מגיד משנה/גירושין/ט

מגיד משנה ‏ גירושין ט

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

המגרש את אשתו וכו'. דין זה באומר לאחר כו' שהיא מתגרשת לאחר זמן מבואר הוא בהיקש הקדושין לגירושין וכבר נתבאר כן בקדושין פ"ז מהלכות אישות ועוד יתבאר בסמוך שנזכר כן בגמרא בגירושין. ומ"ש רבינו שאינו צריך לכפול התנאי דבר ברור הוא בטעמו שהרי אין כאן תנאי אלא קביעות הזמן לחול המעשה ועוד שלא מצינו בגמרא שנזכר כפל ולא שאר משפטי התנאין בדין לאחר. ועוד מבואר בירושלמי בקדושין פרק האומר שהכל מודים שאם אמר לאחר שירדו גשמים מקודשת שא"צ לכפול. וזה מבואר:

ב

כיצד האומר לאשתו וכו'. מ"ש

רבינו שאם אבד הגט או נשרף וכו' שאינה מגורשת. פשוט הוא שכל שאין הגט חל עד אותו הזמן צריך שיהיה קיים בשעה שהוא חל. ומתבאר מהדין שיתבאר בסמוך מהלכה והניחתו בצדי רה"ר:

ג

הלכה והניחתו בצדי וכו'. בכתובות פרק הכותב (כתובות דף פ"ו:) בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא ה״ז גיטך ולא תתגרשי בו וכו' א״ד א״ל מגורשת מדר״נ וכו' עד וצדי ר״ה לחוד. ופסק רבינו כלישנא בתרא ומתוך מ״ש פ״ב מה' מכירה בדין האומר לחבירו משוך פרה וכו'. ומ״ש כאן בדין הגט נראה שהוא סובר שהגמרא בשאלה זו מדמה דין גט בשאינו אומר מעכשיו לדין הפרה באומר מעכשיו והוכרח לזה מפני שזאת השאלה היא בהכרח כשאינו אומר מעכשיו דאי באומר מעכשיו כבר נתבאר פ״ז מהלכות אישות שהאומר מעכשיו ולאחר ל' יום מספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי ואי תנאה הוי אפילו נקרע או נשרף הגט מגורשת ואי חזרה הוי נמצא דמעכשיו שאמר לאו כלום הוא. וכן הכריחו הרמב״ן והרשב״א ז״ל שבעיא זו בלא מעכשיו היא והא דר״נ סבור רבינו שהוא במעכשיו דאי לא תקשי אמסקנא דגמרא דפרק האשה שנפלו (כתובות דף פ"ב) שאמרו שאינו קונה אלא בדאמר ליה מעכשיו א״נ דהא דר״נ היא בכל גוונא ואנן לא קי״ל כותיה בפרה אלא בשאמר מעכשיו ומיהו ילפינן מינה לענין גירושין בשאינו אומר מעכשיו. והטעם בזה דפרה במה הוא קונה אותה במשיכה ולאחר ל' יום כבר כלתה משיכתו הילכך אם לא אמר מעכשיו לאו כלום הוא אבל הגט בכתב היא מגורשת והכתב עדיין הוא קיים ביום ל' והוא במקום (בר) קנייה אפילו בעלמא הילכך מגורשת זהו דעתו ז״ל. וראיתי להרב רשב״א שכתב דלענין הלכה גט ופרה שוין הן וכל שלא אמר מעכשיו והניחתו בצדי ר״ה אינה מגורשת וכו' ורמי בר חמא ורב חסדא הוו סברי דהא דר״נ הוא בלא מעכשיו וליתא דבמעכשיו הוא ולפיכך כל שלא אמר מעכשיו בגט אינה מגורשת ובפרה לא קנה ואם אמר מעכשיו בפרה קנה ובגט הויא לה מגורשת ואינה מגורשת דמספקא לן אי חזרה הוי אי תנאה הוי כמו שהזכרתי למעלה הילכך כיון שהניחתו ברשות שאינה שלה הויא לה ספק מגורשת. אלו דבריו ז״ל:

ד

וכן אם תלה וכו'. זה פשוט וכבר הזכרתי הירושלמי שהוא בלאחר שירדו גשמים:

ה

ומה בין המגרש וכו'. מ"ש רבינו בדין המגרש על תנאי כבר נתבאר למעלה פרק שמיני וכבר הארכתי בו.

ומה שכתב כאן בתולה גירושין בזמן וכו'. פשוט הוא שאין גירושין חלין עד שיגיע הזמן. וכבר נתבאר פרק שביעי מהלכות אישות שהמקדש ואומר הרי את מקודשת לאחר שלשים יום ששניהם יכולין לחזור בהם תוך הזמן לפי שאינן חלין עד הזמן שקבע. וכן אמרו בגמרא בגיטין (דף ע"ו:) הכל מודים היכא דאמר (לה) לכשתצא חמה מנרתיקה לכי נפקא קאמר. וכבר כתבתי פ"ח שיש מי שסובר אפי' בגיטין זמנו של שטר מוכיח עליו ולדבריהם ז"ל אפילו באומר לאחר שלשים יום ומת תוך הזמן חולצת ולא מתיבמת דה"ל כמעכשיו ולאחר ל' יום ואם נקרע הגט או שנאבד משמע ג"כ דלדעה זו הויא לה ספק מגורשת:

ו

הנותן גט ביד אשתו וכו'. פי' בשלא אמר לה הרי זה גיטך אלא שנתנו לה ואמר לה אם לא תתני וכו' ואף על פי שמשמעו שאם תתן תהיה מגורשת דמכלל לאו אתה שומע הן כיון שלא הזכיר גירושין בפי' ולא אמר לה הרי את מגורשת או הרי זה גיטך אינה מגורשת ואם אמר לה הרי את מגורשת ואם לא תתני מאתים זוז לא תהיי מגורשת הרי זו מגורשת אף על פי שלא נתנה מפני שלא כפל תנאו וכפי מה שיתבאר פרק ששי מהלכות אישות בדעת רבינו:

ז

הרוצה לגרש על תנאי וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות במשנה בהרי זה גיטך אם לא באתי ובמעכשיו אם לא באתי. והזכיר רבינו כפל באם לא באתי וכפי מה שנתבאר פרק ו' ופרק ז' מהלכות אישות:

ח

התנה עליה וכו'. פרק השולח (גיטין דף ל"ד) ההוא דאמר להו אי לא אתינא עד תלתין יומין וכו'.

ומה שכתב רבינו וחלה. מתבאר פירקא קמא דכתובות (דף ב':) בההוא לישנא דאמר רבא אין [טענת] אונס בגיטין וקי״ל הכי כדמוכח פרק השולח (גיטין דף ל"ד) ופרק כל הגט (גיטין דף ל') וכן הסכימו כל הפוסקים ז״ל. וכתבו מקצת המפרשים ז״ל שאף על פי שאין טענת אונס בגיטין ה״מ באונס דשכיח כגון עכבו נהר אי נמי כגון שכיח ולא שכיח כגון חולי או מיתה כדרך הארץ אבל אונסא דלא שכיח כלל כגון נפל עליו הבית או אכלו ארי אפילו בגיטין הוי טענת אונס ולא עדיפי גיטין מהמתנה בפירוש בדיני ממונות כל אונס שיולד שהאונס שאינו מצוי אינו בכלל כנזכר פרק י״ט מהלכות מכירה ולזה הסכימו הרמב״ן והרב רשב״א ז״ל וזה לא נתבאר בהלכות ולא בדברי רבינו. ועוד יתבאר בפרק זה דעת רבינו בדין אכלו ארי. ובעטור כתוב איתשיל קמי ריש כלה יש אונס בקדושין או לא ולא איפשיט ע״כ:

י

(ט-י)

התנה עליה וכו'. משנה בפ' מי שאחזו (גיטין דף ע"ז) ובגמרא תניא וכו' ה״ז גיטך כל זמן שאעבור מנגד פניך ל' יום והיה הולך ובא הולך ובא הואיל ולא נתייחד עמה x (הרי זה גט ולא תנשא לאחר עד שיעברו ל' יום) ולגט ישן אין חוששין שהרי לא נתייחד עמה והקשו בגמרא וליחוש שמא פייס ותירצו באומר נאמנת עלי לומר שלא xx פייס איכא דמתני ליה אמתני' מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י״ב חדש (ומת בתוך י"ב חדש) הרי זה גט וליחוש שמא בא באומר נאמנת עלי לומר שלא באתי מאן דמתני לה אמתני' כ״ש אברייתא פי' שצריך להאמינה ומאן דמתני לה אברייתא אבל אמתני' הא לא אתא. פי' ואין צורך שיאמר נאמנת עלי לומר שלא באתי. ופי' הרב אלפס בתשובה וליחוש שמא פייס פירוש כיון שהיה הולך ובא אע״פ שלא נתיחד עמה ניחוש שמא פייסה בדברים ומחלה התנאי ונמצאת אשת איש ונפיק מיניה חורבא ואמרינן בשאמר לה נאמנת עלי שלא פייסתי. וזה ששאלת למה אין אנו חוששין שמא פייס בשאר תנאין כגון ע״מ שתתני לי מאתים זוז וכיוצא בו הכא אם פייס ומחלה התנאי נמצא הגט בטל והיא אשת איש כמו שהיתה ונפיק מיניה חורבא אבל התנה עליה שתתן לו מאתים זוז או שתשמש את אביו ומחל לה התנאי הרי נמצא הגט קיים (והרי היא מגורשת ואם נאמר על גט קיים שאינו קיים) מאי איכפת לן ומה חורבא נפיק מיניה הילכך ליכא למיחש עכ״ל. וזה דעת רבינו שכל זמן שהיא מוחלת התנאי קודם שנתקיים יכול הבעל לבטל הגט. ובהשגות שטה אחרת. וכתב הרמב״ן ז״ל שיש גורסין ע״מ שאעבור מנגד פניך שלשים יום ואע״פ שכל האומר על מנת כאומר מעכשיו הקשו בגמרא וליחוש שמא פייס ומתוך כך כתב הרב ז״ל לפי גירסא זו למדנו בפירוש שהנותן גט לאשתו אף על פי שאמר לה מעכשיו אם התנה עליה תנאי וביטלוהו שניהם בטל הגט שאין התנאי כלום מאחר שביטלו אותו ואינם רוצים שיהא תנאי לפיכך האומר לאשה על מנת שתתני לי מאתים זוז אם רצו שניהם וביטלו התנאי הגט בטל ואע״פ שנתנה לו אחר מכאן כל זמן שלא קיימתו לתנאי אפשר לבטלו מדעת שניהם וכשמתקיים התנאי אחר מכאן כאילו לא נתקיים הוא (אחר מכאן) עכ״ל. וכתב הרמב״ן ז״ל שכן הוא דעת רבינו. עוד כתב ואם תשאל לדברינו והרי אמרו בראוה שנתיחדה עמו באפלה חוששין משום קדושין ולמה אין חוששין לבטול הגט דמתני' דמעכשיו אם מתי קיימא. ואין זו שאלה דהתם תנאי מתקיים בעל כרחן הוא והיאך יבטלו אותו אבל בעל מנת שתתני לי מאתים זוז אם קבלה עליה שלא תתקיים התנאי ולא תתגרש באותה נתינה בטל הגט מעתה ואצ״ל אם לא נתנה לשום תנאי ונתנה לשום מתנה דגט בטל אלא אפילו אמרה אחר כן נותנת אני ומקיימת התנאי כבר נתבטל שכיון שבידה לבטל התנאי שלא תתן מכיון שביטלוהו בטל הוא לגמרי ושוב אין לו קיום עכ״ל:

וכן האומר לאשה וכו'. זה מבואר שעד כאן לא אמרו בגמרא אבל אמתניתין הא לא אתא אלא כשאינו בעיר אבל כשהוא בעיר לדברי הכל חוששין. וכן מה שכתב רבינו וכן כל התנאין שהן תלויין כבר נתבארו למעלה בסמוך מדברי הרמב"ן ז"ל. ודע שדברי רבינו הם בתנאי שבעל מנת ולזה היה צריך לכתוב ואם רצתה ומחלה אותן שאם היו בתנאי שבאם כבר נתבאר ריש פרק שמיני שיכול הבעל לבטל הגט קודם קיום התנאי ואין צריך למחילת האשה: ובהשגות אמר אברהם חיי ראשי איני יודע מחילה זו וכו'. וכבר כתבתי דעת רבינו שהיא כדעת הרמב"ן ז"ל ועיקר:

יא

ה״ז גיטך מעכשיו וכו'. כבר הזכרתי דין זה למעלה והזכרתי שתי לשונות שיש בגמרא דאיכא מאן דאמר צריך לומר שנאמנת עלי שלא באתי ואיכא מאן דאמר שאינו צריך ורבינו פסק לקולא ואודיעך טעמו. הוא ז״ל סבור שאין חששות אלו דשמא פייס ושמא בא מדאורייתא מפני שבדין תורה העמד דבר על חזקתו וכיון שנתגרשה אין חוששין לדבר אחר שאין אנו רואים אותו ואין ספק מוציא מידי ודאי אלא שחכמים חששו בערוה החמורה. וזה שכתב רבינו למעלה יהיה הגט פסול וידוע בדבריו שכל מקום שהוא ז״ל מזכיר פסול הוא מדבריהם וכיון שכן נמצא שמחלוקת לשונות אלו הם בדרבנן והלך אחר המיקל. ויש מי שפסק לחומרא וכן כתוב בהשגות א״א זה אינו כלום וכו'. וכן דעת ר״ח ז״ל ובאמת שהסוגיא שבפרק כל הגט (גיטין דף כ"ט) קשה קצת לדברי רבינו ששם הביאו האי לישנא שצ״ל נאמנת עלי שלא באתי:

מת בתוך י"ב חדש וכו'. שם (דף ע"ב) בעיא בגמ' אם היא מותרת מיד דלא אתי או לאחר י"ב חדש דהא איקיים תנאיה וספקא לחומרא וכן פסקו לחומרא ההלכות:

יב

בריא שהתנה וכו'. (שם ע"ו:) במשנה זה גיטך אם מתי זה גיטך מחולי זה זה גיטך לאחר מיתה לא אמר כלום ובגמרא אמר אביי אם מתי שתי לשונות משמע משמע מעכשיו ומשמע לאחר מיתה אמר לה מהיום כמאן דאמר לה מעכשיו דמי לא אמר לה מהיום כמאן דאמר לה לאחר מיתה דמי ע"כ בהלכות מן הגמרא. ובגמרא אמרו שאינו כן לדעת ר' יוסי שאמר זמנו של שטר מוכיח עליו. ודעת רבינו כדעת ההלכות שלא לחוש לדברי ר' יוסי בגיטין כמ"ש ריש פ"ח ושם כתבתי שיש חוששין לדברי ר' יוסי וזהו דעת ההשגות כאן. וכך כתב שם א"א גם זה אינו כלום וכו' וכבר הארכתי בזה פ"ח:

יג

אמר לה ה"ז וכו'. גם זה במשנה שם (דף ע"ב) וכתב הרמב"ן ז"ל במהיום אם מתי שאפי' מת בו ביום הרי זו מגורשת:

טו

הרי זה גיטך לכשתצא חמה. בגמרא שם:

התנה עליה שאם תזרח חמה. שם (דף ע"ג) לא נחלקו אלא באם תצא (חמה מנרתקה) מה סבר לה כר' יוסי [דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו וה"ל כמהיום אם מתי כמעכשיו אם מתי ומר לא סבר לה כרבי יוסי] וה"ל כאם מתי גרידא ע"כ. ובהלכות והלכתא כרבנן וזהו דעת רבינו וכבר כתבתי למעלה כן:

טז

שכיב מרע וכו'. (דף ע"ב:) אמר רב הונא גיטו (של שכיב מרע) כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר. ומדברי ההלכות ורבינו נראה שהם מפרשים אותה כרש"י ז"ל שפירש דרב הונא בדיהיב ליה סתמא הוא והיה סובר רב הונא דאומדן דעתא הוא דה"ל כאומר אם מתי ואין הלכה כרב הונא דאמרינן התם רבה ורבא לא ס"ל הא דרב הונא גזרה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה. ובהלכות הילכך אם עמד אינו חוזר. ויש בפי' מימרא דרב הונא שיטות אחרות x ולדברי הכל דינו של רבינו אמת:

יז

ה"ז גיטך מהיום וכו'. שם (ע"ג) ת"ר ה"ז גיטך מהיום אם מתי וכו' והקשו מ"ש רישא ומ"ש סיפא ואמרו שלחו מתם אכלו ארי אין לנו. עוד אמרו שם דברייתא משבשתא היא ופירשו הרמב"ן והרשב"א ז"ל דאסיפא קא מקשו היכי אמרי' באם לא אעמוד מחולי זה ונפל עליו בית וכו' ה"ז גט דהא מחולי זה מחמת חולי זה משמע והרי לא מת מחמת החולי אע"פ שמת מתוכו ולפיכך שלחו מתם אכלו ארי במי שאמר אם לא אעמוד מחולי זה אין לנו שיהא גט ע"כ דבריהם. וממה שאמרו אכלו ארי אין לנו ולא אמרו אכלו ארי אין זה גט פי' רבינו אין לנו שיהיה גט גמור ומתוך כך כתב ספק מגורשת וראוי להחמיר בערוה וחולצת ולא מתיבמת:

יח

הרי זה גיטך מעכשיו וכו'. שם (דף ע"ב) משנה הרי זה גיטך מהיום אם מתי מחולי זה ועמד והלך וכו' ומתבאר בגמרא אליבא דהלכתא שאפילו הלך בלא משענת אם מת מחמת חולי הראשון הרי זה גט:

ואם ניתק מחולי וכו'. שם נתבאר בגמרא ואע"פ שנאמר אליבא דרב הונא דאמר דשכיב מרע חוזר בגיטו אם עמד כ"ש הוא לדידן דאמרינן אם עמד אינו חוזר. וכתב הרשב"א ז"ל דמסוגיין דהתם שמעינן ששכיב מרע שנתן גט ואמר מהיום אם מתי סתם והבריא בטל גיטו ולא אמרינן אם מתי לעולם קודם שימות הוא קאמר אלא אם מתי מחולי זה קאמר והביא ראיה לזה אבל אם מתוך בוריו התנה במהיום אם מתי ודאי כל שמת בחייה קאמר וכל אימת דמאית הרי זו מגורשת דומה לע"מ שתצא חמה מנרתקה שסוף התנאי להתקיים והוא מתנה בכך עכ"ל:

יט

ובכל אלו התנאין וכו'. שם (דף ע"ג.) ת"ר ימים שבינתים וכו' וחכ"א מגורשת לכל דבר ובלבד שימות כך היא גרסת xx ההלכות והרבה מפרשים וכך היא גרסת רבינו והלכה כחכמים.

ומ"ש רבינו ובלבד שלא יתיחד עמה. כך מבואר כאן בהלכות וכבר נתבאר פ"ח:

כ

חולה שרצה וכו'. שם (דף ע"ה:) אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם לא מתי וכו' ואסיק רבא דאמר אם לא מתי לא יהיה גט וכו' ופירשו בגמרא אם לא מתי לא יהיה גט לא מקדים איניש פורענותא לנפשיה אם מתי יהא גט ואם לא מתי לא יהא גט בעינן הן קודם ללאו. ומדברי רבינו נראה שאינו אומר ואם מתי יהיה גט מעכשיו ומוכרח הוא ממ"ש כדי שיהיה התנאי כפול והן קודם ללאו ואם אמר מעכשיו כבר נתבאר פרק ששי מהלכות אישות שאין צריך לתנאי כפול ולא להן קודם ללאו באומר מעכשיו או על מנת, וכן נראה ממ"ש ולא רצה לגרשה מעכשיו כדי שלא תטרף דעתו. וצ"ע היאך יתקיים הגט בלא מעכשיו וכבר נתבאר למעלה שאם אמר הרי זה גט אם מתי מחולי זה שלא אמר כלום שמשמעו לאחר מיתה ואין גט לאחר מיתה וכבר הזכרתי למעלה בפרק זה זו המשנה והגמרא שאמרו כן. ואין לומר שלפי שכפל תנאו מועיל יותר דלא עדיף לקיום הגט כשכפל ואמר אם לא מתי לא יהא גט משאם לא הזכירו כלל שהרי הכפל לקיים התנאי הוא ואם לא כפל המעשה קיים והתנאי בטל וכאן נאמר שאם לא כפל המעשה בטל וכשכפל הכל קיים. ואפשר שהוא סבור שהכפל מוציא מידי משמע לאחר מיתה ומכניסו בכלל משמע תנאי והטעם שכשלא כפל הוא סבור שהוא כאומר לאחר מיתה ומפני כך אינו כופל שאין צורך לכפול בלאחר מיתה ולפיכך לא אמר כלום שאין גט לאחר מיתה אבל כשכפל מגלה דעתו שהוא אומר כן בתנאי ואומר משפטי התנאים ולכשיתקיים התנאי הרי זה גט. זה נראה בדעתו ז"ל ובדעת מי שאומר שבמעכשיו אין צורך לכפול התנאי ולא להן קודם ללאו ודחוק הוא. והרמב"ן והרשב"א ז"ל כתבו דהא דשמואל כשאמר מעכשיו הוא דאמר מהיום או מעכשיו דאילו אם מתי גרידא משנה שלימה שנינו הרי זה גיטך אם מתי לא אמר כלום אלא בדאמר מעכשיו היא. ומכאן הקשו לדברי הגאונים שאומרים שבמעכשיו אין צורך תנאי כפול ולא הן קודם ללאו והניחו הדבר בצריך עיון. ובעטור כתוב והא דלא אדכר הכא מעכשיו משום דהא כתיב בגיטא מיומא דנן ולעלם דאי לאו הכי הא קי"ל אם מתי דלאחר מיתה דמי ולא אמר כלום עד דאמר מעכשיו עכ"ל.

ומה שכתב רבינו לאחר שכותב התורף. הוא ממה שנתבאר פרק ח' שאין כותבין תנאי לפני התורף.

ומה שכתב והוא שיגיע הגט לידה קודם מיתה. פשוט הוא ומבואר בהרבה מקומות:

כא

בעל שאמר לאחד וכו'. ביבמות סוף האשה שלום בעא מיניה רבא מר"נ המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו כיון דסניא ליה זכות הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו או דלמא כיון דזימנין דרחמא ליה חוב הוא לה ואין חבין לאדם שלא בפניו א"ל תנינא חוששין לדבריה וחולצת ולא מתיבמת:

כב

אמר לעדים וכו'. בפרק מי שאחזו (דף מ"ו) במשנה וכדברי ת"ק:

כתבוהו אחר הזמן וכו'. במשנה שם:

כד

(כג-כד)

אמר להם כתבו וכו'. שם (דף ע"ז) ת"ר לאחר שבוע שנה לאחר שנה חדש לאחר חדש שבת ושאלו לאחר שבת מאי ופשיטו חד בשבתא תרי ותלתא בתר שבתא, ארבעה וה' ומעלי שבתא קמי שבתא ע"כ, וזה פירושה לפי הנראה מדברי רבינו אמר לאחר שבוע אין כותבין אלא תוך שנת אחר השבוע [שהוא שנה ח'] ולא בתשיעית אבל ודאי תיכף אחר שביעית כותבין כל שמינית. ובאומר לאחר שנה כותבין מיד בתוך חדש ראשון משנה שניה וכן באומר לאחר חדש. וזהו שכתב

רבינו אין כותבין אלא עד שנה מאחר השבוע וכתב כותבין מאחר יום השבת עד סוף יום ג'. וקצת קשה לי לזה מ"ש כתבו ונתנו לה לאחר שני שבתות מחדש שני ולפי זה היה לו לומר לאחר שבת ראשונה מחדש השני. ורש"י ז"ל מפרשה באומר אם לא באתי וכן כתב לאחר שבוע זו ממתינין לו שנה שמינית דכל שנה שמינית קרויה אחר שבוע עכ"ל. ושם בגמרא אמרו תניא רבי אומר לאחר הרגל ל' יום ואמרו דלית הלכתא כוותיה ופירש"י ז"ל אם לא בא אחר הרגל צריך להמתין עד ל' עכ"ל. ורבינו לא כתב דין אחר הרגל לפי שלא נתבאר בגמ' כמה הוא קרוי אחר הרגל:

כה

נתייחד עמה וכו'. דין זה אינו מבואר בגמרא ורבינו הוציאו מדין ק"ו כמ"ש. ויש מן האחרונים ז"ל חולקין עליו והרמב"ן כתב נראה שאם אמר לעדים כתובו ונתייחד אחר כך עמה והן אחרו וכתבו אם משנכתב זמנו לא נתייחד עמה הרי זה גט כשר שאין כאן לחוש משום שמא יאמרו גיטה קודם לבנה ולא נתברר לי דברי הרב רבינו משה ז"ל שאמר נתייחד עמה ואחר שאמר להם וכו' וק"ו הדברים וכו' ואין ק"ו זה כלום ואזלינן בתר טעמא. ואפשר שלא כיון הרב אלא לחוש לפייס ומדינא ודאי דיש לחוש שמא פייס אלא אם כן אמר נאמנת עלי שלא פייסתי עד כאן בפרק כל הגט. ובאמת שכוונת רבינו אין לחוש לפייס בלבד ולהיותה ספק מגורשת שהרי כתב ואם כתבו ונתנו לה אחר שנתייחד עמה אינו גט ויתבאר בדבריו פרק י' שכ"מ שכתב הוא אינו גט ר"ל שאינה מגורשת כלל. ויש לדון בדבריו ולומר דיו לבא מן הדין להיות כנדון שהרי כשנתייחד עמה אחר נתינת הגט אפילו בעדים כיון שלא ראינו שבא עליה אינה אלא ספק אשת איש כנזכר פרק עשירי וכאן היאך דן אותה בודאי אשת איש כנזכר הואיל ומדין קל וחומר הוא למד ובודאי שדעתו היה ללמוד פסול הגט מדין קל וחומר ובטולו מן הסברא שהוא סבור שכל שנתייחד אחר האמירה הרי הוא כאילו ביטל בפירוש שליחותם דודאי חזר בו ואינו רוצה לגרשה ואע"ג דגלוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא כנזכר פ"ו כיון שעשה מעשה שנתייחד עמה בטל השליחות לגמרי ולא דמי לגט ישן דאם נתגרשה בו תנשא כנזכר פ"ג דהתם הוא עצמו עשה מעשה הכתיבה אחר היחוד אבל כאן שאחר שנתייחד לא עשה כלום כבר נתבטל שליחותם ואין במעשיהם כלום זהו דעתו ז"ל. ובעטור כתוב וחזינא להו לרבוואתא דכ"מ שנתייחד עמה בטל הגט לגמרי וצריכה גט שני עכ"ל. ואפשר שכוונת הגאונים ז"ל הוא על הדרך שהזכיר רבינו ז"ל כאן והרשב"א הסכים בפרק הזורק לדעת הרמב"ן ז"ל שכתבתי למעלה שאין הגט בטל אלא פסול משום חשש פיוס:

כו

אמר לעשרה וכו' אחד כותב וכו'. ברייתא כלשונה בסוף פרק התקבל (גיטין דף ס"ז:):

כז

אמר לעשרה וכו'. שם (דף ס"ו:) במשנה אמר לעשרה כתבו ותנו גט לאשתי אחד כותב ושנים חותמין. ומה שכתב רבינו ואפילו היה הכותב אחד משני העדים וכו' זהו חתם סופר ועד שהוא כשר לדעת רבינו והגאונים וכבר הארכתי בזה פרק שני ושם כתבתי שיש חוששין בזה:

אמר להם וכו'. שם במשנה:

ואם מנאן וכו'. ובגמרא (דף ס"ז:) איבעיא להו מנה אותן מהו רב הונא אמר מנה אינו ככולכם רבי יוחנן משום ר"א דמן רומא אמר מנה הרי הוא ככולכם אמר רב פפא ולא פליגי הא במנה כלהו והא במנה מקצתייהו אמרי לה להאי גיסא ואמרי לה להאי גיסא, ומפני שלא נתבאר בגמרא באי זה צד הוא ככולכם אם במונה כולם אם במונה מקצתם כתב רבינו דבכל גוונא הוא כאומר כולכם. ובירושלמי אמרו המונה הרי הוא ככולכם.

ומ״ש רבינו ושנים שחותמין וכו'. פרק המביא תניין (גיטין דף י"ח:) אמר לעשרה כתבו גט לאשתי אמר רבי יוחנן שנים משום עדים וכולן משום תנאי ורשב״ל אמר כולם משום עדים ואוקימנא לה דאמר כולכם מאי בינייהו איכא בינייהו דחתום בי תרי מינייהו ביומיה ואינך מכאן עד עשרה [ימים מ״ד משום תנאי כשר ומ״ד משום עדים פסול] אי נמי כגון שנמצא אחד מהם קרוב או פסול מאן דאמר משום תנאי כשר [ומאן דאמר משום עדים פסול] וידוע שהלכה כרבי יוחנן:

מת אחד מהן. במשנה פרק התקבל (גיטין דף ס"ו:):

היה אחד משנים וכו'. שם פרק המביא (דף י"ח:) אי חתום בתחילה קרוב או פסול אמרי לה כשר ואמרי לה פסול אמרי לה כשר תנאי הוא אמרי לה פסול דאתי לאיחלופי [בקיום] שטרות דעלמא ופסק רבינו כלישנא בתרא ופי' דילמא אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא שמא יאמרו עד פסול כשר לעדות שאר שטרות בעת שיהיו העדים רבים. ופרק חמישי מהלכות עדות כתב שטר שהיו עדיו מרובין ונמצא אחד מהן קרוב או פסול או שהיו בהם שנים קרובים זה לזה והרי אין העדים קיימים כדי לשאול אותם אם יש שם עדות ברורה שכולן ישבו לחתום שהרי נתכוונו להעיד הרי זה בטל ואם לאו תתקיים העדות בשאר ולמה מקיימין העדות בשאר שהרי אפשר שחתמו הכשרים והניחו מקום לגדול לחתום ובא זה הקרוב או הפסול וחתם שלא מדעתם אע"פ שהעד החותם מתחלה בשטר הוא הפסול הרי השטר כשר עכ"ל. ומכאן אתה למד שכוונת רבינו בכאן הוא מ"ש הר"א ז"ל בהשגות וכן כתוב שם א"א נ"ל שיש כאן שבוש ואולי יאמר וכו' בודאי שזו היא כוונת רבינו והוא פירוש למה שנזכר כאן בגמ' ונתן טעם הוא מפני מה אנו אומרין כן בגט ולא בשאר שטרות לפי שעיקר הגט הוא בעידי מסירה ואפילו חתום בעדים צריך ליתנו לה בפני עדים כנזכר פרק ראשון מה שאין כן בשאר שטרות. ואין לומר שרבינו סבור שלא הוכשרו עדי מסירה אלא בגיטין אבל שאר שטרות אם אין שם עדים חתומין בהן אפילו נתנן בפני עדים אינן כלום שהרי פרק י"א מהלכות מלוה ולוה הכשירן אלא ודאי כונתו שאין עדי מסירה עיקר בשאר שטרות כמו בגיטין ודין שאר שטרות החתומים בהן כשרין ופסולין יתבאר פרק חמישי מהלכות עדות:

כח

תקנו חכמים. בגמרא בסוף פרק התקבל:

כט

ולמה אמרו חכמים. כבר הזכיר רבינו פרק ראשון שאין עדי הגט חותמין זה בלא זה וכאן באר הטעם הנזכר בגמרא פרק קמא (דף י':) כמו שכתבתי שם:

ל

אמר לשלשה שנים מכם וכו'. בפרק התקבל (גיטין דף ס"ג) מעשה ופסק הלכה בגמ' שם:

לא

אמר לשנים וכו'. זה מתבאר ממה שאמרו פרק כל הגט (גיטין דף כ"ט:) בההוא גברא דשדר גיטא לדביתהו וכו' ומסקנא דגמרא שם לפי גירסת רבינו שהראשון הוא שליח שלא ניתן לגירושין ואינו יכול הוא עצמו ולא אחר תחתיו לגרשה אלא אותו שהזכיר הבעל כמ״ש למטה נתן לו הגט ואמר לו הולך גט זה לאשתי ואמר איני מכירה וכו' וכן כתבו בהלכות וכן הלכתא דשליח שלא ניתן לגירושין הוא ולא משוי שליח ע״כ. ומשם למד רבינו דין זה שכתב כאן. ומה שכתב כיצד יעשה פשוט הוא שזו תקנתן ואין בה משום חשש.

ומה שכתב ורבותי הורו בגט זה דבר שאינו נראה וכו'. כמדומה לי שנתכוון על מ"ש ההלכות פרק התקבל אמר לשנים כתבו ותנו לשליח מהו וכו' וכבר הזכרתי בעיא זו בפרק שני ושם כתוב בהלכות ותיקו דאיסורא לחומרא הילכך לא מצו אינהו למהוי שלוחין דהולכה דחיישינן דילמא סלוקי סליק להו הרי שעשו דין זה שכתב רבינו בכאן ספק מגורשת והוא סבור אינו גט והבעיא ההיא דרך אחרת יש לה וכבר בארתיה בארוכה בפ"ב:

לב

אמר לסופר כתוב לי גט וכו'. בכאן מצאתי נוסחאות מתחלפות והנוסחא הנכונה כך היא כתבו ונתנו לבעל וכו' (עיין בפנים) זו היא הנוסחא האמיתית והטעם בזה הוא מפני שכבר נתבאר ששליח הולכה אינו צריך למנותו בפני עדים כנזכר פ"ו ומ"מ דוקא כשהגט חתום כמו שכתב רבינו אבל כשאינו חתום ה"ל ספק מינהו שליח ספק לא מינהו ואפילו יודה הבעל הויא לה ספק מגורשת ודומה לזה קצת יתבאר פי"ב בעדות השליח והודאת הבעל שהיא ספק מגורשת אבל כשיש שם עדים על השליחות ונתנו לה השליח בפני עדים הויא לה ודאי מגורשת שכבר נתבאר פ"א שאין עדי חתימה מעכבין בגט כל שנתנו לה בפני עדים וכאן כיון שיש ב' עדים על השליחות הרי השליח כבעל עצמו והויא לה ודאי מגורשת כשנתנו לה השליח בעדים וזה ברור:

לג

האומר לשליח תן גט זה וכו'. משנה פ' התקבל (גיטין דף ס"ה):

אל תתנהו לה. פרק כל הגט (גיטין דף כ"ט) בסוגיא מבוארת:

תנהו לה. תוספתא:

לד

וכן האשה. במשנה פרק התקבל (גיטין ס"ה) ופשוט הוא שאף באשה אם אמרה לו הרי הוא במקום פלוני שאינה אלא מראה מקום היא לו וכדין הבעל:

הבא לי גיטי ממקום פלוני. משנה שם כתבתיה פ"ו ובארתי שם הטעם. ובספרים שלנו כתוב במשנה הבא לי גיטי ממקום פלוני ורבינו הוא גורס למקום פלוני וב' הדברים אמת מן הטעם שכתבתי פ"ו:

לה

האומר לשלוחו. משנה ובגמ' פרק התקבל (גיטין דף ס"ב) ופרק כל הגט (גיטין דף כ"ט) ואוקמוה בגמרא שם ונחלקו הגאונים בפסק הלכה ודעת ההלכות נוטה לדברי מי שפסק דבין אמר לו הולך בין אמר לו את הולך אם לא חלה אינו משלחו ביד אחר ואם חלה או נאנס ה״ז משלחו ביד אחר וכ״נ מדברי הרמב״ן ז״ל והרשב״א ז״ל וכבר נתבאר פ״ז שאף השליח השני יכול למנות אחר תחתיו והוא שחלה או נאנס:

ואם אמר לו טול. במשנה שם (כ"ט) ואם אמר לו טול הימנה חפץ פלוני לא ישלחנו ביד אחר שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר ובגמרא מחלוקת ר"י ור' שמעון בן לקיש ואמרו שם דכ"ע היכא (דאמר ליה טול לי ממנה חפץ פלוני ותן לה גט זה ושלח השליח גט זה ביד אחר והלך אותו האחר) ונפקא אתתא לאפיה ויהבא ליה חפץ והדר שקלא מיניה גיטא כ"ע לא פליגי דגיטא מעליא כי פליגי היכא דאמר ליה שקול מינה חפץ (פלוני) והדר הב לה גיטא ואזל איהו ויהיב גיטה והדר שקיל מינה חפץ ר"י פוסל בו וכל שכן בשלוחו ר"ל מכשיר בשלוחו וכל שכן בו ע"כ בהלכות מכוונת הגמרא. וידוע שהלכה כרבי יוחנן ונתבארו דברי רבינו:

לז

אמר לו תן לה הגט. ממה שאמרו כי פליגי היכא דאמר לו שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא למד רבינו שאפילו רבי יוחנן לא נחלק אלא בשהקדים הבעל בדבורו לקיחת החפץ לנתינת הגט אבל כשהקדים נתינת הגט ללקיחת החפץ אפילו רבי יוחנן מודה דאי לא לשמעינן רבותא אליבא דרבי יוחנן דהילכתא כותיה. ויש מן המפרשים סבורים כדעתו אבל הרמב"ן ז"ל כתב כי פליגי היכא דאמר ליה. וכך פירושו דה"ה נמי אי אמר ליה הב לה גיטא ושקול מינה חפץ דק"ל לתקוני שדרתיך לא לעוותי כדאמרינן בכתובות בהב זוזי ושקול שטרא אלא גמרא הכא לא נחת לההוא דינא והיינו דלא קאמר דכ"ע היכא דאמר ליה הב לה גיטא ושקול חפצא גיטא מעליא הוי אלמא ההוא בדינא דלתקוני שדרתיך תליא כנ"ל. ויש מחלקים בזה בין זוזי דשטרא לגיטא וחפץ ואינו מתחוור עכ"ל. והדין ההוא מזוזי ושטרא כבר נתבאר בדברי רבינו פ"א מהלכות שלוחין ושותפין אבל כאן שכבר קבל החפץ בסוף אע"פ שלא קבלו קודם נתינת הגט כיון שהבעל לא הקדימו בדבריו ה"ז גט, זה דעתו ז"ל. ונ"ל טעם לחלק ביניהם דכל שהבעל לא הקפיד אין לשליח להקפיד דמה יועיל לה קבלת הגט אם לא תתן לו החפץ והרי אינה מגורשת בקבלתו אלא א"כ נתנה החפץ מה שאין כן בזוזי ושטרא אבל כשהבעל הקדים לקיחת החפץ לנתינת הגט אע"פ שלא היה צריך להקפיד בזה כיון שהקפיד קפידתו קפידא וזהו שאמרו שם במלתיה דרבי יוחנן נעשה כאומר לו אל תגרשנה אלא בבית וגירשה בעליה בימין וגירשה בשמאל לומר שכל שהוא מקפיד אפי' בדברי הבאי קפידתו קפידא ואע"פ שרבינו כתב למעלה בסמוך בדבר שסתם בני אדם מקפידין עליו. מ"ש נ"ל נכון. ואפשר שכוונת רבינו הוא לומר שסתם בני אדם מקפידין על כיוצא בזה בעלמא כך נ"ל:

לח

נתן לשליח הגט וכו'. זה פשוט ונלמד מדין האומר אל תתנהו לה אלא במקום פלוני הנזכר למעלה:

וכן אם אמר לו כו'. ג"ז פשוט ונלמד מהדין שיתבאר בסמוך וכ"ש הוא:

לט

נתן לו את הגט. פרק כל הגט (גיטין דף כ"ט:) ההוא גברא דשדר גיטא לדביתהו כו' ושם נתחלפו הגרסאות וכבר כתבתי למעלה שגרסת רבינו היא כגרסת ההלכות דרב אשי דהוא בתרא סבירא ליה כלישנא בתרא דגמרא דכי ה״ג אין הראשון יכול לגרשה אבל לפי גרסת ר״ח יכול הוא לגרשה. וכתב רשב״א ומיהו אנן כחומרי הגרסאות נקטינן והוא עצמו אינו מגרשה וכל שכן שאינו עושה שליח אחר תחתיו עכ״ל. ולפי דבריו אם גירשה הראשון או שלוחו הויא לה ספק מגורשת:

מ

נתן הגט לשליח וכו'. שם ההוא גברא דשדר לה גיטא לדביתהו אמר ליה לשליח לא תיתביה ניהלה (אלא) עד תלתין וכו' והקשו וליחוש שמא פייס וכו' והוינן בה וליחוש שמא x בא ואמר רבה בר רב הונא הכי אמר אבא מרי משמיה דרב באומר נאמנת עלי לומר שלא באתי ואיכסיף רבא מחמת קושיא זו ואמרו שם לסוף איגלאי מילתא דארוסה הואי אמר רבא אם אמרו בנשואה יאמרו בארוסה ע"כ בגמרא ונתבארו דברי רבינו. ומ"ש שאם לא היה בעלה במדינה שאין חוששין לו נראה שהוא כפי שטתו שפסק למעלה בפ' זה דבאומר מעכשיו אם לא באתי אין חוששין שמא בא ואינו צ"ל נאמנת עלי שלא באתי לפי שאין דרך לבא בצנעה ואף כאן אין חוששין שמא בא בצנעה ונתפייס עמה ובטל הגט אבל לפי השטה האחרת אפילו אינו עמה במדינה י"ל שחוששין שמא בא בצנעה ונתפייס עמה. וכבר הארכתי למעלה בפרק זה בביאור דעות אלו:

מהדורה זמנית - הבהרה אוצר הספרים היהודי השיתופי עמל ליצור מהדורה מוגהת ומוערת של ספר זה, שתכלול גם הערות שיצטברו על שולי הגליון בידי הלומדים. כדי לאפשר כבר כעת ללומדי האוצר ליהנות מדברי התורה שהונגשו בידי נדיבי לב, הועלה הספר במהדורה זמנית בכפוף לרישיון המקור. מידע על רישיונות הספרים ניתן למצוא בדף אוצר:מהדורות הטקסט הזמני פורסם ברישיון התואם לפרסומו כאן. אך אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף