אור שמח/גירושין/יב

אור שמח ‏ גירושין יב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ו

שנים אומרים נתגרשה וכו' אפילו הבעל עומד והיא אומרת לו גרשתני וכו' מפני שהעדים סומכים אותה וכו':

בסוגיין, מ"ט מיתה אינה יכולה מכחשתו, גירושין יכולה מכחשתו, ומי חציפא כולי האי והאמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה הנ"מ היכא דליכא עדים דקא מסייע לה כו'. ולפלא דאמרינן בירושלמי פרק ט"ו על הך דהאשה שאמרה מת בעלי נאמנת כמה דאת אמר אם היו לה עדים שהיא אשת איש והיא אומרת גרושה אני אינה נאמנת כן אמר הכא, ומשני שניא היא בעדי מיתה מאחר שאם יבוא הוא מכחיש, וכן הוא בתוספתא כתובות פרק יו"ד, האשה שאמרה מת בעלי וכו' מה בין מיתה לגירושין שהמיתה אינה יכולה להכחישו ובגירושין יכולה להכחישו שתאמר לו גירשתני. וא"כ מאי פריך מהך דרב המנונא, ע"כ לא דמיין להדדי, דבגירשני בעלי אינה נאמנת ובמת בעלי נאמנת וכבר תמהו בזה. והנראה לפרש, דתמן אמר בירושלמי ואפילו כמשנה הראשונה שאין עד אחד נאמן ומתירה היא מתרת את עצמה, ופירושו משום שאינה חשודה לקלקל את עצמה כשיבוא בעלה. והנה הא דעד אחד נאמן מפרש ביבמות משום דכל מילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי אינשי. והנה גדר מלתא דעבידא לאגלויי, הוא דבר שמצד עצמותו יהא נגלה לכל בדבר שא"א להכחישו, ואם יהיה בעלה חי, אז הוי מילתא דעבידא לגלויי, אבל באם תאמר שגרשה בעלה, ואם יבוא לא תוכל להכחישו, זה לא הוי מילתא דעבידא לגלויי, דלא יהיה השקר גלוי לעין כל, דשמא עכשיו היא משקרת. א"כ משום זה לא הוי מילתא דעבידא לגלויי וז"ב. והנה במילתא דעבידא לגלויי שוה בחזקה דלא משקרי, אינשי דעלמא והאשה עצמה, ונתבונן דכבר כתבו תוספות דכל היכא דאיכא תרי ותרי אינן נאמנין במיגו דלא יהא הוכחת המיגו עדיפא משני עדים המועילים לכל דבר, והוי כמאה עדים נגד תרי דג"כ הוי ספק השקול יעו"ש, א"כ א"ש הגמרא. דבכ"מ דמועיל עד אחד ואשה נאמנת לומר מת בעלי משום דהיא מילתא דעבידא לגלויי, משא"כ בגירושין לא הוי מילתא דעבידא לגלויי, אך כאן פריך דשני עדים אמרי מת ושני עדים אמרי לא מת, אמאי לא אמרינן דהוי לן להאמין הנך שני עדים דאמרי מת משום דעבידא לגלויי, אבל הנך עדים דאמרי לא מת אם הם משקרי היינו שמת ואינהו אמרי לא מת, הא משקרי במילתא דלא עבידא לגלויי, אך זה לאו מידי, כיון דחזינן דע"כ תרי עדים קא משקרי תו נגד עדים חזקה דלא משקר אינש במילתא דעבידא לגלויי לא עדיף מעוד שני עדים ותרי כמאה, וכיון דתרי ותרי נינהו מספקא לן שמא משקרי במלתא דעל"ג. הגע בעצמך אם היה עוד עד אחד האם יכריח כיון שמהכחשת העדים נתהווה לך ספק דמשקרי אינשי במלתא דעל"ג, ואיך תאמר שאם היא אומרת מת בעלי נאמנת משום דלא משקרא במילתא דעל"ג, הלא חזקה שייך ג"כ אצל העדים ומספקא לך מהכחשתם שמשקרי א"כ מפני שנתוסף עוד אחד דמשקר מכריע השני עדים שאומרים לא מת יפלא. וע"כ טעמא משום דלא חשודה לקלקל עצמה שאינה יכולה להכחישו ותצא מזה ומזה דדבר זה לא שייך גבי העדים, ותו אמרינן כיון דהעדים מכחישין זא"ז ואין נאמנות לכת זו יותר מלכת זו, סלק עדותן של העדים כמו שלא העידו, והיא נאמנת מטעם שאינה חשודה לקלקל עצמה דזה לא נתרועע מעדותן של העדים א"כ ה"ה בגרשתני דאינה מעיזה פניה בפני בעלה תו אינה חשודה לשקר שלא בפניו שיראה שמא יבוא בעלה והיא לא תוכל להכחישו ותצא מזה ומזה, ומשני דהיכא דאיכא עדים מעיזה וסמכא אנפשה דתכחישנו ותאמר גרשתני, ולא קשיא א"כ הא הכא את אמר דבמיתה נאמנת משום חזקה דלא תקלקל עצמה ולמה אינה נאמנת לומר גרשני בלא עדים כלל משום הך חזקה דכשיבוא בעלה לא תוכל להכחישו ותו אינה חשודה לקלקל עצמה, דז"א, דכאן הרי איכא תרי ותרי והיא והבועל אומרים ברי שמת ואם נשאת להעד נאמנת ולא תצא משום הך חזקה דאינה חשודה כו' היכי שכבר ניסת, ודוק כי מחוור השמועה:

והנה רבינו פסק כרב אסי וסבר הא דאמר רבא דהיכי דאיכא עדים מעיזה אמת הוא להלכה, וכמו שמצאנו כזה בגיטין בסוגיא דשליש, דהיכי דקא מסייע מעיזה, ה"ה הכא אף דמכחישים זל"ז מ"מ מעיזה, ולקמן בהלכה ט"ו כתב חזקה שאינה מקלקלת כו' בדבר העשוי להגלות לכל כו' לאפוקי גירושין דלא הוי מלתא דעל"ג, דאף דפוסק כרב המנונא מ"מ כשיבוא הבעל ותאמר לא גרשתני נאמר אז שמא היא משקרת בהודאתה ומאן נוכח ודוק:

ז

אם נשאת לאחד מעדיה לא תצא שהרי הוא ובעלה יודעין בודאי שהיא מותרת. וחזקה היא שאין מקלקלין עצמן כו' ה"ז תצא והולד ספק ממזר:

צריך ביאור אם טענה ברי לי וניסת לאחד מעדיה אם הולד ספק ממזר או לא. ולכאורה דלהתיר לעלמא הלא אינה נאמנת וא"כ הולד ספק ממזר ואסור להנשא לכשרים, או אפשר דכיון דהיא נאמנת לגבי עצמה תו נאמנת לגבי הולד, ואולי משום דמה"ת ספק ממזר מותר לעלמא רק דמדבריהם גזרו עליו וא"כ כיון שהאמינו חכמים אותה לגבי עצמה שלא להוציאה משום דשניהם טוענים ברי יתכן דתו לא גזרו ג"כ על הולד וכמו שכתב הרב המגיד דמשום זה מהני נאמנות האם להכשיר הולד ברוב פסולים יעוין פרק ט"ו הי"א מאיסורי ביאה:

ולכאורה דברי ירושלמי מפורשין בזה, דשיטת ירושלמי דאם ניסת ע"פ שני עדים שאמרו מת ואחר זה בא הבעל ממדינת הים ג"כ לא תצא דאמרינן דאחרינא הוא הדומה בטביעת עין לכולי עלמא להאיש שהיה בעלה והוי כתרי ותרי ולא תצא בניסת, [וזה כקושיית רבנן בתוספות ד"ה אתא גברא וקאי בריש פרק האשה רבה] ומייתי בזה פלוגתא דרב וראב"א בפרק האשה שלום הלכה ד' ואמר אתא עובדא קומי ר' אימי א"ל אין בריא לך דהיא שריא לך אלא תהא יודע דבניה דההוא גברא ממזירא קומי שמיא, והוי ר"ז מקלס ליה דו מוקים מילתא על בררא. הרי מבואר דהבנים הן ממזרים אע"ג דלא תצא. אמנם באמת שיטת ירושלמי דהיכי דהוי תרי ותרי אם ניסת אף שלא לאחד מעדיה ג"כ לא תצא וכמבואר פרק האשה שהלך ה"ג דלא דמי לאשם תלוי שכן אפילו אמר לבי נוקפני מביא אשם תלוי יעו"ש דמייתי ראיה להך דינא משבויה יעו"ש, ודעתו ברור דאף אם נשאה איש אחר ג"כ לא תצא וא"כ הכא מיירי בניסת לאיש אחר וסבר ירושלמי דאף במילתא דכולי עלמא ידעי אמרינן ג"כ תרי כמאה וכמו שכתבו תוספות בפ"ב דכתובות גבי ערעור דפגם משפחה דכיון שהוא עבד אין כל העולם יכולין להכחישן דתרי כמאה וב' אומרים שהוא עבד יעו"ש, וא"כ אם ניסת לא תצא. ולפ"ז צ"ב דמייתי שם פלוגתא דרבנן דתמן אמרי ל"ש מיתה ל"ש גירושין אם ניסת בתרי ותרי לא תצא ולרבנן דהכא [היינו דארץ ישראל] שניא בין מיתה לגרושין ואמר טעמיה דבמיתה איכא הוכחה מאחר שאילו יבוא הוא מכחיש, לכן העדים שאומרים מת דייקי ביותר ולפ"ז כאן דבא ממדינת הים וכולי עלמא מכירין אותו ואפ"ה אמרינן תרי כמאה א"כ אמאי לא תצא. ויש לומר דכאן הדיוק רב דהנך דאמרי מת דייקי טובא דמסתפי ותו לכן אם ניסת לא תצא, אבל דא לא חייש דנאמר דוקא שם דהני דאמרי לא מת לא מסתפו דלא יבורר הגדתן לשיקרא לכן קלישא עדותייהו נגד תרי דאמרי מת, אבל כאן דכו"ע צווחי דין הוא לא שייך לומר דקלישא עדותייהו נגד הני תרי דאמרי מת ולכן אם ניסת תצא דזה לא אמרינן, וכ"ז דחוק, כיון דבגירושין לרבנן דהכא אם ניסת תצא. איך מסתברא לומר דכאן דכו"ע צווחי דין הוא, דנאמר דהדעת מכרעת דהעדים שאומרים מת קושטא אמרי, בשלמא לרבנן דתמן דאמרי בכל מילא דמספקא בתרי ותרי וניסת לא תצא, יתכן להיות דזה מחוקי וגדרי התורה דתרי כמאה הוא הדין אפילו לאלף ויותר שקולים, אבל לרבנן דהכא דמדין דתרי ותרי אם ניסת תצא כמו גבי גירושין, רק לגבי מיתה הדעת מכרעת שהוא מת, זה בלא אתא גברא לפנינו, אבל אתא גברא וקאי ורק דלשני העדים שאמרו מת צ"ל דהוא דומה בכל דבר לבעלה שהלך למדינת הים ודאי דנבטל ההכרעה והוי ספק השקול ואמאי לא תצא, וצ"ל דתלמידי דרב גם בזה אזלי בשיטת רבנן דתמן, דאף בגירושין בתרי ותרי אם ניסת לא תצא, אבל קשה טובא דר' אימי הוא תלמידו דר' יוחנן ואיך אמר דהיא שריא ליה וצ"ע. ויהא מוכרח דמיירי בשניסת לאחד מעדיה ולכן לא תצא לכולי עלמא ואפ"ה אמר דהולד ממזר, א"כ מוכח ספק דילן בניסת לאחד מעדיה הולד ממזר:

אמנם המעיין היטב בסוגיא דתרי ותרי בירושלמי כתובות יבין דשיטת רבנן דהכא דבגירושין אם ניסת תצא הוא בשבאו שניהם קודם שהתירוה. אז העידו אלו שנתגרשה ואלו שלא נתגרשה, א"כ מי הוציאה מחזקת אשת איש. אבל בבאו שני עדים ואמרו נתגרשה וניסת ואח"ז באו שני עדים ואמרו לא נתגרשה, בזו מודו דבגירושין לא תצא, פוק חזי דמביא מהך דראובן אוכל שדה בחזקת שהיא שלו וקאמר שם דאילו רבנן דתמן הוי אומרים, שנים אומרים נתגרשה וניסת ובאו שנים ואמרו לא נתגרשה לא תצא הוי שפיר יעו"ש. הנה מורה דטעם רבנן דהכא משום דניסת אחר שבאו תרי ותרי לכן בגירושין אמרו דתצא. אבל בבאו עדים המכחישין אחר שניסת אז לא תצא, הגם דירושלמי לא אמר זה רק אליבא דרבנן דתמן דמחלקי בסברא זו גבי חזקה בשנים אומרים מת אביו מתוכה כו' אבל לרבנן דהכא דשם גבי חזקה לא מחלקי ואמרי דתו הדרא לחזקה קמייתא דהוית אצל ראובן, יתכן להיות דגם כאן לא מחלקי וסברי דהדרא לחזקה קמייתא דהואי אשת איש, ואם ניסת ואח"ז באו העדים שאומרים נתגרשה תצא, דבאמת בסברא זו היכי דבאו העדים מעיקרא וניסת אם אמרינן אחרי זה בתרי ותרי דאוקים אחזקה קמייתא, מצאנו גבי בעלי התוספות פלוגתא בשיטת תלמודא דילן, דהרי"צ ב"ר ברוך כתב כן בתוספות (דף כ"ו) דכיון דבאו העדים דאמרי מת והתירוה להנשא תו לא מוקמי אחזקה בתרי ותרי יעו"ש שתירץ בזה כל השמועות, ומה שהקשו בתוספות דהא גבי כהן דנפיק עליה קלא דבן גרושה הוא ואתא עד אחד ואכשר ליה ואח"ז באו תרי ופסלוהו הלא באו קודם, נראה דלק"מ, דהכא הועיל העדות שהעיד העד אחד קודם אף שבאו אח"ז תרי עדים נגד אחד ופסלוהו וחד במקום שנים לאו כלום הוא מ"מ אוקי אחזקתיה דהלא השתא אשתכח דכל העבודות שעבד כשהכשירו העד כשרים הן דברך ה' חילו ואפילו תרומה שאכל עלה לו ואינו משלם חומש דלאו זר למפרע, רק מהשתא שבאו השני עדים ופסלוהו לכן הגם שבאו שני עדים ופסלוהו קודם שבא העד השני להצטרף אל הראשון אינו פוסל רק מהשתא שבאו העדים והעידו שהוא בן גרושה, דאף לפי דבריהם כבר הוכשר כל מעשה כהונתו שעשה בלא נודע, וא"כ לא שייך לאפקועי אותו מחזקתו הקודמת, כיון דכ"ז שלא נודע חשבתו התורה לכהן גמור, לכן אף שבאו עדים הפוסלים מעיקרא ג"כ אוקמינן אותו אחזקתו הקודמת, אבל בכ"מ אם באו שני עדים המפקיעים אותו מחזקתו מקודם וב"ד עשו עפ"י דבריהם מעשה תו לא מוקמי בתרי ותרי אחזקתו ודוק:

והנה דברי הירושלמי צריך ביאור, דלרבנן דהכא לפי מה שבארנו סוברים גבי ממון, דאע"ג דיצאת מידו בעדות ברורה בכ"ז כי אתו אח"ז תרי נגד הנך תרי תו מוקמי אחזקתו הקודמת, א"כ כאן בבאו שנים ואמרו מת ואח"ז בא הבעל דבארנו דדמי לגירושין וא"כ אמאי לא אמרו דתצא, ואם נאמר דמיירי שניסת לאחד מעדיה ואיהו טוען ברי לי א"כ לא א"ש הלשון אלא תיהוי יודע דבני דהך גברא ממזרי קומי שמיא, הלא לפי מה שבארנו איהו טוען ברי לי ואיהו יודע דאין זה בעלה רק אינש אחרינא הוא ולומר דלגבי הבן לא מועיל הברי שלו ותו הוי ממזר גמור לגבי כו"ע, זה לא יתכן דלשון קומי שמיא מורה דאינו פסול בבת ישראל, רק שניכר הדבר דהעדים אמרו שקר רק הוא חוק מחוקי התורה להאמין תרי כמאה, לזה אמר דקומי שמיא היודע האמת הוא ממזר, ואין זה ענין למה שחקרנו מקודם כלל, [אך ראיתי בפרק האומר הלכה י"ב, זה הלשון, בגר שנשא ממזרת דשם ודאי הוא ממזר ברור ופסול לקהל], אולם בבלי בריש פרק האשה רבה מביא דאחיכו עלה במערבא דאתא גברא וקאי כו'. וכיון דכולי עלמא מכחישים אותם לא אמרינן תרי כמאה ויעוין ש"ך (סימן מ"ו) בחו"מ שהרגיש שזה סותר מש"כ תוספות בכתובות, דאם שנים אומרים שהוא עבד לאו כ"ע יכולים להכחישן ולא שייך לומר דגלוי מלתא בעלמא הוא. והנ"ל דאין ה"נ אילו אמרו שנים שזה האיש שבא אינו בעל של פלונית, וכו"ע אמרו שזה פלוני, בזה הוי תרי כמאה וכאלף ויותר, אבל שם אמרו שנים שמת ואח"ז בא ואמרו כו"ע שזה פלוני ואילו היה כאן ודאי לא היו אומרים שזה אחר, ובעלה מת, בזה לא אמרו תרי נגד כו"ע כיון דהם לא העיזו פניהם נגד כו"ע רק כשלא היה כאן וזה ברור מצד עצמו אחר עדותן שהלא בא הרוג ברגליו, אבל אם שנים עדים יכחישו כו"ע, ובדבר הנגלה לכל יאמרו שאחר הוא סברי רבנן בתוספות דגם זה בכלל תרי כמאה ודוק, וכן בהך דחזקה תלי בפרק חזקת באם חוששין לזילותא דב"ד, ודא סובר בפשיטות דאם לא ניסת לאחד מעדיה, הלא איהו גופא בספק קאי רק בניסת להעד וע"ז הדר תו הספק שלנו אם הולד ממזר או לא כיון דהוא להתירו לעלמא וצ"ע בזה עוד:

ונראה להכריע קצת מהא דאמרו בשבויה באשת ר' זכריה בן הקצב שהעיד שלא זזה ידו מתוך ידה, ואפ"ה אסרוה עליו משום דאין הבעל נאמן. וקשה טובא נהי דאינו נאמן מתורת עדות אבל יהא נאמן מטעם אחר דהא בכל ספיקא דתרי ותרי אם ניסת לא תצא כיון שניסת לאחד מעדיה ושניהם טוענים ברי ולשניהם לא מספקא להו לכן אין כח לב"ד להוציאה, כן הכא בשבויה דהוי ספיקא ושניהם טוענים ברי אמאי לא מהימן לומר ברי לי שהיא טהורה ומותרת לבעלה ואמאי מוציאין בספק זה אשה מבעלה, וכבר הרגיש בזה בשו"ת רעק"א (סימן פ"ה). ולפ"ז יש לומר דאין החשש רק משום דמה יהיה מהבנים, דהלא יהיו ספיקי חללים וכל העולם יחזיקו אותן לכשרים ויתערבו במשפחות כהונה, אמנם יש לומר דמש"ה כאן בתרי ותרי דהולד הוי ספק ממזר ומה"ת מותר לבא בקהל יתכן דחכמים לא גזרו עליו כיון שאין מוציאין אותה מתחת ידו ושניהם טוענים ברי, משא"כ בכהונה דאם נבעלה לפסול וניסת לכהן הולד חלל דספק חלל לא שרי מן התורה, לכן בשביל הבנים גזרו עליהם שתצא מתחת ידו דלענין הולד לא יהא מועיל הברי שלו ודוק:

ומזה יתבאר מש"כ רבינו לקמן הלכות איסורי ביאה פרק י"ז הלכה ז' כהן שנשא ספק חלוצה אין מוציאין אותה מתחתיו והיא כשירה וולדה כשר כו' שדייק, דכיון שלא גזרו על ספק חלוצה ודאי הולד כשר שאל"כ לא היו מקילין להרבות חללים יעוין במשנה למלך שם, דהא הכא גבי שבויה מוציאין אותה מבעלה משום הבנים שלא להרבות חללים בישראל אף דשניהם טוענים ברי, א"כ בספק חליצה דלא גזרו ודאי דגם על הבנים לא גזרו. וזה מקור נפתח לדברי רבינו, אולם לשיטת רבינו צ"ב, דלדידיה גם כל הספיקות מותרין מה"ת וא"כ ספק חלל הוי כספק ממזר ושניהן שריין מה"ת ומדוע גזרו חכמים להוציאה מבעלה ולא רצו לטהר הבנים לכהונה אע"ג דלא הוי רק ספיקי חללים, ובספק ממזרות טהרו חכמים משום שלא נוציא אשה מבעלה היכי דשניהם טוענים ברי שמת או נתגרשה מבעל ראשון ומאי שנא. אמנם לפי מה שפירשו האחרונים דאף לשיטת רבינו שניא בין ספק ממזר לשאר ספיקות, דבממזר התירה תורה לא מצד הספק רק מצד הודאי לכן מותר אף לישא ממזרת וישראלית כשירה כאחד, או דאף בנתערב ממזר ואיקבע איסורא ג"כ שרי בממזר לכן הקילו חכמים טפי גבי ממזר מגבי חלל ודוק:

ובעיקר הקושיא נראה, דבריש האשה רבה מתיב רבא מהא דתנן מנין שאם לא רצה דפנו ת"ל וקדשתו בעל כרחו, ומוקי ליה בתרי ותרי וניסת לאחד מעדיה ודפנו דמפקינן מניה, והנה פרש"י דניסת תחילה לאחד מעדיה ואחר כך באו עדים שהיה חי באותה שעה ומת ולא רצה להוציאה משום זונה כו', והנה מיירי באופן דשניהם טוענים ברי והאשה עצמה טוענת ברי לי שמת, אם כן לדברי העדים שאומרים שהיה חי ועכשיו מת הרי היא סוטה דאסורה לבועל אף בישראל, ויכולין אנו לומר דעכשיו טוענת ברי לאחר הנשואין שעכשיו מת אם כן היא אסורה מספק, דלדידה ספק שמא נבעלה כשהיא אשת איש ופסולה לכהונה. אך זה יכולין אנו לפרש דטוענת ברי שמת טרם שניסת, ובכ"ז בישראל דל ברי דילה היא ניסת בשוגג עפ"י העדים שהעידו בשקר שמת והיא אנוסה, אמנם לפי מאי דמסיק הגמרא ואב"א כשבאו עדים ואח"כ ניסת ור"מ בר"י היא, הא להני תרי המעידין שהוא חי הלא ניסת ברצון והואי זונה ואסורה אף אם מת אח"ז משום סוטה לבועל ומאי איריא כהן אפילו ישראל נמי, וצ"ל דהפירוש שבאו עדים ואמרו מת וניסת לאחד מהשוק, ואח"ז באו שני עדים ואמרו שבעלה ראשון חי היה בעת נשואיה ואח"ז מת, ונמצא דהוי אשת ישראל שזינתה בשוגג ואסורה לכהונה וכדרב עמרם (בדף נ"ו). ואחר זה ניסת להעד או שניסת באופן זה להעד ואח"ז באו עדים שבעלה הראשון היה חי בעת נשואיה הקודמים וטרם שניסת להעד מת הבעל הראשון, ולפי המתבאר בחד תירוצא אמר איסור כהונה שאני, וצריך ביאור מדוע שאני:

ונראה דחזינא בריש המגרש אמר גבי אם גירש חוץ מפלוני מותיב רע"ק ה"ז שנאסרה עליו כהן ומת המגרש לא נמצאת אלמנה אצלו וגרושה אצל כל אדם וקו"ח, ומה גרושה שהיא קלה אסורה משום צד גירושין א"א חמורה לא כש"כ. ומאי פירכא דאיסור כהונה שאני, דמשום איסור כהונה כיון שהיא גרושה לחד אסורה לכל העולם, וכמו דחזינן דאפילו באומר אי את מותרת לכל אדם ג"כ אסורה לכהונה אישתכח דאם אסורה לחד אסורה לכל כהן הואיל ולחד הוי גרושה, כן הכא דאע"ג דלכל העולם היינו לכהנים אינה אסורה רק משום ספק דשמא ניסת כשהיה בעלה חי והוה זונה ואסורה לכהונה, ובעלה טעין ברי לי, הואיל ולאחרים אסורה משום ספק זונה תו אסורה לבעלה הכהן דלדידיה לא מספקא, וכמו כן באם אסורה לכל העולם מטעם ספק אשת איש מותרת לבעלה הטוען ברי וכמו דבאיסור ודאי שניא לר"א בין איסור כהונה לאיסור א"א דאע"ג דאסורה לפלוני משום א"א מותרת למי שנתגרשה לא כן בנתאלמנה הואיל וגרושה היא לשאר אדם אסורה לכהן שהיא אלמנה אצלו כן גלי קרא בספק איסור דבאיסור כהונה נאסרה למי שטוען ברי הואיל דאסורה לכהנים דעלמא משום ספק זונה, אע"ג דלדידיה דטעין ברי שכבר מת בעלה בעוד שלא ניסת לאחר הלא מותרת לכל העולם לכולהו כהנים הואיל ולשארי כהנים אסורה משום הכחשת תרי נגד תרי תו אסורה גם להטוען ברי ודוק. [וזה לדעתי ביאור מה דאמר בסוף קדושין בכה"ג הבא על אחותו אלמנה אף דאין איסור חל על איסור, איסור כהונה שאני דלאחריני חיילא איסור אלמנה כמו למשוח מלחמה וכיו"ב, לכן גם איהו עובר משום אלמנה אע"ג דאסורה עליו משום אחותו וכמו באיכא צד גרושה בה לאחד והבן] וכיון שכן א"ש מה דבשבויה מוציאין אותה מהבעל אף ששניהם טוענים ברי שלא נטמאת הואיל ולשאר כהנים אסורה משום ספק זונה לכן אסורה גם להבעל הטוען ברי, וזה תירוץ נכון

 :

הגה"ה

ובלא זה דברי הצמח צדק תמוהין, דדל אמירתה מכאן והוי כאלמת א"כ אסורה לכהונה ואם ניסת תצא כ"ז דליכא תרי רובי, ומכש"כ כאן דרובא עו"ג הפוסלים אותה לכהנים ומיעוט קרובים, אם לא היכי דלא חיה שלשים יום, אבל בזה הוי רגלים לדבר דהוי ולד קיימא ולא חייש שמא עיניה נתנה באחר כמוש"כ הוא עצמו שם סוף דבר כל דברי תשובתו המה מתמיהין מאוד, כי המשיך הך דאיסור כהונה שאני אשר הוא ענין אחר ולא שייך לחשש שמא עיניה נתנה באחר, והשמיט מלחקור בסוגיא דר"ג ור"י דחיישינן שמא לפסול נבעלה כל זמן שאינה טוענת ברי דלכשר נבעלה וכש"כ במקום שטוענת להיפוך וזה פלא. אחר זמן הגיע לידי תשובת חתנו עבודת הגרשוני נשאל על נידון זה בסימן צ"ג ועיין שם שמסכים לדברינו תה"ל, וכן בצמח צדק (סימן צ') על אותו עובדא עמד על זה יעו"ש היטב:

ולכאורה היה נראה להעיר בהך דהאשה רבה באינה טוענת ברי לי ואפ"ה צריך להיות בניסת ואח"ז באו עדים דלא תצא, ולא שייך לומר דהיא גופא בספק איסורא קיימא לפום מה דאמרו בסוף נדרים דאשת כהן שאמרה טמאה אני משמשתו דעיניה נתנה באחר, והקשו רבוותא הא שויא אנפשה חתיכה דאיסורא, ותירצו דהא קיי"ל דלא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים, ורק בפסולה הניסת לכהן גלי רחמנא דלא יקחו שהאשה מוזהרת על האיש וכל היכי דהוא מוזהר היא מוזהרת כדאמר ריש פרק יש מותרות, וכיון דהכא עליו לא רמיא איסורא שאינו מוזהר עליה דעיניה נתנה באחר תו גם איהי לא מזדהרא, ואין עליה איסור אף אם זנתה. וכן מפורש במאירי לנדרים, ולכן כיון שהבעל הכהן טוען ברי לי שבעלה מת ולא זנתה כלל והיא מותרת לו ואיננה לו ספק איסור, לכן גם היא אינה מוזהרת עליו, כיון שכל היכי דאיהו לא מוזהר גם איהי אינה מוזהרת, אף שמה שהוא אינו מוזהר הוא מצד שידיעתו שונה מידיעתה, אבל באיסור אשת איש שהאזהרה עליה אינה מצד שהוא מוזהר רק שהאיסור שוה בכל תו אף כי טעין ברי בכ"ז איהי בספק איסורא קיימא ועיין חכם צבי סימן ק"נ. ופשט השמועה מורה דדוקא בניסת לאחד מעדיה ואמרה ברי לי לא תצא. אמנם באמת ז"א, דעד כאן לא אמרו רבוותא רק תמן דהיא יודעת בעצמה דהבעל אין לו לדעת אם נטמאה או לא ועליו אינה אסורה רק האיסור מדין נאמנות על עצמה לגבי עצמה מדין שויא אנפשה חתיכה דאיסורא, וכיון דאיהו אינו מוזהר עליה אף שקדושת כהונתו גורם האיסור שהיא אסורה עליו תו אינה מוזהרת גם היא להיות עמו, אבל כאן הלא תרי מכחישין שבעלה הראשון לא מת וחי היה, ורק שהבעל הוא מהעדים שמעידין שמת, וא"כ תרי מינייהו ודאי משקרי, ואימור הוא הבעל הוא המשקר, וכיון שכן איהו מוזהר קמי שמיא רק שבית דין אינם יכולים לכופו להוציאה, דאינם יודעים מי המשקר ואיהו טוען ברי לי אבל היא בספק איסורא קיימא שמא הבעל ועדיו הן המשקרים ומוזהר קמי שמיא היודע האמת ותו גם איהי מוזהרת ולכן שפיר פריך אי דלא כו' ולא אמרה ברי לי צריכא למימר ודוק:

והנה נתבאר דאין מזה ראיה לענין הבנים איך המה, אך בכ"ז נראה דאינם ספיקות ורבנן טהרום לגמרי לבא בישראל שאל"כ לא היו אומרים שאין כופין אותם להוציאם ולהרבות ספיקות בישראל וכמש"כ רבינו בספק חלוצה דאם ניסת דהולד כשר, דאין תקנה להרבות חללים בישראל, וכן מורה לשון רבינו שרק אם ניסת לאחר הולד ספק ממזר אבל לא כשניסת לאחד מעדיה, והאחרונים כתבו דמשו"ה הוסיף רבינו חזקה שאין מקלקלין עצמן להכשיר הבנים ואנכי חזקתי זה מדברי ירושלמי שהובא בדברינו הלכה ו' ועוד הארכתי בתשובה ואכמ"ל, ודוק היטב בכל מה שהעליתי בזה בס"ד:

ט

ואם נשאת תצא:

ובהשגות ובקידושין כה"ג אם נשאת לא תצא עכ"ל. נראה כוונתו משום דקשיא ליה להוי נאמן העד שאמר נתגרשה במיגו דאי בעי שתיק ולא היה רק חד דנתקדשה ובכה"ג הלא ודאי אם ניסת לא תצא א"כ הא אית ליה מיגו. ואין לומר דבעי לפוסלה לכהונה דא"כ אם היתה גרושה וחללה מאי איכא למימר וכבר הרגישו בזה הקדמונים, לכן פירש, דבקדושין אמרו כה"ג אם ניסת ל"ת, אבל לכתחלה לא תנשא וכבר תמה בסוף פ"ט מהלכות אישות שלא עדיף מעד אחד אומר נתקדשה והיא מכחישתו דמותרת, ופירש שם דמיירי כגון בשאינה מכחשת כגון דעד אחד אומר אביה קדשה כו' א"נ פלוני זרק לה קדושין והוא אומר קרוב לה והיא אינה מכחישתו כלל בזה לא תנשא, כן סיפא מיירי שהיא אינה יודעת רק שזה אומר שאביה קיבל בעדה גט או שאומר שזרק לה גט קרוב לה דמגורשת הויא, א"כ א"ש כיון שהיא יודעת שנתקדשה ואם הוא יאמר שהיא לא נתקדשה או שתיק דילמא תודה לדברי העד שאומר נתקדשה ולא נתגרשה, ואיהי מכוון לקלקלה או לנסבה לכן אמר בענין שהיא אינה יודעת להכחישו ולכך לית ליה מיגו להאמינו, וא"כ הוי שנים שנתקדשה ועד אחד שנתגרשה ואין דבריו מועילים כלום, כן שיטת הראב"ד לפי דעתי, וזה דין חדש, אבל לא בא רבינו לפרש דינים שכבר נתבארו במקומם ודוק ואכמ"ל:

יב

אבד הגט אע"פ שהבעל אומר לגירושין נתתיו לשליח וכו' הר"ז ספק מגורשת כו' ואפילו אמרה האשה בפני נתנו לו לגירושין ונתנו השליח לי וכו' אפשר שתעיז פניה וכו':

בגמרא (דף ס"ד) וליהימנה לדידה מדרב המנונא דאמר רב המנונא האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה הנ"מ היכי דליכא דקא מסייע לה אבל היכי דמסייע לה מעיזה ומעיזה, ויפלא בעיני המעיין מאי שייך חזקה במידי דלא ידע לה בעל, דאטו בעל מנא ידע אם נאבד מן האשה או מן השליח, הוא אומר שנתן לשליח להולכה, אבל ממי יאבד מנא ידע. והנה רבינו כתב הדין היכי שהאשה אמרה בפני נתנו לו לגירושין ונתנו השליח לי וכו' הרי דפירש דמיירי כגון שהיא אמרה דבר שהבעל מצי למידע ושייך בכה"ג אין אשה מעיזה. אולם כפי מה שנראה מפרש בשליח קבלה וכפירוש הריטב"א וכבר הארכתי בחידושי וצ"ע. ונראה להתבונן בהך דאמר רב המנונא בנדרים ת"ש האומרת טמאה אני לך דאפילו למשנה אחרונה דתני לא מהימנא התם הוא דמשקרה דידעה דבעלה לא ידע בה, אבל גבי גרשתני דידע בה מהימנא דחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה. ולפלא מאי ראיה ממשנתנו, תמן באומרת טמאה אני לך יוצאת בגט ולא שרינן א"א לעלמא, אבל כאן שלדברי הבעל הא לא גירשה וקא שרינן א"א לעלמא, ורש"י פירש תמן דבאשת כהן מיירי, אך בכל המקומות בש"ס מפורש דלענין להתירה לעלמא קאי. ואין לומר דמיירי דיוצאת ע"י כפיה. וא"כ אם משקרה שלא נטמאה הוי גט מעושה ופסול מן התורה, דז"א דכיון דמספק אמרו חכמים דצריך להוציאה תו הוה מעושה כדין וכשר וצ"ע:

ונראה לענ"ד דכל דמגרש מחמת שב"ד כופין אותו לגרש, סתמא דמלתא כי מגרש אדעתא אם נטמאה מגרש, אבל אם לא נטמאה אין ברצונו לגרש, ובכה"ג הוי גילוי דעתא דמוכחא דאינו צריך תנאים כלל כמוש"כ תוספות ריש פ' השולח ובכתובות (דף צ"ז) ד"ה זבין ולא כו', דאע"ג דכתבו התוספות ביוצאת משום ש"ר דאמר משום ש"ר אני מוציאך דצריכה משפטי התנאים ואין הגט בטל אם אשתכח דהשם רע הוי שקרא, שאני תמן דלא הוי עלה רק קלא, אבל כאן דהיא אמרה טמאה אני ומשו"ה ב"ד כופין הוי כמתנה רק אם האמת עמה, אבל אם לא נטמאה, לא גמר בלבבו לגרש ונמצאת שאינה מגורשת, ואפ"ה קא שרינן לה לעלמא, ושפיר מייתי ראיה דמהימנא ואמר דאפילו למשנה אחרונה מהימנא, הרי מייתי ראיה דמהימנא כאומרת טמאה אני לך, ורק שלא תהא עיניה נותנת באחר, לכן דוקא כי אמרה במידי דידע לה בעל שלא שייך שלא תהא נותנת עיניה באחר ושוב הכא צריכה להיות מהימנא אפילו במידי דלא ידע לה בעל, ומשני שאני הכא דמסייעי לה לכן אפשר דמשקרא ולכן גרע מתמן, כן נראה לצדד להקל הקושיא בזה. תורף דבר, דרב המנונא מייתי ראיה דקא חזינא דמהימנא באומרת טמאה אני לך, אעפ"י שלא ידע להך מילתא ולא מצי למידע להכחישה, רק משום שמא נתנה עיניה באחר חששו חכמים הא לאו הכי לא משקרה להפקיע מבעלה, וכאן ודאי לא שייך שלא תהא נותנת עיניה באחר, א"כ צ"ל דמהימנא אפילו במידי דלא ידע לה בעל, והגמרא קיצרה בדברי רב המנונא, ומטעם שכתבתי דהגט הוא באופן שאם נטמאה יהא גט, הרי אם משקרה שלא נטמאה ודאי לא הוה גט יש לפקפק על דברי הרא"ש בפסקיו לנדרים שכתב טעם דהלכה כרב המנונא עי"ש ויש ליישב כמובן, ואכמ"ל ודוק בכ"ז:

נסתפקתי באשה שבאה לפנינו ואומרת נתגרשתי בבית דין של פלוני מי מהימנא בלא הרשאה ובלא עדים מי אמרינן דהוי מילתא דעבידא לגלויי וכמו שאמרו בראש השנה נאמן אחד לומר קדשו ב"ד את החודש. אמנם מצינן לומר דנוגע שאני דאיהי בעיא להתיר את עצמה ואף במילתא דעבידא לגלויי לא מהימנא. וכן כתב בשו"ת נוב"י סימן כ"ז דנוגע לא מהימן במילתא דעבידא לגלויי, והביא ראיה מהא דאמרו שאם אמר נתגיירתי בבית דין של פלוני צריך ראיה, והקשו עליו דהא אם לא נאמינו הוא עו"ג, ועו"ג לא מהימן אף במילתא דעבידא לגלויי, אך כוונתו דנגיירנו עכשיו בפנינו ואחרי זה נשאל פיו ואם יאמר שנתגייר מקודם בב"ד של פלוני לא מהימן ואמאי הא הוה מילתא דעבידא לגלויי, ואשכחן בסוף פ"ב דכתובות דפליגי תנאי אם עו"ג ונתגייר מהימן, מי אמרינן דכיון דעו"ג הוא לא הוה דייק יעו"ש, הא אילו הוה דייק הוה מהימן במילתא דאוושא מלתא יעו"ש. אמנם בעדות אשה ודאי לא מהימן מי שראה בהיותו עו"ג שמת, ואף בכל הפסולים אם הוחזרו אח"ז לכשרות נחלקו הפוסקים, ויעויין ש"ך סימן ל"ה סקט"ז. אמנם לקידוש החודש לא דמי דצריך ב"ד לקדשו, אבל בסידור גיטין דכשר בלא ב"ד, וכיון דלא בעי ב"ד דלא כהאור זרוע בזה, תו לא שייך דמירתתא שיגלה הדבר שתתנצל אח"ז שלא היה בפני ב"ד ולא רמיא אנפשייהו למידק, ובלא זה לא דמי לקידוש החודש ששם עבידי ב"ד דמפרסמי ושולחין שלוחים לפרסם, משא"כ כאן אל מי נוגע הדבר אם לא לה לבדה, ולהך דבכורות (דף ל"ו) דבכור זה נתן לי ישראל במומו לא דמי, דשם חששא בעלמא מדרבנן ואטו הכהנים חשודים בודאי המה על מומין יעוין שם דאמר אימור דאמר ר"מ לחששא לאחזוקינהו מי אמר, ולכן מביא מדמאי דג"כ מדרבנן חששא בעלמא דרוב ע"ה מעשרין הן, אבל כאן דבעיא שני עדים דבר תורה כמו כל דבר שבערוה היכי דאיתחזק איסורא מי אמרו דנאמין לה, ודוקא במת בעלה דמירתתא שלא תהא סופה חמור מתחלתו דאתא גברא קמן וקאי התירוה חכמים משום עגונא, אבל הכא לא חששו לעגון שתוכל להביא גיטה או הרשאה מב"ד או עדים שראו שנתגרשה. ועין יבמות (צ"ד) שאין נאמנים לומר שמתה אשתו שישא אחותה משום דליכא עיגונא. שוב ראיתי בפתחי תשובה סימן קמ"ב שמביא דברי המחברים בזה. ובזה א"ש מה שהקשה בנוב"י מהך דב"ד של שמואל הרמתי דהוא וב"ד קיים, דשאני תמן דמפרסמי מלתא דא דנפ"מ לכל העמוניות ומואביות שיבאו אחר זה להתירם לקהל ובכי הא מלתא עבידי דמפרסמי ומודיעים שנתבררה הלכה כך:

והנה התבוננתי בתוספות פ' מרובה (דף ע"ד) תוך ד"ה אמר ליה אביי שהקשו אמאי משלמי העדים שאמרו שסימא עינו והפיל שינו, הא יכולים לומר לטובתו באנו לשחררו, ותירצו דאיירי כשעמד בדין. ולכאורה כיון דטעין עמדתי בדין ושחררוני עפ"י סימוי עיני, הלא היה צריך להיות מהימן דהוי מילתא דעבידא לגלויי ומותר בבת חורין, ואי משום דהוי לאפוקי ממונא דמפיק עצמו מיד הרב, ז"א דהא הרב מודה, ואי משום דנאמין להרב באמרו שסימא עינו ועמד בדין ויצא לחירות, מיגו דבידו לשחררו ע"י גט שחרור, ז"א דהא בעל שאמר גרשתי אשתי אמרו חוש לה ועוד למפרע אינו נאמן ויכולים לומר דבאו לטובתו שנשתחרר למפרע, ולכך פירשו בתוספות ומסתמא כבר נתפרסם הדבר שיצא העבד לחירות, אבל אי לא נתפרסם הדבר אינו נאמן לומר נשתחררתי בב"ד פלוני אע"ג דהוי מילתא דעבידא לגלויי ואע"ג שהרב מודה למדין מזה מכש"כ לנידון דידן דאשה לא מהימנא לומר נתגרשתי בב"ד של פלוני אף אם הוי בעינן ב"ד לסידור גט ואף אם הוי הבעל מודה שגרשה בפני ב"ד של פלוני ודוק. ולפלא על הפוסקים בסימן רס"ז ביו"ד ובש"ך ס"ק צ"ו שלא ביארו כל זה, דלכאורה דמי לאומר גרשתי את אשתי, ואולי דבר שבערוה חמיר טפי ועבד לא הוי דבר שבערוה. ומצאתי בשו"ת מוהרשד"ם אריכות מחלוקת עם ר"א יעו"ש בחלק יו"ד סימן קצ"ו קצ"ז. ובשו"ת מבי"ט ח"ב סימן קצ"ט ובתשובת האלשיך סימן ג' האריכו אם דומה לאומר גרשתי את אשתי יעו"ש ודוק. ואחרי זמן מצאתי בהשגות הראב"ד על הרי"ף בגיטין גבי עשיתי עבדי ב"ח דכתב דנאמן הואיל דהוא איסור קל יעו"ש:

כד

זאת אומרת מת בעלי וצרתה אומרת נהרג הואיל כו':

בעד אחד אומר מת ואחד אומר נהרג נחלקו הפוסקים ובראשם הרא"ש והש"ג עיין סימן י"ז ס"ק י"ט בחלקת מחוקק. והנה שיטת הש"ג דדוקא בצרות אמרינן דאין הכחשת צרה כלום, אבל בעדים הוי הכחשה בחקירות ואין עדותן עדות, והב"ח כתב משום דפלגינן דבורא, ואמרינן דלא נהרג רק אינו קיים, ובאמת דבריו צ"ב, דאיפה מצאנו בכל הש"ס פלגינן דיבורא בכה"ג, דלא מצאנו פלגינן דיבורא רק בענין שהנאמנות בזה איננו מצד הענין שבלתי אפשרי שנאמינו כמו הך דהרגתיו או גרשתיו, ובפרט אחרי שכתב רבינו שאי אפשר שנאמין לאדם על עצמו משום שיש אנשים מרירי יום דיגילו למצוא קבר, וכיון דקיי"ל דעל עצמו אינו נאמן שוב לא משקר מחמת שרוצה להרוג את עצמו, ושוב על עדות האשה נאמן, ובלא כל הני טעמי כן הוא, אבל מה דחזינן דמשקר משום הכחשה או הזמה וכיון דאיכחוש בהך, איך נפלוג דיבוריה להאמינו באופן אחר ממה שהעיד וזה פשוט [וראיתי דברים כאלה יוצאים מפי קדמון הוא רבינו ישעיה דטראני בתוספות רי"ד למסכת בבא בתרא (דף ל"א:) בהך נהי דלאכילה איתכחיש וכו' עיי"ש והבן], אבל כוונת הב"ח דבאמת נאמנות עד אחד באשה אינו מצד חשיבות העד להאמינו, כמו עד אחד באיסורים, ותרי בממונא, דהוי דבר שבערוה ואיתחזק איסורא וע"כ דהוא משום דמלתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי דהא אפשר להתברר וכן משום דאיתתא דייקא ומינסבא, א"כ ענין הנאמנות מצד עצמות הענין דנראה שאמת שהוא מת, א"כ כאן מה שאינו חי הוא הדבר אשר מעיד הענין מצד עצמותו, או דאם היה חי לא ישקר אינש בדבר דעתיד למגלי או משום דאתתא דייקא ומינסבא, וא"כ במה שאומר שנהרג וכיו"ב זה אין להאמין כלל אותו מעיקרא דדבר זה אם מת או נהרג לא שייך ע"ז לא מלתא דעל"ג ולא דייקא ומינסבא, וא"כ ע"ז אינו שייך להנאמנות, רק משום דכיון דיצאת מחזקת א"א כיון שאינו קיים שוב יש לו נאמנות מצד עד אחד, אבל מ"מ שייך ע"ז פלגינן דיבורא, כיון שאינו נכנס בענין הנאמנות של הך דעל"ג ודייקא. כן נראה להסביר כוונת הפוסקים, אך הבית שמואל כתב כיון דבעדות אשה סגי בעד אחד, א"כ אף ע"ג דחד ודאי משקר בכ"ז הא איכא אחד שמעיד אמת, וזה הביא בשם הפני משה הספרדי. ונראה דמה שנסתפק הר"י אבן לב הובא בקונטרס עגונות סימן ע"ה אם נחשבין לשני עדים או לחד דתלוי בהנך סברות, דלפי הב"ח כביאורי חשובין כשני עדים שאמרו שאינו חי, ולפי סברת הפני משה אין כאן רק עד אחד שמקבלין עדותו. ובאמת מפורש כן בירושלמי דרב מייתי דב' כיתי עדים המכחישים זל"ז בבדיקות כשרין, מהא דאחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג דתנשא, והוה כשני כתי עדים המכחישין זא"ז וקא דחי ולא ס"ל דמר ר' יוחנן הכל מודים בעדים. והנה ראש המדברים ר"י בכר דוד בספר דברי אמת קונטרס תרי ותרי סימן ג' הוכיח מזה דלפ"ז לדידן דקיי"ל דב' כתי עדים המכחישין זו את זו אף בהכחשה גמורה, ואף שנים אומרים שנתקדשה לראובן ושנים אומרים שנתקדשה לשמעון וכיו"ב לא מבטלינן עדות שניהן וכמבואר קדושין (ס"ה) עיי"ש ברשב"א, א"כ ה"ה בעדות אשה הוי כב' כתי עדים המכחישות ותנשא דחד ודאי קא אמר אמת [ועיין ריב"ש סימן תע"ט בזה באורך שהוכיח דלא מבטלין עדות כת הכשרה אשר אחת ודאי מעידה האמת] ובאמת ר' יוחנן אמר בירושלמי דבמונה נחלקו אבל בכולל כו"ע מודו דהוי הכחשה ובטלה העדות, ואנן קיי"ל דלא שנא בכולל לא שנא במונה לא בטלה העדות עיי"ש באורך גדול:

ולפע"ד נראה דדבר זה תלי באשלי רברבי, דנחזי בשני עדים אם מעידין על הדבר כמו מת או נתגרשה, ושנים אומרים איפכא לא מת או לא נתגרשה, א"כ הוי הדבר בספק ואם ניסת לאחד מעדיה לא תצא באומרת ברי לי וכן בממון אפשר דמהני תפיסה עיין תוספות כתובות (כ'), ולכך אם שתי כתי עדים מכחישות זו את זו בחקירות, אמרינן דמת הוא לדברי הכל בין להנך דאמרי מת על מטתו בין להנך דאמרי נהרג וכיו"ב, דשאינה אשת איש מעידים שני עדים כשרים ונאמנים, אבל באחד אומר מת ואחד אומר נהרג, אלו אמר השני לא מת הרי סברי רוב פוסקים דעל העד האחד לא נשאר שום ספק וכמי שאינו, וע"כ כיון דמוכחש שוב העמידו האשה ע"ח ודבריו אינם כלל [ובעד אחד באיסורין עיין ש"ך סימן קכ"ז] ואע"ג דעד אחד נאמן כשנים בכ"ז אם הוכחש שוב אינו נאמן, ואף אם ניסת להעד שאמר מת ואומרת ברי לי תצא, א"כ גם הכא כיון שכל עד מוכחש מחבירו מיבטל בטיל עדותו, אבל לרבינו שסובר דלא בטלה עדות העד ואם ניסת להעד לא תצא, א"כ הכא ממ"נ איכא דברי עד שמעיד שאינו קיים ודבריו אינם בטלים ודוק. ולפ"ז הירושלמי קאמר במפורש הלכה ד', אבל ד"ח בין שאמר משנשאת בין שאמר עד שלא ניסת כו' לא תצא, הרי דבעד אחד ג"כ בהכחשה לא בטלה עדותן, ולכך בעד אחד אומר מת ועד אחד אומר נהרג, תנשא ממ"נ למאן דאמר דבשני כתי עדים ג"כ לא בטלה עדותן, אבל מתלמודא דילן בכתובות (כ"ב) מוכרח כמוש"כ הרמב"ן דפליג על הירושלמי וסובר דעד אחד הנכחש אין עדותו קיים, א"כ ה"ה באחד אומר מת ואחד אומר נהרג בטל עדות כל אחד מחמת דנכחשו וא"כ בעדות לא ינשאו ג"כ ודוק:

ומה שהאריכו האחרונים בעדים המעידין על מנה אם מכחישין זא"ז בחקירות אם מצי העד לחייבו בשבועה ועיין נוב"י בזה. נראה לענ"ד לפוטרו מטעם אחר, דלהך שיטה דסברה דשבועת עד אחד ליכא רק בטענה של בעל דבר אבל טוענו בספק לא מצי העד לחייבו בשבועה, וזה דעת כמה רבוותא, וכמו שנראה מדברי הגר"א בסימן ע"ה אות ע"ז דמצי לומר קים לי, ובטוענו קטן סתם גם המחבר דאין נשבעין עפ"י עד אחד בסימן צ"ו סעיף א', א"כ ניחזי דהגמרא קאמר בשבועות (דף מ') דכופר הכל פטור משבועה, משום דלהתובע איכא חזקה דאין אדם תובע אלא א"כ יש לו, ולהנתבע חזקה דאין מעיז פניו בפני בעל חובו. וניחזי, דאימת מחייבו העד שבועה כשתובע ואיכא חזקה דאין אדם תובע אלא א"כ יש לו, אבל כאן שהרי שני עדים מעידין על המנה, רק שמכחישין זא"ז בחקירות, א"כ אתרע חזקה דאין אדם תובע אלא א"כ יש לו, דכיון דסהדי שכשרין לכל עדות שבתורה [כמו דאמר רב חסדא אלו באין בפ"ע ומעידין כו'] מעידין כדבריו. א"כ שפיר מעיז פניו לתבוע אפילו שאין לו כיון דליכא חזקה, שוב הוה כמו דליכא טענה, ואיך מצי העד לחייבו שבועה כיון דליכא תביעה, וחזקה דאין אדם מעיז איכא הכא, דאפילו נגד תרי סהדי מעיז א"כ לא מצי לחייבו שבועה, דאפילו המחייבין עפ"י עד אחד בטענת ספק או בקטן, משום דליכא חזקה דאין אדם מעיז, אבל בגוונא דחזקה דאין אדם מעיז פניו איכא, וחזקה דאין אדם תובע ליכא שפיר אינו חייב שבועה ודוק. וסברא כזו מצאנו לרבינו בפ"ט מהלכות אישות, דעד אחד אומר נתקדשה והיא אומרת לא נתקדשתי מותרת להנשא, ובעד אחד אומר כדבריה אז לא תנשא לכתחלה, דכיון דעד אחד מסייע לה מעיזה, לכן אסורה לכתחלה ועיין בהרב המגיד שם:

והנה מש"כ תוספות, דהא דאמר הגמרא אפילו ר"מ מודה דכל לא מת בעדות אשה לאו הכחשה היא, דדוקא בצרות קאמר כדמוכח מסיפא, וטעמא פירשו, משום דלא מת לא הוה הכחשה כיון שאינה באה להתיר עצמה, אבל כאן במת ונהרג ששניהן באין להתיר את עצמן וחזינן דאמרי בדדמי כו'. ולכאורה בפשיטות הו"א, דאם צרתה אומרת לא מת, הלא כל החקירה רק על מי שאומרת מת להתירה שפיר אמרינן דצרתה משקרת ומתירין חברתה להנשא, אבל כאן שזו אומרת מת וזו אומרת נהרג, הלא אם אנו מתירין, אנו מתירין את שניהם להנשא, [והוה כב' שבילין דבבת אחת טמאין] והא חדא משקרת ואיך אנו מתירין את שתיהן דנתיר האחת המשקרת בודאי ואם נתירה עפ"י עדות חברתה הלא אין הצרה מעידה לחברתה ודוק. ונתבונן נא לטעם תוספות, אם באה אחת ואמרה מת, והתירוה להנשא, ובאתה השניה ואמרה נהרג, לא מצינן לאסור הראשונה, דזה זרות לא ישוער, דנימא דאמרי בדדמי, והצרה תאסור אותה אחרי היתרה, או אחרי שניסת, דכמו דאמרינן דצרה אפילו מסיח לפ"ת אינה נאמנת, דתעשה עצמה בכך כמסית לפ"ת, כן הכא תאמר נהרג לאסור לצרתה, וא"כ הצרה השניה האומרת נהרג אפשר דאסורה להנשא, דחזינן דהראשונה שבאה להתיר עצמה אמרה מת, אלמא דאין דבריהם מכוונים וא"כ חיישינן דאמרה בדדמי, אבל לפמש"כ א"ש, כיון דהראשונה הותרה להנשא, שוב כל החקירה על השניה לחודה, ואז תלינן דהיא האומרת אמת ומתירין אותה להנשא ודוק היטב בכ"ז:

---

---

שולי הגליון

---

---

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף