מעשה רקח/ברכות/א
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
מצות עשה וכו' עד וכן מדברי סופרים וכו'. כתב מרן הקדוש וז"ל ואיכא למידק שרבינו כתב מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילת מזון וכל הדברים בכלל מזון חוץ מן המים ומן המלח כדתנן בר"פ בכל מערבין וא"כ היכי קאמר בתר הכי ומדברי סופרים וכו' עיי"ש עכ"ל. בזה הענין הקשה אלי רחימא דנפשאי החכם המרומם כמהר"ר מרדכי רוביו נר"ו שבאזמיר וז"ל ולכאורה איכא לאקשויי דהא אמרינן התם בש"ס לימא תהוי תיובתא דרב ושמואל דאמרי אין מברכים בורא מיני מזונות אלא על חמשת המינים בלבד וכו' ואוקמא רב הונא באומר כל הזן עלי דמזון לא מקרי אלא חמשת המינים וכמ"ש רש"י אלא דלזה י"ל דההיא לרב ושמואל מיהו לדידן דלא קיימא לן כותייהו אלא כרבנן לא צריכנא לשבושי מתניתין אלא דברים ככתבם והיינו כוונת מרן. ועיין להתוספות שם דלחילוקם לא קשה מידי. אמנם הא קשה לי להרב הטורים דפסק באו"ח סימן ר"ח דלא כשמואל שכתב וז"ל הכוסס את האורז מברך בורא פרי האדמה ואם בשלו או שטחנו ועשה ממנו פת מברך בורא מיני מזונות וביו"ד סימן רי"ז כתב הנודר מן המזון אסור בחמשת המינים ואם אמר כל הזן עלי אסור בכל חוץ ממים ומלח עכ"ל וקשה דמאחר דפסק באורז דלא כרב ושמואל מעתה מתניתין כפשטא דכל מילי איקרו מזון ולא בעינן דלימא כל הזן דהא לרב ושמואל היא וכדכתיבנא. ויש ליישב אלא דלא ניחא כל כך. וכן איכא לעיוני במ"ש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה דבכל מערבין יעו"ש ובאורז פסק דלא כרב ושמואל ובפי' למ"ש מרן ז"ל ע"כ דבריו נר"ו. חדאי נפשאי בהני מילי מעלייתא דאייתי לן מר ברוחב שכלו והנני בא בקוצר דעתי להשתעשע באמרותיו אמרות טהורות כפי מה שיורוני מן השמים בס"ד.
ואומר תחילה כי דברי מרן הקדוש דניחא ליה למר לכאורה צריך לי עיון דהיכי הוה ס"ד לפרש כן בדברי רבינו דתיבת מזון דקאמר קאי אכל מילי כיון שכתב דהוי מצות עשה לברך על המזון דכתיב ואכלת ושבעת וכיון דהאי קרא קאי או אשבעה מינים או החמשת המינים דכתיבי לעיל מיניה ארץ חטה וכו' ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם וכדאיתא בפרק כיצד מברכין אי אפשר לומר דקאי נמי אכל מיני אכילה ושתיה תדע דהתם דף ל"ה לא אשכח שום ראיה לאוכוחי דצריך לברך אחר אכילת כל דבר חוץ משבעת המינים אלא מכח הסברא ומדרבנן וקרא לא הוי אלא אסמכתא בעלמא כמ"ש רבינו יונה שם ואם איתא כדפריך התם מביכורים לייתי התם הך מתניתין דעירובין ומינה נוכח דקרא אכל מילי קאי אלא מאי אית לך למימר דאף דסתם מתניתין קרי לכל מילי מזון קרא על כל פנים לא קאי אלא אשבעת המינים ה"נ בלשון הזהב של רבינו שכתב מצות עשה וכו' שנאמר ואכלת ושבעת (ומנאה בעשין י"ט מהך קרא גופיה) על כרחך לומר דלא קאי אלא אמה שהוא מזון גמור טפי משאר מילי דאקרו נמי מזון דאי אפשר לומר דאחר אכילת פירות וכיוצא להוי מ"ע מן התורה ומהתימה שהזכיר הך סוגיא מרן ז"ל לעיל סמוך ונראה. ואפשר דכל זה לא נעלם מעיני כבודו של מרן הקדוש אלא דעיקר כוונתו היא בדיוק דברי רבינו דלא הוה ליה להזכיר מזון. אי נמי איכא למימר דהוה ס"ד דאין הכי נמי דמודה רבינו דקרא אשבעה מינין דוקא קאי אלא דכיון דבגמרא קאי במסקנא דאכל מילי יש לברך כיון שנהנה לא נמנע רבינו מלכתוב מ"ע מקרא דואכלת ושבעת וכלל כל מילי בענין החיוב אבל אין הכי נמי דעיקר המ"ע אינה אלא אשבעה מינים ולהכי לא מקשה ליה אלא דנראה כסותר דברי עצמו דכיון דכל מילי חוץ ממים ומלח איקרו מזון ומן התורה מיהא הוא היכי כתב אח"ז ומדברי סופרים וכו' דמשמע שהכל הוא מד"ס וכיון דליכא אלא מים ומלח לא יתיישב תיבת כל. וכשתירץ ז"ל דקאי דוקא אשבעה מינין אתי שפיר דרובא ככולא ומ"ש בתירוץ שני דאחמשת המינים דוקא קאי היינו למ"ד הכי בגמרא כדאמרן.
ובעיקר מה שנתקשה מוכת"ר נר"ו אציגה נא לשון הש"ס להבין הענין בפרק כיצד מערבין דף ל' תנן הנודר מן המזון מותר במים ומלח וכו' ובגמרא מים ומלח הוא דלא אקרי מזון הא כל מילי אקרי מזון לימא תהוי תיובתא דרב ושמואל דאמרי תרוייהו אין מברכים בורא מיני מזונות אלא על חמשת המינים בלבד ולא אותביניה חדא זמנא לימא תהוי תיובתיה נמי מהא אמר רב הונא באומר כל הזן עלי מים ומלח הוא דלא זייני הא כל מילי זייני והאמר רבי יוחנן וכו' דאכיל פירות גינוסר ואמר לא טעים לי זיונא אימא מזונא ע"כ ואף דפשט דברי הש"ס משמע דלא קאי רב הונא אלא ארב ושמואל וכדמשמע מדברי התוספות דלרבנן כולהו אקרו מזון מ"מ אפשר דהתוס' לא כתבו כן אלא כלפי קושיית הש"ס כדפריך לימא וכו' וההא כתבו דלרבנן לא פריך כדי לינצל מקושייתם אמנם אחר דחדית לן רב הונא דמתניתין על כרחך איירי באומר כל הזן דאילו אמר מזון ודאי דלא משמע אלא חמשת המינים מעתה מתניתין לכו"ע לאו דוקא היא דעל כרחך צריך לאוקומא באומר הזן ונשמעינא מדיוק דברי רש"י שכתב בד"ה באומר כל הזן וכו' דודאי לא איקרי מזון אלא חמשת המינים דהוו מין דגן דזייני וסעדי ליבא וכו' ע"כ ואי קאי ארב ושמואל נגד רבנן מי הכריחו לפרש דודאי הוי הכי כאילו ליכא מאן דפליג לימא דרב ושמואל ס"ל הכי משום וכו' אי נמי בסתם אלא משמע דכוונתו לומר דכן הוא לפי האמת לכו"ע וכן הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה סתם הדברים וכתב וז"ל ואמרה הנודר מן המזון תקנו אותו מן הזן וכו' ע"כ ולשון זה מוכיח גם כן אל הכוונה האמורה וכן מצאתי לרבינו ירוחם נתיב י"ד חלק ה' וז"ל ופשוט בעירובין דהנודר מן המזון אינו אסור אלא מחמשת המינים ואם אמר כל הזן וכו' ע"כ הרי שהזכיר הדין בלשון פשיטות בש"ס ואם זה לא נאמר אלא לרב ושמואל דוקא לא יתכן לומר ופשוט כיון דאיכא רבנן דפליגי עלייהו וכן הר"ן והרא"ש בפרק הנודר מן הירק הביאו הך דרב הונא בפשיטות וכן הוא משמעות הפוסקים דלא הזכירו מזה כלל.
וכיון דאף לרבנן מזון לא אקרי אלא חמשת המינים שפיר פסק הטור ביו"ד סימן קי"ז דהנודר מן המזון אינו אסור אלא בחמשת המינים ומאי דחייבו לברך בורא מיני מזונות גם באורז לאו היינו משום דהוי מזון גמור אלא כיון דזיין וקבעי סעודתא עליה כמ"ש התוספות ז"ל להכי קבעו לו ברכת בורא מיני מזונות דומיא דיין משום דחשיב אבל מזון גמור כחמשת המינים לא הוי ומקרא נמי מסייענו כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם וסתם לחם לא הוי אלא מחמשת המינים כמ"ש ז"ל ועוד דבפרק כיצד מברכין פריך לרב ושמואל ואורז לא מברכינן במ"מ והתניא וכו' ולא קאמר ואורז לאו מזון הוא והיינו דאף דמברכים במ"מ לאו משום דמזון גמור הוא כאמור וא"כ פסקו של רבינו בעל הטורים ז"ל ודעימיה עולה בקנה אחד כאמור. אי נמי אפשר באנפא אחריתי והוא דאין הכי נמי דלרבנן דפליגי ארב ושמואל ס"ל דכל מילי אקרו מזון אלא דחילקו בין דבר דקבעי אינשי סעודתא עליה ללא וכפשט דברי התוספות ז"ל וכל מילי אקרו מזון בלשון תורה ולשון חכמים אמנם בלשון בני אדם סתם מזון לא מקרי אלא לחמשת המינים דוקא.
והט אזנך ושמע דברי הירושלמי בריש פרק הנודר מן המבושל אמר רבי יוחנן הלכו בנדרים אחר לשון בני אדם אמר רבי יאשיא הלכו בנדרים אחר לשון תורה וכו' רבי חייא בר בא אמר רבי יוחנן אכיל חליטא ואמר לא טעמתי מזון בהדין יומא והא תנינן הנודר מן המזון מותר במים ומלח פתר לה רבי יאשיא (פי' כרבי יאשיא) דאמר הלכו בנדרים אחר לשון תורה ומנין שכל הדברים קרויים מזון ר' אחא בר עולא אמר ועשר אתונות נושאות בר ולחם ומזון מה תלמוד לומר ומזון מכאן שכל הדברים קרוים מזון ע"כ הראת לדעת דבלשון תורה דוקא כל הדברים נקראו מזון אמנם בלשון בני אדם לא מקרי מזון אלא לחמשת המינים וכ"כ להדיא הרב היפה ז"ל בפרשת ויגש עיי"ש ומעתה כדי להשוות הך ירושלמי עם ש"ס דילן כל מאי דאפשר שפיר מצינן למימר דמאי דפריך תלמודא לימא דליהוי תיובתייהו נמי מהא היינו דקס"ד דלא שנא לענין ברכות לא שנא לענין נדרים כולהו מזון אקרו ומזון נינהו וההא קאמר רב הונא דהא ליתא דודאי בנדרים לא אמרינן הכי ועל כרחך צ"ל דמתניתין מיתוקמא באומר כל הזן דאילו מזון בלשון בני אדם לא הוי אלא חמשת המינים ומהא לא תקשה לרב ושמואל כלל.
ומעתה לדידן הענין מתבאר מעצמו דבנדרים גם רבנן מודו וכנ"ל ורש"י ז"ל שכתב דודאי לא אקרו מזון וכו' היינו לומר דבלשון בני אדם קרו להני דוקא מזון משום דזייני טפי מדברים אחרים דלא זייני וסעדי ליבא כ"כ ודייק לפ"ז שכתב דודאי לא אקרו וכו' כלומר בלשון בני אדם תדע עוד דהכא פירש רש"י דודאי לא אקרו מזון אלא לחמשת המינים וכו' ואלו במתניתין פירש וז"ל חוץ מן המים ומן המלח דלאו מידי דמזון הם וטעמא דעירוב משום דדעתו ודירתו במקום מזונותיו ע"כ הרי דס"ל דכל מידי מזון נינהו ודיוק זה איתיה בעיניה נמי בלשון הרמב"ם בפי' המשנה עיי"ש אלא על כרחך לחלק בין נדרים לשאר מילי מטעמא דבנדרים הלכה רווחת דאזלינן בהו אחר לשון בני אדם וכמ"ש הרמב"ם והרב ב"י ושאר פוסקים ז"ל ובזה אפשר נמי לקושיית מרן ז"ל דכוונתו להקשות על רבינו דכיון דהזכיר מזון סתם בענין ברכות ע"כ כולל כל דבר חוץ ממים ומלח כדתנן התם דמההיא מיהא שמעינן דכל מילי אקרו מזון ומאי דמוקים לה רב הונא באומר כל הזן לאו היינו משום דכל מילי לא הוו מזון אלא משום דס"ל דבלשון בני אדם לא מקרי מזון אלא לחמשת המינים דוקא ואמטו להכי אנן לא קי"ל כפשטא דהך מתניתין אלא דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ובעינן שיאמר כל הזן דוקא אף דבאמת לשון מרן ז"ל הוא סתום ואיך שיהיה פסקו של הרב בעל הטורים אמת ע"פ הנ"ל. הוא הנראה לענ"ד אם יראה למוכת"ר ואת אשר יבחר בו יקריב אליו. ומאי דקשייא לי טובא על הרמב"ם ז"ל אמאי לא הביא דין זה בחיבורו הנחמד ורבינו הקדוש ג"כ לא הזכירו במסכת נדרים כלל כי שם ביתו ואילו ההיך דהכל ניקח בכסף מעשר וכו' הזכירה ג"כ בפ"א דמעשר שני וכאן בעירובין לא הביאם אלא אגב לאשמועינן כל מילי דהם שוים דמים ומלח ליתנהו בכללם ועיקר הדין אין זה מקומו ואנן אשכחן בכמה דוכתי שמזכיר הדין במקומו הראוי לו ואפ"ה מזכירו במקום אחר אגב רבו מספר ומהתימה רבתי מהמפרשים שלא נתעוררו בכל זה כלל וצ"ע.
ב[עריכה]
ומטעמת אינה צריכה ברכה לא לפניה ולא לאחריה וכו'. פרק היה קורא דף י"ד בעי מיניה אשיאן תנא דבי ר' אמי מר' אמי השרוי בתענית מהו שיטעום אכילה ושתיה קביל עליה והא ליכא או דילמא הנאה קביל עליה והא איכא אמר ליה טועם ואין בכך כלום תניא נמי הכי מטעמת אינה טעונה ברכה והשרוי בתענית טועם ואין בכך כלום עד כמה רבי אמי ורבי אסי טעמי עד שיעור רביעתא ע"כ ורבו הדיעות בפירוש זאת הסוגיא דהתוספות ז"ל כתבו בשם ר"ח דטועם דקאמר היינו שחוזר ופולט דלא חשיב הנאה מן הטעימה אבל בולע לא ומשו"ה הפולט אינו צריך ברכה שאינו נהנה ע"כ וכ"כ הסמ"ג וכן נראה מדברי הרשב"א שם שהביא משם רבינו האי גאון ז"ל דאפילו בפעם אחת אם יודע בעצמו שיכול להעמיד עצמו שלא יבלע כלום ע"כ מוכח להדיא דס"ל דבחוזר ופולט איירי ולא בא אלא לחדש דאפילו רביעית בפעם אחת שפיר דמי אם יכול להעמיד עצמו ומשמע נמי דלא חילק בין ברכה לתענית וכדברי ר"ח ז"ל וכן הרי"ף ז"ל הביא הך מימרא בפ"ק דתענית וסיים ומפרשי רבנן דצריך לאזדהורי כי היכי דלא ליבלע כלום ע"כ אמנם הרא"ש ז"ל כתב אחר דברי ר"ח וז"ל ומיהו דוקא רביעית אבל טפי מרביעית חשיבא הנאה לענין תענית ומיהו נראה דברכה לא צריך כיון שאינו נהנה בתוך מיעיו ע"כ ופשט הדברים נראין דלא בא לחלוק על ר"ח אלא בא להוסיף ולפרש דיש לנו לומר דלא אמרו שיעור רביעית דוקא אלא לענין תענית משום דהנאה מיהא איכא בטפי מרביעית אבל לענין ברכה מסתברא דאף ביותר מרביעית לא צריך כיון דבעינן שיהנה בתוך מיעיו דוקא והא ליכא דבחוזר ופולט קיימינן ואפשר נמי דגם הרי"ף והגאונים מודו לזה כיון דסברא אלימתא היא.
ורבינו ז"ל פסק כן להדיא בפ"א דתענית דבחוזר ופולט דוקא הוא אלא דגילה דעתו להדיא דלא שנא תענית מברכה לענין שיעור רביעית אמנם לענין חוזר ופולט לא ביאר כלום לענין ברכה בפירקין ואפשר דסמך אמ"ש בהלכות תענית שהוא עיקר הדין כמבואר דבעיית אשיאן בתענית היא וגם אפשר לומר בהיפך דמדלא חילק בברכה שמע מינה דאף בבולע קאמר ואף דבגמרא משמע דשוים הם יש לומר דהיינו דוקא לענין שיעור רביעית והאי כדיניה והאי כדיניה ודרך זה תפס מרן ז"ל אלא דקשיא לי טובא בדבריו ז"ל שאחר שהביא דברי הרא"ש ז"ל כתב וכן נראה שהוא דעת רבינו דגבי תענית כתב והוא שלא יבלע אלא חוזר ופולט ולגבי ברכה כאן סתם דבריו נראה שאפילו בולע נמי אינה צריכה ברכה וכו' ע"כ וקשה דאיך אפשר בשום פנים להשוותם והרי הם רחוקים כמטחוי קשת שהרי הרא"ש לא חילק בין תענית לברכה לענין חוזר ופולט ואדרבא סיים דבברכה אף בטפי מרביעית לא בעי כיון דאינו נהנה בתוך מיעיו וכלומר דמאי דמשוינן להו לאו היינו אלא לענין חוזר ופולט אבל לא לענין רביעית כלל ותו דאם נאמר דגם יש חילוק ביניהם לענין איכות הטעימה גופה א"כ למאי משוה להו הש"ס אי לענין הטעימה הא אמרת דלא אי לענין השיעור הא אמרת דלא ומה גם דהרא"ש ז"ל אינו חולק עם ר"ח כלל כמבואר וכן הבין הרב ז"ל גופיה בבית יוסף או"ח סימן ר"י. ובדוחק אפשר דכוונת מרן לומר דכי היכי דהרא"ש ז"ל חילק בין תענית לברכה ושדברי הש"ס לאו דוקא כן רבינו מחלק בין תענית לברכה בענין איכות הטעימה וצריך לי עיון. שוב אחר זמן רב שכתבתי כל זה זימן השי"ת לידי ספרו של מורנו הרב הכולל יצחק הכהן נר"ו בבית וועד ושם ראיתי שעמד הרבה בלשון מרן ז"ל הנ"ל והוצרך לידחק בו ועוד לו פלפול עצום בענין זה עיין עליו.
ובהרב ב"י או"ח שם סי' ר"י אחר שהביא דברי הרמב"ם ז"ל שנראה שהבין בדבריו דלענין ברכה אף בבולע הוא כתב וכן יש לדקדק מדברי הרי"ף בפ"ק דתעניות שמ"ש דליזדהר דלא ליבלע לא קאי אלא לשרוי בתענית דוקא ע"כ וקשה דהרי"ף ז"ל הביא שם כל הסוגיא דפרק היה קורא וגם דין מטעמת שאינה צריכה ברכה ואי משום שקבעה בתענית והיא שנויה בברכות זה אינו הכרח כ"כ לומר דלא ס"ל הכי אלא דוקא בתענית די"ל נמי דכיון דעיקר הבעיא דבעא אשיאן מישך שייכא בתענית דוקא להכי הביאה שם וגם ר' אמי ורבי אסי סתמא קאמר דטעמי עד רביעית ואכולא מילתא כתב הרי"ף ז"ל דליזדהר דלא ליבלע ושוב זכיתי שכן הקשה הלחם חמודות סי' כ"ז ותו קשיא לי למסקנא דמילתא שכתב הרב ב"י שם וז"ל ולענין הלכה כיון דמשמע דהרמב"ם והרי"ף מוסכמים לדעת אחד וגם הוי ספק בברכות ולהקל נקטינן כוותייהו ע"כ.
ואחרי המחילה רבה ונשיקות עפרות זהב לו לא ידעתי למה היקל בהנאת העולם הזה בלא ברכה דמעל וכאילו נהנה מקדשי שמים ואפילו בכל שהוא שאוכל בעי ברכה וכאן יתן הדין דעד רביעית יאכל ויהנה בלא ברכה ומה גם שאין לנו שום פוסק דלימא הדין מלתא בבירור ובדברי רבינו והרי"ף ז"ל יש פנים לכאן ולכאן כאמור ומבורר וסברת חוזר ופולט הוזכרה בבירור בכמה פוסקים הלא בספרתם כאמור וגם הרב ב"ח או"ח סימן תקס"ז כתב דלענין ברכה אין חילוק בין רביעית לפחות דאם הוא בולע אפילו בכל שהוא חייב לברך ואם הוא פולט אין צריך עיי"ש והרמ"א סי' ר"י חלק ע"ז ג"כ עיי"ש שהביא ראיה מהירושלמי עיין עליו ומה גם דאפושי פלוגתא לא מפשינן כיון דמצינן לפרושי דכולם שוים לטובה דבחוזר ופולט איירי וכן נמי כל כמה דפשיט ושוה תענית לברכה טפי עדיף לן כיון דדברי הש"ס הכי מוכחי כפשטא דמילתא. ושם כתב עוד הרב וצ"ע באותם שנותנים עשב שקוראים טובא"ק לתוך השפופרת ומדליקים אותו ושואבים את העשן לתוך פיהם וחוזרים ופולטים אותו צ"ע אי דמי לטועם ופולט שאין צריך ברכה או דילמא דומה לריח שצריך לברך ק"ו כאן שגם הגוף נהנה ממנו שהרבה שבעים ממנו כמו שאכל ושתה וצ"ע ע"כ. ולי אני הצעיר נראה לענ"ד דאין כאן ספק שאין בזה לא טעם ולא ריח שאף שאמרו חז"ל שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה הרי פירשו סוג ההנאה בכל חוש כפי דרכו באף הנאת הריח ובפה הנאת האוכל וכאן לא יש לא חוש הפה כדרכו דאין כאן ממשות אכילה וגם לא חוש הריח והק"ו שעשה הרב ק"ו פריכא הוא דקרא כתיב ואכלת ושבעת ואין כאן אכילה ואם אותו העשב יהיה מריח ריח טוב הא ודאי שצריך לברך דלמה יגרע משאר מריחים ומנכנס בחנותו של בשם וכיוצא וסוף דבר אם הלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר שמעולם לא ראינו ולא שמענו מי שבירך על זה הטובא"ק.
ג[עריכה]
כדי לזכור את הבורא תמיד. טעם נכון הגון ואמיתי הוא וראוים הדברים למי שאמרן.
ה[עריכה]
וכל המשנה וכו'. ברכות דף מ' ועיין למרן ז"ל כי שבח להשי"ת שכיוונתי לדבריו שכתב באחרונה שהם אמיתיים לכך לא אאריך.
וכל ברכה שאין בה וכו'. פלוגתא דרב ורבי יוחנן שם דף מ' ופסק כרבי יוחנן וכתב מרן הקדוש בשם התוספות דאלהי אברהם חשיב כמו מלכות לפי שעדיין לא המליכוהו עליהם העולם עד שבא הוא והודיע מלכותו בעולם ע"כ וכתב ז"ל ובהכי ניחא לי ברכת אלהי נשמה שאין בה מלכות וכו' אלא ודאי כיון דקאמר אלהי חשיב כמו מלכות ע"כ וקשה טובא דאיך אפשר דאלהי לבד חשיב כמו מלכות והרי מהתוספות שהביא ז"ל לא קרו מלכות אלא לאלהי אברהם מטעם שהוא הודיע אלהותו ומלכותו לכל באי עולם א"כ דוקא באלהי אברהם הוא דאמרינן הכי ולא בסתם אלהי וכמדומה לי שכן הקשה אלי הרב הכולל שליחא דרחמנא כמה"ר רפאל ישראל קמחי זלה"ה. ותירצתי לו דמרן ז"ל קיצר במובן ובב"י או"ח סימן רי"ד ביארו יותר וז"ל וברכת אלהי נשמה לדעת האומרים שאינה סמוכה לברכת אשר יצר ואין בה מלכות נראה דכיון שמזכיר בה שהקדוש ברוך הוא בורא הנשמות ונופחם בגופות ואחר כך נוטלם מהם ואחר כך מחזירם להם אין לך הזכרת מלכות גדולה מזו ע"כ ולפ"ז בדברי מרן ז"ל צ"ל אלהי וכו'.
ו[עריכה]
וכל הברכות וכו'. שם מההיא דבנימין רעיא דכרך ריפתא ואמר בריך רחמנא מארי דהאי פיתא וכו' ומבוארים דברי רבינו.
ז[עריכה]
כל הברכות כולן צריך שישמיע לאזנו וכו'. ומרן הקדוש ז"ל הביא דברי רש"י ז"ל דפליג על רבינו וס"ל דלא יצא עיי"ש ועיין להפרי חדש ז"ל בשיטתו להש"ס.
ח[עריכה]
לא יפסיק וכו'. שם פלוגתא דרב ורבי יוחנן ורב ששת ופסק כר"י לגבי רב וכרב ששת דבתרא הוא. ובאכילה שאסור להפסיק היינו עד שיבלע הפרוסה מיהו אם שח בעודו לועס אין צריך לחזור ולברך מג"א בשם של"ה ז"ל.
ואם הפסיק וכו'. ורמ"א בהגהה או"ח סי' קס"ז כתב דאם שח אחר שאכל הבוצע אע"פ שהוא עדיין לא אכל לא הוי הפסק וזה סיוע למ"ש לקמן הל' י"ב בע"ה ואם השהייה הויא הפסק או לא תליא בפלוגתא עיין להרב מג"א או"ח סימן ר"ו ועיין מה שכתבתי בפ"ג דציצית הל' ח'.
ט[עריכה]
מותר לטמא וכו'. ממתניתין דפרק מי שמתו דף כ"ו ועיין לרבינו בפירוש המשנה שם.
ואסור למברך וכו'. שם דף כ"ד כדברי רבינו ומ"ש אבל באשה וכו' פירוש דבהכי מכוסות כל ערותה משא"כ באיש וכן נראה מפירוש רש"י שם ופשוט.
י[עריכה]
כל הברכות וכו'. מבואר סוף פרק ראוהו בי"ד והטעם בברכת ההנייה שיש בה מצוה מבואר דכל ישראל ערבין זה לזה.
יא[עריכה]
כל השומע ברכה וכו' ואף על פי שלא ענה אמן. כתב מרן הקדוש דאע"פ שדברי רבינו שמצריך שישמע כל הברכה מתחילתה ועד סופה אמורים אצל יוצא בשמיעה לבד בלא עניית אמן הוא הדין דאפילו עונה אמן אינו יוצא אלא אם שמע כל הברכה מתחילתה ועד סופה שהרי מאי דמשמע בגמרא שאינו יוצא אלא בשמיעת כל הברכה בעונה אמן היא ע"כ. וקצת קשה דאם מהגמרא הוא מוכרח מזה אין ללמוד לדברי רבינו ואדרבא תקשה לן דמדנקט שמיעת כל הברכה בלא עניית אמן יש מקום לטעות ולומר דלא הצריך שישמע כל הברכה אלא דוקא באינו עונה אמן אבל אם עונה אמן אימא דאף שלא שמע אלא סוף הברכה שפיר דמי ותדע עוד דמדכתב אח"כ וכל העונה אמן אחר המברך ה"ז כמברך וכו' ואי אמרת בשלמא דבעונה אמן אפי' לא שמע כל הברכה יצא ניחא אלא אי אמרת דבעינן נמי שישמע כל הברכה אמאי איצטריך לאשמועינן דכל העונה אמן הרי זה כמברך אפי' לא ענה אמן נמי כן הוא אלא ודאי הכונה כדאמרן וצ"ל לדעת מרן דכתב כן משום שיש ללמדו מדקדוק דברי רבינו שכתב יצא ואע"פ שלא ענה אמן דמשמע לענין יציאת ידי חובתו ע"כ בעינן שישמע כל הברכה דאם לא כן היכי יצא כיון שהיה לו לברך כל אותה ברכה ואם היתה כוונת רבינו לאשמועינן חידושא דדוקא בלא עניית אמן בעינן שישמע כל הברכה הכי הוה ליה לומר אע"פ שלא ענה אמן יצא והוא ברור. ולענין מ"ש עוד וכל העונה אמן וכו' כבר נתעורר על זה מרן ז"ל לקמן והגיעו לכלל ישוב.
וכל העונה אמן וכו'. הכי איתא בברכות דף נ"ג וראיתי להעיר בזה מה שנתקשה אצלי זה ימים בדברי הרב החסיד מהר"ש אבוהב בספרו דבר שמואל בתשובה סי' רצ"ה שכתב שם מסברא דנפשיה שהשומע ברכה מן הברכות שהוא חייב בה והוא מתכוין לצאת מפי המברך אין לו לענות ברוך הוא וברוך שמו כשמזכיר השם המברך כמו שעושים בכל שאר ברכות כי זה נקרא הפסק וכיון שנחשב לו השמיעה כאילו מברך הוא עצמו פיו ולבו שוים באמירת אותה הברכה שמברך חבירו הוי כמפסיק בברכה עצמה ומוסיף ומשנה מטבע שטבעו חכמים בברכות לכן השומע יחדל ולו דומיה תהלה ע"כ והגם שלכאורה הסברא מצד עצמה היא נכונה מ"מ בואו ונדון מצד אחר לראות איזה הדרך ישכון אור האמת והצדק. וריש מילין אומר דאם אנו רוצים לדמות השומע כדי לצאת כאילו הוא מברך ממש בכל פרטיו א"כ אפילו אמן אין לו לענות דהא קי"ל העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה מגונה ואין לו לענות אלא באותם הברכות שתקנו חז"ל וכמ"ש רבינו לקמן דף ט"ז והרב ב"י או"ח סימן רט"ו הרי דאינו דומה למברך ממש. ומה שתקנו חז"ל לענות אמן אחר כל ברכה וברכה ובפרט למי שרוצה לצאת ידי חובתו אינו לענין לצאת דפשיטא דגם אם לא ענה אמן יצא וכמ"ש רבינו בריש הל' זו כל השומע ברכה מן הברכות מתחילתה ועד סופה ונתכוון לצאת בה ידי חובתו יצא ואע"פ שלא ענה אמן ע"כ והעדיפות שיש בעניית אמן אינו אלא כדי שיתחשב לו כאילו בירך אותה ברכה הוא עצמו בפועל ולא עוד לאפוקי אידך מאן דאמר דהוא יותר מן המברך כדאיתא בגמרא אבל לעולם דאינו ממש כמוהו דסוף כל סוף זה בכח וזה בפועל מעתה גם בברוך הוא וברוך שמו שעונה אחר המברך הכי נמי מצי לענות ותדע דדברי הרא"ש שהביא הרב גופיה באותה תשובה הכי מוכחי להדיא שכתב וז"ל ואבא מארי ז"ל על כל ברכה שהיה שומע בכל מקום היה עונה ברוך הוא וברוך שמו וכו' הרי דעל כל ברכה ובכל מקום קאמר דמשמע בין יצא כבר בין אם דעתו לצאת בברכת המברך לעולם היה עונה ברוך הוא וברוך שמו ואם איתא שיש חילוק זה בדבר הוה ליה להרא"ש ז"ל לפרש דבריו דדוקא בברכה שלא היה יוצא בה הוא דהוה עביד הכי ולא למסתם סתומי ולכתוב דרך כלל לתת מקום לטעות בדבריו בקל כאמור.
גם הטור והרב ב"י בשלחנו הטהור סי' קכ"ד העתיקו דברי הרא"ש ז"ל ושוב כתבו דין עניית אמן אחר כל ברכה בין לאותם שיצאו בין לאותם שרוצים לצאת כלומר דקאי בין לענין עניית ב"ה וב"ש בין לענין אמן הגם דבאמת מדקבעה הרב ב"י שם בשני סעיפים מורה דכוונתו דבראשון לא הוצרך לבארו כי פשוט הוא דהא על כל ברכה ובכל מקום קאמר בלי שום חילוק כלל ועיקר גם המפרשים ז"ל שם לא הזכירו שום חילוק בזה עיין עליהם. ושם ראיתי להרב בעל הלבושים ז"ל שאחר שכתב דהש"צ מחזיר התפילה להוציא את שאינו בקי וכתב שגם הבקי צריך הוא לכוין וכו' ועל שניהם כתב שיענו על כל ברכה ברוך הוא וב"ש וכו'. משמע להדיא שהבין ז"ל הדברים כפשוטן כאמור ודברי הרא"ש הללו מוצאם ומובאם מהסוגיא דיומא דף ל"ז תניא רבי אומר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו אמר להם משה לישראל בשעה שאני מזכיר שמו של הקדוש ברוך הוא אתם הבו גודל חנניה בן אחי רבי יהושע אומר זכר צדיק לברכה אמר להם נביא לישראל בשעה שאני מזכיר צדיק עולמים אתם תנו ברכה ע"כ ועל זה בא הרא"ש ז"ל לומר דעל כל מין ברכה קאמר תלמודא דיש לו לענות ב"ה וב"ש.
גם מצד אחר א"א לנו לומר שיהא המכוין לצאת דומה בדומה בכל פרטיו למברך דהרי במתפלל תפלת י"ח אסור לו להפסיק תפילתו לשום דבר ואפילו לאמן יהא שמיה רבא דחמיר ואיכא מאן דאמר דאפילו עוסק במעשה מרכבה פוסק כדאיתא בפרק מי שמתו דף כ"א אפ"ה מסיק תלמודא התם דבתפילת י"ח אינו פוסק ומכ"ש לאמן גרידא ופסקו הרב ב"י סוף סי' ק"ד ואילו בשומע תפילת י"ח מהש"צ כדי לצאת פסק הטור והרב ב"י סי' קכ"ד להדיא דיש להשומעים לכוין הברכות ולענות בין אותם שיצאו בין אותם שיוצאים מהש"צ עיי"ש ואם איתא איך יכולים היוצאים מהש"צ להפסיק ולענות אמן הא כיון דהם צריכים לכוין מלה במלה מהש"צ הרי הם מפסיקים בעניית אמן בהכרח דנאסר למתפללים כאמור ומכיון שכבר הוכחנו דגם בלא עניית אמן הם יוצאים היה להם לשתוק ולכוין ותו לא דבכולי תלמודא קי"ל שומע כעונה ועיקרו בסוכה דף ל"ח דבעי תלמודא שמע ולא ענה מאי ומתרץ חכימיא וספריא ורישי עמא ודרשיא אמרו שמע ולא ענה יצא והיינו פסקו של רבינו שהזכרנו לעיל ומכח זה פסק גם כן הטור והרב ב"י סי' ק"ד שמי שעומד ומתפלל אינו פוסק לא לקדיש ולא לקדושה אלא ישתוק ויכוין למה שאומר הש"צ ויהא כעונה ור"ת ור"י כתבו דאין לו לשתוק דכיון דשומע כעונה הוה ליה הפסק וכו' הרי דאלים כוחיה דשומע ומכוין שהוא כעונה ממש עד שמכח זה אסרו הגאונים ז"ל אפילו לשתוק בשמונה עשרה ולכוין לקדיש וקדושה וכ"כ הרב ב"י שם והוא מדברי התוס' ורש"י ז"ל בסוגיא דסוכה שם. ומכל האמור יצא לנו דאין לדמות העונה כאילו מברך ממש בכל פרטיו ועניית האמן שעונה דנאסרה למברך עצמו הותרה לו משום דכיון שזה אינו אלא להודות על הברכה שבירך האחר וכדי שתחשב לו כאילו ברכה הוא עצמו שמאמין בה ולכך הוא עונה אמן חשיב כמו ענין הברכה עצמה ולא מקרי הפסק הוא הדין והוא הטעם בברוך הוא וברוך שמו כיון שהוא להודות ולגדל שמו יתברך שיצא מפי המברך אין זה חשיב הפסק דודאי הוי נמי מעין הברכה. והגע עצמך אם בדיעבד בירך ואמר ברוך אתה ה' ברוך הוא וברוך שמו אלהינו מלך העולם וכו' אף ששינה מטבע הברכה שתיקנו חז"ל וכי בשביל זה נאמר דהוה ליה כמי שלא בירך ויחזור לברך הא ליתא כמבואר מדברי רבינו לעיל הל' ה' וכמ"ש מרן הקדוש שם עיין עליו.
גם במודים דרבנן פסק הטור והרב ב"י סימן קכ"ז שיש להצבור לשחות וכו' ומייתי מהירושלמי דקתני הכל שוחין במודים וכו' ולא מפליג בין מי שיצא כבר לבין מי שיוצא מהש"צ והיינו טעמא משום דגם זה לא חשיב הפסק דהוי מעין התפילה והמודים עצמו שאומר הש"צ. גם הרא"ש ז"ל גופיה הביא שם שיש סכום מסויים לברכות של י"ח ורמז גדול ולפיכך צריך לאומרם בכיוון ומעין זה הזכיר ג"כ הרב ב"י סימן קכ"ד משם האבודרהם ז"ל ואפ"ה התירו לעונים משום דאין זה הפסק ע"פ האמור ומבואר והסברא והמנהג הם עמודי ההוראה שהרי בכל תפוצות ישראל אשר שמענו שמעם בכל הברכות שהש"צ מברך להוציא את הרבים ידי חובתם ובכללם ברכת שופר והלל ומגילה וכיוצא כל הקהל כאחד עונים ואומרים ברוך הוא וברוך שמו וכו' וא"כ בואו ונאמר ששום אחד מכל קהל עדת ישראל לא יצאו ידי חובת ברכות אלו מעולם או שעשו שלא כהוגן שהרי הפסיקו בברכה בעניית ב"ה וב"ש וידוע דגדול המנהג וכמ"ש התוספות בברכות דף כ"א עיין עליו ולא לישתמיט שום פוסק ראשון או אחרון ז"ל דלימא כי הך חידושא ועוד אני מעיד שאפילו בק"ק ספרדים שהיה מתפלל בו הרב החסיד הנ"ל כאשר הוא מפורסם לכל לא ראיתי ולא שמעתי מי שעושה כן ואחרי נשיקת עפרות זהב לו חס לן שלא לחוש לכבוד המקום ב"ה ולמנוע עצמינו מלגדל ולרומם שמו הגדול ב"ה לעד ובפרט ע"פ הסוד שאומרים שיש סוד גדול וכוונה עצומה בענית ב"ה וב"ש אמן על כל ברכה ותהלה. גם הרב הגדול ר"מ ואב"ד כמהר"ר יצחק פאציפיקו נר"ו הודה לדברי וחבר גם הוא פסק על זה בראיות נכונות.
יב[עריכה]
רבים שנתועדו וכו'. משנה בכיצד מברכין וגמרא שם ומרן ז"ל האריך בזה ומ"ש בשם חכמי לוניל ז"ל בשאלה וכל חד וחד מברך לנפשיה ולא הוי חיובא ע"כ נראה דר"ל דזה שאמרו היסבו אחד מברך לכולם אינו חיוב שאחד דוקא יברך לכולם ואם ירצה לברך כל אחד לעצמו אינו רשאי דאז בדין היה פוסק רבינו כלישנא קמא לחומרא דבשאר דברים צריך שיברך אחד לכולם משום ספק ברכה שאינה צריכה אבל אינו כן אלא אם ירצו שאחד יברך לכולם רשאים הם ואם ירצה לברך כל אחד לעצמו נמי שפיר דמי ולא אתא אלא לאשמועינן שריותא דאחד פוטר את כולם אם כן וכו'. ועל מה שהקשה מרן ז"ל לרבינו מאי פריך לרב מסיפא אדרבא סיפא אתי ליה שפיר דקתני אחד מברך לכולם ורישא הוא דקי"ל וכו' ע"כ ואחרי המחילה אי משום הא לא איריא דכיון שכבר הקשה ללישנא קמא מרישא פריך נמי השתא גם מסיפא ללישנא בתרא דכיון דקתני היסבו וכו' משמע דדוקא בהיסבו הוא דאחד מברך לכולם ורב קאמר דזה לא נאמר אלא בפת דוקא. אמנם מה שהקשה ממה שהקשה להך לישנא קשה רישא ולהאיך לישנא קשה סיפא הא ודאי קשיא וגם דתירוץ הגמ' להאיך לישנא שאני התם דמגו דקמהנייא ליה הסיבה לפת וכו' א"א להולמו לפ"ז דמשמע להדיא דיין אין אחד מברך לכולם אפילו אם היסבו. ועל מה שהשיג הרמ"ה ז"ל על מ"ש דלפי חשיבות הדבר שמברכים אנו מצריכים ברכה לכל אחד ואחד בפני עצמו אדרבא לפי חשיבות הדבר שמברכים עליו ברכתו חשובה להוציא בה את הרבים ידי חובתם ע"כ ואחרי המחילה נראה דהדין עם רבינו בזה דכיון דאחד מברך לכולם ואין צריכים לטרוח ולברך כל אחד בפני עצמו זה מורה קלות הדבר וברכתו ונראה כעין דוגמת ראיה ממ"ש מההוא עובדא דתרי תלמידי דבר קפרא בפרק כיצד מברכין דף ל"ט דמוכח להדיא דברכה שהיא כוללת דפוטרת את הכל אינה חשובה כל כך כמו הברכה שאינה פוטרת אלא דבר אחד שהיא ברכה מבוררת כגון בורא פרי העץ ובורא פרי האדמה וגם בפה"א אינה חשובה כמו בפה"ע ונתבאר כל זה מדברי התוס' שם ד"ה חביב עדיף וכו' ובדף מ"א ד"ה אבל כשאין וכו'.
יג[עריכה]
כל השומע וכו'. ממתניתין דברכות דף נ"א עונים אמן אחר ישראל המברך ואין עונים אמן אחר כותי המברך עד שישמע כל הברכה ומדברי רבינו שם משמע שדין זה נאמר בזמן שהיו מחזיקים בתורה ובמצות כישראל אבל אחר שמצאו להם דמות יונה בהר גריזים גזרו עליהם שיהיו כגוים לכל דבריהם ויותר גרועים מהם עיי"ש ולפ"ז מ"ש רבינו כאן היינו אחר שגזרו עליהם מדהזכיר גוי בהדי כותי אמנם הטור או"ח סימן רט"ו לא היה גורס בדברי רבינו גוי והרב ב"י הביא שם מן הירושלמי דעונים אמן אחר גוי משום דכוונתו כשמזכיר ה' לבורא עולם וכו' ועיין למרן ז"ל ומדכתב רבינו נמי כל השומע אחד מישראל וכו' מכלל דכל שאינו ישראל אין עונים אחריו אמן כלל וכן הכריח השיירי כנה"ג שם ועיין עליו שהאריך בזה.
יד[עריכה]
כל העונה אמן וכו'. ברכות דף מ"ז ונראה דרבינו הוה גריס אמן קצרה ג"כ. ועל מ"ש ולא אמן ארוכה כתב מרן ז"ל דהיינו מדאמרינן התם שהעונה אמן יותר מדאי אינו אלא טועה ומ"ש ולא יגביה קולו וכו' שם דף מ"ה.
וכל מי שלא שמע וכו'. כתב מרן ז"ל דנפקא ליה מההיא דאלכסנדריא של מצרים בסוכה דף נ"א וכו' ע"כ ולפ"ז צ"ל דמ"ש רבינו לעיל אע"פ שלא שמע הברכה כולה וכו' דמשמע דשמיעה מיהא בסופה בעי התם ר"ל חיוב והכא היינו למצוה וכ"כ הרב לח"מ ז"ל ועוד הקשה ז"ל דמה השמיענו כאן הא לעיל השמיענו יותר דאפי' ששמע הברכה בסופה אם לא שמעה כולה לא יצא ידי חובתו וכ"ש היכא שלא שמעה כלל ואי איירי בשמע סופה ודוקא מי שחייב ורוצה לצאת לא יענה אבל מי שאינו רוצה לצאת יענה מ"מ קשה דכבר אמרו למעלה וי"ל דרבינו איירי במי שלא שמע הברכה כולה אלא סופה ובא להשמיענו דאפילו יהיו רבים העונים ובודאי שאינם עונים אמן יתומה והו"א דיכול לענות עמהם קמ"ל דלא ודלא כרבינו האיי וכו' ע"כ. ואחר המחילה כל זה הוא נגד דברי מרן ז"ל. ולדברי רבינו יש ליישב ודו"ק.
טו[עריכה]
כל המברך וכו'. שם דף מ"ג כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא והיינו מ"ש רבינו דהרי הוא כנשבע לשוא והפרי חדש ז"ל או"ח סוף סי' ס"ז הכריח דברכה שאינה צריכה אינה אלא מדרבנן ואסמכוה אלאו דלא תשא וכן דעת הריב"ש ותרומת הדשן בשם הגאונים ז"ל וכ"כ בחילוקי המנהגים סוף סי' י' וא"כ לדעתם ז"ל כל מקום דאמרינן בספק ברכות להקל ר"ל דהיינו משום דברכה שאינה צריכה אינה אלא מדרבנן ובספיקם אזלינן לקולא ולא יברך ודלא כהרב מנוח שהביא הרב ב"י שם שכתב דבספק ברכות הוי ספק לא תשא ואזלינן ביה לחומרא משמע להדיא דס"ל דברכה שאינה צריכה הויא מדאורייתא ע"כ ולזה נוטים דברי רבינו שהרי כתב דהרי הוא כנשבע לשוא וכו' ועיין עוד להפר"ח שם.
התינוקות וכו'. שם דף נ"ג ועיין למרן ז"ל.
טז[עריכה]
כל העונה אמן וכו'. שם דף מ"ה תני חדא העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח ותניא אידך ה"ז מגונה לא קשיא הא בבונה ירושלים הא בשאר ברכות ומפרש לה רבינו דלאו דוקא בונה ירושלים אלא כל ברכה שהיא גמר ברכות אחרונות דומיא דבונה ירושלם הוא הדין והוא הטעם ומשו"ה כתב ואחר ברכה אחרונה של קרית שמע של ערבית וכו' והיא שיטת רוב הפוסקים ז"ל עיין להרב ב"י סימן רט"ו ודקדק רבינו לכתוב ק"ש של ערבית משום דאית בה שני ברכות אחר קרית שמע שהיא המצוה ובעינן סוף ברכות אחרונות משא"כ בברכות דק"ש דשחרית שאין שם אלא ברכה אחת שהיא גאל ישראל אלא דקצת קשה לדברי רבינו למה אין אנו עונים אמן אחר ברכת התורה שהם באמת ברכות אחרונות (וגם בפ"ז דתפילה לא הזכיר רבינו שיענה אמן) והראב"ד ז"ל השיג על רבינו וס"ל דברכה אחרונה של שבעת המינים יש לענות אחריה אמן ולפי דברי רבינו בהל' י"ח משמע שאין לו לענות אמן אחר שום ברכת הפירות עיין למרן ז"ל ולזה י"ל דס"ל לרבינו דהנך כברכה אחת חשיבי וכ"כ הרב ב"ח ז"ל שם לענין ברכת התורה עיי"ש. ובברכת ישתבח נראה דגם לדעת רבינו יש לענות אמן שהרי קדמה לה ברכת ברוך שאמר וישתבח היא החתימה והוו שתי ברכות גמורות וכ"כ השלטי הגבורים בברכות שם וא"כ צ"ל דברכת גאל ישראל דשחרית שאני דאף שקדמו לה שתי ברכות קודם הק"ש מ"מ הברכות עצמם לא נתקנו כי אם בשביל הק"ש שהיא המצוה וא"כ הק"ש הפסיק בין ברכות ראשונות לברכה אחרונה משא"כ בברוך שאמר וישתבח דגם ההללויות אגידי בהו ולא הוו הפסק וכברכה אריכתא חשיבי אכן עדיין יש לגמגם בדבר. ועיין עוד להרב כנה"ג שם.
יח[עריכה]
כגון ברכת המלך וכו'. סוטה דף מ"א ברכות שכהן גדול מברך המלך מברך וכו' ואיתנהו בריש פרק בא לו ורבינו בסוף פ"ג דעבודת יוהכ"פ הזכיר של הברכות של הכהן גדול ובפ"ג דחגיגה הזכיר ברכות המלך ובשניהם השמיט תיבת אמן בסוף הברכות לפי שסמך אמ"ש כאן.
יט[עריכה]
כל האוכל דבר האסור וכו'. נראה דנפקא ליה ממתניתין פ' שלשה שאכלו דף מ"ה ואף דהתם נשנית לענין זימון ס"ל לרבינו דהוא הדין והוא הטעם לענין ברכה וכן נראה מהרב מגדל עוז ז"ל ואף דמרן כסף משנה כתב צריכות למשנתינו היינו משום דהוה ס"ד קצת אבל לפי האמת שניהם שוים לענין דין זה ומינה נמי כיון שכבר ביארו כאן לא הוצרך להביאו לקמן פ"ה בדין הזימון ובזה נסתלקה קושיית הרב לח"מ שהבין מדברי מרן דזימון חמיר מברכה דלא כתב כן אלא לתת צריכות לדברי המשנה וכבר כתב ז"ל דה"ה וכו' ועיין להרב ב"ח או"ח סי' קצ"ו. ומאי דאיכא לעיוני בדברי מרן הקדוש טובא במ"ש דההיא דגזל סאה חיטין נמי כדברי רבינו דייקא לפום נוסחי דידן שכתוב בהם כיצד מברך וכו' דמשמע דמתמה כיצד אפשר שיברך והלא אם היה מברך אינו אלא מנאץ הלכך לא יברך ע"כ דמאי דוחקי לחלוק על הרא"ש בהא הא כיון דבגזל עסקינן וקניה בשינוי דין הוא שיברך וכ"כ הרב המגיד ז"ל פ"ו דחמץ ומצה הל' ז' גבי מ"ש רבינו דאם גזל מצה לא יצא כתב ז"ל והוא שגזל מצה אבל גזל חיטין או קמח ועשאו פת ודאי יוצא שקנאם בשינוי ודמים לבד הוא חייב לו כנ"ל ע"כ ורבינו השוה שם יציאת החובה עם הברכה וכמ"ש ג"כ הרב לח"מ ז"ל. ואין לומר דהרה"מ כתב כן לפי דעתו אבל מרן ז"ל לא ס"ל הכי בדעת רבינו חדא דא"כ הו"ל להזכירו ולחלוק עליו ומה גם דבפ"ד דלולב משמע נמי מדברי מרן דאם קנאו יוצא ידי חובתו עיי"ש. ותו דמרן גופיה כתב כן בפ"א דהלכות ציצית הל' י"א שכתב כדי להסכים הנמוק"י עם רבינו בעיקר הדין וז"ל אי נמי אפילו אחר יאוש לא קני משום דהוי שינוי החוזר לברייתו ע"כ משמע הא בשינוי שאינו חוזר לברייתו יודה רבינו דשפיר דמי. אלא דקשיא לי דהתם משמע שהצריך שינוי ויאוש ואם הדבר תלוי בקניה לחוד לא בעינן יאוש בדאיכא שינוי וכמו שמבואר בדברי רבינו פ"ב דהלכות גזילה וכמו שנראה גם מדברי הרה"מ הנ"ל. ואפשר דס"ל למרן דאף דלענין קנייה בשינוי לחוד סגי לענין ברכה בעינן גם יאוש כדי שיהיה שלו גמור ודמים לבד הוא דחייב לו ולהכי כתב גבי ציצית דבדאיכא יאוש ושינוי מצי לצאת י"ח בדיעבד מיהא אמנם הכא גבי ברכה דליכא אלא שינוי אמטו להכי לא מצי לברוכי אף בדיעבד האמנם לזה אכתי קצת קשה מההיא דהרה"מ והרב ז"ל גופיה כנ"ל ואף אם נדחוק לפרש דלאו דוקא וה"ה דבעי נמי יאוש מ"מ יקשה דזה מנין לו ועיין במ"ש שם בס"ד.
ועוד עלה בדעתי להליץ בעד מרן ז"ל דלעולם דבעי יאוש ושינוי והיינו דוקא בדאיכא הוכחה בקרא דקפיד רחמנא כגון גבי ציצית דכתיב ועשו להם ודרשינן משלהם אמנם בדלא קפיד קרא כגון גבי מצה דלא כתיב מצתכם בשינוי לחוד סגי בדיעבד והכא גבי ברכה מצינן למימר דמימרת ר"א קיימה אלכתחלה ופשיטא דאסור אף שהוא דוחק. ועיין להתוספות ר"פ לולב הגזול. וראיתי בזה להרב מהר"ם מטראני בס' קרית ספר שכתב וז"ל האוכל דבר האסור דאורייתא בין בזדון בין בשוגג אינו מברך ברכת המזון דכתיב ואכלת ושבעת וברכת מה שיש לך רשות לאכול ולשבוע תברך עליו ע"כ וקשה דזה מנין לו אי ס"ל כרבינו דיליף לה ממתניתין דזימון א"כ לימא הכי אף באיסורין דרבנן כמבואר בש"ס שם ואי ס"ל כהראב"ד ז"ל א"כ אף באיסורין דאורייתא שהרי מדתלה הדבר בהואיל שנהנה על כרחך אפילו באיסורין דאורייתא נמי איירי ואפשר דהרב ז"ל למד זה מהתוספתא דדמאי פ"ב שהביא מרן ז"ל דלא איירי אלא באיסורין דאורייתא ודו"ק.
ומ"ש מרן מדברי הרשב"א ז"ל דס"ל בפסקיו כדעת רבינו המעיין בתשובותיו סימן תשצ"ד יראה להדיא שדחה סברת רבינו ונקיט כדברי הראב"ד ז"ל ועיין להרב כנסת הגדולה או"ח סי' קצ"ו ודברי הרב מגן דוד שם הם תמוהים שרצה לדמות אוכל דבר איסור לרפואה במקום סכנה כדין אוכל טבל לדעת רבינו שאין לו לברך. וקשה לי דנראה לענ"ד דשניא דא מן דא טובא דהאוכל טבל אפילו בשוגג איסורא עבד עכ"פ תדע דהתורה חייבה קרבן על השוגג אבל במסוכן לגבי דידיה היתר גמור הוא והראיות שהביא יש ליישבם עיי"ש שהוא דבר תמוה.
ועיין בספר באר עשק סי' ק"ט שרצה לומר דבסתם יינם אף שלדעת כל הפוסקים הוא אסור בשתיה. (ולדעת רוב הפוסקים גם בהנאה) מ"מ מצי לברוכי עליה אלא דגם למצוה לא תחשב דאין עבירה מצוה יעו"ש ואילו היה אומר כן לדעת הראב"ד והרא"ש ז"ל דוקא החרשנו האמנם גילה דעתו ז"ל להדיא דגם לרבינו וסיעת מרחמוהי גם כן יש לו לברך עיי"ש ואין נראה כלל והמעיין בראיותיו שם יראה דלא דמו אפילו כעוקלא לדנא וחס ושלום להקל בדבר דאז היינו מחזיקים ידי עושה רשעה בשאט בנפש באמרם שאין איסור בדבר בטענת פיתוי יצרם הרע שאין הגוים שבזמנינו בקיאים בניסוך ולא ידעו הבין שגזרו משום בנותיהם וכו' ואם היינו מורים להם שיברכו עליו אזי תתחזק סברתם הרעועה באומרם תדעו שאין בו איסור שהרי חייבו אותנו להודות ולברך עליו והרי כתב רבינו בספ"ט דהל' ברכות דאם מריח ריח שאסור להריח בו כגון של ע"ז או של ערוה אין לו לברך עליו הרי דגם שנהנה הנאה גמורה כיון שהוא של איסור אף מדרבנן אין לו לברך עליו עיי"ש. ואני לעצמי אומר עוד דאי לאו דמסתפינא הוה אמינא דגם החולקים על רבינו וסיעת מרחמוהי יורו יודו בזמנינו שבעוונותינו הרבים נפרץ הדבר כ"כ כפרץ רחב ופשתה המספחת בעור צרעת ממארת כדי למגדר מילתא ולהורות להם חומר האיסור שתאסר גם הברכה בשב ואל תעשה והרי הלכה רווחת קי"ל דהחמירו במערים יותר ממזיד כדאיתא בהרמב"ם הל' יו"ט ולא אאריך לשון בענין זה שכבר האריכו בזה בתוכחת מגולה הרבנים הראשונים אשר קטנם עבה ממתנינו נ"ע ובפרט הרב בעל ס' הזכרונות ובשו"ת יום טוב צהלון ובספר יין המשומר יותר ויותר עיין עליהם ותנוח דעתך. ועיין עוד להרמ"א תשובה (צ"ח) [קכ"ד]. ה' יכפר עליהם ועלינו כי לכל העם בשגגה ויחזירם בתשובה שלימה לבלתי ידח נידח מקהל עדת ישראל כן יהי רצון.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |