מעשה רקח/גירושין/ט

מעשה רקח ‏ גירושין ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ספר מעשה רקח פרק ט מהלכות גירושין

א

דומה לתנאי וכו'. כתב ה"ה ז"ל דדבר ברור הוא בטעמו שהרי אין כאן תנאי וכו' נראה מדבריו שקיים דברי רבינו והרב מ"מ שער ח' ס"י תמה עליו שלמעלה בריש פ"ח ד"ה ולכתחילה לא תנשא וכו' תמה הרבה על רבינו שכיון שאינה מגורשת כלל עד שתקיים התנאי למה אם נשאת לא תצא כנראה שלא ערבו לו דברי רבינו ואיך כתב כאן דדבר ברור הוא בטעמו ולא תירץ כלום בקושיא זו ע"ע ולעד"ן בחדא מתרתי מתרצא או שמ"ש ה"ה שדבר ברור הוא וכו' הכוונה כלפי שיטת רבינו או שאחר שמצא מקום לדברי רבינו כמבואר שם שהזכיר הברייתא וכתב עלה שרבינו מפרשה כך וכו' וק"ל:

ב

כיצד וכו' עד הואיל וכו'. הרמ"ך ז"ל השיג על רבינו עיי"ש וכבר הרב המגיד ז"ל יישב דברי רבינו בטוב טעם ודעת אלא דאכתי איכא למידק דרבינו כתב כאן שצידי רה"ר אינן כרה"ר והיינו שאינו אומר מעכשיו כמבואר בדברי רבינו אבל באומר מעכשיו כפי מ"ש בפ"ז מהלכות אישות נראה שהיא ספק מגורשת משום דמספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי כמ"ש הרה"מ אך אם הניחתו ברה"ר נראה כפ"ז שאינה מגורשת כלל בין אמר מעכשיו בין לא אמר מעכשיו אלא דבאמר מעכשיו אפשר דאפילו הניחתו ברה"ר הויא ספק מגורשת משום דאי אמרינן תנאה הוי הרי מגורשת למפרע דאין הדבר תלוי בקיום הגט אלא בהשלמת הזמן והנה בפ"ב דהל' מכירה כתב רבינו דבמעכשיו קנה ואפילו עומדת באגם וכתב שם הרה"מ ז"ל דאגם לאו דוקא דהוא הדין רה"ר ונקט אגם משום דהוי מקומה שדרך הפרות לרעות באגם ולכאורה קשה טובא דבפ' הכותב דף פ"ו דימו דין הגט למשיכת הפרה ואם בפרה לאו דוקא אגם קשה תרתי חדא שכאן כתב רבינו דצידי רה"ר לאו כרה"ר ועוד דבאותה סוגיא בלישנא בתרא אמרו דרה"ר לחוד וצידי רה"ר לחוד וכבר השיגו שם מרן ז"ל אך נראה לענ"ד בעד הרה"מ שהוא ז"ל ציין דינו של רבינו שם מההיא דהאשה שנפלו דף פ"ב שהם דברי רבי יוחנן ועלה כתב דלאו דוקא אגם כפשטא דמלתא משום דלא קי"ל כר' יוחנן דס"ל שיורא הוי כמ"ש התוספות אלא כרב דס"ל דספיקא הוי כמ"ש הרה"מ פ"ז דהל' אישות אך גבי ממון לא אמרינן הכי אלא תנאה הוי ולכך אגם לאו דוקא ומרן ז"ל כתב שם דר"י ס"ל דספיקא הוי ולפי שיטתו השיג על הרה"מ ז"ל ומעין זה מצאתי בהמל"מ שם ותתורץ ג"כ תמיהת הרש"ך ח"ב סי' קפ"ו עיי"ש.

והקושיא האחרת והיא קושית מרן ז"ל על הרב המגיד במה שנתן טעם מדימוי הגט לפרה דבגט בכתב היא מתגרשת והכתב עדיין הוא קיים וכו' דהא גם בגט אינה מתגרשת אלא בנתינה וכו' ולאחר שלושים יום כבר כלתה נתינתו כשם שאתה אומר בפרה לאחר שלשים יום כבר כלתה משיכתו ע"כ ולענ"ד י"ל בזה ממ"ש התוס' דף פ"ב ד"ה הא דאמר וכו' שכתבו דלא דמי לאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום (ובא) [ולא בא] אחר וקדשה וכו' דמקודשת אע"פ שנתאכלו המעות אף שלא אמר מעכשיו וכו' דבכסף ודאי לא בעינן מעכשיו שאם לא תתקדש לו חייבת לשלם והוי כאילו הכסף בעין לאחר שלשים יום וכו' ע"כ דון מינה דבגט נמי דהוקש לקידושין לא תלי במשיכה בשעה שהיא מתגרשת בו אלא כיון שכתבו לשמה ונתנו לה סגי בהכי ואף דבשעה שגירשה אין כאן הגט הוי כאלו הוא בעין מהטעם האמור. ועיין עוד להרב לח"מ שם ובספר מכתב מאליהו בשער ח' סי' ל"א שהאריכו בזה אך במ"ש יתיישבו הדברים אלו.

גם למ"ש שם על מרן ז"ל במ"ש דפשטינן לה מדר' נחמן וכו' עד מטעמא שכתב הרב המגיד וכו' ע"כ. והקשה עליו דהרה"מ לא כתב כן אלא בדלא אמר מעכשיו דאז אמרינן דכלתה משיכתו ואין זה ענין לדברי מרן דאיירי בדאמר מעכשיו וכו' ולפי האמור אין כאן קושיא דמרן ז"ל לשיטתו אזיל דס"ל דההיא דמשוך פרה זו וכו' באגם דוקא קאמר כמ"ש בהל' מכירה שהשיג על הרה"מ שפירש על דברי רבינו דלאו דוקא אגם אלא הוא הדין רה"ר וא"כ כוונת מרן במ"ש מטעמא דכתב הרה"מ ר"ל לפי שיטתו וכו' ודו"ק:

ד

וכן אם תלה וכו' עד אם היה הגט קיים וכו'. הרמ"ך וכבר נתבאר דעת רבינו בדין הקודם ובריש פרק ח' ע"ע:

ה

ואם נשאת וכו' לא תצא. הנה ה"ה לא כתב כאן כלום ע"ד רבינו שלכאורה דבריו תמוהין דכיון שאין כאן גירושין כלל אמאי לא תצא אכן כבר תמה עליו ויישב דבריו בריש פרק ח' ד"ה ולכתחילה לא תנשא וכו' ועמ"ש בדין א':

ו

הנותן גט וכו'. הנה פשטן של דברי רבינו שלא אמר לה ה"ז גיטך כלל וכ"כ ה"ה ז"ל אמנם במה שהוסיף ז"ל שאם אמר לה הרי את מגורשת ואם לא תתני לי מאתים זוז לא תהיה מגורשת ה"ז מגורשת אעפ"י שלא נתנה מפני שלא כפל תנאו וכו' ע"כ לא ידעתי מאין הוציא זה ולא מצאתי דבר זה בבירור בפ' ו' מהלכות אישות גם דברי רבינו לעיל דין ד' נראין הפכיים שכתב וז"ל כיצד כגון שאמר לאשה ה"ז גיטך ולא תתגרשי בו עד שתתני לי מאתים זוז ה"ז מתגרשת אחר שתתן ואין צריך לכפול תנאו וכו' ע"כ ויש להתיישב:

ח

התנה עליה וכו' למדינה זו וכו'. יש להסתפק אם התנה עליה שיתראה לפניה בתוך שלשים יום וכשבא להתראות לפניה הרגישה בדבר והטמינה עצמה עד שיעבור הזמן המוגבל כדי שתהיה מגורשת והיה נראה לומר שהיא ספק מגורשת דהא בידו לבטל הגט בתוך הזמן אך י"ל דכיון שהתנה עליה ונתן הגט בידה אינו יכול לבטלו וכבר הקדים רבינו דאין אונס בגיטין ושוב מצאתי להרב בני חיי ז"ל בסימן קמ"ד שהביא מחלוקת הפוסקים בדין זה ע"ע:

ט

התנה עליה וכו' חוששין שמא פייס. עיין הרמ"ך וכבר הביא ה"ה ז"ל תשובת הרי"ף ז"ל בשלימות אף שיש לגמגם בה הרבה וכבר עמדו עליו הרש"ך ח"ב סי' קפ"ח והרל"מ ז"ל ע"ע:

יא

ה"ז גיטך וכו' מכאן ועד י"ב חדש. עיין הרמ"ך ועיין לה"ה ז"ל שגם הוא כתב לשון ק"ק מפני שיש מקום ליישב דעת רבינו כמו שיראה המעיין ועיין עוד בהרב מ"מ בשער א' סימן מ"ב:

יב

בריא שהתנה וכו'. עיין הרמ"ך וזהו דעת הראב"ד ז"ל בהשגתו וכבר ביאר ה"ה שאין דעת רבינו לפסוק כר"י אלא כרבנן ומ"ש בספרי רבינו שיהיה זה ואם וכו' חסרון לשון הניכר יש בדבריו וצ"ל שיהיה זה גט אם וכו' וכ"מ בנ"א ובכ"י:

טו

ה"ז גיטך לכשתצא חמה וכו'. עיין הרמ"ך ודברי רבינו לקוחים מהתלמוד אות באות אך כאן פסק כרבנן דלא אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו ובסוף הלכות זכיה ומתנה פסק להדיא כר"י דפליג ארבנן וס"ל זמנו של שטר מוכיח עליו נראה שמחלק ז"ל בין איסורא לממונא וכ"כ הר"ן ז"ל ומשם בא'רה למה לא חשש רבינו לדר"י כלל אפילו לעשותו ספק מגורשת וכבר האריך בזה ה"ה ז"ל לעיל:

יח

ועמד והלך בשוק וכו'. רבינו לא חילק בין הלך על משענת ללא כמו שעשה בהלכות זכיה ומתנה פרק ז' דהתם פסק כרב הונא משום דרבה ורבא ל"פ עליה אלא לענין גט שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה וא"כ כאן שכתב ועמד והלך בשוק וכו' היינו בין בלא משענת בין במשענת אבל בניתק מחולי לחולי שכתב ז"ל שלא עמד והלך בשוק היינו שלא הלך כלל אבל אם הלך אפילו במשענת צריך אומד ועיין להרב מ"מ שהאריך בזה ולעד"ן אינו אלא דרך חריפות כי הדברים פשוטין:

כ

חולה שרצה לגרש וכו'. תקנתא דשמואל שם דף ע"ה ומדביאר רבינו ולא רצה לגרשה מעכשיו וכו' משמע שכן הבין בתקנת שמואל דאל"כ למה הוצרך לתקנה זו הלא במעכשיו סגי ליה ועוד דהא אתקין רבא בגיטא מן יומא דנן ולעלם ואיך איהו גופיה מתרץ לה להא דשמואל כדאיתא בגמרא אלא ודאי דשמואל הוצרך לתקנה זו דאינו רוצה לומר מעכשיו דסתמא כן דרכם של רוב בני אדם כדי שלא יטרפו דעתם אלא דבעיקר התקנה יש להקשות לדעת רבינו שפסק לעיל דין י"ב שאם התנה שיהיה זה גט אם מת לא אמר כלום דהו"ל גט לאחר מיתה ואיך אפשר שע"י כפל התנאי יתקיים הגט וה"ה ז"ל נדחק בזה וכתב שרבינו סבור שהכפל מוציא מידי משמעות לאחר מיתה ומכניסו בכלל משמע תנאי וכו' ע"כ. ולכאורה עדין הדברים מגומגמים מכמה דינים אחרים עמד עליהם הרל"מ ז"ל ותירץ עם ההיא דגיטה וחצירה באים כאחד הכא נמי חלות הגט והמיתה באים כא' ועכ"ז עדין הוא מגומגם דאיך יחול הגט לאחר מיתה כלל ובס' ידי אליהו ז"ל ראיתי שהליץ בעד ה"ה בההיא דמעת שאני בעולם וכו' וקרוב לזה כת' בס' מ"מ שער א' סס"י ב' ובש"ות תומת ישרים סי' קמ"ד רצה ליישב דברי רבינו ולא נרגש מהקושיות הנופלות על דבריו ע"ש. גם בש"ות הרש"ך ח"ב סי' קפ"ח נדחק בזה ע"ע ופשטן של דברים נראה יותר שכיון שהוא מתנה דאם לא מת לא יהא גט זה מוציאו מכלל אין גט לאחר מיתה ולכך אף שאומר אח"כ אם מתי יהא גט כוונתו שסמוך למיתה אם היא ודאית יהיה גט וזו נראית כוונת ה"ה ז"ל ומפני שלא שמענו בגמרא חילוק זה לכך כתב עליו שהוא רחוק ודו"ק. אך ממ"ש רבינו והוא שיגיע הגט לידה קודם מיתה נראה שכך היא כוונתו דאם הדברים כפשוטן מלתא דפשיטא הוא ולא הוה צריך לכותבו דאיך יתכן שתהיה מגורשת בעולם בלא הגעת הגט לידה דא"ת שדי שיגיע לידה אף אחר המיתה זה לא ניתן ליאמר וישתקע הדבר וכו' אלא ודאי מורה שכוונתו שהיא מתגרשת סמוך למיתה ממש כאמור ומפני זה הקפיד שיהא הגט קיים בידה קודם המיתה שהוא הרגע שהיא מתגרשת בו כן נראה לפרש דברי רבינו וכוונתו ברם אחר החיפוש מצאתי להתשב"ץ ז"ל חלק א' סימן קט"ו שהביא לשון רבינו עצמו בחידושיו שכתב וז"ל תקנת שמואל בגטין כשאמר מעכשיו היא דאמר מהיום אם מתי או מעכשיו אם מתי דאלו אם מתי גרידא משנה שלימה שנינו ה"ז גיטך אם מתי לא אמר כלום אלא ודאי בדאמר מעכשיו היא עכ"ל ומה שהוקשה לך למה לא פי' הדבר בחיבורו אין זה קושיא שהוא תפס דברי הגמרא בלשונו כי כן כתב בחיבורו שהוא אינו מפרש אלא מחבר וכמו שתתרץ ותפרש לשון הגמרא כן תתרץ ותפרש לשון חיבורו וכו' שהרי פירשו באותו פרק עצמו כי היכי דל"ת דידיה אדידיה עכ"ל ואין ספק שה"ה ז"ל לא ראה חידוש זה שכתב רבינו בחידושיו ועוד שכתב אח"ז שהרמב"ן והרשב"א כתבו כן וכו' משמע להדיא שכוונתו שרבינו אינו סבור כן אך מ"מ אכתי קשה על רבינו מ"ש ה"ה ז"ל שהם קושיות עצומות וחזקות אם לא שנאמר דס"ל דאף דבאומר מעכשיו אין צריך לכפול התנאי מ"מ אהני הכפל לגרוע המעכשיו שיהיה בו דין תנאי דלא תהיה מגורשת אלא אחר מיתתו ועם כל זה לא נחה דעתי ממ"ש רבינו לעיל דין י"ג שאם א"ל מעכשיו או מהיום אם מתי ה"ז גט וכשימות תהיה מגורשת והם דברי אביי בגמרא הרי דבמעכשיו אף שלא כפל התנאי היא מתגרשת אחר שימות ולדברי התשב"ץ ז"ל דרבינו איירי ה"נ באומר מעכשיו למה צריך לכפול התנאי וכו' וצל"ע אם לא שנאמר עמ"ש רש"י ז"ל שם דאי לא כפליה לתנאיה הוי גט מיד ואם הוא כהן אסורה לחזור לו ע"כ ונראה דס"ל דמעכשיו קא"ל ה"נ נימא דהוצרך לכפל כדי להתירה לבעלה אם הוא כהן:

כא

בעל שאמר וכו'. ביבמות ס"פ האשה שלום בעייא ולא אפשיטא אך מ"ש רבינו כדי שלא תפול לפני יבם ר"ל שכוונתו היא כך והוצרך לפרש כן משום דאילו אין שם אח פשיטא שאינה מגורשת עד שיגיע הגט לידה ועיין להטור ס"ס קמ"ה והרב"י ס"ס ק"מ:

כב

הרי אלו כותבים ונותנים לה אחר הזמן שקבע. מסתמיות דברי רבינו נראה דאין לנו זמן מוגבל עד אימת יכולין לאחר אחר י"ב חדש והגע עצמך שאירע הדבר שאיחרוהו שנה או שתים או עשור מה דינו דהנה לקמן כתב ז"ל דאם אמר לאחר שנה אין כותבין עד לאחר חדש משנה שניה וביאר לקמיה שאם איחרו אחר הזמן ה"ז פסול ואם כוונתו הכא נמי כן הו"ל לפרש ועוד דרבינו כתב לקמן דין ג"ל דאם אמר לשליח תנהו לה ביום פלוני ונתנו לה בתוך הזמן אינו גט וכו' דמשמע דלאחר הזמן עכ"פ הוא גט כשר אפילו אם איחר מליתנו זמן רב והקרוב אלי שדין זה שוה לדין הבא אחריו דשניהם איירו בלאחר וכו' ולא חשש לבאר מפני שסמך למ"ש סמוך ונראה ועוד נכתוב בזה בע"ה אלא שעדיין יש לעיין אם נדמהו לדין שנה שזמנו חדש אחר השנה כיון די"ב חדש אמר שהוא שנה או נדמהו לדין החדש שזמנו שבוע דאי משום קירוב הזמן או ריחוקו כבר כתבו התוספות בסוף פרק מי שאחזו דבאומר אחר השבוע היינו אפילו אם עומד בסופה הרי שאין אנו מקפידין בזה על ריחוק הזמן אלא על השם וכיון שכן נראה שיש יותר לדמותו לדין אחר החדש. שוב מצאתי למז"ה הביאו ריא"ז ז"ל שכתב שאם אמר לאחר י"ב חדש אין נותנים לו אלא י"ב חדש לבד והוא ז"ל חלק עליו וכתב דהואיל ואמר לאחר מה לי לאחר שנה מה לי לאחר י"ב חדש ואם אמר לאחר שלשים יום או לאחר כך וכך ימים נותנים לו יום אחד אח"כ ע"כ נראה מדבריו דבי"ב חדש נותנים לו חדש אחד וק"ל:

כג

א"ל כתבו וכו'. בסוף פרק מי שאחזו וס"ל לרבינו שכל אלו הזמנים הם לעיכובא מדרבנן שהם ז"ל תקנו כן אף דלפי האמת לשון אחר שאמר אין לו שום גבול דקפידת הבעל אינה אלא לשלא יכתב וינתן בתוך הזמן מ"מ חכמים ז"ל תקנו זמן מוגבל כדי שיהיה סמוך ונראה וכמ"ש מרן ז"ל ואין להקשות על זה מהברייתא בפ' המביא תניין דף ח"י המשליש גט לאשתו ואמר לו אל תתנהו לה אלא לאחר שלשה חדשים משנתנו לה מותרת לינשא מיד ולגט ישן אין חוששין שהרי לא נתייחד עמה וכו' ע"כ ופסקה רבינו פרק י"א דין י"ט עיי"ש. ובפרקין דין ג"ל פסק שאם אמר לו אל תתנהו לה אלא ביום פלוני ונתנו לה מלפניו או מלאחריו אינו גט שהרי הקפיד על עצמו של יום ע"כ ואמאי ה"נ נימא שכל הקפדתו אינה אלא על קודם הזמן שהקפיד שלא יתנהו לה קודם הזמן אבל אח"כ אף דהוי בלשון שלילה הרי הברייתא אמרה דמשנתנו לה מותרת לינשא וכ"ה בש"ות עדות ביעקב סי' ח"ל ולעד"ן אין כאן קושיא דהתם לא נחית אלא לאשמועינן דהיא מותרת מיד דמיום הכתיבה מנינן לה הג' חדשים ולא נחית התם על זמן האיחור ופשוט הוא גם מה שרצה להשוות דעת רבינו עם דעת ר"ח ז"ל א"נ דהא בעיקר הדין של רבינו כאן נראה שר"ח חלוק עליו כמ"ש מדברי הטור סי' קמ"ד וגם בש"ות פרח שושן ז"ל כלל א' סי' ב' דחה דבריו מצד אחר ע"ע. אך אכתי פש גבן דרבינו פסק בדין ג"ל דאם אמר לו תנהו לה ביום פלוני ונתנו לה בתוך הזמן אינו גט ע"כ דמשמע דאחר הזמן אין בו שום פיסול אפילו מדרבנן ולפי פשטן של דברים היינו יכולין לומר דהה"נ דגם שם אינו יכול לאחרו אלא שלא חש להשמיענו אלא שאינו גט דהיינו שפיסולו מדאורייתא בקודם הזמן אבל בלאחריו סמך עצמו למ"ש כאן שאם איחרוהו יותר מן הראוי הוי פסול מדרבנן מיהא אמנם הטור סי' ק"מ כתב שמדברי רבינו נראה שהוא כשר אם איחרוהו והרב"ח שם נ"ט לדברי הטור ע"ש וקשה עוד דבסי' קמ"ד אחר שהביא המעשה של צפת וכו' כתב דהרמב"ם פוסל בקבע זמן אם איחרוהו ובס' פרח שושן ז"ל שם הקשה על הרב"ש ז"ל שכתב דבאומר תנהו לה ביום פלוני אם איחרוהו שהוא פסול מדרבנן ודלא כהרב"ח ז"ל שהכשירו כתב עליו דאשתמיטיתיה דברי הטור הנ"ל ע"ש ולעיקר דברי הטור נלע"ד דהדברים קל וחומר אם כשאמר אחר זמן פלוני אנו פוסלין אותו אם איחרו יותר מהזמן שקבעו חז"ל אף שעכ"פ אף אם איחרוהו כל מה שיהיה אחר מקרי קל וחומר בשלא הזכיר אחר אלא אמר ביום פלוני דאם עבר אותו יום דאין לו לאחרו וזה נלע"ד קושיא עצמית למה שהבין הטור ז"ל בדברי רבינו אכן יש ליישב אפש' בחילוף הנוסחאות שנמצאו בדברי רבינו ודע דהרב מ"מ שער ח' סי' ל"א הרחיב הביאור ע"ד רבינו ורצה להבין דכוונת רבינו דעד אחר שנה אחר השבוע ועד אחר חדש אחר השנה וכו' אין יכולין לכותבו וכו' ולעד"ן קשה טובא להבין זה בדברי רבינו חדא דא"כ הי"ל לבארו להדיא ועוד דבשתי נוסחאות קדמונים כתוב בדברי רבינו לאחר החדש כותבין עד לאחר השבת לאחר השבת כותבין עד סוף יום ג' וכו' הרי שביאר להדיא הזמן שכותבין בו וה"ה לאינך דהזמן שקבע הוא זמן הכתיבה דהיינו שנה אחר השבוע וחדש אחר השנה ושבוע אחר החדש ושלשה ימים אחר השבת ואף לפי גירסתינו שהיא גירסת הרב הרי כתב רבינו דקודם השבת זמנו מיום רביעי עד סוף יום ששי מכלל דאחר השבת הוא עד סוף יום שלישי דהא כתב להדיא דמיום רביעי ואילך בכלל הוי קודם השבת דנראה להדיא דכוונתו שהשבוע מתחלק לשני חלקים דעד יום שלישי הוי אחר השבת וכמו שהוא הדין לענין הבדלה דמיום רביעי עד יום ששי הוי קודם השבת מינה יש לנו ללמוד לאינך דהזמן של האחר שאמר הבעל הכוונה היא שבאותו זמן יש להם לכותבו ולא אח"כ והנה מרן ז"ל לקמן שהקשה על רבינו במ"ש אחר שתי שבתות שהוא פסול דהא מידי ספיקא לא נפיק והו"ל לומר שהיא ספק מגורשת ותריץ ז"ל דכל שהוא אחר אפילו מופלג לא נפיק מכלל אחר וכו' ע"כ והקשה עליו הרב הנז' דזה לא הוזכר בגמרא אפילו ברמז ועוד הקשה דלפי מ"ש רבינו בתשו' הביאה מרן ז"ל לעיל פ"ח דין ד' דבכל הספי' אם השורש מה"ת דיינינן ליה לחומרא מה"ת א"כ גם כאן כשם שהקדימה היא מה"ת כך האיחור הדין נותן שהוא מה"ת ומכח כל זה הבין בדברי רבינו שאם איחרוהו עד אחר שתי שבתות שאינו גט מה"ת ומ"ש רבינו שהוא פסול דמשמע שמה"ת הוא גט לא קאי אלא לפיסול כהונה וכו' ע"כ. ואחרי המחילה הראויה עם כל מ"ש והכריח עדין אין די באר ופי' זה הוא דחוק ורחוק מהבין כן בדברי רבינו והפך כל מה שהבינו הפוסקים ומרן ז"ל מכללם גם הרב בעל קרית ספר כתב להדיא שהוא כשר מה"ת וידוע דהסברא היא עמוד ההוראה כמ"ש הכנה"ג בכמה מקומות ומוטב לשבוק דוחק הלשון מדוחק הענין מכ"ש שכן דרכו של רבינו בכמה מקומות שסותם הדין מפני שסומך עצמו למ"ש במקום אחר מכ"ש בדין זה שהוא סמוך ונראה שכבר סיים שאחר החדש זמנו שבוע אחד ותו לא וגם השכל מכריח כדברי מרן ז"ל דכל האומר אחר זמן פלוני אין לו גבול דכל הקפידה אינה אלא על הקדימה ועוד דמצינן לדחוקי נפשין קצת ולפרש דמ"ש רבינו ונתנו לה לאחר שתי שבתות הכוונה היא כך ונתנו לה לאחר דהיינו לאחר הזמן שקבענו לעיל דהיינו שבת אחת והוא נתנו לה לאחר זה דהיינו שתי שבתות ולדברי הרב מ"מ ז"ל ק"ל תו דאם כדבריו דגם האיחור הוא מדאורייתא ואם איחרוהו הגט בטל מה"ת א"כ בברייתא דפ' המביא תניין שהזכרנו לעיל דקתני משנתנו לה היא מותרת מיד הו"ל לפרש הזמן עכ"פ כיון שיש בו קפידא מה"ת משא"כ אם נאמר שאינו אלא מדחז"ל ודו"ק:

כה

נתייחד עמה וכו'. דברי רבינו צריכים ביאור וכבר עמדו עליהן קמאי (ובתראי) ז"ל והרמ"ך ז"ל וכבר ה"ה נתעורר בכל זה ע"ע ולעד"ן אין ספק שהקו' שהזכיר רבינו לא קאי אלא אריש דינא להכריח שלא ינתן ומ"ש אח"כ ואם כתבוהו ונתנוהו לה וכו' אינו נקשר עם הקו' וזהו כוונתו שלא החליט הדין בתחילת דבריו ואח"כ שיביא הקו' וכו' כדי להודיענו שאין גזירת הדין דהיינו שאינו גט יוציא מהקו' ועיקר מה שיש להעמיק בדברי רבינו דאיך כתב דאם כתבו ונתנו לה אינו גט הרי כיון שאין כאן אלא יחוד ואנו מסופקים אם בעל או לאו א"כ אינו אלא ספק אם בטלו או לא בטלו וכיון שכן איך יתן הדין לומר שאינו גט כלומר שמה"ת אין כאן גט ומה שעלתה מצודתי החלושה שרבינו הוציא דין זה מההיא דפרק כל הגט דף כ"ט דרמי מתניתין אהדדיה תנן המביא גט בא"י וחלה ה"ז משלחו ביד אחר ורמינהי אמר לשנים תנו גט לאשתי או לשלשה כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו אינהו הן אבל לשליח לא אמר אביי התם טעמא מאי משום בזיון דבעל הכא בעל לא קפיד וכו' ע"כ. ופירש"י מפני שעליו לכתבו ואינו רוצה שידעו שהוא אינו יודע לכותבו והקשה עליו הריטב"א ז"ל הובא בס' עדות ביעקב סי' ח"ל דאינו מחוור דהא תנן האשה כותבת את גיטה וכו' (גם התוספות הקשו כן ותירצו ע"ע) והנכון כמ"ש ר"ח ז"ל שפי' בזיון דבעל שהוא קפיד שאינו רוצה שידעו הכל בגירושין ודוקא הכא הוא דקפיד משום דאכתי לא אכתיב גיטא ואפשר דלא מגרש לה אבל בשליחות כיון דאכתיב גיטא לא קפיד שהוא גמר לגרשה עכ"ל אלמא נראה דאף במידי דקפיד הבעל מפני שאינו רוצה שידעו הכל בגירושין דוקא היכא דאכתי לא אכתיב גיטא וכו' מפני שאפשר דלא מגרש לה וא"כ עלה בידינו דבאיכא תרתי שהוא ע"י שליח ועדין לא נכתב יש לנו לחוש לבזיון הבעל ודוק מינה ואוקי באתרין שאם נתייחד עמה אחר שאמר לכתבו וליתנו לה ודאי שהוא מבטלו באותו יחוד פן יתבזה ברבים אחר שיכתבו ויתנו לאשה שיתגלה הדבר למפרע שנתייחד עמה ביני וביני וכדי להקל מעליו זה הבזיון הוא מבטל השליחות להדיא דאז אף אם ידעו הכל שנתייחד עמה וכו' אין קפידה בדבר מכיון שהייחוד היה קודם כתיבת הגט וכל שחז"ל הרשוהו לבטל אין כאן שום בזיון משא"כ אם לא היה מבטלו כאמור וכיון שכן יש לנו לדון ולומר שבודאי בטל זה השליחות ואם אח"כ כתבוהו ונתנוהו הוא בטל מ"הת ודאי שהרי כבר בטלם ונלע"ד כפתור ופרח. ועם כי נראה שרבי' פסק כתירוצא דר"י דמילי לא ממסרן לשליח כמ"ש ממ"ש פ"ב גבי אומר אמרו וכו' מ"מ דברי אביי ס"ל ז"ל דלא נדחו וק"ל וע"ע להרש"ך ח"ב סי' קפ"ט והרל"מ והמש"ל פ"ג בשו"ת כנסת יחזקאל סי' ע"א כתב דס"ל לרבינו כאן שהגט בטל משום שנקרא מזוייף מתוכו כיון שידעו העדים שנתייחד עמה ושבח הדבר הרבה ולעד"ן אין לו יסוד ע"ע:

כו

אמר לעשרה וכו'. בסוף פ' הזורק ובגירסת הרי"ף והרא"ש ז"ל וצ"ע אם כתבוהו בעשרה כל אחד מקצתו אם הוא כשר ומצאתי להרח"מ סי' ק"ך שהכריח דאם כתבוהו שנים שהוא פסול דוכתב דקרא לשון יחיד הוא והפר"ח שם חלק עליו דמסתברא דאף לכתחילה מצו שני סופרים למכתביה ע"כ ואם מצד הסברא קאמר אינו כדאי לחלוק על הרח"מ שהביא ראיה מן הפסוק אלא י"ל דאם איתא לא לישתמיט שום פוסק להזכיר חידוש זה שאם כתבו הגט בשנים שהוא פסול וק"ל. עוד ראיתי בספר ג"פ ז"ל שמשמע מדבריו שכשאמר כולכם אם מת אחד מהם הגט בטל מפני שנתכוון לביישה בפני כולם דוקא וכו' ע"כ. ולא ידעתי מנ"ל דמשום ביוש נגע בה דדילמא כדי לחזק הדבר אמר כן או כדי לפרסם הענין כמו שהוא הדין באמת בנתינת הגט כדי לפרסם הדבר מ"מ שאם מת אחד מהם אפשר שהגט גט ומכ"ש אם יעמידו אחר במקומו גם מ"ש שם דאף באומר כולכם שאין צריך שיעמדו בכל כתיבת הגט אלא בשיטה ראשונה או אפי' בקן קולמוסא סגי וכו' ע"כ. א"נ דהכא בקפידת הבעל תליא מלתא ואפשר דקפיד בכל הגט אכן בעיקר אלו השני חלוקות השנויין בברייתא ובדברי רבינו ק"ל למאי אצטריכו תרווייהו דנראה פשוט דהולכה וכתיבה שוין בזה א"כ לישמועינן חדא ואנן ילפינן מינה אידך דמאי שנא ונראה דאצטריכו דאי הוה קתני כתיבה דהיינו באומר לעשרה כתבו וכו' הייתי אומר דדי שאחד יכתוב ע"י כולן משום דאין דרך העולם לכתוב כולם ממש וגם אין לו שום תועלת בכתיבת כולן יותר משיכתוב אחד מהן משא"כ בהולכה שיותר משתמר הדבר ויותר בטוח כשיוליכוהו כל העשרה משיוליכנו אחד והוא לבדו וה"א דע"י כולן לא סגי ואי אשמועינן הולכה דבאומרו כולכם וכו' סגי במעמד כולן משום דא"א לצייר בשכל שיקפיד על שכולן יוליכוהו ממש דהיינו שכל אחד יאחזנו בידו ויהיו כולן תפוסין בו בשעת ההולכה לכך אמדינן דעתיה דבמעמד כולן קאמר משא"כ בכתיבה כשאמר כולכם כתבו הייתי אומר דכיון דהקפיד לומר כולכם קפידתו היא שכולם יכתבוהו דהיינו שיכתוב כל אחד שיטה אחת דאפשר ואפשר הוא קמ"ל:

כז

אמר לעשרה וכו' ואפילו היה הכותב וכו'. כתב מרן ז"ל להליץ בעד רבינו מ"ק הר"ן ז"ל דלא הכשיר רבינו כאן לחתום לאותו שכתב הגט לכתחילה (משום דחתם סופר ועד ס"ל דפסול) ולא בא אלא לומר שאם חתם סופר כשר וינתן לה וכ"כ ההגהות ע"כ ולכאורה דבריו תמוהין דהרי רבינו הכשיר לקמן דין ל"א אפילו לכתחילה שכתב וז"ל אמר לשנים כתבו וחתמו ותנו לפלוני שיוליך לאשתי וכו' אחד מהם כותב ושניהם חותמים וכו' הרי שגזר הדין איך יעשו והיינו לכתחילה בהכרח וכ"מ להפר"ח בנימוקיו על רבינו גם המש"ל ז"ל נתקשה הרבה בזה שהרי גם בפ' ב' דין ב' כתב רבינו אמר לשנים כתבו גט וחתמו ותנו לאשתי הרי אלו כותבים וחותמים ונותנים לה ומדכתב כותבים משמע דאפילו לכתחילה ש"ד וגם על מהרח"ש סי' ג' ק"ל שדקדק מדברי רבינו דדוקא בדיעבד כשר ונעלם ממנו מ"ש רבינו בפ' ב' ולקמן בפרקין וכו' פ"כ ולעיל מזה השיג עוד על מהרח"ש ז"ל דאחר המחילה רבה ליתא דלאו משום חתם סופר ועד נגע בכאן אלא משום דכל שאמר לעשרה כתבו ותנו לכתחילה צריך שיטפלו בגט כל הראוי למלאכת הגט ולכך כל אחד יעשה פעולה הצריכה ואחד כותב ושנים יחתמו בו ואחד יהיה שליח ואם כדברי הרב והוא השליח שנתנו לה כדי נסבה רבינו עכ"ל והרואה יראה שכל אלו התמיהות יפלו ע"ד מרן הקדוש ז"ל ואיך יצוייר בשכל האנושי דבר זה שנעלם מכבוד רבנותו הטהור כל זה ולהניחו בצ"ע לכך אני אומר שאין ספק שכל יקר ראתה עינם ולעד"ן הדבר פשוט כביעתא בכותחא דעד כאן לא נאמר דין חתם סופר ועד אלא היכא שלא צוה הבעל בפירוש כהך דהכא דאמר לעשרה סתם דיכולין הן לעשות הדבר ע"פי הדין בשופי וכההיא דאומר אמרו ג"כ שאמרו בגמרא דף ס"ו דנפיק מיניה חורבא דזמנין דא"ל לשנים אמרו לסופר לכתוב ולפלוני ופלוני שיחתמו ומשום כיסופא דסופר חיישי ומחתמי חד מהנך סהדי וסופר בהדייהו ובעל לא אמר הכי וכו' א"נ היכא שנסתפקנו בדברי הבעל כגון שאמר לעדים כתבו ותנו גט לאשתי וכו' שנסתפקו בגמרא אי אכתיבה קפיד או אחתימה וכיוצא באלו אבל היכא שהבעל צוה לשנים וא"ל בפירוש שיכתבו ויחתמו הגט הם בעצמם לא שייך כאן גזרה דחתם סופר ועד כמבואר וכיון שכן כיון שהבעל צוה להם דוקא לעשות כן בהכרח הן צריכין לעשותו ע"פי ציוויו ואפילו לכתחילה מהטעם האמור וכ"נ מתוך ריסי עיני הפר"ח ז"ל הנז' שלא הקשה בדרך תמיה וגם לא כתב ע"ז צ"ע ע"ע גם מה שהקשה המש"ל למוהרח"ש שלדבריו והוא השליח שנתנו לה ה"ז כשר כדי נסבה וכו' רואה יראה דגם זה אינו כדאי דכוונתו של רבינו לאשמועינן חידושא בין בחתם סופר ועד בין בשליחות וק"ל והנה בעיקר דברי רבי' שהעתיק אמר לעשרה כתבו וחתמו ותנו וכו' וכ"כ הטור סי' ק"ך ובמתניתין לא קתני אלא כתבו ותנו והם ז"ל הוסיפו וחתמו כבר נרגש הרב"י שם בזה וכתב דמתניתין לישנא קטיעא נקט וכו' גם הרב"ח כתב כן דגם הברייתא דס"פ התקבל מתפרשת כן וכתב דיש להכריח מהסוגיא בבעיא דמנה מקצתם וכו' דגם וחתמו א"ל ע"ש אמנם הפר"ח ז"ל חלק עליהם בכח והכריח מכמה וכמה בקיאות דאומר כתבו גם החתימה בכלל ע"ע. ולעד"ן מה דבתחילה רצה לדייק דלפי דבריהם אם אמר כתבו ותנו גט לאשתי אינן יכולין לחתום הגט ומשמע שאם חתמו ונתנו שהגט בטל שהרי חתמו בו והוא לא צוה לחתום וכל זה שיבוש ואין ראוי להשיב עליו דפשיטא דבכלל כתיבה הוי חתימה וכו' ע"כ ואנו לא שמענו שכוונת הרב"י והרב"ח שאם חתמו שיהיה הגט בטל שהרי לא גילו דעתם בזה וקרוב לשמוע דבאומר כתבו ותנו כוונתו דקפיד על הכתיבה והנתינה אבל על החתימה לא קפיד בין שיחתמו הם בין זולתן דכיון שאמר כתבו גט ותנו לאשתי ודאי כשר הא קאמר שיתנו לה אך לא הקפיד אלא על הכתיבה שיהיו הם עצמן אבל החתימה לא הקפיד בה ובזה נסתלקו השגותיו על הרב"י ז"ל משום דדינו של רבינו והטור הוא בשיחתמו הם בעצמן דוקא ואם יחתמו בו אחרים אינן רשאים וכיון שכן צ"ל ג"כ חתמו כמבואר א"נ י"ל דבאומר כתבו לחוד נ"מ אם אמרו לסופר וכתבו ונסתפקו בגמרא אי אומר כתבו על הכתיבה קאמר וכשאמרו לסופר יפסל הגט א"ד שעל החתימה קאמר ואם אמרו לסופר וכתבו וחתמו הם הוא כשר משא"כ באומר כתבו וחתמו וכו' אין בו שום ספק ולהכי דייק הרב"י דלכתחילה וכדי לצאת מספק אם אמרו לסופר וכו' צ"ל חתמו ג"כ זה נלע"ד להליץ בעד הרב"י והרב"ח דלא לשוויינהו טועים בדבר משנה חלילה וחס:

ואם מנה אותם וכו'. נראה דר"ל דכיון דנחית למניינא כוונתו שיחתמו כולן אף אותם שלא מנה וכן הבין הרב"י סי' קמ"א אמנם בס' מ"מ ז"ל שער א' סי' ז' מכח שנתקשה קצת בזה רצה להבין דכוונת רבינו שלא יחתמו אלא אותם שמנה וכו' ע"ש ולדבריו קשה מלשון רבינו שכתב בין שמנאם כולן וכו' דלמאי נ"מ כתב כן הול"ל ואם מנאן אותם שמנה יש להם לחתום אלא ודאי מדכתב בין שמנה כולן וכו' הורה לנו דשני החלוקות שוין דכיון דמנה הרי הוא כאומר כולכם ואף אותם שלא מנה בכלל ומ"ש רבינו או חתמו זה היום וכו' נראה דהיה לו לבאר דאף שאנו מכשירין בחתמו זה היום וכו' משום דאינן אלא משום תנאי מ"מ בעינן שיחתמו במעמד כולן כמ"ש לעיל וכ"כ התוספות וצ"ל דדבר פשוט הוא וכמ"ש בדין כ"ט ע"ש:

מת אחד מהם וכו'. כתב ה"ה ז"ל משנה פרק התקבל ע"כ מדלא נרגש בסדר לשון רבינו אלא כתב כן סתם נראה דס"ל דהך אם מת אחד מהם אריש דינא קאי כלשון המשנה דפרק התקבל ולא קאי אמנאם וכו' שהזכיר רבינו דהא מן הגמרא לא משמע הכי וה"ה כתב עלה דפסק כן לחומרא ע"ע וכ"ד רוב המפרשים ז"ל ע"ע:

ולא הכשירוהו בגט וכו'. הלשון מגומגם דמאי קאמר הלא כבר הקדים שהוא פסול משום גזרה וכו'. ונלע"ד פשוט שכוונתו מפני שהרגיש דלמה לן טעמא משום גזרה דמשמע דאי לא הוה הך גזרה היה ראוי להיות כשר הלא כיון שהעדים הראשונים שחתומים בו הם פסולין דין הוא לפוסלו מחמתן לזה יתרץ דאעפ"כ היינו מכשירין אותו מפני שעידי מסירה הם עיקר וכן זכיתי ומצאתי כדברי במרן ז"ל פ"ה דהלכות עדות דין י' גם בב"י סי' ק"ך הביאו בפי' שני ע"ש אמנם הרל"מ ז"ל לא ערב לו ופירש דהרגיש ז"ל דהו"ל לבטל הגט מ"הת וכו' ולזה תירץ דלא הכשירוהו וכו' ע"כ ולדבריו קשה טובא לישנא דלא הכשירוהו דמשמע דקאי אחז"ל ואי מ"הת קאמר הול"ל ואינו כשר וכיוצא בהך לישנא ודע דהרמ"ך השיג על רבינו ע"ש והיא השגת הראב"ד ז"ל ור"ת שהזכירו התוספות שם ומבואר שאין כאן השגה כלל:

כח

תקנו חכמים וכו'. שם בס"פ התקבל ומבוארים דברי רבינו דאינו אומר כולכם תקנו תקנה זו אלא באומר במעמד רבים שיתנו גט לאשתו תקנו שיאמר כל שנים מכם יחתום וכו' אבל באומר בפי' כולכם לא תקנו דודאי שם צריכים כולם לחתום וכמ"ש בדין שאחר זה הדין והטעם וכ"מ ג"כ בס' ידי אליהו ז"ל והוא פשוט:

ל

אמר לשלשה וכו'. שם דף ס"ו וס"ל לרבינו דמעשה שהיה כך היה שמת האב אך לענין דינא כיון דפסק רבא הלכתא לא שאני לן ומ"ש רש"י שם ד"ה מי משוה וכו' עכשיו שמת האב וכו' שהרי הלך הבעל למד"ה ע"כ מסתברא דלא כתב כן אלא בס"ד שהיו מסופקין אולי יש קפידה בדבר אך למסקנא דמלתא דאסיק רבא בדרך כלל לא שאני לן כלל וכדברי רבינו ז"ל ועיין להמ"מ דף י"ג:

לב

אמר לסופר וכו'. מבואר יוצא מדברי רבינו שכשממנה הבעל לשליח להוליך גט לאשתו צריך למנותו בפני עדים וה"ד כשאין הגט חתום דאז אין אנו חיים אלא מפי השליח אבל אם הגט חתום אין צריך עדים וכך הם דברי ה"ה ז"ל ע"ע ולפ"ז מ"ש רבינו בפ"ג דהלכות אישות דין ט"ו דאין צריך עדים במינוי שליח קדושין וגיטין מוכרח דלא דימה גיטין לקדושין אלא כשהגט חתום אבל אם אינו חתום הה"נ דבעינן עדים בעת המינוי אלא דקשה לפ"ז דמה נשתנו הקדושין מהגירושין וכבר נתעורר הרל"מ בזה וחילק בין גירושין שבא להתיר לקידושין שבא לאסור וכו' ע"ש ואף שהמפרשים ז"ל הקשו עליו ע"ע ובפרט בס' ד"ד עשין מ"ח דף ח"י ע"ע מ"מ דברי רבינו דייקי כוותיה שהרי כתב שאין השליח נאמן להתיר הערוה וכו' ואין להקשות דגם בקידושין יתכן שבא להתיר הערוה כגון אם קבלה קדושין מאחר בפני עדים אחר שקדשה זה השליח דיתכן ששקר ענה השליח והיא מקודשת באמת לשני ואנו מתירין אותה לראשון ונמצא בועל א"א די"ל דאין אנו מקפידין אלא על שעת הנתינה דבאותה שעה מיהא הוא מתיר הערוה עוד אפשר לומר דכיון דחז"ל תקנו שיחתמו העדים על הגט וכל הגיטין צריכין שיהיו חתומין כשהביא השליח הגט בלא חתימת עדים נמצא הגט רעוע וגרוע ולכך לא מהימנינן ליה וגם אם יודה הבעל לדבריו דאפשר דאין זה הגט שנתן לו או שחזר בו משא"כ בקדושין שלא מצינו בהם שום ריעותא דאם מקדשה בכסף בין אם הוא של הבעל בין אם הוא של השליח ע"פי דינו הם קדושין גמורים וכן הדין אם הוא מקדשה בשטר וכו' שידוע שלא תיקנו חז"ל עדים חתומין בשטר הקדושין כמו הגט א"כ לא נמצא בקדושין שום ריעותא וגריעות לשלא נאמין לשליח משא"כ בגט וכל האמור אינו אלא בדרך אפשר והמעיין יבחר ודע דהרמ"ך כ' ודע שבמ"ש רבינו ואם שם שני עדים וכו' הרי זה מגורשת מצאתי בג' נ"א כ"י קדמונים שכתוב בהם הרי זה ספק מגורשת ולא ידעתי בהם טעם הגון ודו"ק:

לג

האומר לשליח וכו'. הנה רבינו כתב חלוקות כפשטן ואחרים בלשון שלילה ובגמ' מוכח דבין בלשון שלילה בין בפשיטות אמרינן דקפיד בעל כר"י התם דף כ"ט דאמר כי פליגי היכא דאמר ליה שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא וכו' ופי' רש"י וזה אם שינה נעשה כמי שא"ל אל תגרשנה אלא בבית וגירשה בעליה הילכך ר"י פוסל בו וכו' ויהא משנה ומפסיל גיטא וכו' ע"כ הרי דאין הדבר תלוי באמרו בלשון שלילה או לא ומאי דנקט רבינו אל תתנהו לה וכו' לישנא דגמ' נקט וה"ה באומר לו תנהו לה בבית תנהו לה בימין שכיון שדיבורו מוכיח דקפיד אם שינה אינו גט ולפ"ז מ"ש אחר זה תנהו לה ביום פלוני ונתנו לה בתוך הזמן אינו גט דמשמע דאחר הזמן הוא כשר צ"ל דלא בא לאשמועינן אלא מה שאינו גט כלומר שהוא בטל מה"ת דבהכי קעסיק בכל זאת הפסקא ואה"נ דאם נתנו אחר הזמן אינו בטל מה"ת אבל פסול מדרבנן מיהא שהרי עכ"פ עבר עד משלחו ומשום דאנו דנין דכל הקפידה אינה אלא שלא יקדים שאין בדעתו לגרשה עד אותו יום אבל מאותו יום ואילך אינו מקפיד כ"כ אימתי יגרשנה אלא דאנן בדידן פסלינן ליה מפני ששינה מדברי משלחו אכן במציאות זה הה"נ דיש שינוי באמרו בלשון שלילה ללא מפני שהדבר תלוי בימים ולכך אם לא אמר בלשון שלילה אם איחרו פסלינן ליה מהטעם האמור אבל בלשון שלילה שא"ל אל תתנהו אלא ביום פלוני ודאי שאם נתנו ביום אחר בין מלפניו בין מלאחריו אינו גט כלל. שוב ראיתי להרא"ם ז"ל ח"א סי' כ"ג שחילק בדעת רבינו בין אומר כפשטה לאומר בלשון שלילה ע"ש. ולפי דעתו ז"ל יקשה מהסוגיא שהזכרנו אלא דצ"ל או שאינו מפרש כפירוש רש"י ז"ל או דס"ל דשאני התם דא"ל טול ממנה חפץ והדר הב לה גיטא דמדקאמר והדר הב לה גיטא ולא אמר טול ממנה חפץ והב לה גיטא ש"מ דקפיד והו"ל כמו אל תתנהו אלא בימין וכו' ודוגמתו מצינו בגמ' גבי הולך גט לאשתי דיכול לעשות שליח אבל אם אמר לו את הולך וכו' אינו יכול לעשות שליח אכן דבר זה נלע"ד מבואר דדעת רבינו שלא לחלק שהרי פסק לקמן באומר טול ממנה חפץ ותן לה דאף שלא אמרו בלשון שלילה אפ"ה הוי קפידה ואם עשה בהיפך אינו גט ונ"ט שהרי עבר ע"ד הבעל בדבר שסתם בני אדם מקפידין עליו הרי מבוארת דעתו ז"ל דאף דלא אמר בלשון שלילה אלא סתמא אפ"ה הוי קפידא. שוב מצאתי להפר"ח בנימוקיו על הש"ס שכתב כן בפשיטות לדעת רבינו

והביא ראיה מפ"ש בפ"ז דעירובין באומר לשלוחו ערב לי בתמרים וערב לו בגרוגרות או בהפך דאינו עירוב אף שלא אמר בלשון שלילה ע"ע אכן ק"ל תו בדבריו ז"ל שכתב שם בביאורו לדברי רבינו בתנהו לה במקום פלוני דמצינן לפרושי למלתיה בקפידא וכו' כדי להחמיר בענין הגט שהוא ספיקא דא"א וכו' דלפ"ז הו"ל לרבינו לכתוב שהיא ספק מגורשת אמנם רבינו שכתב דאינו גט דמזה נמשך דהבנים ממזרים ודאי מעתה אין הטעם משום חומרא דא"א גם לשונו שם מגומגם וכבר ראיתי למהרח"ש סי' י"ב שכתב דלשון זה כולו מבולבל ע"ע. ולמה שהביא הרא"ם שם ובשם הטור דבא"ל תנהו לה ביום פלוני דמשמע מדברי רבינו דאם נתנו אח"ז שהוא כשר תמה עליהם המש"ל ז"ל שהרי לעיל בפרקין דין כ"ד כתב רבינו להדיא וז"ל הרי שאיחרו אחר הזמן שאמר ואח"כ נתנו לה וכו' ה"ז פסול משמע דלעולם מידי פיסולא דרבנן לא נפיק וכו' עכ"ל. ואחרי המחילה הראויה אין כ"כ תמיהא דהתם לשון אחור קאמר וחז"ל שמו לו גבול כמ"ש שם ולכך אם אחר הגבול של חז"ל פסלוהו משא"כ הכא ועמ"ש שם בס"ד:

לה

האומר לשלוחו וכו'. משנה שם המביא גט בא"י וחלה ה"ז משלחו ביד אחר ואם א"ל טול לי הימנה חפץ פלוני לא ישלחנו ביד אחר שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר ובגמרא אר"ל כאן שנה רבי אין השואל רשאי להשאיל וכו' א"ל ר"י זו אפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותה אלא זמנין דגיטא נמי לא הוי דנעשה כמי שא"ל אל תגרשנה אלא בבית וגרשה בעליה וכו' דכ"ע מודו היכא דנפקא לאפיה ויהבה ליה חפץ והדר שקלא גיטא גיטא מעליא הוי כ"פ היכא דא"ל שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא ואזל איהו ויהב לה גיטא והדר שקל מינה חפץ ר"י פוסל בו וכ"ש בשלוחו ור"ל מכשיר בשלוחו וכ"ש בו ע"כ. ותחילה מאי דא"ל בהך סוגיא דלמאי אצטריך דנפקא האשה לאפיה הלא כל עצמינו לא באנו אלא לשיתקיים מאמר הבעל וכיון שנתנה החפץ תחילה וקבלה הגט כ"ע מודו ביה והנה התוס' ז"ל כתבו שם דנקט הכי משום דמתניתין איירי בחלה השליח הראשון ולא הגיע לעיר שהאשה שם ע"כ משמע דר"ל דמפני ששמעה בו שחלה הקדימה היא ונפקא לאפיה כדי לקבל הגט מידו אך אין נראה כן דעת רש"י ז"ל שהרי כתב ויהבה ליה חפץ לההוא שליח שני ע"כ ואם נפרש דכוונת רש"י נמי דמפני שחלה הראשון הקדימה היא ובא לקראתה השליח שני אתי שפיר קצת אך האמת נראה שלכל הפירושין אין שום צורך לזה לענין דינא שהרי אין הדבר תלוי אלא בקדימת החפץ כמבואר. ורבינו שהזכירו אפשר דלישנא דגמ' נקט א"נ אפשר דהק' אם יש לנו עדות ברורה דנפקא לאפיה אין צריך לעדות שהקדימה החפץ דממילא מוכח ומלתא אגב אורחיה קמ"ל והנה מחלוקת אחר מצינו בין רש"י להתוס' ז"ל דכי א"ל שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא פירש"י ז"ל דכי א"ל שקול חפץ ברישא קפיד שהיה בדעתו לעכב הגט אם לא תתן לו החפץ וכו' הילכך תנא במתניתין לא ישלחנו ביד אחר שמא כשימסור ראשון שליחות לשני לא ימסור לו דברים כהווייתן או השני לא ידקדק בהם ויהא משנה ומפסיל גיטא אך לפי פירושו קשה מאי דתני במתניתין שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר דהא אין הקפידה אלא על הגט ולא על החפץ אם יהיה ביד אחר והתוס' כתבו שם דביד אחר דקתני היינו ביד אשתו וזה נראה דוחק וכתבו בשם ריב"א ז"ל דכשאמר שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא שתולה שליחות הגט בחפץ פוסל ר"י נמי כששלח ביד אחר אפילו לא שינה וכו' וה"פ ר"י פוסל בו בשליח ראשון כששינה וכ"ש בשלוחו אפילו בלא שינוי וכו' ע"כ. ונמצא לפ"ז דלרש"י אם מסר שליח ראשון לשני אין כאן אלא פיסול דרבנן מטעם שמא וכו' ולפי' ריב"א הגט בטל שהרי שינה לגמרי מדעת הבעל אמנם רבינו נראה דרוח אחרת אתו וס"ל דאין הטעם מפני שא"ל טול החפץ והדר הב לה גיטא אלא כל שהקדים קבלת החפץ אמרינן דקפיד ע"ז אף שלא דייק לומר והדר וכו' ומדכתב ה"ז לא ישלחנו ביד אחר ואם שלחו וכו' ה"ז מגורשת נראה מזה שהוא כפירוש רש"י דלכתחילה לא יעשה שליח שני שמא לא ימסור לו דברים כהווייתן וכו' ומפני זה דקדק לכתוב בזו ויצאת האשה לקראת השליח וכו' כלומר לאמת הענין שלא שינה השני כלל שהרי יצאת לקראתו דזה מורה שהיא חפצה בגט וכיון שכן סתמו כפירושו ודאי שהקדימה נתינת החפץ לקבלת הגט ולכך הוא כשר וס"ל עוד שאין אנו מדייקין בדברי הבעל אלא בדבר שדרך בני אדם להקפיד בו כגון שהקדים קבלת החפץ לנתינת הגט ואז מניעת עשיית השליח השני אינו אלא משום שמא לא ימסור לו הדברים כהווייתן והו"ל המניעה מטעם הגט אבל אם הקדים נתינת הגט וכו' שזה מורה כדרך כל הארץ ושאין כאן קפידא אז מניעת השליח השני לכתחילה אינו מטעם הגט אלא שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר כמ"ש בגמרא וק"ל:

לח

נתן לשליח וכו' אל תתנהו אלא אתה וכו'. קשה דאף בלא הזכיר אתה כבר הקדים ז"ל דאינו יכול לשלחו ביד אחר א"כ כ"ש הא ואולי י"ל דנ"מ אם חלה או נאנס דכיון שא"ל בלשון שלילה וקפידא אפילו חלה או נאנס אינו רשאי לשלחו:

לט

נתן הגט וכו'. עיין הרמ"ך ורבינו לשיטתיה אזיל כמבואר:

מ

נתן הגט לשליח וכו'. שם ההוא גברא דשדר גיטא לדביתהו א"ל לשליח לא תתביה ניהלה עד שלשים יום אתנוס בגו שלשים יום אתא לקמיה דרבא אמר רבא חלה טעמא מאי משום דאנוס האי נמי אנוס הוא א"ל מסור מילך קמי דידן דלבתר שלשים יום משוינן שליח ויהיב ליה ניהלה א"ל רבנן לרבא והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא א"ל כיון דלבתר שלשים יום מצי מגרש כשליח שניתן לגירושין הוא וליחוש שמא פייס וכו' באומר נאמנת עלי וכו' ע"כ. ולפ"ז לפי דברי רבינו שפסק דאף בתוך שלשים יום יכול למנות שליח וכו' למה אמר רבא דלבתר שלשים יום משוינן שליח לפ"ז יכול למנות שליח מעכשיו ובספר ל"י ראיתי שכתב דל"ד קאמר וכו' ע"כ. ולעד"ן דדוקא ודוקא הוא דבשלמא בשליח שחלה או נאנס בתוך שלשים יום והוא חושש שמא גם לאחר שלשים יום לא יכול לקיים שליחותו אנו מתירין לו לעשות שליח להדיא אבל כשמוסר דבריו לב"ד ואומר להם בנ"ון כדתנן בההיך מתניתין דחלה ופסקו רבינו בפ"ז דין ך' והב"ד אין בהם שום אונס פשיטא ודאי שיש להם למנות השליח בזמנו ולא קודם לכן עוד ראיתי להרש"ך ח"ב ס"ס רי"ז שכתב ע"ד רבינו במ"ש ואינו עושה שליח בתוך הל' אא"כ אמר נאמנת וכו' דנראה שסובר דמ"ש בגמרא וליחוש שמא פייס קאי נמי לעשיית השליח בתוך שלשים והדבר קשה מאד דכשמקשה בגמרא הוא לסתור כל הגט מעיקרו דכיון דאיכא למיחש שמא פייס בטל הגט מעיקרו וכו' וצ"ע ע"כ. ולא זכיתי להבין דבריו שהרי רבינו סיים אבל נותן הגט לה לאחר שלשים וחוששין לה וכו' הרי דאפילו בשליח ראשון קאמר דאנו חוששין שמא פייס ונתבטל הגט מעיקרו ואין כאן שום קושי:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---