מעשה רקח/גירושין/יג

מעשה רקח ‏ גירושין יג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק יג מהלכות גירושין

יא

כבר אמרנו וכו' כיצד וכו'. כמה מעשים הוזכרו שם בגמרא וכולהו איצטריכו לאשמועינן דכל שלא נתכוון להעיד מקרי מסל"ת ובלבד שיאמר דברים שמשמען שבדרך סיפור קאמר ורבינו שהזכיר כמה היה נאה וכמה טובה עשה עמי וכו' לדוגמא בעלמא נקטיה וכמ"ש הריב"ש סי' ש"ע וכן מ"ש ותמהנו לדבר זה וכו' דמדברי הגמרא א"צ לכל זה וכבר סיים ז"ל וכיוצא בדברים אלו וכו':

יג

וכן אם שמע מעכו"ם שאמרו הרגנו וכו'. מדכתב לשון הרגנו ונ"ט כדי להטיל אימה משמע שאם אמרו נהרג דכוונתם ע"י עכו"ם אחרים נאמנים וכן דקדק הטור ז"ל וכתב דמדברי הרא"ש ז"ל משמע דאף בנהרג אינן נאמנים ומרן ז"ל בב"י הביא הברייתא והמסקנא דבמלתא דשייכי בה עבדי לאחזוקי שקרייהו ופי' רש"י דשייכי בה כי הכא שמתפארים שהרגו בדין עבדי לשקר ולומר נהרג אפי' שלא ראוהו (אלא) יוצא לדין ומשמע לרבינו דלא מקרי שייכי בה אלא כשאומרים שנהרג ע"י וכו' ע"כ ולא ידעתי למה הביא פי' רש"י ע"ד רבי' שהרי מדכתב רש"י שמתפארים שהרגו בדין וכו' נראה שאין זה טעמו של רבינו שכתב שמחזיקין ידי עצמן כדי להטיל אימה ואם באנו לדקדק ולומר דתפארת שייך גם לעכו"ם אחרים מאותו הדת וכדי להחזיקה אז יהיה פי' רש"י כפי' הרא"ש להדיא ואם נאמר ג"כ שכוונת רבינו במ"ש להחזיק ידי עצמן דר"ל כלפי דתם מעתה גם בעכו"ם אחרים שהם מזה הדת עצמו יהיה שוה ואז רבינו לא פליג לא על פי' רש"י ולא על פי' הרא"ש ז"ל והכי משמע קצת מלשון התלמוד שלא חילקו אלא בסתם גוי מסל"ת לותמנטריסין וכו' ודו"ק:

יד

כותי שהסיח לפי תומו וכו'. כתב ה"ה ז"ל שהוציאו מההיא דפונדקית וכו' וק' דכיון שראתה הפונדקית את החברים שהיו עמו התחילה לבכות ושוב אמרו לה איה חברנו ואז השיבה להם מת וקברתיו וכן תני רב כהנא ואבא בריה דרב מניומי בר חייא פונדקית נכרית היתה ומסיחה לפי תומה היתה זה מקלו וזה תרמילו וזה קבר שקברתיו בו ע"כ משמע שממה שאמרה אח"ך זה מקלו וכו' היינו מסל"ת שאם תאמר הבכיה שבכתה הא אין בה שום דבור ושום גילוי וכיון שכן היכי מוכח לדינו של רבינו מהא שאם מתחילה הסיח לפ"ת אף שאח"כ שאלו וכו' נקרא מסל"ת וצ"ל שאף שהבכיה לבדה אינו מעלה ואינו מוריד מ"מ כיון שאח"כ אמרה הדברים שמוכיחין על בכייתה אמרינן הוכיח סופה על תחילתה שגם הבכיה תקרא מסל"ת ונ"מ לבעלמא וכו' כדברי רבינו וק"ל:

טו

כבר הודענו וכו' אבל אם אמר העד וכו'. בשלהי יבמות ת"ר מעשה באדם אחד שבא להעיד על האשה לפני ר"ט א"ל בני היאך אתה יודע בעדות אשה זו א"ל אני והוא היינו הולכים בדרך ורדף אחרינו גייס ונתלה בייחור של זית ופסחו והחזיר את הגייס לאחוריו אמרתי לו אריה ישר כחך א"ל מנין אתה יודע שכך שמי כך קורין אותי בעירי וכו' לימים חלה ומת והשיא ר"ט את אשתו ופריך תלמודא ור"ט לא בעי דרישה וחקירה והתניא וכו' ודקדק עליו שנים שלשה פעמים וכיון את דבריו והשיא ר"ט את אשתו ומתרץ תנאי היא דתניא אין בודקין עדי נשים בדרישה וחקירה ר"ע ור"ט אומרים בודקין וכו' ע"כ ולכאורה היה נראה פשוט שרבינו הוציא דין זה מעובדא דר"ט לפום ל"ק דברייתא שא"ל בני היאך אתה יודע וכו' דכיון שא"ל היאך אתה יודע מוכח ודאי שלא א"ל ששמע מאחרים אלא שראה או ידע ולכך א"ל ר"ט היאך אתה יודע ומזה הוציא רבינו דינו שכשאומר אני ראיתי שמת שואלים אותו וכו' ופוסק כהך ל"ק דא"צ דרישה וחקירה בעדות נשים אך אמנם ה"ה ז"ל נראה דרוח אחרת אתו שכתב ונראה שרבינו הוציא זה ממ"ש שם מעשה באדם אחד שבא להגיד עדות אשה לפני ר"ט א"ל בני היאך אתה יודע בעדות אשה זו וכו' ודקדק עמו ב' וג' פעמים וכיוין דבריו והשיא ר"ט את אשתו וא"ש שתנאי נינהו דתניא אין בודקין עידי נשים בדרישה וחקירה ר"ט ור"ע אומרים בודקין וכו' ואע"ג דקי"ל כת"ק וכו' ע"כ ל"פ אלא בדרישה וחקירה אבל לומר כיצד כ"ע מודו דאלת"ה לימא ת"ק אין בודקין כלל וכו' ע"כ הרי שלא הכריח דעת רבינו אלא מכח דלא תני ת"ק אין בודקין כלל וכיון שכן ק' תרתי חדא דמה הוצרך להביאו מכח דקדוק כיון שמגוף המעשה של ר"ט הוה יכול להכריחו ועוד דא"כ למאי נ"מ הזכיר המעשה כלל כיון שלא הוציאו אלא מדקדוק דברי ת"ק ואפשר דהה"נ שכוונת ה"ה ז"ל להכריחו מכח אותו מעשה הראשון המוזכר בברייתא דמוכח מיניה דלא בעי דרישה וחקירה אלא משום שיש לדחות דהתם העד לא דיבר מאומה ואפשר שהאשה באה לפני ר"ט וא"ל שמצאה עד שמעיד על מיתת בעלה וכשבא העד לפני ר"ט קודם שיתחיל לדבר א"ל ר"ט היאך אתה יודע וכו' כפשט לשון הברייתא וכיון שכן אין זה ענין לדינו של רבינו באומר אני ראיתיו שמת לכך הוצרך לצרף לו לשון הת"ק וכו' אף שגם בזה יש לדחות דאגב דנקט בר"ע ור"ט דבודקין עדי נשים בדרישה וחקירה נקט נמי בדברי הת"ק הך לישנא ואיך שיהיה אכתי איכא למידק דכיון שכוונת ה"ה להכריח דעת רבינו דאף דלא בעי דרישה וחקירה מ"מ כיצד וכו' בעי מעתה למה הביא ההיא דדקדק עמו ב' וג' פעמים דמשמע דבעי למימר דהיינו הכיצד שכתב רבינו הלא מזה המעשה הוכיחו בגמרא להדיא דר"ט בעי דרישה וחקירה וזה שדקדק עמו ב' וג"פ היינו הדרישה וחקירה וכיון שכן כלפי לייא הוא. הן אמת שגם בדברי רש"י ז"ל שם נתקשיתי שכתב וז"ל דרישה בדיקה כה"ג לכוין את דבריו וחקירה באיזה יום ובאיזה שעה ע"כ וק' טובא דבגמרא הק' ור"ט לא בעי דרישה וחקירה והתניא מעשה וכו' ודקדק עליו ב' וג"פ וכיון את דבריו וכו' דמשמע דמזה המעשה מוכיח דר"ט חקר ודרש דאלת"ה מאי פריך ועוד דמשני תנאי היא ואם איתא הא הויא סברא שלישית דהרי ר"ט לפום ל"ב לא עשה אלא דרישה ואם נאמר דכוונת רש"י לפרש מאי דרישה ומאי חקירה ומלתא דפשיטא היא דכיון דר"ט דרש מכ"ש שחקר דהרי חקירות חמירי מהבדיקו' כדאיתא בפ"ה דסנהדרין דבחקירות אם אמר אחד איני יודע עדותן בטלה ובבדיקות עדותן קיימת זה אינו דכיון דעדות אשה הוא אפשר דבדרישה סגי ומוכרח שנאמר דקים ליה לתלמודא דר"ט תרתי עבד דרישה וחקירה תדע דהכי קתני בהדיא בברייתא דמייתי בתר הכי דר"ע ור"ט אומרים דבודקין עידי נשים בדרישה ובחקירה ובהכי ניחא לפירש"י ז"ל שלא נתכוון אלא לפרש אמיתות של הדברים כמבואר אך לה"ה ז"ל עדיין קשה דלמה הזכיר הא שדקדק עמו שנים ושלשה פעמים והקרוב אלי שה"ה ז"ל לא נתכוון בזה אלא להזכיר הסוגיא כולה בקיצור נמרץ ולכך כתב וכו' דקדק עמו וכו' כלומר גוף שני המעשים ושוב הביא דתנאי נינהו דתניא וכו' וזה נראה לענ"ד יותר נכון ופשוט ותמהני על הרב"ח ז"ל י"ד סי' י"ז ס"ק י"ד שעל מ"ש הטור דבעדות אשה אין צריך דרישה וחקירה וכו' כתב ז"ל מיהו כתב ה"ה ז"ל לפרש להרמב"ם דאע"ג דאין צריך דרישה וחקירה מ"מ צריך לשאול אותו ב' וג' פעמים היאך ראית שמת והכי משמע מעובדא דר"ט סוף יבמות ממה ששאל ודקדק עם העד ב' וג' פעמים וכיון דבריו אז השיא את אשתו והכי נקטינן עכ"ל. ודברים אלו מרפסן אגרי כמבואר חדא שייחס לה"ה מה שלא כתב ז"ל ואף אם נאמר שהבין כן ממה שהזכיר ההיא שדקדק עמו ב' וג' פעמים הלא לא הביאו אלא דרך אגב ולא לומר שכן סבור רבינו דאם איתא הו"ל לה"ה לבאר או בתחילת דבריו או בסופן דבעי ב' וג' פעמים ועוד שדקדק עמו ב' וג' פעמים היינו שהחליף לו הדברים כדי לבודקו אם אומר אמת כדאיתא התם בגמרא וזה הוי דרך דרישה וחקירה ולא דרך שאלה והיותר תמוה ממה שסיים והכי משמע מעובדא דר"ט דסוף יבמות ממש כאילו הוא בקיאות חדש והן הן דברי ה"ה ז"ל ועוד דמבואר להדיא בגמרא דהך דבדק ב' וג' פעמים הכוונה להכריח דר"ט בעי דרישה וחקירה ותרי תנאי אליבא דר"ט כמבואר וכעת צל"ע. ודע דהרי"ף והרא"ש ז"ל פסקו שם בשלהי יבמות דבעידי נשים אין צריך דרישה וחקירה וכ"פ הטור בנו שהזכרנו דבריו ז"ל אמנם בקיצור פסקי הרא"ש שם כתוב דהלכתא גם בעדות אשה בעי דרישה וחקירה והוא תמוה כמבואר והקרוב אלי שט"ס הוא וצ"ל לא בעי וכו' ומסכים הולך למ"ש בפסקיו ולדברי הטור עצמו שהוא חבר קיצור פסקי אביו ז"ל:

שואלים אותו היאך ראית ובמה ידעת שמת. נראה פירושו איך ראית שמת או על מטתו או שלא על מטתו והגם שראית איזה ראיה ודאית יש לך שמת ודאי אמנם לא ידעתי מנין הוציא רבינו אלו השתי שאלות דנראה שהיה די כשיאמרו לו במה ידעת שמת א"נ היאך אתה יודע כלשון הבריית' ואולי משום שהכל הולך אל מקום אחד כי היכי דלא לימא בדדמי כמ"ש אח"ז כתב כן:

טז

כיצד ראוהו שנפל לים וכו'. בגמרא שם דף קפ"א הזכירו ההוא גברא דטבע באגמא דסמקי ופי' רש"י אגם שעומד במקומו ואינן מים חיים כמים שיש להם סוף דמו שאינו יכול לשוט על פניהם למרחוק ע"כ ואפ"ה אסיקו דכיון דאיכא גלי אימור גלי אשפלו ופי' רש"י גלי אשפלו למקום רחוק ויצא ע"כ ורבינו לא הזכירו מפני שסמך להכלל דכיון שאין רואין מד' רוחות פשיטא דמים שאין להם סוף נינהו וגם בגמרא לא הזכירוהו אלא משום מעשה דרב שילא גם לא הזכיר ההיא דמחילה של דגים מטעם זה עצמו וגם לא הוצרך להזכיר שהת"ח שוה לשאר בני אדם דכיון שסתם ודאי שאין חילוק וק"ל:

ואם נפל למים מקובצין וכו'. נראה שהיה לו לפרש אפי' שיש בבור או במערה כיפין ע"ג כיפין חלקים כמ"ש בגמרא אליבא דרבנן דהא ודאי אף לרבנן אי לא הוו דשישא דהיינו חלקים הוי אשתו אסורא ואולי דסמך עמ"ש שעומד ורואה כל סביביו וזיל בתר טעמא:

@04וכן אם השליכוהו בים וכו'. ה"ה ז"ל בשם הרמב"ן והרשב"א שלא התירוה אלא לאחר יב"ח לפי שידוע שטריפה אינה חיה יב"ח וכן אמרו בירושלמי וכו' ע"כ ומרן ז"ל כתב עליו שיש לגמגם על זה ממ"ש בר"פ א"ט דאדם טריפה חי יותר מיב"ח עכ"ל וחפשתי שם ולא מצאתי דבר זה מבואר אלא שאמרו שם דף מ"ג מקרא דישפוך לארץ מררתי דאדם חי יותר מיב"ח ודחו דאין מזכירין מעשה ניסים וכו' ומכיון שהוא מעשה ניסים אין להביא שום ראיה ואדרבה י"ל דטריפה דאדם אינו חי יב"ח אכן בדף מ"ה איתא לוי הוה יתיב בי מסותא חזיה לההוא גברא דסמרייה לרישא אמר נתמסמס מוחיה דדין מאי לאו דלא חיי אמר אביי לא שאינו מוליד ע"כ משמע דמחיי חיי אלא שאינו מוליד אך נראה דאין כ"כ ק' על הרמב"ן והרשב"א מזה דדברי אביי אינן אלא דרך דחייה וכלומר דאין מכאן דבר ברור אי חיי אי לא חיי ותדע דבב"י סי' י"ז הזכיר מרן גופיה דברי ה"ה ז"ל האלה בשם הרמב"ן והרשב"א ולא חלק עליו גם קבעו בשלחנו הטהור ע"ע ובפר"ח י"ד סי' ל"א ס"ק ז' החזיק במעוז דבטרפות השוה דאין לחלק בין אדם לבהמה וחלק על מרן ור"ת ע"ע ואין דבריו מוכרחים כמבואר למעיין גם שם כתב דמבואר בדברי הרמב"ם פי"ג מהלכות גרושין וכו' והוא פליטת הקולמוס דרבינו לא דבר מזה כלל:

יז

ראוהו שנפל לגוב אריות ונמרים וכיוצא בזה וכו'. בגמרא לא הזכירו אלא אריות וסבור רבינו דה"ה לכל מין חיות דזיל בתר טעמא ובחפירת נחשים ועקרבים כתוב מברייתא מלאה נחשים ועקרבים וכן גירסת הטור ז"ל ונ"מ למ"ש שם משום איצצא ופי' רש"י שדוחקן כשעומד עליהם ורבינו נראה דלא הוה גריס לה ולכך כתב סתם וכלומר דאף בסתם יש לחוש לאיצצא. ומ"ש רבינו או לתוך יורה רותחת פי' רש"י שהוא ע"ג האור ורבינו נראה שלא חש לבאר דמלתא דפשיטא היא שכיון שהיא רותחת פשיטא שהיא על האור אף שבאמת עינינו הרואות שטבע השמן לישאר רותח אף כשמסירין אותו מן האש וא"כ הדבר שקול כדעת רבינו:

יח

ראוהו צלוב והעוף אוכל בו. גירסתינו במשנה והחיה אוכלת בו ורבינו העתיק כן בפי' המשנה ולכך לא ידעתי למה נקט עוף ומ"ש אע"פי שדקרוהו או ירו בו חצים לא נזכר בגמרא וזה סיוע לדברי מרן שכתב דהיינו מגוייד האמור במשנה אך מ"מ אם איתא הדברים מגומגמים שלא הי"ל לכתוב אע"פי וכו' אלא היל"ל או שדקרוהו וכו' גם ממה שסיים ואם ראו עוף אוכל וכו' לא הי"ל להפסיק במגוייד אכן עכ"פ י"ל כמ"ש התוס' שם דמגוייד מדין שלשלוהו לים מצי נפיק דמן הארכובה ולמטה אין מעידין ומן הארכובה ולמעלה מעידין. שוב מצאתי לרבינו פ"ז דהלכות נחלות שכתב או שראוהו צלוב וכו' או שנדקר וכו' וא"כ י"ל דה"נ דכוותה:

כגון מוחו או לבו וכו'. ק"ק דבפי"ט דהל' רוצח דין ט' פסק רבינו דמודדין החלל מחוטמו וכאבא שאול ד"פ ע"ע דסבר דעיקר חיותיה בחוטמו מייתי קרא דכל אשר נשמת רוח חיים באפיו וא"כ למה לא הזכירו רבינו וי"ל דאין זה ק' כלל דהכא לא נחית רבינו אלא לאבר שאם ינטל לא יחיה בעולם משא"כ החוטם שאף אם ינטל יכול הוא לחיות ומאי דקאמר דהוי עיקר חיותיה היינו מצד הרוח לא מצד האבר וק"ל:

יט

ע"א אומר וכו' או שטבע בים הגדול ומת. האי ומת נראה מיותר שכבר הקדים ראיתיו שמת וכו' ואם נאמר דהך חלוקה שטבע בים הגדול לא קאי אראיתיו שכתב ברישא אלא ה"ק טבע בים הגדול ומת שאלה דברי העד ממש אתי שפיר ואף שרבינו פסק לעיל דין ט"ו דבאומר ראיתיו שמת שואלים אותו היאך ראית וכו' והכא לא פסק כן משום דהכא שאני שאם אומר קברתיו תו לא בעי מידי ואם אינו אומר קברתיו יש לחוש דקאמר בדדמי כלומר שראה לו שודאי מת ואפשר שאינו כן אך לפ"ז תקשה למ"ש רבינו לעיל דין ב' דכשיש מלחמה בעולם אפילו אמרה מת וקברתיו אינה נאמנת והכא מהימנינן לעד שאומר קברתיו ואם נאמר דעד כשר עדיף מהאשה עצמה יש לגמגם שהרי בפ"י בדין ט"ו פסק רבינו דהטעם דנאמנת האשה בעדותה שמת בעלה היינו משום דחזקה שאינה מקלקלת עצמה וכו' נראה שיותר יש להאמין לאשה עצמה מהעד שמעיד לה דמתוך חומר וכו' ועוד דכיון דבאים אנו לדון שאפשר שמעידין בדדמי הלא מבואר וידוע שיותר בקיאות והכרה יש להאשה עם בעלה מאיש אחר ואם בעדות האשה לא מהני קברתיו במלחמה משום דאפשר דאמרה בדדמי נראה דמכ"ש בעד אחר ואם נאמר עפ"י מ"ש רבינו בדין ג' דאם אמרה יש מלחמה במקום פ' ומת במלחמה לא תנשא וכו' ומשמע דאם אמרה קברתיו תנשא וה"נ נימא דאיירי בכי הא. גם זה אין נראה חדא דרש"י ז"ל פי' בהא מלחמה בעולם ועוד דרבינו שסתם משמע דבכל מלחמה קאמר שוב מצאתי להרב"ח שהביא משם התוס' ז"ל דיותר יש להאמין לעד מהאשה עצמה משום דהאשה לרוב חשקה לינשא חושבת שזה בעלה ואמרה בדדמי ע"ש:

 מעתה  עת לעמוד בדברי מרן ז"ל שהזכיר לשון ה"ה ז"ל במ"ש ומתבאר מדברי רבינו שמים שאל"ס שא"א לעמוד על בוריו של דבר לעולם אינו מעיד העד עד שישהא כדי שתצא נפשו ולא חיישינן דאמר בדדמי וז"ש רבינו או שטבע בים הגדול וכן עיקר ע"כ ותימה על גירסא זו וכו' וכתב שראה מי שהגיה שמשל"ס שאפשר לעמוד על בוריו של דבר וגם ההגהה זו לא ניחא ליה ז"ל דא"כ מאי ומתבאר מדבריו הרי בפ"י כתבו לעיל דין (י"ו) ואם נפל למים מקובצין וכו' ועוד דאי במשל"ס קאמר היכי מסיים וז"ש רבינו או שטבע בים הגדול לכך גירסא דידן עיקר וה"ק שמשאל"ס אינו מעיד ואומר מת אא"כ שהה כדי שת"נ ומש"ה אע"ג דלא אמר קברתיו אם נשאת לא תצא וז"ש רבינו או שטבע בים הגדול או שמת וכו' ומייתי ראיה מדכתב שטבע בים הגדול ומת דמשמע שהוא יודע שמת והיינו לפחות ע"י ששהא כדי שת"נ לכך אע"ג דל"א קברתיו אם נשאת לא תצא ובסמוך אכתוב דממקום אחר משמע כן מדברי רבינו עכ"ל. והרואה יראה שגם לגירסא זו עדיין יקשה מכמה אנפי חדא שאם לענין שאם נשאת לא תצא קאמר מאי האי דקאמר ה"ה ולא חיישינן דאמר בדדמי הרי לענין זה הך טעמא אינו מעלה ולא מוריד שטעה בדדמי נאמר בגמרא לענין אם תנשא לכתחילה אבל אם נשאת אין אנו צריכין לטעם זה כמבואר גם מ"ש וז"ש רבינו וכו' שהכוונה היא דמת שכתב ז"ל היינו לפחות ע"י ששהא וכו' א"כ איך כתב רבינו שאם אמר קברתיו נאמן הרי לא ראה אלא שהא ועוד שה"ה לא הזכיר מלת מת כלל ולזה יש לישב דמ"ש ולא חיישינן דאמר בדדמי הכוונה דלא נימא יתכן שראה הטביעה לבדה וסבור הוא שמת ודאי ובא לב"ד והעיד דאז לא מיבעיא דלא תנשא אלא אפילו נשאת דין הוא שתצא דהא לא הוי אלא ספק שקול דכמה וכמה ב"א ניצולים אם מפני שידוע לשוט ואם דאפשר שנתלה בדף או דבר אחר וניצול או שראוהו אחרים ונכנסו לתוך הים והצילוהו כאשר מעשים בכל יום לזה הוצרך לכתוב דלא חיישינן לזה אלא מסתמא אמרינן שלא אמרו בדדמי אלא ששהו כדי שת"נ ובאו להעיד ולאידך קושיא י"ל שכוונת ה"ה לפי פירוש זה דהעד שאומר מת יש במשמעותו שני פנים או שאומר שהוא יודע ודאי שמת כגון שראה אותו מושלך ביבשה ולזה אם אמר קברתיו נאמן או אפשר שכוונת העד היינו ששהא כדי שת"נ דמהני לן לשאם נשאת לא תצא וזהו מ"ש מרן והיינו לפחות כלומר מלת מת או מת ודאי קאמר או לא וכו' כנלע"ד ליישב דברי מרן הקדוש ז"ל וסהדי במרומים שנצטערתי הרבה מהדברים שפלט קולמוסו של הרב אליהו רבא דף ל"ב על מרן ז"ל בזה והחזיק במעוז הגירסא ששלל מרן ז"ל ע"ע ולעד"ן להצדיק עוד דברי מרן ז"ל כי יותר טוב לסבול זה הדוחק קל מצד הלשון מלומר הדרך אחר אשר שלל מרן ז"ל ולפחות נאמר שאם איתא פי' זה הי"ל לה"ה להזכירו למעלה בדין נפל למים מקובצין וכו' גם כשכתב וז"ש רבינו או שטבע בים הגדול הו"ל לומר וכו' כיון דמדיוקא הוא דקאמר לה גם בב"י סימן י"ז הזכיר הגירסא בה"ה סתם במשאל"ס וביאר אותה בפשיטות כמ"ש כאן ע"ע אשר מבואר יוצא דלא כתבם תלמיד טועה חלילה אלא מר ניהו זצוק"ל:

כ

וכן האשה וכו'. זאת החלוקה נראית מיותרת גמורה שכבר הזכיר זה למעלה ובס"א כ"י קדמונים נמחק כל החלוקה ומתחיל ואפי' היה כותי וכו' ונמשך לדין דלעיל אך ה"ה ומרן ז"ל גרסי לה ומ"מ הלשון מצד עצמו קשה שכתב וכן האשה וכו' שהיל"ל בא עד א' והעיד וכו' ואולי י"ל עמ"ש מרן ז"ל דמדקדוק דברי רבינו דבעינן שיעיד העד ששהא עליו כדי שת"נ ולא עלה האל"ה אם נשאת תצא ולזה דקדק לכתוב וכן האשה וכו' להודיענו שיש לה ליזהר הרבה בעדות העד וכו' אך בעיקר חדוש זה של מרן ז"ל שדקדק דמדכתב רבינו ולא עלה משמע שעמד עליו עד שלא עלה דהיינו ששהא עד כדי שת"נ דאל"כ אפי' נשאת תצא ק"ק דבהלכות נחלות פ"ז כתב רבינו וז"ל מי שטבע במים שאין להם סוף ובאו עדים שטבע בפניהם ואבד זכרו אעפ"י שאין משיאין את אשתו לכתחילה הרי יורשין נוחלין על פיהם ע"כ הרי ששם לא כתב ועלה דמניה דייק מרן ז"ל שעמד עליו עד שת"נ ומשמע שאפ"ה אם נשאת בזה העדות לא תצא שהרי לא אסר להשיא אשתו אלא לכתחילה דמשמע דבדיעבד לא תצא וחפשתי לתרץ קושיא זו ולא עלה בידי תירוץ נאות כי אם נאמר דכשם שאין עיקר מקום דין זה לא דקדק כ"כ בדבריו והכי מסתברא דהרי לא נחית התם אלא לאשמועינן חידושא גבי יורשים דאף דלגבי אשה חשבינן ליה כחי התם משום דהוי איסור כרת משא"כ גבי יורשים דהוי ממון כיון דחזקתו שמת כמת חשבינן ליה וכמ"ש שם:

וחכם שהורה וכו'. נתבאר בגמרא שאם הודה שטעה אף שכבר האשה נשאת על פיו אין מנדין אותו ורבינו לא חש לבארו דאין לך דבר שעומד בפני התשובה:

כא

מצאוהו הרוג וכו'. כתב ה"ה וכבר כתבתי בהל' גזילה ואבידה שיש מיני סימנים מובהקים ביותר שהם מן התורה בכ"מ ואף כאן מעידין עליהם וכ"כ הרמב"ן והרשב"א ז"ל וכן מוכיח בסוגייא כאן בביאור דאמר הכא בשומא סי' מובהק קא מיפלגי דת"ק סבר שומא לאו סי' מובהק הוא אלמא בסי' מובהק לא פליגי ורבינו לא נתכוון בכאן אלא לסימנין שמחזירין עליהם אבידה ואעפ"כ אין מעידין עליהם בכאן עכ"ל. הנה הך מלתא דרבא דאיתא בפ' האשה בתרא א"ד אמר רבא דכ"ע סימנין דרבנן והכא בשומא סי' מובהק הוא דקמיפלגי וכו' משמע שכך פוסק רבינו דסי' מובהק אינו אלא מדרבנן וקשה דבפ"ג הכשיר רבינו בנקב בצד אות דמשמע דאף באיסור דאשת איש סי' מובהק הוא דאורייתא ולכאורה אפשר עמ"ש רש"י ד"ה סי' מובהק הוא ואע"ג דסימנין דרבנן כי האי סימנא סמכינן אפי' אאיסור דאורייתא ע"כ. והנה כבר ידוע מ"ש ה"ה בפרק י"ג דגזילה ואבידה ומרן ז"ל בפרקין שלדעת רבינו ג' מיני סימנים יש א' הוי סי' מובהק ביותר כגון נקב בצד אות וכיוצא שזה אפי' באיסור א"א מהני והב' סי' חשוב כגון מדת ארכו ורחבו ומשקלו ובאלו מחזרינן אבידה אבל באיסור א"א לא מקילינן והג' הם סימנים גרועים כגון חוורי וסומקי ארוך וגוץ וכו' שאפי' אבידה אין מחזירין וכו' ע"כ. אך קשה דגבי מ"ש רבי' וז"ל הסופרים המובהקים סומכין עליהם ודנין על פיהם בכ"מ דין תורה והמדה והמשקל והמנין או מקום האבידה סימנים מובהקים הם עכ"ל. וכתב שם ה"ה וז"ל אסימנים המובהקין סומכין וכו' דין תורה פסק רבינו כמ"ד סימנין דאוריי' ובעייא היא באלו מציאות וסובר הרב ז"ל דדעת רבא דאמר את"ל סימנין דאורייתא הכי ס"ל וכו' ע"כ. וזה נראה הפך ממ"ש כאן שהרי אם הן דאורייתא למה אינן סימנים לענין א"א ותו דכיון דרבינו כתב שדנין על פיהם בכ"מ דין תורה משמע דאף לענין היתר א"א קאמר שהרי כתב בכ"מ וכן הקשה שם מרן ז"ל ולעד"ן עוד דה"ה נראה דפליג מניה וביה שם שהרי בדין זה כתב שזה שכתב רבינו סימנין מובהקין שדנין על פיהם בכ"מ היינו בעיין דסימנין דאורייתא ופסק כמ"ד דאורייתא ואילו לעיל מניה כתב דסימנין המובהקין ביותר מחזירין עליהם אבידה לד"ה דבר תורה והרי הם כעדים וסימנים החשובים כגון מדת ארכו ורוחבו באלו הוא שנחלקו בגמרא אם הם דאורייתא או דרבנן ובאמת שהם דברים קשים להולמם וכבר האריכו הרא"ם סי' ל"ח ומהרח"ש ז"ל דף ל"ב בפרט זה ולעד"ן דוחק גדול הוא לפרש דמ"ש רבינו שדנין על פיהם בכ"מ הכוונה בדיני ממונות דוקא כמ"ש מהרח"ש דמלבד דאין זה פשט הדיבור תו קשה דא"כ לשתוק מהך בכ"מ דמהיכא תיתי שלא יהיה דינו שוה לכל דיני ממונות ויותר נראה לע"ד דרבינו קאי בהא דהסימנין יותר מובהקים ובכ"מ דקאמר היינו אף לענין איסור והן הן דברי הגמרא דרהטא ואזלא דסימנין מובהקין ביותר הרי הן כעדים גמורים אלא שלענין חזרת האבידה כתב דהמדה והמשקל וכו' הם סימנין מובהקין והן ג"כ דין תורה כלומר כמ"ד סימנין דאורייתא ולזה נתכוון ה"ה ז"ל שתפס בלשונו אסימנין המובהקין סומכין וכו' דין תורה פסק רבינו כמ"ד סימנין דאוריית' וכו' כלומר דכיון שסתם רבינו דהמדה והמשקל וכו' הם סימנין מובהקין משמע דמן התורה קאמר כמו שסיים ומדלא כתב ואלו הן הסימנין מובהקין המדה והמשקל וכו' מינה אנו למדין דאף שהם מן התורה מ"מ אין נוהגים בכ"מ דדוקא לענין ממון אנו מחשיבים אותם לסימנין מובהקין דבר תורה אבל לענין איסור בעינן דוקא היותר חשובים דמ"הת הרי הם כעדים ולגבי איסור פסקינן כמ"ד סימנין דרבנן שהם דברי רבא שהביא ה"ה בפרקין ומכוון למ"ש ה"ה שכבר ביאר בהל' גזילה שיש מיני סימנין מובהקין ביותר שהם מה"ת בכ"מ והכי מסתברא דגבי איסור א"א שהוא בכרת וחששת ממזרים בעינן סימן מובהק שהוא קרוב לודאי גמור ובהכי ניחא ג"כ כל מה שהקשה מרן ז"ל על ה"ה בהל' גזילה ודו"ק:

כב

שאינו משתנה במים אלא לאחר זמן מרובה. משמע דאחר זמן מרובה הוא משתנה. והנ"י הביאו הרב בית יוסף בסימן י"ז כתב שאינו משתנה אפי' אחר זמן מרובה וסיים שכן דעת רבינו ולכאורה הוא תמוה כמבואר אלא שי"ל או דמ"ש שכ"כ רבינו לא קאי אלא למ"ש שם דה' ימים לאו דוקא וכו' או דאפי' שכתב ז"ל הכוונה להפלגת הזמן אבל סוף כל סוף אבנים שחקו מים:

ואם שהה וכו' י"ב שעות ונתפח. כך היא גירסתינו ובנ"א כ"י קדמון כתוב ג' שעות וגירסת ה"ה ז"ל נראה שהיא טעות ומיעוט רבים שנים ומשכתב ז"ל שהרי משתנה משמע שכל שנתפח אין מעידין עליו שהרי מכח הנפיחה הוא משתנה ואינו ניכר ומעתה אף אם נתפח בתוך י"ב שעות ה"ה וה"הט ומ"ש רבינו הוא לפי טבע העולם ולשון הגמרא שאמרו וה"מ דחזייה בשעתיה אבל אשתהי מתפח תפח הכוונה לדעתו ז"ל שדרך וטבע העולם כך היא ואם גירסתינו אמיתית שכתוב בה י"ב שעות אפשר שהוא ז"ל מפרש בשעתיה ר"ל ביומו שסתמו י"ב שעות והוא ז"ל היה רופא מובהק וידע זה בדרך הטבע ופי' דברי הגמרא ע"פ סגנון הזה והנה רבינו לא הזכיר ההיא דמיא מרזו מכה ופי' רש"י שמכבידין הכאב ונופחים אותו מלבד שי"ל שסמך עמ"ש בדין ח' כמ"ש ז"ל עוד אפשר שכיון שהדבר תלוי בנתפח הרי ביאר לנו שכשנתפח הוא משתנה וא"א להעיד עליו:

כג

ראו אחד וכו'. ה"ה ז"ל נתקשה בדברי רבי' שלא נתבאר לו למה לא הזכיר ענין בבואה דבבואה האמור בגמרא נראה מפני שהוא סבור שכשתירצו בגמרא בשעת הסכנה וכו' לא חזר בו מתירוצו הראשון דחזו ליה בבואה דבבואה וכשיטת הרי"ף ז"ל שכת' וז"ל ולא חיישינן דילמא צרה היא דתנא דבי ר"י בשעת הסכנה וכו' וזה נראה ג"כ טעמו של מרן ז"ל שביקש להליץ בעד רבינו מפני שראה דברי הרי"ף ז"ל אך האמת יורה דרכו שרבינו ס"ל דלפי מאי דמתרץ דמפני הסכנה וכו' אין אנו צריכין לחששא דשד כלל וכדברי מרן ז"ל. והרל"מ ז"ל הוסיף להק' דלמה השמיט רבינו ההוא מעשה באחד שעמד על ראש ההר וכו' והלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו דהוי רבותא טפי ממצאו אדם ולא הכירוהו שכתב רבינו ז"ל וכו' ע"ש. ולעד"ן מבואר הדבר דרבינו קשיתיה בסדר המשנה דתחילה היה לו לסדר ההיא דמעשה בצלמון שמצאו אותו אלא שלא הכירוהו ושוב היה לו לאשמועינן חידוש יותר מן הראשון שאפילו שלא מצאו שום אדם השיאו את אשתו אלא ודאי נראה שיותר חידוש הוא בלא הכירוהו ממה שלא מצאו שם שום אדם דבלא מצאו שום אדם בע"כ תלינן בסתמא שהוא הוא כיון שלא מצאו כלל ולשד לא חיישינן כלל לפי התירוץ האחרון כנז"ל אך במצאוהו ולא הכירוהו גרע טפי דהוה אמינא שצריכין בהכרח להכירו כיון שהוא לפניהם דהוי מקוה חסר לפנינו מחמת ההכרה אלא ודאי דס"ל לרבינו הקדוש דזה הוי רבותא טפי ואמטו להכי איחרו בסדר המשנה ולכך רבינו הביא זה דהוי הרבותא האמיתית ומכ"ש כשלא מצאו שום אדם וכבר כתבתי הנלע"ד בפ"ב בההיא דמושלך בבור וכו':

כד

בא אחד ואמר וכו'. עובדא דיצחק ריש גלותא שם דף ק"ך ומרן ז"ל הזכיר שתי תשובות של מהרי"ק ז"ל דבסי' קפ"ה כתב שדעת רבינו דבעינן שיזכיר שם מקומו וכו' ובסי' קמ"ז כתב דאם הזכיר שם אביו אין צריך להזכיר שם מקומו וכו' ומרן ז"ל כתב ששני תשובות אלו נראות כסותרות זו את זו ונראה דספוקי מספקא ליה למהרי"ק כוונת רבינו אי סגי כשיזכיר שמו ושם אביו או אי בעינן ג"כ שיזכיר שם עירו עכ"ל. והרל"מ ז"ל נראה שלא ראה אלא דברי מהרי"ק שבסי' קפ"ה שהרי כתב שהרא"ש ז"ל נחלק עליו וכתב דבשמו ושם אביו סגי וכתב דדברי הרא"ש נראים יותר ע"ע. ולענ"ד הנראה מפשט דברי רבינו דבחד מינייהו סגי או בהזכרת שמו ושם אביו או בהזכרת שם מקומו שהרי בדין כ"ז נראה דשמו ושם עירו סגי שהרי כתב להדיא עד שיעיד העד שהוא פלוני ויכיר שמו ושם עירו ובדין כ"ח כתב מצאו כתוב בשטר מת איש פלוני בן פ' וכו' הרי זה תנשא אשתו ע"כ נראה דבהזכרת שמו ושם אביו סגי ובהכי אין כאן סתירה במהרי"ק ז"ל. שוב מצאתי בתוספתא בפרקא בתרא וז"ל אין מעידין עליו עד שיהיו מזכירין שמו ושם אביו או שמו ושם עירו ע"כ ומדלא ערבינהו דתני שמו ושם אביו ושם עירו משמע דה"ק או שמו ושם אביו או שמו ושם עירו והן הן דברי רבינו כנז"ל ודו"ק:

כה

יצא עכו"ם וישראל וכו'. כתב ה"ה ז"ל דהרשב"א ז"ל השיב על דברי רבינו מההיא דמאן איכא בי חיואי וכו' ומההיא דאמר טבע חסא כלומר דאף שלא אמרו קברתיו מהימני וכתב עליו ה"ה וז"ל ואני אומר שאף שרבינו סבור שאין צריך הכותי המל"ת ואומר מת פלוני שיאמר קברתיו וכן מבואר בדבריו למעלה שכתב היה הכותי מסיח ואומר או לו לפלוני שמת ולא הזכיר שם קבורה וכ"כ אפילו היה הכותי הוא שהסיח לפ"ת ואמר טבע פ' בים הגדול ונשאת על פיו ולא תצא עכ"ל הקושיא מבוארת בהא דמייתי מהא דטבע פ' בים להוכיח דבהזכרת שמו אין צריך שיאמר קברתיו ביבשה דהתם אם נשאת לא תצא משום דרוב הנטבעים מתים ומשום הטביעה דינם הכי אבל ביבשה אף בהזכרת שמו צריך שיאמר קברתיו וכ"ה במש"ל ז"ל ונדחק בתירוצו ע"ע ולעד"ן דה"ה ז"ל לא נתכוון בהא דטבע פ' בים אלא כלפי הרשב"א שהקשה על רבינו מההיא דמאן איכא בי חיואי ומההיא דטבע חסא וכו' ולכך הביא תחילה מההיא דפסק רבינו דין י"א אוי לו לפ' שמת וכו' כיון שהזכיר שמו אף שלא אמר קברתיו סגי ליה ולההיא דטבע חסא וכו' הביא דברי רבינו שבדין כ' וכוונתו להוכיח דלהיותו בים לכך אם נשאת לא תצא משום דרוב הנטבעים למיתה אבל לכתחילה לא תנשא משום דבים בעינן שיאמר ג"כ וקברתיו משום בדדמי הא ביבשה סתם דאין לנו לחוש לבדדמי אף בלא קברתיו נאמן כיון שהזכיר שמו וזה הוא מוכרח ג"כ מצד אחר כי היכי דלא תקשי מההיא דאוי לו לפ' וכו' וכיון שכלפי דברי הרשב"א ז"ל הביאו הרב ז"ל אין בו שום תפיסה כמבואר למעיין גם מתוך דברי הר"ן והריב"ש שהביא מרן ז"ל מוכח הכי שהרי כתבו דאין ספק שכל שהכותי הכירו אין צריך שיאמר אלא מת בלבד והיינו עובדא דבי חיואי ובי חסא ואפי' לדברי הרמב"ם שכ"כ הוא ז"ל וכל כיוצא בזה בפ' אחרון מה"ג וכו' ע"כ:

כז

ישראל שאמר וכו'. עיקר הדין דבעינן שיכיר שמו ושם עירו הוא מהתוספתא פרקא בתרא ורבינו הוסיף מדיליה כך וכך צורתו כך וכך סימניו דהיינו מ"ש בדין כ"א דאין סומכין על הסימנין דהיינו סימנין חשובין אבל אם העיד על סימנין מובהקין ביותר סומכין עליהם כמ"ש ה"ה ומרן ז"ל שם וכאן רמזו ג"כ רבינו במ"ש כך וכך צורתו כך וכך סימניו דסימנו דומיא דצורתו דידוע דצורתו אינן סימנין מובהקין כלל:

 ועל  מ"ש רבינו @04עד שיעיד וכו' ויזכיר שמו ושם עירו. ראיתי להרב"ח ז"ל סימן י"ז שהקשה דמשמע מדברי רבינו דשם עירו בעינן דוקא אבל שם אביו לא סגי ולקמן בדין כ"ח פסק ז"ל מצאו כתוב בשטר מת איש פ' בן פ' וכו' ה"ז תנשא אשתו הרי דאף שלא הוזכר שם עירו אלא שם אביו מהני ותירץ דההיא דמצאו כתוב לאו דוקא ולא נחית אלא לאשמועינן דבכי האי נמי מהני והה"נ דבעי ג"כ שם עירו ע"ע. ולענ"ד החלושה כבר כתבתי למעלה דדברי רבינו מוכחי אנפשייהו דבחדא לטיבותא לא סגי אלא בעינן שמו ושם עירו ואין ה"נ דבשם אביו נמי סגי במקום שם עירו וכבר ראיתי להפוסקים ז"ל מערכה מול מערכה שנחלקו בהבנת דברי רבינו עיין בהכנה"ג אות ר"ד ור"ה בהגהת הטור סימן כ"ח:

כח

מצאו כתוב וכו'. ירושלמי מצאו שטר כתוב בו איש פ' מת וכו' ומפרש לה רבינו דל"ד איש פ' אלא פב"פ קאמר ומזה נראה להוכיח דעת רבינו דבפ' ב"פ סגי אף שלא הזכיר שם עירו וכמ"ש לעיל וכן דעת הרא"ש ז"ל אף ששאר המפרשים לא רצו להבין כן משום חומרא דא"א ע"ע. ועמ"ש וכן מי שנשתתק וכו' עמ"ש בפ"ב דין י"ו:

כט

אל יקשה בעיניך וכו'. עיין הרמ"ך. והדרך הנראה יותר בדברי רבינו דס"ל כר"י שהביאו התו' שם דף פ"ח דנק"ה מתוך חומר וכו' דלית לן למימר אנן סהדי דדייקא ומנסבא ונאמן ע"א בכך מה"ת אלא מתקנת חכמים הוא דנאמן ואין זה עקירת דבר מה"ת כיון שדומה הדבר הגון להאמין וכו' ע"כ ומ"ש רבינו שלא הקפידה תורה וכו' הכוונה שהרגיש בקו' ר"י וכו' והיינו אל יקשה בעינך וכו' שכתב ברישא וכמ"ש הרל"מ ז"ל ע"ע:

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---