבי תרי וכדעולא דאמר עולא כ"מ וכו' והאי דקאמר לא מת הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים והקשו אי הכי אפילו לכתחלה (תנשא) ותירצו משום דרב אסי דאמר וכו' ולזות שפתים הרחק ממך. וכתב הרמב"ן ז"ל מדמוקמינן לה בהך דוחקא ולא מוקים לה כגון שבאו בבת אחת ומאי אם נשאת לא תצא בשנשאת לאותו העד ואומר ברי לי שמת ש"מ דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא ודחק עצמו לפרש הירושלמי. ול"נ שאין ראייתו ראיה דאדרבה אי הוה מוקי לה בהכי הוה דחיק במימריה דרבי יוחנן בתרתי חדא דאיהו אדכר שנים והוא מפרש לה בעד אחד ואידך דאיהו קאמר סתם אם נשאת לא תצא ואיהו מוקים לה בשנשאת דוקא הוא ובאומרת ברי לי וכולי האי ודאי ליכא למדחק במימרא דאמורא אבל השתא לא דחיק בה אלא דמפרש דעד דקאמר ר"ל חד והאי דנקט שנים ברישא פירוש למימר שנאמן כשנים אבל למדחק ביה טפי מהאי ודאי לא אפשר, ואחר שנדחית ראיה זו נשאר דינו של רבינו קיים וכדברי הירושלמי כך נ"ל:

כ

(יט-כ)

באו שנים וכו'. משנה שם ביבמות (דף קי"ז) עד אומר מת ושנים אומרים לא מת אע"פ שנשאת תצא ובגמרא אמרינן פשיטא דאין דבריו של אחד במקום שנים לא צריכי בפסולי עדות וכדרבי נחמיה דתניא ר' נחמיה אומר כ"מ שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דעות ועשו שתי נשים באיש אחד כשני אנשים באיש אחד ואי בעית אימא כל היכא דאתא עד אחד כשר מעיקרא אפילו מאה נשים כעד אחד דמיין אלא כגון דאתאי אשה מעיקרא ותרצה לכדרבי נחמיה הכי רבי נחמיה אומר כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הלך אחר רוב דעות ועשו שתי נשים באשה אחת כשני אנשים באיש אחד אבל שתי נשים באיש אחד כפלגא ופלגא דמי ע"כ בגמ' ובהלכות, ורבינו פסק כלישנא בתרא ונראה שפירושו כשבאו בבת אחת העד כשר והשתי נשים ונפקא מיניה כלישנא בתרא. ומ"ש בשנשאת לאחד מעדיה הוא כפי שיטתו שכתבתי בסמוך ומ"מ ודאי שאף הוא סובר דאם בא העד הכשר בתחלה והתירוה על פיו ואחר כך באו הנשים המכחישות שלא תצא מהיתרה הראשון דכיון דפלגא ופלגא נינהו הוה ליה קמא כתרי ואין דבריו של אחד במקום שנים וכן פירש"י ז"ל כל היכא דאתא עד אחד כשר מעיקרא והתירוה על פיו אפילו מאה נשים כעד אחד דמיין וכי היכי דעד אחד בטל (לגבי ראשון) [דאמרינן ראשון הרי הוא כשנים ואין דבריו של אחרון במקום שנים] מאה נשים נמי בטלו לגביה עכ"ל, ואפשר שרבינו לא הוצרך לבאר זה מפני שסמך לו על מ"ש בתחלה בשני עדים שהולכין אחר הראשון וכאן כתב הרי זה כמחצה על מחצה ור"ל דתרתי נפקא מינה ואף הוא מפרש כפירש"י ז"ל. ומצאתי לרשב"א ז"ל שכתב בפ' האשה רבה אבל הרמב"ם ז"ל פירש בפלגא ופלגא בשתי כתי עדים המכחישות זו את זו ואע"פ שהתירוה לינשא תצא מהיתרה הראשון אבל אם נשאת לאחד מעדיה ואומרת ברי לי לא תצא עכ"ל. וגם הרמב"ן ז"ל כתב כן בשם רבינו. ובודאי שלשון הגמרא דקאמר דאתא עד אחד כשר מעיקרא מאה נשים כעד אחד דמיין מורה כדברי רש"י ז"ל ולפי שטת הרמב"ן ז"ל שאמר בעד אחד ועד אחד כשבאו שניהם כאחת הרי זו תצא אפילו נשאת לאחד מעדיה הכרח הוא לפרש כפירש"י ז"ל שאם בשבאו שניהם כאחד לא נפקא לן מידי:

כא

אשה אומרת מת. כמדומה לי שרבינו הוציא זה ממה שהזכרתי בסמוך דללישנא בתרא שתי נשים כעד אחד דמיין דכיון שהורע כח הנשים לגבי עד כשר ה"נ הורע כח אשה אחת לגבי עד כשר. והירושלמי שאמר כ"מ שהכשירו (חכמים) עדות אשה באיש האיש מכחיש את האשה (והאשה מכחשת את האיש) והקשו ונתני עד אומר מת ואשה אומרת לא מת אשה אומרת מת ועד אומר לא מת ומפרקינן תני דבי רבי כן. סובר רבינו שהירושלמי הוה אתי כלישנא קמא דגמ' דילן דאמר עשו שתי נשים באיש אחד כשני אנשים באיש אחד והוא הדין לאשה ועד שהולכין אחר הראשון אבל ללישנא בתרא הורע כחן אצל עד כשר הלכך באשה יחידה אומרת מת אע"פ שהתירוה על פיה תצא מהיתרה הראשון ע"פ העד שבא אחרון וכל שכן ע"פ עצמה ואינו דומה לאיסור שבויה דהתם אשה נאמנת לגבי עד כשר ואפילו באו בבת אחת וכמ"ש הוא ז"ל פרק י"ח מהלכות א"ב והטעם דבשבויה הקילו. אבל הרמב"ן והרשב"א ז"ל חלוקין עליו באשה אומרת מת שלא תצא מהיתרה הראשון ומודים בהיא עצמה x (ומצאתי בירושלמי ג"כ כלשון אחרון דבגמרא [דילן דהורע כח אשה לגבי עד] כשר לדעת רבינו) , ונראה דאף רבינו מודה בשתים אומרות מת והתירוה על פיהן שאם בא עד אחד אחר כן שלא תצא מהיתרה הראשון דאם לא כן לישמעינן רבינו בשתי נשים. ואפילו לפי מה שסברו הרמב"ן והרשב"א ז"ל למעלה בדעת רבינו אפשר שהוא כן:

כב

אשה אומרת לא מת. משנה פ' האשה שלום שנים אומרים מת ועד אומר לא מת אע"פ שלא נשאת תנשא ובגמרא אוקמוה בפסולי עדות ואזלינן בתר רוב דעות בין לקולא בין לחומרא כדאיתא התם אבל בעדים כשרים הוי שנים כמאה ומאה כשנים כמ"ש רבינו:

כג

שני עדים. פרק האשה שנתארמלה מימרא דר' יוחנן שהזכרתי למעלה ואוקמוה רבא ורב אשי התם בתרי ותרי ואיתא ביבמות פרק האשה רבה וכרבנן דאמרי הכא:

ואם נשאת לאחד מעדיה. כתב הרשב"א ז"ל כתב ר"ח הא דתנן ביבמות מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו הכא י"ל עד אחר זולתי השנים שמכחישין אלו את אלו שאם נאמר אחד מאלו (זה) שנשא את האשה נשאר אחד ואין דבריו של אחד במקום שנים עכ"ל. וכן כתב ביבמות ואין נראה כן דעת רבינו שהרי אפילו בעד ועד כתב שאם נשאת לאותו שאומר מת לא תצא וכן ודאי נראה דלא בעינן ג' דאם איתא הוה להו בגמרא לפרושי הא דתנן והרי זה לא ישא את אשתו אינו אלא בעד אחד אבל בתרי לא חיישינן ואע"ג דאיכא תרי לגבייהו לא אמרינן האי דנשאה כמאן דליתיה דמי ותדע לך דאפילו בחד אם כנסה לא יוציא כמו שנתבאר פ"י בדעת רוב המפרשים ולא אמרו אלא לכתחלה ומשום חשדא ולא אמרינן כמאן דליתיה דמי כנ"ל:

כד

מי שיש לו שתי נשים. פ' האשה שלום משנה אחת אומרת מת ואחת אומרת לא מת זו שאומרת מת תנשא ותטול כתובה וזו שאומרת לא מת לא תנשא ולא תטול כתובה. ובגמרא מתבאר דלאו דוקא אומרת לא מת אלא אפילו אשתיקה האחרת לא תנשא שאין צרה מעידה לחברתה. ומ"ש רבינו אפילו נשאת זו תחלה הוא פשוט, ומבואר בירושלמי חשודה היא לקלקל עצמה כדי לקלקל צרתה והקשו מעתה אפילו על עצמה לא תהא נאמנת ותירצו מתוך שהיא יודעת שלא עשו דבריה רושם אצל חברתה כלום אף היא אומרת אמת והקשו מעתה אפילו על צרתה תהא נאמנת ותירצו (א"כ) חוזרת לקלקול הראשון חשודה היא לקלקל עצמה כדי לקלקל צרתה ע"כ. וכתבתיו לפי שהוא נותן טעם לדין הנזכר כאן:

זאת אומרת מת בעלי. זהו דין המשנה הנזכר בסמוך:

זאת אומרת מת. מחלוקת במשנה והלכה כר"י ור"ש דאמר ינשאו דהוו להו תרי לגבי ר"מ דפליג ובלא"ה ר"מ ור"י הלכה כר"י:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף