חידושי רבנו חיים הלוי/גירושין/יב

חידושי רבנו חיים הלוי ‏ גירושין יב

ג

פי"ב ה"ג

בא הבעל וערער אם אמר לא נתתיו לה אלא נפל ממני ומצאה אותו אינו נאמן שהרי הודה שכתבו לה והרי הוא יוצא מתחת ידה, אבל אם אמר הבעל על תנאי הי' פקדון הי' מעולם לא כתבתיו מזויף הוא יתקיים בחותמיו או בעדי מסירה כמו שביארנו, ואם לא נתקיים אינה מגורשת וכו'. עכ"ל. ובפי"ד מה' מלוה ולוה ה"ה כתב הרמב"ם ז"ל הוציא עליו שט"ח שאינו יכול לקיימו ואמר הלוה אמת שאני כתבתי שטר זה אבל פרעתיו או אמנה הוא או כתבתי ללות ועדין לא לויתי וכל כיוצא בזה הואיל ואם רצה אמר לא היו דברים מעולם והרי מפיו נתקיים ה"ז נאמן וישבע היסת ויפטר. עכ"ל. וצ"ע דמ"ש דבה' מלוה ולוה כתב סתמא דבטען שכתב ללות ולא לוה נאמן ובה' גירושין חילק דבטען שנפל ממנו ומצאה אותו אינו נאמן, ומ"ש גט משארי שטרות וצ"ע, וכבר עמדו בזה המפרשים.

ונראה לומר, דהנה התוס' בכתובות די"ח ע"ב הקשו על הא דתנן העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו וכו' אם אין כת"י יוצא ממק"א הרי אלו נאמנין, והא לקמן דף י"ט ע"ב תניא שנים החתומין על השטר ובאו שנים אחרים ואמרו אנוסין היו הויין תרי ותרי, הרי דחשוב עדות גמורה בשטר שאינן אנוסין, ואיך מהניא הא דאין כת"י יוצא ממקום אחר דליהמנו והא הוי מיגו במקום עדים, ותירצו ז"ל וי"ל כיון דהצריכו חכמים קיום הכא לא חשיב קיום כלל מה שאומרים כתב ידינו הוא זה כיון דאינהו גופייהו אמרי תכ"ד קטנים או אנוסים היינו, וביאור הדברים, דהכא לאו מדין מגו אתינן עלה, ורק דקיומם לא מהני כיון דאמרי דאין זה שטר כלל ורק מעשה כתיבה בעלמא, וממילא לא שייך הכא מה דהוי נגד עדים, דמ"מ עדותן אינה מתקיימת רק כמו שהם אומרים ואמירתן הא הויא דאין זה שטר כלל. ויש להסתפק באומר כתבתי ללות ולא לויתי מהו דינו, אם נימא דדוקא באנוסים וקטנים דלפי דבריהם עצם השטר בטל בזה הוא דאמרינן דהוי מחוסר קיום כיון דאמרי דאין זה שטר כלל, אבל בכתבתי ללות ולא לויתי דמודה דעצם השטר קיים דהרי עדיין הוא שטר גמור ללות בו, וא"כ הרי גם לפי דבריו אין כאן חסרון קיום כלל, ורק דמדין מגו אתינן עלה שיהא נאמן לומר לא לויתי, או דנימא דכיון דכ"ז שלא לוה ולא מסרו למלוה א"כ אכתי לא נגמר עדות שבשטר ואין כאן עדות של הלואה, א"כ שוב אמרינן דכיון דלפי דבריו אין כאן עדות כלל, על כן שוב לא צריכינן לדין מיגו כלל, ודין מחוסר קיום בי', דהקיום אין בו ממש כיון דקאמר דאכתי ליכא עדות של הלואה כלל בשטר זה, וצ"ע. ונראה דלפי המבואר בסוגיא דף י"ט שם דהעדים שאמרו אמנה היו דברינו אם כת"י יוצא ממקום אחר אין נאמנין, ובאין כת"י יוצא ממק"א נאמנין, הרי מבואר דגם בכה"ג דיינינן בי' דין חסרון קיום, דכיון דבכת"י יוצא ממק"א אין נאמנים א"כ הרי בע"כ דהעדות שבשטר מעידה דאינו אמנה, וממילא דלא מהניא מיגו לזה דהא הוי נגד העדות שבשטר, ובע"כ דנאמנותן באין כת"י יוצא ממקום אחר הוא מדין חסרון קיום, והרי באמנה הרי עצם השטר מיהא כשר הוא ללות בו, ובע"כ דגם בכה"ג שעצם השטר כשר הוא מ"מ כל שאומרים עליו שאין בו עדות הלואה עדיין אין זה קיום, ונאמנים העדים מדין חסרון קיום, וה"ה בלוה המקיימן ג"כ נאמן מדין חסרון קיום, וא"צ להסתייע מדין מגו כלל. וכן נראה מוכרח מהא דתנאי היו דברינו דנאמנים באין כת"י יוצא ממקום אחר, לדעת הסוברים דבכת"י יוצא ממק"א אין נאמנים, דג"כ מוכרח בע"כ דמדין חסרון קיום אתינן עלה, והתם הא ג"כ השטר עדיין כשר הוא ללות בו, דהרי בגוף השטר לא נכתב בו שום תנאי, וגם דבידו למחול לו את התנאי, ובע"כ דגם היכא דעצם השטר כשר הוא מ"מ כל שיש בו חסרון עדות של מסירה והלואה דהוא חסרון גמר העדות שבשטר דיינינן בי' דין חסרון קיום דמהימן גם בלא דין מיגו.

אלא דצ"ע מהא דמבואר שם בכתובות די"ט ע"ב אר"נ העדים שאמרו אמנה היו דברינו אין נאמנים, ולדעת הרבה ראשונים קאי זאת גם באין כת"י יוצא ממק"א, ואע"ג דבאמרו אנוסים היינו הרי מבואר להדיא במתני' שם דנאמנין באין כת"י יוצא ממק"א, ובע"כ משום דבאומרים אמנה היו דברינו כיון שהשטר מיהא כשר אין בזה משום חסרון קיום, וא"כ הרי מבואר מזה להדיא דלא כדברינו, דכל שמעידין על השטר שנעשה כהלכתו שוב אין בו משום חסרון קיום. אכן נראה, דהתם טעמא משום דנהי דאיכא בהגדתן דין חסרון קיום, מ"מ מאחר דעכ"פ הא מעידין שהשטר כשר, א"כ שוב הדר דינא דהשטר מכחיש ומבטל להגדת עדותן שאומרין אמנה הי', וממילא דלא מהניא גם טעמא דחסרון קיום כיון דמוכחש זאת מעדות שבשטר, וכמבואר כן להדיא בב"ב דף מ"א דטעמא דאין נאמנין משום דלא אתי ע"פ ומרע לי' לשטרא, והיינו כמש"כ משום דעדותן הויא דבר המתכחש מתוך העדות שבשטר, אבל אה"נ דבעיקר הגדת עדותן של העדים שאומרים אמנה היו דברינו אית בה דין חסרון קיום, כל שמעידין שלא נגמר עדיין מעשה השטר, אלא דלא מהניא משום הכחשת השטר, וא"כ כל זה הוא באמנה ותנאי דהעדים אומרים דבעשיתן נמסר להמלוה שלא בחוב, וע"כ שפיר השטר מכחישן, משא"כ בכתבתי ללות ולא לויתי דליכא ע"ז שום הכחשה מהשטר, דהרי קי"ל כותבין שטר ללוה, א"כ שוב מועיל הדין של חסרון קיום דנאמן ע"ז, משום דלפי הגדתן עוד ליכא עדות של חיוב בהשטר ושפיר נאמן גם בלא מיגו וגם לר"נ, ומכש"כ דאנן קי"ל כמר בר"א דאי לאו טעמא דאין אדם משים עצמו רשע נאמן גם להכחיש את השטר, וכדמוכח כן מהא דפסק הרמב"ם בפי"ד מה' מלוה ולוה בה"ה שם שהבאנו דהלוה עצמו נאמן לומר אמנה הי', אף דזה מכחיש להשטר, וכמש"כ הרמב"ם בפ"ג מה' עדות דאמנה הויא עדות שקר, ומ"מ נאמן הלוה, ומדמהימן הלוה גם בהכחשת השטר, ש"מ ודאי דאין זה מדין מיגו ורק מדין חסרון קיום, ומשום דכיון דלפי הגדתו עוד לא נשלמה העדות שבשטר ואין כאן עדות של חיוב ע"כ ה"ה בכלל חסרון קיום, וכש"נ.

ומעתה מיושב היטב דברי הרמב"ם שהבאנו שפסק גבי. גט דאם טען ממני נפל ומצאה אותו אינו נאמן וגבי שטרי הלואה פסק דמהימן, ולפי"ז הרי ניחא, דהרי טעמו של הרמב"ם שפסק גבי גט דאינו נאמן הוא משום דס"ל דחשוב מילתא דלא שכיחא כל כך דאף מיגו לא מהניא בזה, אכן כ"ז הוא רק מיגו, אבל היכא דאין כת"י יוצא ממק"א אז פשיטא דמהימן, משום דלא הוי קיום כלל, וכמו דמהניא גם נגד עדים ושטר, ומכש"כ בלא שכיחא, וע"כ שפיר פסק הרמב"ם גבי הלואה דמהימן באין כת"י יוצא ממק"א, משום דלא הוי קיום כלל, אלא דכ"ז הרי לא שייך אלא היכא דצריך קיום, משא"כ בגט אשה הרי פסק הרמב"ם בפ"ז מה' גירושין ובפי"ד שם דגט אשה א"צ קיום כלל, אלא דהבעל יכול לטעון מזוייף, וא"כ היכא דהודה דנכתב כהלכתו שוב לא שייך לומר דחסר קיום, כיון דא"צ קיום, ומה שיוכל לטעון מזוייף הוא רק מיגו, וכיון דהוי מילתא דלא שכיחא דלא מהניא מיגו שפיר פסק הרמב"ם דאינו נאמן.

כא

פי"ב הכ"א

אשה אומרת מת וכו' ואח"כ בא עד כשר ואמר לא מת ה"ז לא תנשא ואם נשאת תצא. עכ"ל. ובמ"מ שם הביא דעת הרמב"ן והרשב"א שחולקין ע"ז וס"ל דגם בבא עד כשר לבסוף ג"כ אמרינן על עדות האשה שמקודם דכ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים ואין דבריו של עד כשר שבא לבסוף כלום, והוכיחו זאת מהא דאיתא בירושלמי גידל בר בנימן בשם רב בכל מקום שהכשירו עדות אשה האיש מכחיש את האשה והאשה מכחשת את האיש, וכן הוא בתלמודין בכתובות דף כ"ג גבי שבויה אני וחברתי טהורה ואמר לה ע"א את וחברתך טמאה חברתה משתריא אפומא דידה, וכן פסק הרמב"ם בפי"ח מה' איסורי ביאה עיי"ש, הרי להדיא דכל מקום דאשה נאמנת הרי היא נאמנת בעדותה גם לגבי עד כשר, וא"כ הרי מילא דבבאה האשה מתחלה אמרינן על עדות האשה דכ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים גם לגבי הכשר שאין דבריו אח"כ כלום, ועיין במ"מ שם שתירץ לדעת הרמב"ם דזה תלוי בשני הלשונות ביבמות דף פ"ח, דללישנא קמא אמרינן שם ועשו שתי נשים באיש אחד כשני אנשים באיש אחד, ולישנא בתרא איתא שם אבל שתי נשים באיש אחד כפלגא ופלגא דמי, הרי להדיא דללישנא קמא שוה עדות האיש לעדות האשה, וללישנא בתרא עדיף עדות האיש מעדות האשה, ולפ"ז י"ל דדעת הרמב"ם היא דהירושלמי אתי כלישנא קמא דעדות האיש והאשה שוין הן בנאמנותן ועל כן האשה מכחשת את האיש, משא"כ לדידן דקי"ל כל"ב דמאה נשים כעד אחד דמיין, ועדות האיש אלים מעדות האשה, ע"כ אין האשה מכחשת את האיש, וגם בבאה האשה תחלה ג"כ אלים עדות האיש להכחישה, וזהו שפסק הרמב"ם דבאשה אומרת מת וע"א אומר לא מת תצא אף בבאו בזאח"ז, והך דשבויה דאשה מכחשת את האיש היינו משום דבשבויה הקילו, וכדחזינן דגם בבאו בב"א האשה והע"א ג"כ מותרת לכהן עפ"י עדות האשה, ובע"כ דבשבויה הקילו, עכ"ד המ"מ.

והנה צ"ע דברי המ"מ שכתב בפשיטות דללישנא בתרא דמאה נשים וע"א כפלגא ופלגא דמיין א"כ ש"מ דעד כשר אלים עדותו ונאמן יותר מאשה, והרי חזינן דע"א הוא כפלגא ופלגא בין לגבי מאה נשים ובין לגבי תרי, ואע"ג דמאה נשים עדיפי מתרי, וא"כ הרי י"ל דהוא הדין לגבי אשה אחת הוי רק כפלגא ופלגא כמו לגבי תרי, דהרי הא דשתי נשים עדיפי מחדא הוא רק מדין רוב דעות כמו עדיפותא דמאה מתרי, וכיון דחזינן דהרי הוא כפלגא ופלגא גם לגבי תרי ואע"ג דהוא שוה למאה דעדיפי מתרי, ויסוד הטעם בזה הוא משום דהרי בעד הכשר ליכא רוב דעות, דהוא רק יחיד ולא שנים, וע"כ שוה הוא לשתים כמו למאה, וא"כ הרי הוא הדין דשוה גם לחדא להיות כפלגא ופלגא, וממילא דאין לנו הכרח דעדות הכשר אלים טפי מעדות האשה, ולא מצינו חולק על הירושלמי דמבואר שם להדיא דעדות האיש ועדות האשה שוין הם, והאשה מכחשת את האיש. וגם מה שכתב המ"מ טעמא דבשבויה הקילו ג"כ צ"ע, דאם נימא דעדות האיש אלים ונאמן יותר מהאשה, וא"כ הא נתבטלה עדות האשה שאומרת טהורה היא, ואיך סמכינן עלה להתירה, והרי היא ככל שבויה דעלמא דאסורה בלא ראיה להיתר, ומהא דמכשרינן בב"א ליכא הוכחה, דהרי הא דבאו בב"א אינו גורם רק לאשווי' ספיקא, ובזה שפיר אזלינן להקל כדין ספק דרבנן, וצ"ע. וצ"ל לדעת המ"מ דס"ל דהא דע"א כשר ונשים רבות כפלגא ופלגא דמיין, היינו משום דעדיפותא דעד כשר כעדיפותא דרוב דעות, וע"כ אף דבנשים עצמן תלתא עדיפי מתרי, אבל מ"מ לגבי העד הכשר כולהו שוין, דבכל גווני הא איכא רוב דעות, וליכא שום נ"מ בכמות הרוב כמה שהוא, ולא איכפת לנו במנין הדעות כמה שהם, דעכ"פ איכא העדיפותא דרוב דעות למיחשב כפלגא נגד העדיפותא דעד כשר, אבל עכ"פ מאשה אחת הוא עדיף העד הכשר כיון דליכא רוב לסייע לעדות הנשים, ואכתי צ"ע מהך דשבויה וכמש"כ.

ובעיקר הך דינא דע"א לגבי נשים או פסולים הוי כפלגא ופלגא בין לגבי מאה בין לגבי תרי, ואע"ג דאינהו גופייהו לא שוו בנאמנותן, דמאה מהימני טפי מתרי, נראה עפי"מ שפסק הרמב"ם בפכ"א מה' עדות דע"א בסוטה שהוזם משלם כתובתה משום כאשר זמם, הרי להדיא דנאמנות הע"א בסוטה דין תורת עדות בי', ולא דין נאמנות בעלמא, דהרי הא פשיטא דחיובא דהזמה ליכא רק בעדות ולא בשארי נאמנות, וכן נראה מבואר מהא דאיתא בשבועות דף ל"ב דעד מיתה ועד טומאה שכפרו עדותן חייבין בקרבן שבועת העדות, ודין שבועת העדות הרי ג"כ ודאי דליכא רק בעדות ולא בשארי נאמנות, ובע"כ דהעד הכשר נאמן בסוטה ובמיתה גם בתורת עדות, ושאני מפסולין דנאמנותן בעדות מיתה וטומאה הוא רק מדין נאמנות בעלמא, אבל דין תורת עדות לית בהו, משא"כ עד כשר אית בי' דין תורת עדות ג"כ בנאמנותו. ולפ"ז נראה דזהו עיקר הטעם מה דע"א כשר ופסולים רבים כפלגא ופלגא דמיין, משום דכל אלימותא דתרי ומאה מחדא בעדות נשים ופסולין הא הוי משום דין רוב דעות, ומשום דינא דאחרי רבים להטות, דאזלינן בתר רובא בכ"מ, וע"כ בעד כשר כיון דדין עדות עליו, ע"כ ממילא דשוה הוא בין לחדא אשה ופסול ובין לנשים ופסולין רבים, דלגבי' לא מהני הרוב דעות של הפסולין, וכדקי"ל גבי עדות דתרי כמאה וילפינן זאת במכות דף ה' מקרא דעל פי שנים עדים או שלשה עדים וגו', ומזה נלמד דעל דין נאמנות של תורת עדות לא שייך כלל הך דינא דרובא, והא דשנים עדיפי מחד אף בעדות מיתה וטומאה ועגלה ערופה דנאמן בהו גם ע"א, הוא משום דין עדות, דנאמר בה הגזה"כ דעל פי שנים עדים יקום דבר, ואין עדות גמורה בכ"מ אלא עדות של שנים, אבל אין זה שייך לדין רובא, ולפ"ז גם בע"א כשר במקום שנאמן ג"כ לא שייך בי' דין רובא, כיון דדין עדות בי', וגם חד הוי כמאה אם אך אין בהמאה דין עדות של שנים. והגע עצמך עד אחד ועדות מיוחדת המכחישים זה את זה, לרבנן דס"ל בסנהדרין דף ל' דעדות מיוחדת אינה מצטרפת, הרי ודאי דהם חשובין כפלגא ופלגא בהכחשתם, והרי זה לא שייך אלא אם נימא דלהכחיש ע"א בעינן דוקא דין עדות של שנים, ובזה הוא דשייך הך דינא דעדות מיוחדת אינה מצטרפת, דלענין שיחול בעדותם דין עדות של שנים צריכינן דוקא שיהיו עדות אחת, אבל אם נימא דגם דין רובא מהני להכחיש ע"א, א"כ הרי גם אם לא מצטרפי מ"מ הרי רובא מיהת הויין, דגם אם אינן חד עדות מ"מ הרי כל: אחד בפני עצמו דין ע"א בי' א"כ הרי יש לנו רוב של עדות לגבי הע"א המכחישן, ועיין בסנהדרין שם דרבנן ילפי לה מקרא דוהוא עד ומקרא דאם לא יגיד דעדות מיוחדת אינה מצטרפת, וכל זה לא שייך רק לענין למיחשבינהו עדות של שנים, ולא לדין רובא, אלא ודאי דגם לגבי ע"א לא מהני רובא להכחישו כל שאין בהרוב דעות דין עדות של שנים, ומשום דלא אזלינן בדין עדות בתר רובא, ועדות מיוחדת כיון דלית בה דין עדות של שנים אינה שקולה רק כע"א, וא"כ מכש"כ רוב דעות של נשים ופסולים דלא מהני לגבי ע"א, כיון דלית בהו דין שנים עדים, ורק דין רובא הוא דאית בהו, וזה לא שייך לגבי עד כשר הנאמן בתורת עדות, וממילא דלעולם הוי כפלגא בין לגבי חדא אשה ובין לגבי תרי ובין לגבי מאה. וזהו דפליגי התרי לישני, דלישנא קמא ס"ל דכיון דיסוד הך דינא דע"א נאמן בסוטה ומיתה ועגלה ערופה הוא משום דין נאמנות, וכדחזינן דגם נשים מהימני, ע"כ ממילא דהולכין בי' אחר רוב דעות, והלישנא בתרא ס"ל דכיון דמ"מ איהו מיהא עד כשר הוא, וחיילא בנאמנותו תורת עדות, ע"כ ממילא לית בי' דין רובא, ולעולם הוי העד כשר כפלגא ופלגא לגבי רוב דעות. ולפ"ז צ"ע דברי המ"מ שכתב בפשיטות דללישנא בתרא דע"א ופסולין רבים כפלגא ופלגא א"כ ממילא דנאמן יותר מאשה אחת, והא לפמש"נ דטעמא דהויין כפלגא ופלגא הוא משום דלא אזלינן בעדות בתר רובא, א"כ הא נמצא דלאו משום אלימותא דעד כשר הוא דהוי כפלגא ופלגא לגבי הרוב דעות של נשים, ורק משום דכן הוא גזה"כ של עדות דלא מהני כנגדה רובא, אבל אה"נ דגם לגבי אשה אחת יוכל להיות כפלגא ופלגא, וממילא דלא מצאנו מי שחולק על הירושלמי דאשה מכחשת את האיש, וצ"ע.

אלא דבעיקר הך מילתא שהחלטנו, דמהך דתרי כמאה נלמד דכל שהוא במקום עדים לא מהני רובא, יש לדקדק, דבאמת לא נאמר כלל בזה דבמקום עדים לא נהיג רובא, ורק דהעדות עצמה לא חייל בה דין רובא, דנימא דבהלכות עדות יהא דינא דהכל הולך אחר הרוב, ושהרוב דעות יהא עדיף בהלכות עדות מהמיעוט, ע"ז הוא דבא הגזה"כ דתרי כמאה דבעצם דין עדותן שקולין הם, וחשיבא הכחשה של עדות שקולה, ואין הרוב מעדיף את העדות יותר, אבל לא מצינו שיהא נאמר דבמקום עדות ליכא דין רובא כלל. והכי נראה מוכח מדברי הרמב"ם פי"ח מהל' עדות הל"ג ז"ל וזו שהאמינה תורה עדות האחרונים על העדים הראשונים גזה"כ הוא, אפילו היו העדים הראשונים מאה ובאו שנים והזימום ואמרו להם אנו מעידים שאתם המאה כולכם עמנו הייתם ביום פלוני במקום פלוני הרי אלו נענשין על פיהם שהשנים כמאה ומאה כשנים, וכן בשתי כתי עדים המכחישות זא"ז אין הולכין אחר הרוב אלא דוחין את שתיהן עכ"ל, והוא במתני' דמכות דף ה', אלא דשם לא הוזכר רק דשנים מזימין את השלשה, והרמב"ם הוא שהוסיף דגם זה דתרי כמאה בהכחשה נלמד הוא מהזמה, ומשום דתרווייהו חד דינא הוא, והרי בהזמה הא פשיטא דלא שייך כלל למידן דין רובא, כיון דהוא זה גזה"כ להאמין את האחרונים, ואין עדים הראשונים המוזמין מועילין כלל להכחיש את האחרונים שבאו להזימם, דכל שדין הזמה בה הוי גזה"כ דהאחרונים נאמנים, וא"כ הרי צ"ע דאיך שייך למילף מינה לגבי הכחשה דלא אזלינן בתר רובא, וצ"ל דבאמת מהך קרא דעל פי שנים עדים וגו' תרתי ילפינן מיני', חדא דשנים מזימין את השלשה, ועוד דלא אזלינן בהכחשה בתר רובא, אכן מדברי הרמב"ם משמע דהזמה והכחשה חד דינא נינהו בזה, וצ"ע. ונראה מוכרח מזה, דיסוד הך דרשא דלהקיש שלשה לשנים עיקרה לא נאמר לענין דין רובא, ורק בעצם הלכות עדות, דשנים ויתר משנים שוין בנאמנות עדותן, ואין עדות המרובין אלימא מעדות המועטין, וממילא נכלל בזה דרובא לא מהני לגבי עדות, כיון דשניהם שקולים, וע"כ שפיר ילפינן הכחשה מהזמה, דבעיקר דין עדות ואלימותייהו שפיר יש לדונם זמ"ז, וזה דשנים מזימין את השלשה הוא רק משום טעמא דשניהם שקולים בדין עדותן. אשר לפ"ז הרי מוכרח להדיא כמש"כ, דהא דתרי כמאה, ורוב לא מהני במקום עדות, הוא רק דבהלכות עדות ליכא אלימותא דרובא, וכעיקר הדרשא דלהקיש שלשה לשנים דאיירי רק בדין עדות, אבל מ"מ זה לא מצאנו דכל כנגד עדות לא ינהוג כלל דין רובא, וא"כ הרי כל זה לא שייך אלא אם באנו לדון דין ההכחשה בהלכות עדות, אבל לא דבטיל מינה דין רובא לגמרי, ולפ"ז בעדות מיוחדת לרבנן דלא מצטרפי שפיר הויין כפלגא ופלגא לגבי ע"א, משום דהתם הא איירינן במקום דצריך עדות דוקא, ודעות בעלמא אם אין דין עדות עליהן אינם מועילים כלל שם, וע"כ גם רוב של הכשרים המיוחדים, כיון דבהלכות עדות לא אזלינן בתר רובא, ואין בהרוב שום אלימותא מהמיעוט שכנגדו, ולא חשוב רק רוב דעות לבד, ועל כן אינו מועיל כלל שם, וכיון דבהלכות עדות דין ע"א בהו ממילא הויין כפלגא ופלגא לגבי הע"א, משא"כ הכא בע"א ומאה נשים, כיון דחזינן דהויין מיהא כפלגא ופלגא, הרי דאע"ג דנשים לית בהו דין עדות כלל מ"מ הרי הן כפלגא ופלגא לגבי הע"א, ובע"כ דהכא שאני דגם נאמנות שאין בה דין עדות ג"כ מועילה להכחיש את העד ולאשוויי ספיקא, ונאמנות ועדות שוין הכא, וא"כ גם הרוב דעות שפיר יוכל להועיל להכחיש את הע"א לגמרי, כיון דלאו מדין הכחשה דעדות אתינן עלה רק מדין רוב דעות של נאמנות בעלמא. ולפ"ז י"ל דזהו דעת המ"מ שמפרש דהא דע"א כשר ופסולין רבים כפלגא ופלגא דמיין הוא משום אלימותא דעד כשר, משום דס"ל דבלא"ה היה מועיל רוב נגד הע"א לבטלו, כיון דמועיל הכא נאמנות בלא דין עדות, וכש"נ.

אולם נראה, דאע"ג דיסוד הך דינא הוא דבהלכות עדות לא אזלינן בתר רובא, אבל מ"מ ממילא נכלל בזה דבמקום עדות לא שייך רובא, וכל גווני רובא בטל בעדות, ועל כן גם במקום דמועיל נאמנות, מ"מ העד כשר כיון דהלכות עדות בי' לא מהני רובא כנגדו, ותרי לישני דפליגי אם רוב דעות מועיל כנגד עד כשר, הוא משום דפליגי אם יש בזה בעד הכשר דין עדות לענין זה שלא יהא מועיל רוב דעות כנגדו או דדין נאמנות בהע"א הכשר לגבי זה, וממילא דמועיל כנגדו הרוב דעות, אבל הא מיהא דלהל"ב הא דע"א ומאה נשים כפלגא ופלגא דמיין הוא רק משום דלא מהני כנגדו הרוב דעות של הפסולין, אבל לא משום אלימותא ויתרון נאמנות הוא דהוי זאת, וא"כ אכתי צ"ע דברי המ"מ בזה שתלה דין זה דאשה מכחשת את האיש בהנך תרי לישני דמאה נשים וע"א אם הוויין כפלגא ופלגא אם לא, והרי לפמש"נ דטעמא הוא משום דלא נהיג רובא בעדות, א"כ מאה נשים ואשה אחת ג"כ שוין, וממילא דלעולם הויין הכשר והפסולין כפלגא ופלגא בין לגבי חדא ובין לגבי רוב, ודברי הירושלמי אתיין גם כל"ב, וצ"ע. ובאמת דברמב"ם אינו מבואר כלל אלימותא דעד כשר מאשה רק לענין זה שהע"א אינו מתכחש ומתבטל ע"י עדות האשה שמקודם, ומשום דכמו שאינו מתכחש ומתבטל ע"י רוב דעות, כמו כן אינו מתבטל בפני הך דינא דכ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים שע"י פסולים, אבל אה"נ דגם לגבי אשה אחת ובב"א ג"כ הוי כפלגא ופלגא, ומשום דאע"ג דדין עדות שבו מועיל לו לענין שלא יבטלו דבריו מחמת הפסולין, אפילו כשהן מרובין, אבל מ"מ לענין לבטל דברי הפסולין ג"כ לית בי' אלימותא, ולעולם הוי כפלגא ופלגא בין לגבי חד ובין לגבי מרובים, בין בב"א ובין בזאח"ז. ויש להוסיף עוד בזה, דהנה יעו"ש ברמב"ם פ"ט מהל' רוצח שפסק דאשה אומרת ראיתי את ההורג ואשה אחרת מכחשת אותה ואומרת לא ראית היו עורפין, בין שבאו שתיהן כאחת בין שבאו זאח"ז, ובכשרים פסק הרמב"ם דאם באו זאח"ז אין עורפין, משום דאמרינן על עדות הראשון שראה את ההורג הך דינא דה"ה כשנים ואין דבריו של השני כלום, הרי להדיא דבפסולין ליתא כלל להך דינא דה"ה כשנים, וקשה על מה שפסק הכא דרק בע"א כשר המכחיש את האשה לא תנשא, דמשמעו דאם אשה אחרת מכחשת אותה תנשא, ואמאי הא בפסולין לא אמרינן כלל דה"ה כשנים, ובע"כ צ"ל דהכא בעדות מיתה שאני, דזה שאומר מת בעלה נאמנותו אלימא יותר, או משום חזקה דאשה דייקא ומינסבא, או משום דמילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי, ועל כן גם בעדות נשים אין האשה שבאה אח"כ ואומרת לא מת מועילה להכחיש את האשה שאמרה מתחלה מת, וכיון שכן דכל העדיפותא של של האשה שבאה מתחלה ואמרה מת הוא מצד אלימותה של עצם עדותה, על כן שפיר סובר הרמב"ם דזה לא מהני רק לגבי פסולין שכמותה, משא"כ לגבי עד כשר כמו דלא מהניא לגבי' האלימותא דרוב דעות של פסולין, כמו כן לא מהניא לגבי' גם הך אלימותא שיש בעדות הפסול, ולעולם אין עדותו מתכחשת ומתבטלת, וזהו שפסק דלא תנשא. ולפ"ז י"ל דזהו ביאור פלוגתת הרמב"ם והרמב"ן הכא, דהרמב"ן ס"ל דגם בפסולין איכא הך דינא דכ"מ שהאמינה תורה ע"א ה"ה כשנים, וע"כ ס"ל דכשבאה האשה מתחלה ואמרה מת אין הע"א שבא אח"כ ואמר לא מת מועיל להכחישה, ומשום דכל שיש בו הך דינא דה"ה כשנים שוב מועיל זאת גם בפני עד כשר, דאין דבריו של אחד במקום שנים, והרמב"ם דס"ל דהך דינא דה"ה כשנים ליתא בפסולין, ואין בהאשה שבאה מתחלה ואמרה מת בעלה דינא דה"ה כשנים, ורק משום אלימותא דהעדות של מת בעלה הוא דאתינן עלה להכחיש ולבטל דברי העד כשר שבא אח"כ, וכל שהוא משום אלימותא דהעדות שפיר ס"ל להרמב"ם דאלימותא דפסולין לגבי עד כשר ליכא, ולעולם הויין העד כשר והאשה כפלגא ופלגא בין באו בב"א בין באו בזאח"ז, וע"כ שפיר פסק דלא תנשא ואם נשאת תצא. ולפ"ז הא ניחא דעת הרמב"ם מהירושלמי דאשה מכחשת את האיש, כיון דנתבאר דכל האלימותא דעד כשר הוא רק לענין זה שהוא אינו מתכחש ומתבטל מחמת הפסולין, אבל לענין שיהא הוא מכחיש ומבטל לעדות הפסולין בזה אין בהעד הכשר שום אלימותא כלל, ולעולם דינו כפו"פ בין לגבי אשה אחת ובין לגבי מאה נשים, בין בב"א ובין בזאח"ז, וע"כ שפיר קאמר הירושלמי דאשה מכחשת את האיש, כיון דשניהן שוין, וכאשר כן פסק הרמב"ם בדין שבוי' דאשה מכחשת את האיש עיי"ש, והא דהשמיטו הכא הוא ג"כ משום שסמך על מה שפסק זאת בדין שבוי', ומשום דשבוי' ושארי עדיות שוין בדין עדות שלהן, ומיושב היטב דעת הרמב"ם וכש"נ.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· מעבר לתחילת הדף